צ'ארלס דרווין
צ'ארלס רוברט דרווין (12 בפברואר 1809 – 19 באפריל 1882) היה חוקר טבע, גיאולוג וביולוג אנגלי, הידוע רבות בזכות תרומתו לביולוגיה אבולוציונית. הצעתו שכל מיני החיים ירדו מאב קדמון משותף מקובלת כעת באופן כללי ונחשבת למושג מדעי בסיסי. במצגת משותפת עם אלפרד ראסל וואלאס, הוא הציג את התיאוריה המדעית שלו שדפוס הסתעפות זה של אבולוציה נבע מתהליך שכינה ברירה טבעית, שבו למאבק על הקיום יש השפעה דומה לברירה מלאכותית המעורבת ברבייה סלקטיבית. דרווין תואר כאחת הדמויות המשפיעות ביותר בהיסטוריה האנושית וכובד בקבורה במנזר וסטמינסטר.
העניין המוקדם של דרווין בטבע הוביל אותו להזניח את השכלתו הרפואית באוניברסיטת אדינבורו; במקום זאת, הוא עזר לרוברט אדמונד גרנט לחקור חסרי חוליות ימיים. לימודיו בקולג' כרייסט של אוניברסיטת קיימברידג' מ-1828 עד 1831 עודדו את תשוקתו למדעי הטבע. עם זאת, מסעו בן חמש השנים על ה-HMS Beagle מ-1831 עד 1836 הוא שביסס באמת את דרווין כגיאולוג דגול. התצפיות והתיאוריות שפיתח במהלך מסעו תמכו במושג של צ'ארלס לייל על שינוי גיאולוגי הדרגתי. פרסום יומן המסע שלו הפך את דרווין למפורסם כסופר פופולרי. עבודתו המדעית הראשונה הייתה "המבנה והתפוצה של שוניות אלמוגים" (1842). יחד עם עבודתו על בלוטי ים, היא זיכתה אותו במדליה המלכותית ב-1853.
מבולבל מהתפוצה הגיאוגרפית של חיות בר ומאובנים שאסף במסע, דרווין החל בחקירות מפורטות וב-1838 הגה את תיאוריית הברירה הטבעית שלו. למרות שדן ברעיונותיו עם כמה חוקרי טבע, הוא נזקק לזמן למחקר נרחב, ועבודתו הגיאולוגית קיבלה עדיפות. הוא כתב את התיאוריה שלו ב-1858 כאשר וואלאס שלח לו מאמר שתיאר את אותו רעיון, מה שעורר את ההגשה המשותפת המיידית של שתי התיאוריות שלהם לחברה הליניאנית של לונדון. עבודתו של דרווין ביססה את המוצא האבולוציוני עם שינויים כהסבר המדעי הדומיננטי לגיוון ביולוגי. דרווין פרסם את תיאוריית האבולוציה שלו עם ראיות משכנעות ב-"מוצא המינים" (1859). הוא חקר אבולוציה משותפת ב-"הפריה של סחלבים" (1862) ואבולוציה אנושית וברירה מינית ב-"מוצא האדם, וברירה ביחס למין" (1871). "ביטוי הרגשות בבני אדם ובבעלי חיים" (1872) היה עבודה מוקדמת בפסיכולוגיה, ואחד הספרים הראשונים שכללו תצלומים. ספרו האחרון היה "היווצרות אדמת צמחים, דרך פעולות תולעים" (1881).
עד שנות ה-70 של המאה ה-19, הקהילה המדעית ורוב הציבור המשכיל קיבלו את האבולוציה כעובדה. עם זאת, רבים העדיפו בתחילה הסברים מתחרים שנתנו רק תפקיד משני לברירה הטבעית. רק עם הופעת הסינתזה האבולוציונית המודרנית משנות ה-30 עד שנות ה-50 של המאה ה-20 התפתח קונצנזוס רחב שבו הברירה הטבעית הייתה המנגנון הבסיסי של האבולוציה. תגליתו של דרווין היא התיאוריה המאחדת של מדעי החיים, המסבירה את האחדות והגיוון של החיים.
ביוגרפיה
### חיים מוקדמים וחינוך
צ'ארלס רוברט דרווין נולד ב-12 בפברואר 1809 בבית משפחתו, The Mount, בשרוסברי, שרופשייר. הוא היה החמישי מבין שישה ילדים של רופא וחבר חברה עשיר, רוברט דרווין, וסוזנה דרווין (לבית ודג'ווד). סביו ארסמוס דרווין וג'וזאיה ודג'ווד היו שניהם מתנגדי עבדות בולטים. ארסמוס דרווין שיבח מושגים כלליים של אבולוציה ומוצא משותף ב-"זואונומיה" שלו (1794), פנטזיה פואטית של בריאה הדרגתית הכוללת רעיונות לא מפותחים הצופים מושגים שנכדו הרחיב.
שתי המשפחות היו ברובן אוניטריות, אם כי ה-Wedgewoods אימצו את האנגליקניזם. רוברט דרווין, הוגה חופשי, הטביל את התינוק צ'ארלס בנובמבר 1809 בכנסיית סנט צ'אד האנגליקנית, שרוסברי, אך צ'ארלס ואחיו השתתפו בכנסייה האוניטרית המקומית עם אמם. לצ'ארלס בן השמונה כבר היה טעם בהיסטוריה של הטבע ובאיסוף כשהצטרף לבית הספר היומי שניהל המטיף שלו ב-1817. באותו יולי, אמו מתה. מספטמבר 1818, הוא הצטרף לאחיו הבכור ארסמוס ללמוד בבית הספר האנגליקני הסמוך שרוסברי כפנימאי.
דרווין בילה את קיץ 1825 כרופא חניך, עוזר לאביו לטפל באנשים עניים בשרופשייר, לפני שהלך לבית הספר לרפואה המכובד של אוניברסיטת אדינבורו עם אחיו ארסמוס באוקטובר 1825. דרווין מצא את ההרצאות משעממות ואת הניתוחים מטרידים, ולכן הזניח את לימודיו. הוא למד פחלוץ בכ-40 מפגשים יומיים של שעה מג'ון אדמונסטון, בריטי שחור מדמרארה ביער הגשם של דרום אמריקה, שלימד שם על ידי צ'ארלס ווטרטון, וכשהובא לסקוטלנד שוחרר מעבדות.
