צ'ארלס ד. ווקר: איש החברה הראשון במסלול
כל אסטרונאוט לפניו היה כפוף לממשלה. צ'ארלס ד. ווקר (Charles D. Walker) היה כפוף למקדונל דאגלס (McDonnell Douglas). כאשר חגר את חגורות הבטיחות במעבורת החלל דיסקברי באוגוסט 1984, הוא קיבל משכורת תאגידית, לא פדרלית, בסך של כ-40,000 דולר לטיסה שחויבו בה מעסיקיו – האדם הראשון שהגיע למסלול כעובד של חברה פרטית ולא של מדינה העוסקת בחלל.
משריפות יער ועד חומרת טיסה
צ'ארלס דייוויד ווקר נולד ב-29 באוגוסט 1948, בבדפורד, אינדיאנה, וסיים את בית הספר התיכון בבדפורד בשנת 1966. הוא קיבל תואר ראשון בהנדסת אווירונאוטיקה ואסטרונאוטיקה מאוניברסיטת פרדו (Purdue University) בשנת 1971 – אותו מוסד להנדסה שהוציא יותר אסטרונאוטים כמעט מכל אוניברסיטה אחרת בארצות הברית, אם כי דרכו של ווקר אל החלל הייתה רחוקה מלהיות ישירה. לפני שעסק בחלל, עבד כטכנאי הנדסה אזרחית, מומחה לרכישת קרקעות, ובאופן מפתיע, כלוחם אש ביערות עבור שירות היערות של ארצות הברית. לאחר מכן עבר לתכנון תת-מערכות טילים כמהנדס בחברת בנדיקס אירוספייס (Bendix Aerospace), שם בנה את הבסיס האווירודינמי והטכני שיוביל אותו בסופו של דבר למקדונל דאגלס.
בניית מכונה לייצור תרופות בחלל
ווקר הצטרף למקדונל דאגלס ב-1977 כמהנדס ניסוי שעבד על מערכת ההנעה האחורית של מעבורת החלל – עבודה על צנרת וחומרה של מנועים, לא עבודה זוהרת, אך כזו שהכניסה אותו לתוכנית המעבורת בשלביה המוקדמים. הוא עבר עד מהרה לצוות פנימי קטן שקידם רעיון מוזר יותר: ייצור תרופות במיקרו-כבידה, שם היעדר הסעה ושקיעה המונעים על ידי כבידה יכולים, בתיאוריה, לאפשר לתהליך הפרדה הנקרא אלקטרופורזה לטהר חומרים ביולוגיים בדיוק רב יותר מאשר על פני כדור הארץ. הצוות, שנקרא בתחילה Space Manufacturing ולימים Electrophoresis Operations in Space, בנה את מערכת האלקטרופורזה בזרימה רציפה, או CFES – מכשיר שווקר מחזיק בפטנט משותף עליו – שמטרתו לייצר אריתרופויטין מטוהר, הורמון המשמש לטיפול באנמיה.
משנת 1979 הוא שימש כמהנדס הניסוי הראשי של הפרויקט, ומקדונל דאגלס, ולא נאס"א (NASA), היא שלחצה להעלות לטיסה מהנדס שהבין את החומרה במקום להסתמך על איש צוות של נאס"א שהוכשר מיד שנייה. ווקר כבר הקדיש את השנים 1982 ו-1983 לאימון צוותי ארבע משימות מעבורת – STS-4, STS-6, STS-7 ו-STS-8 – להפעלת מטעני אלקטרופורזה מוקדמים לפני שנאס"א הסכימה, במאי 1983, להטיס מהנדס מהתעשייה כמומחה מטען בזכות עצמו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שלוש טיסות, קטגוריה חדשה של אסטרונאוט
ווקר טס במשימת STS-41-D באוגוסט-ספטמבר 1984 על סיפון מסע הבכורה של דיסקברי, והפעיל את יחידת ה-CFES כמומחה המטען הראשון בחסות מסחרית בתולדות טיסות החלל. נאס"א ומקדונל דאגלס היו מרוצים מספיק מהתוצאות כדי להטיס אותו פעמיים נוספות: במשימת STS-51-D באפריל 1985 ובמשימת STS-61-B בנובמבר-דצמבר 1985, שבהן המשיך להפעיל ניסויי גידול גבישי חלבון ואלקטרופורזה לצד צוותי אסטרונאוטים ממשלתיים. במהלך שלוש המשימות הוא צבר כ-20 ימים בחלל וגמע כ-8.2 מיליון מיילים – מספרים צנועים בסטנדרטים מאוחרים יותר, אך כל משימה נשאה משקל סמלי רב כהוכחה לכך שחברה פרטית יכולה להציב מהנדס משלה, המבצע מחקר מסחרי משלה, במסלול על גבי כלי שיט של נאס"א.