בשנתו השנייה של דרווין באוניברסיטה, הוא הצטרף לחברה הפליניאנית, קבוצת היסטוריה של הטבע של סטודנטים הכוללת דיונים ערים שבהם סטודנטים דמוקרטים רדיקליים עם השקפות מטריאליסטיות אתגרו מושגים דתיים אורתודוקסיים של מדע. הוא סייע לחקירותיו של רוברט אדמונד גרנט על האנטומיה ומחזור החיים של חסרי חוליות ימיים ב-Firth of Forth, וב-27 במרץ 1827 הציג בפליניאנית את תגליתו שלו שנבגים שחורים שנמצאו בקונכיות צדפות היו ביצים של עלוקת החלקה.
יום אחד, גרנט שיבח את הרעיונות האבולוציוניים של למארק. דרווין הופתע מהחוצפה של גרנט, אך לאחרונה קרא רעיונות דומים ביומני סבו ארסמוס. דרווין השתעמם מהקורס להיסטוריה של הטבע של רוברט ג'יימסון, שכיסה גיאולוגיה – כולל הוויכוח בין נפטוניזם לפלוטוניזם. הוא למד את סיווג הצמחים. הוא סייע בעבודה על האוספים של מוזיאון האוניברסיטה, אחד המוזיאונים הגדולים באירופה באותה עת.
הזנחתו של דרווין את לימודי הרפואה הרגיזה את אביו, ששלח אותו לקולג' כרייסט, קיימברידג' בינואר 1828 כדי ללמוד לתואר ראשון כצעד ראשון לקראת הפיכתו לכומר כפרי אנגליקני. דרווין לא היה מוסמך למבחני ה-Tripos של קיימברידג' ונדרש במקום זאת להצטרף לקורס התואר הרגיל. הוא העדיף רכיבה וציד על פני לימודים. בקיימברידג', דרווין הצטרף לחברה המכונה "מועדון הגלייתונים", שצרכה "ציפורים וחיות שהיו לפני כן לא ידועות לחיך האנושי". דרווין ימשיך לאכול בשר של חיות אקזוטיות לשארית חייו; במסע ה-Beagle, הוא אכל פומה, איגואנות, צבי ענק, ארמדילים, ובטעות אכל ריאה שהתכוון לחקור.
במהלך החודשים הראשונים של הרשמתו של דרווין לקולג' כרייסט, בן דודו השני ויליאם דרווין פוקס עדיין למד שם. פוקס הרשים אותו באוסף הפרפרים שלו, הציג את דרווין לאנטומולוגיה והשפיע עליו לעסוק באיסוף חיפושיות. הוא עשה זאת בקנאות וחלק מממצאיו פורסמו ב-"איורים של אנטומולוגיה בריטית" של ג'יימס פרנסיס סטפנס (1829–1932).
דרך פוקס, דרווין הפך לחבר קרוב ותלמיד של פרופסור לבוטניקה ג'ון סטיבנס הנסלו. הוא פגש כמרים-חוקרי טבע מובילים אחרים שראו בעבודה מדעית תיאולוגיה טבעית דתית, והפך ידוע בקרב דונים אלו כ"האיש שהולך עם הנסלו". כשהבחינות שלו התקרבו, דרווין השקיע את עצמו בלימודיו ושמח מהשפה והלוגיקה של "עדויות לנצרות" של ויליאם פיילי (1795). בבחינת הגמר שלו בינואר 1831, דרווין הצליח היטב, והגיע למקום העשירי מתוך 178 מועמדים לתואר הרגיל.
דרווין נאלץ להישאר בקיימברידג' עד יוני 1831. הוא למד את "תיאולוגיה טבעית או עדויות לקיומו ותכונותיו של האל" של פיילי (פורסם לראשונה ב-1802), שהעלה טיעון לתכנון אלוהי בטבע, והסביר הסתגלות כאלוהים הפועל דרך חוקי הטבע. הוא קרא את ספרו החדש של ג'ון הרשל, "שיח מקדים על חקר הפילוסופיה של הטבע" (1831), שתיאר את המטרה הגבוהה ביותר של פילוסופיית הטבע כהבנת חוקים כאלה באמצעות הסקה אינדוקטיבית המבוססת על תצפית, ואת "נרטיב אישי" של אלכסנדר פון הומבולדט על מסעות מדעיים ב-1799–1804. בהשראת "להט בוער" לתרום, דרווין תכנן לבקר בטנריף עם כמה חברים לכיתה לאחר סיום הלימודים כדי ללמוד היסטוריה של הטבע באזורים הטרופיים. כהכנה, הוא הצטרף לקורס הגיאולוגיה של אדם סדג'וויק, ואז ב-4 באוגוסט נסע איתו לבלות שבועיים במיפוי שכבות בוויילס.
### מסע סקר על ה-HMS Beagle
לאחר שעזב את סדג'וויק בוויילס, דרווין בילה כמה ימים עם חברים סטודנטים בברמות'. הוא חזר הביתה ב-29 באוגוסט ומצא מכתב מהנסלו שהציע אותו כחוקר טבע מתאים (אם כי לא גמור) למקום סופרנומרארי במימון עצמי על ה-HMS Beagle עם הקפטן רוברט פיצרוי, תפקיד לג'נטלמן ולא "סתם אספן". הספינה הייתה אמורה לצאת בעוד ארבעה שבועות למשלחת למיפוי קו החוף של דרום אמריקה. רוברט דרווין התנגד למסע המתוכנן של בנו לשנתיים, וראה בו בזבוז זמן, אך שוכנע על ידי גיסו, ג'וזאיה ודג'ווד השני, להסכים (ולממן) את השתתפות בנו. דרווין הקפיד להישאר בתפקיד פרטי כדי לשמור על שליטה באוסף שלו, מתוך כוונה להעניק אותו למוסד מדעי גדול.
לאחר עיכובים, המסע החל ב-27 בדצמבר 1831; הוא נמשך כמעט חמש שנים. כפי שפיצרוי התכוון, דרווין בילה את רוב הזמן הזה ביבשה בחקירת גיאולוגיה ואיסוף אוספי היסטוריה של הטבע, בעוד ה-HMS Beagle סקרה ומיפתה חופים. הוא ניהל רישומים זהירים של תצפיותיו והשערותיו התיאורטיות. במרווחי זמן במהלך המסע, הדגימות שלו נשלחו לקיימברידג' יחד עם מכתבים שכללו עותק של יומנו עבור משפחתו. הייתה לו מומחיות מסוימת בגיאולוגיה, איסוף חיפושיות וניתוח חסרי חוליות ימיים, אך בכל שאר התחומים, היה טירון ואסף דגימות במומחיות להערכת מומחים. למרות שסבל קשות ממחלת ים, דרווין כתב הערות רבות בזמן שהיה על סיפון הספינה. רוב הערות הזואולוגיה שלו הן על חסרי חוליות ימיים, החל מפלנקטון שנאסף במהלך תקופה רגועה.
בתחנה הראשונה שלהם בחוף בסנט ג'אגו בכף ורדה, דרווין מצא שרצועה לבנה גבוהה בצוקי הסלע הוולקני כללה צדפות. פיצרוי נתן לו את הכרך הראשון של "עקרונות הגיאולוגיה" של צ'ארלס לייל, שהציב מושגים אחידים של אדמה העולה או יורדת לאט לאורך תקופות עצומות, ודרווין ראה דברים בדרכו של לייל, תיאורטיזציה ומחשבה על כתיבת ספר על גיאולוגיה. כשהגיעו לברזיל, דרווין התענג על יער הגשם הטרופי, אך תיעב את מראה העבדות שם, והתווכח על נושא זה עם פיצרוי.
הסקר נמשך דרומה בפטגוניה. הם עצרו בבהיה בלנקה, ובצוקים ליד פונטה אלטה, דרווין עשה ממצא משמעותי של עצמות מאובנות של יונקים נכחדים ענקיים לצד צדפות מודרניות, מה שמעיד על הכחדה לאחרונה ללא סימני שינוי באקלים או קטסטרופה. הוא מצא לוחות גרמיים כמו גרסה ענקית של השריון על ארמדילים מקומיים. מלסת ושן, הוא זיהה את המגתריום הענקי, ואז מתיאורו של קובייה חשב שהשריון הוא מחיה זו. הממצאים נשלחו לאנגליה, ומדענים מצאו את המאובנים בעלי עניין רב.
ברכיבות עם גאוצ'וס לתוך הפנים כדי לחקור גיאולוגיה ולאסוף מאובנים נוספים, דרווין צבר תובנות חברתיות, פוליטיות ואנתרופולוגיות על אנשים ילידים וקולוניאליים כאחד בתקופה של מהפכה, ולמד שלשני סוגי ריאה היו טריטוריות נפרדות אך חופפות. דרומה יותר, הוא ראה מישורים מדורגים של חצץ וצדפות כחופים מוגבהים בסדרה של גבהים. הוא קרא את הכרך השני של לייל וקיבל את תיאורו על "מרכזי בריאה" של מינים, אך תגליותיו ותיאוריותיו אתגרו את רעיונותיו של לייל על המשכיות חלקה והכחדת מינים. בארץ האש, דרווין גיבש את האמונה השגויה שהארכיפלג היה חסר זוחלים.
שלושה פואגיאנים על הסיפון, שנתפסו במהלך מסע ה-Beagle הראשון ואז קיבלו חינוך נוצרי באנגליה, חזרו עם מיסיונר. דרווין מצא אותם ידידותיים ומתורבתים, אך בארץ האש הוא פגש "פראים אומללים ומושפלים", שונים כמו חיות בר מחיות מבויתות. הוא נותר משוכנע שלמרות הגיוון הזה, כל בני האדם היו קשורים זה לזה עם מוצא משותף ופוטנציאל לשיפור לקראת ציוויליזציה. בניגוד לחבריו המדענים, הוא חש כעת שאין פער בלתי ניתן לגישור בין בני אדם לבעלי חיים. שנה לאחר מכן, המשימה ננטשה. הפואגיאני שהם כינו ג'מי באטן חי כמו הילידים האחרים, הייתה לו אישה, ולא היה לו רצון לחזור לאנגליה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →דרווין חווה רעידת אדמה בצ'ילה ב-1835 וראה סימנים לכך שהאדמה זה עתה הועלתה, כולל מיטות מולים שנתקעו מעל הגאות. גבוה בהרי האנדים, הוא ראה צדפות וכמה עצים מאובנים שגדלו על חוף חול. הוא תיאורטיזציה שככל שהאדמה עלתה, איים אוקייניים שקעו, ושוניות אלמוגים סביבם גדלו ליצירת אטולים.
באיי גלאפגוס החדשים מבחינה גיאולוגית, דרווין חיפש ראיות המצמידות חיות בר ל"מרכז בריאה" ישן יותר. הוא מצא ציפורי לעג הקשורות לאלו שבצ'ילה אך שונות מאי לאי. הוא שמע ששינויים קלים בצורת קונכיות צבים הראו מאיזה אי הם הגיעו, אך לא הצליח לאסוף אותם, אפילו לאחר שאכל צבים שנלקחו על הסיפון כאוכל. באוסטרליה, חולדת-קנגורו הכיסאית והברווזן נראו כל כך יוצאי דופן שדרווין חשב שזה כמעט כאילו שני בוראים נפרדים היו בעבודה. הוא מצא את האבוריג'ינים האוסטרלים "טובי לב ונעימים", מספרם התדלדל על ידי התיישבות אירופית.
פיצרוי חקר כיצד נוצרו האטולים של איי קוקוס (קילינג). הסקר תמך בתיאוריות של דרווין. פיצרוי החל לכתוב את ה-"נרטיב" הרשמי של מסעות ה-Beagle, ולאחר שקרא את יומנו של דרווין, הוא הציע לשלב אותו בתיאור. יומנו של דרווין נכתב מחדש בסופו של דבר ככרך שלישי נפרד, על גיאולוגיה והיסטוריה של הטבע.
בקייפטאון, דרום אפריקה, דרווין ופיצרוי פגשו את ג'ון הרשל, שכתב לאחרונה ללייל בשבח האחידות שלו כפותח ספקולציות נועזות על "אותה תעלומה של תעלומות, החלפת מינים נכחדים באחרים" כ"תהליך טבעי בניגוד לתהליך ניסי". כשארגן את הערותיו בזמן שהספינה הפליגה הביתה, דרווין כתב שאם חשדותיו הגוברים לגבי ציפורי הלעג, הצבים ושועל איי פוקלנד נכונים, "עובדות כאלה מערערות את יציבות המינים", ואז הוסיף בזהירות "יערערו" לפני "מערערות". מאוחר יותר הוא כתב שעובדות כאלה "נראו לי כמשליכות אור מסוים על מוצא המינים".