עסקי מטעני המעבורות המסחריים שווקר עזר להוביל לא שרדו זמן רב לאחר טיסתו השלישית. אובדן מעבורת החלל צ'לנג'ר (Challenger) בינואר 1986 עצר את תוכנית המעבורות ליותר משנתיים ושינה לצמיתות את נכונותה של נאס"א להטיס מומחי מטען מסחריים; תוכנית ה-CFES, והקטגוריה של אסטרונאוט שווקר ייצג, הסתיימו למעשה איתה.
תומך, יועץ ומדינאי ותיק של החלל המסחרי
לאחר קריירת הטיסה שלו, עבר ווקר לתחום מדיניות החלל והסנגור, עמד בראש קבוצת המתנדבים Spacecause ושימש כנשיא לשעבר של אגודת החלל הלאומית (National Space Society), תפקידים שאפשרו לו להמשיך לטעון בעד מודל טיסות החלל המסחריות שבדק באופן אישי. מאוחר יותר הוא הפך למנהל קשרי ממשל של מערכות נאס"א במשרדי בואינג (Boeing) בוושינגטון די.סי. – לאחר שבואינג בלעה את מקדונל דאגלס במיזוג בשנת 1997 – ופרש מתפקיד זה בשנת 2005. מאז הוא עבד כיועץ, סופר ומרצה, וממשיך לייעץ לחברות חלל מסחריות, תחום שעד שנות ה-20 של המאה ה-21 צמח מהניסוי הבודד שלו לתעשייה המטיסה לקוחות משלמים באופן שגרתי.
מדוע צ'ארלס מכונה גאון
הטיעון להגדרת ווקר כגאון אינו נשען על הבזק בודד של תובנה; הוא נשען על צורה ספציפית ולא זוהרת של כושר המצאה טכני – הנדסה סבלנית של מכשיר שנועד לנצל אפקט פיזיקלי, הפרדה אלקטרופורטית, שמתנהג אחרת ללא כבידה, ולאחר מכן המשמעת להוכיח שניתן להפעילו באופן אמין על ידי מומחה שאינו מנאס"א בתנאי משימה. אף אחד מהחומרים המקוריים אינו מכנה אותו גאון באופן מפורש; הביוגרפיה של נאס"א ופרופילים עצמאיים מתארים אותו במקום זאת כמהנדס, כמהנדס ניסוי ראשי וכחלוץ, שפה המייחסת התמדה ושליטה טכנית ולא גאונות גולמית. מה שנדיר באמת בשיאיו הוא ההישג המוסדי לא פחות מההישג האינטלקטואלי: שכנוע סוכנות חלל שמרנית למסור מושב במעבורת למהנדס תאגידי, ואז ביצוע שלוש משימות של עבודה ניסיונית מעשית ללא תקלות. זהו סיפור על מיומנות יישומית, סנגור תאגידי וקור רוח תחת פיקוחה של נאס"א, יותר מאשר על אינטליגנציה. המסגרת הכנה היא חלוץ ומהנדס חומרה מיומן, קטגוריה מובחנת מן הדימוי המוכר יותר של האסטרונאוט-גאון, אך לא פחותה ממנה.
מורשת
שלוש טיסותיו של ווקר פתחו, ולו לזמן קצר, דלת שלא תיפתח במלואה שוב עד שנות ה-20 של המאה ה-21, כאשר SpaceX, אקסיום (Axiom) וחברות פרטיות אחרות החלו להטיס באופן שגרתי צוותים שאינם ממשלתיים למסלול. שמו זכור פחות בשל מה שמכשיר ה-CFES ייצר בסופו של דבר מבחינה מסחרית, ויותר בשל מה שנוכחותו ברשימת הטיסה הוכיחה: שמושב במעבורת יכול להשתייך לחברה בקלות רבה כפי שהוא יכול להשתייך למדינה. אינדיאנה הכירה בו עם תואר הכבוד Sagamore of the Wabash בשנת 1984, והמכון האמריקאי לאווירונאוטיקה ואסטרונאוטיקה (AIAA) העניק לו את פרס לינדברג בשנת 1986, ציוני דרך של קריירה שהפכה את האסטרונאוט המסחרי המודרני לאפשרי עוד לפני שהמונח עצמו היה קיים.