ללא ידיעתו של דרווין, קטעים ממכתביו להנסלו נקראו בפני חברות מדעיות, הודפסו כעלון להפצה פרטית בין חברי החברה הפילוסופית של קיימברידג', ודווחו במגזינים, כולל ה-Athenaeum. דרווין שמע על כך לראשונה בקייפטאון, ובאי אסנשן קרא על תחזיתו של סדג'וויק שדרווין "יהיה בעל שם גדול בקרב חוקרי הטבע של אירופה".
### תחילת התיאוריה האבולוציונית של דרווין
ב-2 באוקטובר 1836, ה-Beagle עגנה בפלמות', קורנוול. דרווין ביצע מיד את נסיעת המאמן הארוכה לשרוסברי כדי לבקר בביתו ולראות קרובי משפחה. לאחר מכן מיהר לקיימברידג' כדי לראות את הנסלו, שייעץ לו למצוא חוקרי טבע זמינים לקטלוג אוספי בעלי החיים של דרווין ולקחת את הדגימות הבוטניות. אביו של דרווין ארגן השקעות, מה שאפשר לבנו להיות מדען ג'נטלמן במימון עצמי, ודרווין נרגש הסתובב במוסדות לונדון כשהוא חוגג ומחפש מומחים שיתארו את האוספים. לזואולוגים בריטים באותה עת היה פיגור עצום בעבודה, בשל העידוד של איסוף היסטוריה של הטבע ברחבי האימפריה הבריטית, והייתה סכנה שדגימות יישארו באחסון.
צ'ארלס לייל פגש בשקיקה את דרווין בפעם הראשונה ב-29 באוקטובר ועד מהרה הציג אותו בפני האנטומאי העולה ריצ'רד אוון, שהיו לו המתקנים של הקולג' המלכותי למנתחים לעבוד על עצמות המאובנים שנאספו על ידי דרווין. התוצאות המפתיעות של אוון כללו עצלני קרקע נכחדים ענקיים אחרים וכן את המגתריום שדרווין זיהה, שלד כמעט שלם של ה-Scelidotherium הלא ידוע וגולגולת דמוית מכרסם בגודל היפופוטם בשם Toxodon הדומה לקפיבארה ענקית. שברי השריון היו למעשה מהגליפטודון, יצור ענק דמוי ארמדיל, כפי שדרווין חשב בתחילה. יצורים נכחדים אלו היו קשורים למינים חיים בדרום אמריקה.
באמצע דצמבר, דרווין לקח מגורים בקיימברידג' כדי לארגן סיווג מומחה של אוספיו ולהכין את מחקרו שלו לפרסום. שאלות על איך לשלב את יומנו ב-"נרטיב" נפתרו בסוף החודש כאשר פיצרוי קיבל את עצתו של ברודריפ להפוך אותו לכרך נפרד, ודרווין החל לעבוד על יומנו והערותיו.
מאמרו הראשון של דרווין הראה שמסת האדמה של דרום אמריקה עולה לאט. עם תמיכתו הנלהבת של לייל, הוא הקריא אותו בפני החברה הגיאולוגית של לונדון ב-4 בינואר 1837. באותו יום, הוא הציג את דגימות היונקים והציפורים שלו בפני החברה הזואולוגית. האורניתולוג ג'ון גולד הודיע עד מהרה שציפורי הגלאפגוס שדרווין חשב שהן תערובת של שחרורים, "גרוס-ביקס" ופרושים, היו למעשה שנים-עשר מינים נפרדים של פרושים. ב-17 בפברואר, דרווין נבחר למועצת החברה הגיאולוגית, ונאומו הנשיאותי של לייל הציג את ממצאיו של אוון על המאובנים של דרווין, תוך הדגשת ההמשכיות הגיאוגרפית של מינים כתומכת ברעיונותיו האחידים.
בתחילת מרץ, דרווין עבר ללונדון כדי להיות קרוב לעבודה זו, והצטרף למעגל החברתי של מדענים ומומחים של לייל כגון צ'ארלס באבג', שתיאר את אלוהים כמתכנת של חוקים. דרווין נשאר עם אחיו ההוגה החופשי ארסמוס, חלק ממעגל הוויגים הזה וחבר קרוב של הסופרת הארייט מרטינו, שקידמה את המלתוסיאניזם שעמד בבסיס רפורמות חוק העניים השנויות במחלוקת של הוויגים כדי למנוע מרווחה לגרום לאוכלוסיית יתר ועוד עוני. כאוניטרית, היא בירכה על ההשלכות הרדיקליות של טרנסמוטציה של מינים, שקודמה על ידי גרנט ומנתחים צעירים שהושפעו על ידי ג'ופרוי. טרנסמוטציה הייתה תועבה לאנגליקנים שהגנו על הסדר החברתי, אך מדענים מכובדים דנו בנושא בגלוי. היה עניין רחב במכתבו של ג'ון הרשל ששיבח את גישתו של לייל כדרך למצוא סיבה טבעית למקורם של מינים חדשים.
גולד פגש את דרווין ואמר לו שציפורי הלעג של גלאפגוס מאיים שונים היו מינים נפרדים, לא רק זנים, ומה שדרווין חשב שהוא "צפורן" היה בקבוצת הפרושים. דרווין לא תייג את הפרושים לפי אי, אך מהערות של אחרים על הספינה, כולל פיצרוי, הוא הקצה מינים לאיים. שתי הריאות היו מינים נפרדים, וב-14 במרץ דרווין הודיע כיצד התפוצה שלהם השתנתה ככל שהלכו דרומה.
עד אמצע מרץ 1837, בקושי שישה חודשים לאחר חזרתו לאנגליה, דרווין שיער במחברת האדומה שלו על האפשרות ש"מין אחד אכן משתנה לאחר" כדי להסביר את התפוצה הגיאוגרפית של מינים חיים כגון הריאות, ומינים נכחדים כגון היונק הנכחד המוזר Macrauchenia, שדמה לגואנקו ענק, קרוב משפחה של הלמה. בסביבות אמצע יולי, הוא רשם במחברת ה-"B" שלו את מחשבותיו על תוחלת חיים וגיוון לאורך דורות – מסביר את השינויים שצפה בצבי גלאפגוס, ציפורי לעג וריאות. הוא שרטט מוצא מסתעף, ואז הסתעפות גנאלוגית של עץ אבולוציוני יחיד, שבו "זה אבסורדי לדבר על חיה אחת שהיא גבוהה מאחרת", ובכך השליך את הרעיון של למארק על שושלות עצמאיות המתקדמות לצורות גבוהות יותר.
### עבודת יתר ומחלה
בזמן שפיתח את המחקר האינטנסיבי הזה על טרנסמוטציה, דרווין שקע בעבודה נוספת. עדיין כותב מחדש את יומנו, הוא לקח על עצמו עריכה ופרסום של דוחות המומחים על אוספיו, ובעזרת הנסלו השיג מענק אוצר של 1,000 ליש"ט, שווה ערך ל-97,000 ליש"ט ב-2025, כדי לממן את ה-"זואולוגיה של מסע ה-H.M.S. Beagle" רב-הכרכים הזה. הוא מתח את המימון כדי לכלול את ספריו המתוכננים על גיאולוגיה, והסכים לתאריכים לא מציאותיים עם המוציא לאור. כשהעידן הוויקטוריאני החל, דרווין המשיך בכתיבת יומנו, ובאוגוסט 1837 החל לתקן את הגהות המדפסת.
כאשר דרווין עבד תחת לחץ, בריאותו נפגעה. ב-20 בספטמבר, היו לו "דפיקות לב לא נוחות", ולכן רופאיו דחקו בו "להפסיק את כל העבודה" ולחיות בכפר לכמה שבועות. לאחר ביקור בשרוסברי, הוא הצטרף לקרובי משפחתו ודג'ווד ב-Maer Hall, סטפורדשייר, אך מצא אותם להוטים מדי לסיפורים על מסעותיו כדי לתת לו מנוחה רבה. בת דודתו המקסימה, האינטליגנטית והמתורבתת אמה ודג'ווד, מבוגרת מדרווין בתשעה חודשים, טיפלה בדודתו הנכה. דודו ג'וזאיה הצביע על אזור אדמה שבו סיגים נעלמו תחת טיט. דרווין הציע שזו עשויה להיות עבודתם של תולעי אדמה, מה שהעניק השראה ל-"תיאוריה חדשה וחשובה" על תפקידן ביצירת קרקע, אותה הציג בחברה הגיאולוגית ב-1 בנובמבר 1837. יומנו הודפס ומוכן לפרסום עד סוף פברואר 1838, וכך גם הכרך הראשון של ה-"נרטיב", אך פיצרוי עדיין עבד קשה כדי לסיים את הכרך שלו.
ויליאם ויוול דחף את דרווין לקחת על עצמו את תפקידי מזכיר החברה הגיאולוגית. לאחר שסירב בתחילה לעבודה, הוא קיבל את התפקיד במרץ 1838. למרות השחיקה של כתיבה ועריכת דוחות ה-Beagle, דרווין עשה התקדמות מדהימה בטרנסמוטציה, תוך ניצול כל הזדמנות לתשאל חוקרי טבע מומחים, ובאופן לא קונבנציונלי, אנשים עם ניסיון מעשי ברבייה סלקטיבית כגון חקלאים ומגדלי יונים. עם הזמן, מחקרו הסתמך על מידע מקרובי משפחתו וילדיו, משרת המשפחה, שכנים, מתיישבים וחברי ספינה לשעבר. הוא כלל את המין האנושי בהשערותיו מההתחלה, ובראותו אורנגאוטן בגן החיות ב-28 במרץ 1838 ציין את התנהגותו דמוית הילד.
המאמץ גבה מחיר, ועד יוני, הוא היה מושבת במשך ימים שלמים עם בעיות בטן, כאבי ראש ותסמיני לב. לשארית חייו, הוא היה מושבת שוב ושוב עם פרקים של כאבי בטן, הקאות, רתיחות חמורות, דפיקות לב, רעד ותסמינים אחרים, במיוחד בתקופות של לחץ, כגון השתתפות בפגישות או ביצוע ביקורים חברתיים. הגורם למחלתו של דרווין נותר לא ידוע, וניסיונות טיפול נחלו הצלחה אפמרית בלבד.
ב-23 ביוני, הוא לקח הפסקה ויצא ל-"גיאולוגיה" בסקוטלנד. הוא ביקר ב-Glen Roy במזג אוויר מפואר כדי לראות את ה-"דרכים" המקבילות שנחצבו בצלעות הגבעות בשלושה גבהים. מאוחר יותר הוא פרסם את השקפתו שאלו היו חופים מוגבהים ימיים, אך אז נאלץ לקבל שהם היו קווי חוף של אגם פרוגלציאלי.
לאחר שהתאושש לחלוטין, הוא חזר לשרוסברי ביולי 1838. רגיל לרשום הערות יומיות על רביית בעלי חיים, הוא שרבט מחשבות משוטטות על נישואים, קריירה וסיכויים על שני פיסות נייר, אחת עם עמודות שכותרתן "להתחתן" ו-"לא להתחתן". יתרונות תחת "להתחתן" כללו "בן לוויה קבוע וחבר לעת זקנה... טוב יותר מכלב בכל מקרה", נגד נקודות כגון "פחות כסף לספרים" ו-"אובדן זמן נורא". לאחר שהחליט לטובת נישואים, הוא דן בכך עם אביו, ואז הלך לבקר את בת דודתו אמה ב-29 ביולי. בזמן זה, הוא לא הגיע להציע נישואים, אך בניגוד לעצת אביו, הוא הזכיר את רעיונותיו על טרנסמוטציה.
### מלתוס וברירה טבעית
בהמשך מחקרו בלונדון, הקריאה הרחבה של דרווין כללה כעת את המהדורה השישית של "מסה על עקרון האוכלוסייה" של מלתוס. ב-28 בספטמבר 1838, הוא ציין את טענתה ש-"אוכלוסייה אנושית, כאשר אינה מבוקרת, ממשיכה להכפיל את עצמה כל עשרים וחמש שנים, או גדלה ביחס גיאומטרי", התקדמות גיאומטרית כך שהאוכלוסייה עולה בקרוב על אספקת המזון במה שמכונה קטסטרופה מלתוסיאנית. דרווין היה מוכן היטב להשוות זאת ל-"מלחמה של המינים" של צמחים של אוגוסטין דה קנדול ולמאבק על הקיום בקרב חיות בר, מה שמסביר כיצד מספר המינים נותר יציב בערך.
מכיוון שמינים תמיד מתרבים מעבר למשאבים זמינים, וריאציות חיוביות יהפכו אורגניזמים לטובים יותר בהישרדות והעברת הווריאציות לצאצאיהם, בעוד וריאציות שליליות יאבדו. הוא כתב ש-"הסיבה הסופית לכל הטריז הזה, חייבת להיות מיון מבנה תקין, והתאמתו לשינויים", כך ש-"אפשר לומר שיש כוח כמו מאה אלף טריזים המנסים [ל]כפות לתוך כל סוג של מבנה מותאם לתוך הפערים בכלכלת הטבע, או ליתר דיוק יצירת פערים על ידי דחיפת חלשים יותר החוצה." זה יביא ליצירת מינים חדשים. כפי שכתב מאוחר יותר באוטוביוגרפיה שלו:
> באוקטובר 1838, כלומר, חמישה עשר חודשים לאחר שהתחלתי את חקירתי השיטתית, קרה שקראתי להנאתי את מלתוס על אוכלוסייה, ובהיותי מוכן היטב להעריך את המאבק על הקיום שמתרחש בכל מקום מתצפית ארוכת שנים על הרגלי בעלי חיים וצמחים, זה הכה בי מיד שבתנאים אלה וריאציות חיוביות יטו להישמר, ושליליות להיהרס. התוצאה של זה תהיה יצירת מינים חדשים. הנה, אם כן, סוף סוף קיבלתי תיאוריה לעבוד איתה...
עד אמצע דצמבר, דרווין ראה דמיון בין חקלאים הבוחרים את המלאי הטוב ביותר ברבייה סלקטיבית, לבין טבע מלתוסיאני הבוחר מתוך וריאנטים מקריים כך ש-"כל חלק של מבנה שנרכש לאחרונה הוא פרקטי לחלוטין ומשוכלל", וחשב שהשוואה זו היא "חלק יפה מהתיאוריה שלי". מאוחר יותר הוא כינה את התיאוריה שלו ברירה טבעית, אנלוגיה למה שכינה "ברירה מלאכותית" של רבייה סלקטיבית.
ב-11 בנובמבר, הוא חזר ל-Maer והציע נישואים לאמה, שוב מספר לה את רעיונותיו. היא הסכימה, ואז, בחילופי מכתבים אוהבים, הראתה כיצד היא מעריכה את פתיחותו בשיתוף ההבדלים ביניהם, תוך הבעת אמונותיה האוניטריות החזקות וחששותיה שספקותיו הכנים עלולים להפריד ביניהם בחיים שלאחר המוות. בזמן שחיפש בית בלונדון, התקפי המחלה נמשכו ואמה כתבה בדחיפות שינוח, כמעט בנבואה מעירה "אז אל תהיה חולה יותר יקירי צ'ארלי עד שאוכל להיות איתך כדי לטפל בך." הוא מצא את מה שהם כינו "קוטג' מקאו" (בגלל הפנים הראוותני שלו) ברחוב גאוור, ואז העביר את ה-"מוזיאון" שלו פנימה במהלך חג המולד. ב-24 בינואר 1839, דרווין נבחר לעמית החברה המלכותית (FRS).
ב-29 בינואר, דרווין ואמה ודג'ווד נישאו ב-Maer בטקס אנגליקני שסודר כדי להתאים לאוניטריים, ואז תפסו מיד את הרכבת ללונדון ולביתם החדש.
### ספרי גיאולוגיה, בלוטי ים, מחקר אבולוציוני
לדרווין הייתה כעת המסגרת של תיאוריית הברירה הטבעית שלו "לעבוד איתה", כ-"תחביב העיקרי" שלו. מחקרו כלל רבייה סלקטיבית ניסיונית נרחבת של צמחים ובעלי חיים, מציאת ראיות לכך שמינים אינם קבועים וחקר רעיונות מפורטים רבים כדי לשכלל ולבסס את התיאוריה שלו. במשך חמש עשרה שנים עבודה זו הייתה ברקע לעיסוקו העיקרי בכתיבה על גיאולוגיה ופרסום דוחות מומחים על אוספי ה-Beagle, בפרט, בלוטי הים.
הדחף למחקר בלוטי הים של דרווין הגיע מאוסף של מושבת בלוטי ים מצ'ילה ב-1835, שאותה כינה מר ארתרובלנוס. הבלבול שלו לגבי הקשר של מין זה (Cryptophialus minutus) לבלוטי ים אחרים גרם לו להתקבע על הסיסטמטיקה של הטקסונים. הוא כתב את בחינתו הראשונה של המין ב-1846, אך לא תיאר אותו רשמית עד 1854.
ה-"נרטיב" המעוכב של פיצרוי פורסם במאי 1839. יומנו והערותיו של דרווין קיבלו ביקורות טובות ככרך השלישי, וב-15 באוגוסט, הוא פורסם בעצמו. בתחילת 1842, דרווין כתב על רעיונותיו לצ'ארלס לייל, שציין שבעל בריתו "מכחיש שראה התחלה לכל יבול של מינים".
ספרו של דרווין "המבנה והתפוצה של שוניות אלמוגים" על התיאוריה שלו על היווצרות אטולים פורסם במאי 1842 לאחר יותר משלוש שנים של עבודה, ואז הוא כתב את ה-"סקיצה בעיפרון" הראשונה שלו על תיאוריית הברירה הטבעית שלו. כדי לברוח מהלחצים של לונדון, המשפחה עברה ל-Down House הכפרי בקנט בספטמבר. ב-11 בינואר 1844, דרווין הזכיר את התיאוריות שלו לבוטנאי ג'וזף דלטון הוקר, כותב בהומור מלודרמטי "זה כמו להתוודות על רצח". הוקר השיב, "ייתכן, לדעתי, שהייתה סדרה של הפקות בנקודות שונות, וגם שינוי הדרגתי של מינים. אשמח לשמוע איך אתה חושב ששינוי זה יכול היה להתרחש, שכן שום דעה שנתפסה כרגע לא מספקת אותי בנושא."
עד יולי, דרווין הרחיב את ה-"סקיצה" שלו ל-"מסה" בת 230 עמודים, שתורחב עם תוצאות מחקרו אם ימות בטרם עת. בנובמבר, רב-המכר הסנסציוני שפורסם בעילום שם "עקבות של ההיסטוריה הטבעית של הבריאה" הביא עניין רחב בטרנסמוטציה. דרווין בז לגיאולוגיה ולזואולוגיה החובבנית שלו, אך בחן בזהירות את טיעוניו שלו. מחלוקת פרצה, והוא המשיך להימכר היטב למרות דחייה מזלזלת על ידי מדענים.
דרווין השלים את ספרו הגיאולוגי השלישי ב-1846. הוא חידש כעת את העניין שלו בחסרי חוליות ימיים ו, תוך שימוש במומחיות מימיו כסטודנט עם גרנט, ניתח וסיווג את בלוטי הים שאסף במסע. הוא נהנה להתבונן ביופיים וחשב על השוואות עם מבנים דומים. ב-1847, הוקר קרא את ה-"מסה" ושלח הערות שסיפקו לדרווין את המשוב הביקורתי הרגוע שהיה זקוק לו, אך לא התחייב בעצמו ותהה על התנגדותו של דרווין לפעולות מתמשכות של בריאה.
בניסיון לשפר את בריאותו הלקויה הכרונית, דרווין הלך ב-1849 לספא Malvern של ד"ר ג'יימס גאלי והופתע למצוא תועלת מסוימת מהידרותרפיה. ואז, ב-1851, בתו היקרה אנני חלתה, מה שעורר מחדש את חששותיו שמחלתו עלולה להיות תורשתית. היא מתה באותה שנה לאחר סדרה ארוכה של משברים.
בשמונה שנות עבודה על בלוטי ים, התיאוריה של דרווין עזרה לו למצוא "הומולוגיות" המראות שחלקי גוף שהשתנו מעט שירתו פונקציות שונות כדי לעמוד בתנאים חדשים. בסוגים מסוימים הוא מצא זכרים זעירים טפיליים על הרמפרודיטים, מה שמראה שלב ביניים באבולוציה של מינים נפרדים. ב-1853, זה זיכה אותו במדליה המלכותית של החברה המלכותית, וזה ביסס את המוניטין שלו כביולוג. עם סיום מחקרו, דרווין הכריז, "אני שונא בלוט ים כמו שאף אדם לא עשה לפני כן." ב-1854, הוא הפך לעמית החברה הליניאנית של לונדון, וקיבל גישה בדואר לספרייתה. הוא החל הערכה מחדש גדולה של תיאוריית המינים שלו, ובנובמבר הבין שניתן להסביר סטייה באופי הצאצאים על ידי כך שהם הופכים מותאמים ל-"מקומות מגוונים בכלכלת הטבע".
### פרסום תיאוריית הברירה הטבעית
בתחילת 1856, דרווין חקר האם ביצים וזרעים יכולים לשרוד נסיעה דרך מי ים כדי להפיץ מינים ברחבי האוקיינוסים. הוקר הטיל ספק גובר בהשקפה המסורתית שמינים קבועים, אך חברם הצעיר תומאס הנרי האקסלי עדיין היה נחרצות נגד טרנסמוטציה של מינים. לייל סקרן מהשערותיו של דרווין מבלי להבין את היקפן. כשקרא מאמר מאת אלפרד ראסל וואלאס, "על החוק שוויסת את הצגת המינים החדשים", הוא ראה דמיון למחשבותיו של דרווין. הוא דחק בו לפרסם כדי לבסס קדימות.
למרות שדרווין לא ראה איום, ב-14 במאי 1856, הוא החל לכתוב מאמר קצר. מציאת תשובות לשאלות קשות עיכבה אותו שוב ושוב, והוא הרחיב את תוכניותיו ל-"ספר גדול על מינים" שכותרתו "ברירה טבעית", שהיה אמור לכלול את ה-"הערה על האדם" שלו. הוא המשיך במחקרו, משיג מידע ודגימות מחוקרי טבע ברחבי העולם, כולל וואלאס, שעבד בבורנאו.
באמצע 1857, הוא הוסיף כותרת סעיף, "תיאוריה מיושמת על גזעי האדם", אך לא הוסיף טקסט בנושא זה. ב-5 בספטמבר 1857, דרווין שלח לבוטנאי האמריקאי אסא גריי מתווה מפורט של רעיונותיו, כולל תקציר של "ברירה טבעית", שהשמיט מוצא אנושי וברירה מינית. בדצמבר, דרווין קיבל מכתב מוואלאס ששאל אם הספר יבחן מוצא אנושי. הוא השיב שהוא יימנע מנושא זה, "מוקף כל כך בדעות קדומות", תוך עידוד התיאוריות של וואלאס והוסיף ש-"אני הולך הרבה יותר רחוק ממך."
ספרו של דרווין נכתב רק בחלקו כאשר, ב-18 ביוני 1858, הוא קיבל מאמר מוואלאס המתאר ברירה טבעית. מזועזע מכך ש-"הוקדם", דרווין שלח אותו באותו יום ללייל, כפי שביקש וואלאס. למרות שוואלאס לא ביקש פרסום, דרווין הציע שהוא ישלח אותו לכל כתב עת שוואלאס יבחר. משפחתו הייתה במשבר, עם ילדים בכפר שמתים מקדחת השנית, והוא הפקיד את העניינים בידי חבריו.
לאחר דיון מסוים, ללא דרך אמינה לערב את וואלאס, לייל והוקר החליטו על מצגת משותפת בחברה הליניאנית ב-1 ביולי על "על הנטייה של מינים ליצור זנים; ועל ההנצחה של זנים ומינים באמצעים טבעיים של ברירה". בערב ה-28 ביוני, בנו התינוק של דרווין מת מקדחת השנית לאחר כמעט שבוע של מחלה קשה, והוא היה נסער מכדי להשתתף.
לא הייתה תשומת לב מיידית להכרזה זו על התיאוריה; נשיא החברה הליניאנית ציין במאי 1859 שהשנה לא סומנה על ידי תגליות מהפכניות כלשהן. רק ביקורת אחת הרגיזה מספיק כדי שדרווין יזכור אותה מאוחר יותר; פרופסור סמואל הוטון מדבלין טען ש-"כל מה שהיה חדש בהם היה שקרי, ומה שהיה נכון היה ישן". דרווין נאבק במשך שלושה עשר חודשים להפיק תקציר של ה-"ספר הגדול" שלו, סובל מבריאות לקויה אך מקבל עידוד מתמיד מחבריו המדענים. לייל דאג לפרסם אותו על ידי ג'ון מאריי.
-"מוצא המינים" התגלה כפופולרי באופן בלתי צפוי, כאשר כל המלאי של 1,250 עותקים נרשם מראש כשיצא למכירה למוכרי ספרים ב-22 בנובמבר 1859. בספר, דרווין הציב "טיעון ארוך אחד" של תצפיות מפורטות, הסקות והתחשבות בהתנגדויות צפויות. בביסוס הטיעון למוצא משותף, הוא כלל ראיות להומולוגיות בין בני אדם ליונקים אחרים. לאחר שתיאר ברירה מינית, הוא רמז שהיא יכולה להסביר הבדלים בין גזעים אנושיים. הוא נמנע מדיון מפורש על מוצא אנושי, אך רמז על חשיבות עבודתו עם המשפט; "אור יושל על מוצא האדם והיסטוריה שלו." התיאוריה שלו מנוסחת בפשטות במבוא:
> מכיוון שיותר פרטים של כל מין נולדים מאשר יכולים לשרוד; ומכיוון ש, כתוצאה מכך, יש מאבק חוזר ונשנה על הקיום, נובע מכך שכל יצור, אם הוא משתנה ולו במעט בכל דרך מועילה לעצמו, בתנאי החיים המורכבים ולעיתים המשתנים, יהיה בעל סיכוי טוב יותר לשרוד, ובכך ייבחר באופן טבעי. מעיקרון התורשה החזק, כל זן נבחר יטה להפיץ את צורתו החדשה והשונה.
בסוף הספר, הוא הגיע למסקנה ש:
> יש הוד בהשקפה זו על החיים, עם כוחותיה השונים, שנשפו במקור לתוך כמה צורות או לתוך אחת; וכי, בעוד כוכב לכת זה ממשיך להסתובב לפי חוק הכבידה הקבוע, מהתחלה פשוטה כל כך אינספור צורות יפות ונפלאות ביותר התפתחו, ומתפתחות.
המילה האחרונה הייתה הווריאציה היחידה של "התפתחו" בחמש המהדורות הראשונות של הספר. "אבולוציוניזם" באותה עת היה קשור למושגים אחרים, הנפוץ ביותר עם התפתחות עוברית. דרווין השתמש לראשונה במילה אבולוציה ב-"מוצא האדם" ב-1871, לפני שהוסיף אותה ב-1872 למהדורה ה-6 של "מוצא המינים".
### תגובות לפרסום
הספר עורר עניין בינלאומי, עם פחות מחלוקת ממה שקיבלה את ה-"עקבות של ההיסטוריה הטבעית של הבריאה" הפופולרי והפחות מדעי. למרות שמחלתו של דרווין הרחיקה אותו מהוויכוחים הציבוריים, הוא בחן בשקיקה את התגובה המדעית, הגיב על גזרי עיתונות, ביקורות, מאמרים, סאטירות וקריקטורות, והתכתב על כך עם עמיתים ברחבי העולם. הספר לא דן במפורש במוצא אנושי, אך כלל מספר רמזים על מוצאם החייתי של בני אדם שמהם ניתן היה להסיק את המסקנה. בקראו אותו, האקסלי העיר "כמה טיפשי לא לחשוב על זה!"
הביקורת הראשונה שאלה, "אם קוף הפך לאדם – מה אדם לא יכול להפוך?" היא אמרה שזה צריך להישאר לתיאולוגים כיוון שזה מסוכן מדי לקוראים רגילים. בין התגובות החיוביות המוקדמות, הביקורות של האקסלי הטיחו בריצ'רד אוון, מנהיג הממסד המדעי שהאקסלי ניסה להפיל.
באפריל, הביקורת של אוון תקפה את חבריו של דרווין ודחתה בהתנשאות את רעיונותיו, מה שהכעיס את דרווין, אך אוון ואחרים החלו לקדם רעיונות של אבולוציה מונחית על-טבעית. פטריק מתיו הפנה את תשומת הלב לספרו מ-1831, שהיה לו נספח קצר שהציע מושג של ברירה טבעית המובילה למינים חדשים, אך הוא לא פיתח את הרעיון.
תגובת הכנסייה של אנגליה הייתה מעורבת. המורים הישנים של דרווין בקיימברידג' סדג'וויק והנסלו דחו את הרעיונות, אך כמרים ליברלים פירשו ברירה טבעית כמכשיר לתכנון של אלוהים, כאשר הכומר צ'ארלס קינגסלי ראה בה "תפיסה אצילית לא פחות של האלוהות". ב-1860, פרסום "מאמרים וביקורות" על ידי שבעה תיאולוגים אנגליקנים ליברלים הסיט את תשומת הלב הכנסייתית מדרווין. רעיונותיו, כולל ביקורת גבוהה, הותקפו על ידי רשויות הכנסייה ככפירה. בו, באדן פאוול טען שנסים שברו את חוקי אלוהים, ולכן האמונה בהם הייתה אתאיסטית, ושיבח את "הכרך המופתי של מר דרווין [התומך] בעיקרון הגדול של הכוחות המתפתחים בעצמם של הטבע".
אסא גריי דן בטלאולוגיה עם דרווין, שייבא והפיץ את העלון של גריי על אבולוציה תאיסטית, "ברירה טבעית אינה עקבית עם תיאולוגיה טבעית". העימות המפורסם ביותר היה בוויכוח האבולוציה הציבורי באוקספורד ב-1860 במהלך פגישה של האגודה הבריטית לקידום המדע, שבו הבישוף של אוקספורד סמואל וילברפורס, למרות שלא התנגד לטרנסמוטציה של מינים, טען נגד ההסבר של דרווין ומוצא אנושי מקופים. ג'וזף הוקר טען בתוקף עבור דרווין, והתגובה האגדית של תומאס האקסלי, שהוא מעדיף להיות צאצא של קוף מאשר אדם שהשתמש לרעה במתנותיו, הפכה לסמל לניצחון המדע על הדת.
אפילו חבריו הקרובים של דרווין גריי, הוקר, האקסלי ולייל עדיין הביעו הסתייגויות שונות אך נתנו תמיכה חזקה, וכך גם רבים אחרים, במיוחד חוקרי טבע צעירים. גריי ולייל חיפשו פיוס עם האמונה, בעוד האקסלי תיאר קיטוב בין דת למדע. הוא ניהל קמפיין תוקפני נגד סמכות הכמורה בחינוך, במטרה להפוך את הדומיננטיות של כמרים וחובבים אריסטוקרטים תחת אוון לטובת דור חדש של מדענים מקצועיים. טענתו של אוון שאנטומיה מוחית הוכיחה שבני אדם הם סדר ביולוגי נפרד מקופים הוכחה כשקרית על ידי האקסלי בסכסוך מתמשך שפרודיה על ידי קינגסלי כ-"שאלת ההיפוקמפוס הגדולה", וערערה את אוון.
בתגובה להתנגדויות שמקור החיים לא הוסבר, דרווין הצביע על קבלת חוק ניוטון למרות שהסיבה לכבידה לא הייתה ידועה. למרות ביקורות והסתייגויות הקשורות לנושא זה, הוא בכל זאת הציע רעיון חוזה עתיד ב-1871