צ'ארלס קוריאה: האדריכל שבנה עבור האקלים, לא נגדו

צ'ארלס קוריאה (Charles Correa) ייסד את משרד האדריכלים שלו במקום הכי פחות זוהר שניתן להעלות על הדעת — המוסך של דודתו ברחוב וודהאוס (Wodehouse Road) בבומביי — ב-1 ביוני 1958. משם הוא בנה מכלול עבודות שנע בין אנדרטת גנדי שתוכננה להכיל שתיקה ככלי נגינה, למגדלי יוקרה במומבאי, ועד למתחם מדעי המוח ב-MIT, כולם נבנו על אותה אמונה: שאדריכלות הודית צריכה להיות מעוצבת על ידי האקלים, החומרים והאור שלה, ולא מיובאת בשלמותה מהמודרניזם של זכוכית ופלדה מהמערב. עמית השווה מאוחר יותר את מעמדו באדריכלות ההודית לזה של סאטיאג'יט ריי (Satyajit Ray) בקולנוע ושל רבינדרנת טאגור (Rabindranath Tagore) בשירה.

מסקנדרבאד ל-MIT

קוריאה נולד בסקנדרבאד, הודו, בספטמבר 1930. הוא למד במכללת סנט קסבייר (St. Xavier's College) במומבאי ובאוניברסיטת בומביי לפני שעבר לארצות הברית, תחילה לאוניברסיטת מישיגן ואחר כך ל-MIT, שם סיים את הכשרתו האדריכלית ב-1955 תחת מורים שכללו את לואי קאהן (Louis Kahn) ובאקמינסטר פולר (Buckminster Fuller) — השכלה רוויה בקפדנות מודרניסטית גבוהה שאת שארית הקריירה שלו הקדיש לעיבודה מחדש באופן מכוון עבור התנאים ההודיים, דבר שהתחדד עוד יותר במפגש עם עבודתו של לה קורבוזיה (Le Corbusier) בצ'אנדיגאר. הוא חזר להודו, ולאחר תקופה ב-G. M. Bhuta Associates, פתח את צ'ארלס קוריאה אסוסיאייטס ב-1958. ב-1961 הוא נשא לאישה את מוניקה סקווירה (Monika Sequeira), מיקרוביולוגית ומורה, אותה פגש במסיבת יום הולדת של חבר משותף.

אנדרטה שנבנתה עבור השתיקה

המוניטין המוקדם של קוריאה נשען במידה רבה על סדרה של אנדרטאות לגנדי: גנדי סמארק סנגרהלאיה (Gandhi Smarak Sangrahalaya) באשרם סברמטי באחמדאבאד (1963), קסטורבה גנדי סמאדי (Kasturba Gandhi Samadhi) בפונה (1965), וגנדי דרשאן (Gandhi Darshan) בראגאט (1969). מוזיאון סברמטי בפרט הפך להצהרה מגדירה של שפת העיצוב שלו — מבנים נמוכים, מודולריים ומבוססי חצרות המשתמשים בלבנים ובאריחים מקומיים, שנבנו כדי להרגיש לא משתלטים ומהורהרים במקום מונומנטליים, תרגום אדריכלי מכוון של הפשטות והחסכנות הגנדית לצורה בנויה. לצד אנדרטאות אלו הוא תכנן חללי תצוגה, כולל ביתן עבודות היד בפרגאטי מיידאן (1958) וביתן הינדוסטאן ליבר בדלהי (1961), וניסויים למגורים כמו בית הצינור באחמדאבאד (1962), שהשתמש בחתך ארוך וצר ובאוורור ארובה כדי לקרר בית באופן פסיבי באחת הערים החמות ביותר בהודו.

תכנון עיר חדשה

שאיפותיו של קוריאה התרחבו הרבה מעבר למבנים בודדים. מ-1970 עד 1975 הוא שימש כאדריכל ראשי לתכנון העירוני של נאבי מומבאי (Navi Mumbai) — בומביי החדשה — עיר לוויין שנועדה להקל על העומס במטרופולין צפוף מדי, תוך עבודה מתוכנית עירונית משנת 1964 שהוא עזר לפתח עם משתפי פעולה. מאוחר יותר הוא עמד בראש הוועדה הלאומית לעיור של הודו ב-1985, ובאותה שנה ייסד את המכון למחקר עיצוב עירוני כדי לתמוך בשימור הסביבות הבנויות ההיסטוריות של הודו ובשיפור הקהילות העירוניות שלה — עבודה שהציבה אותו במידה שווה ברשומות של מדיניות ציבורית ושל משימות עיצוב פרטניות.

אוצר מילים של חצרות ואור

לאורך הקריירה שלו, פיתח קוריאה אוצר מילים אדריכלי עקבי: חצרות פתוחות לשמיים, מרפסות, גיאומטריות הנגזרות ממנדלות, תנועה פנימית מפותלת, והסתמכות על תכנון פסיבי — אוורור טבעי ותאורת יום — על פני בקרת אקלים מכנית. הוא דחה במפורש את ההנחה שאדריכלות הודית מודרנית חייבת להיות מגדלי פלדה וזכוכית השאולים מערים מערביות ממוזגות, וטען במקום זאת לבניינים המושרשים בחומר, באקלים ובתרבות המקומיים, ולכך שדיור יוקרה ודיור בר-השגה יתוכננו באותם תנאים. עבודותיו המאוחרות הגדולות נשאו את ההיגיון הזה על פני קנה מידה ויבשות: דירות קנצ'נג'ונגה (Kanchenjunga Apartments) במומבאי (1984), המוזיאון הלאומי למלאכת יד בניו דלהי, ג'וואהר קאלה קנדרה (Jawahar Kala Kendra) בג'איפור, וברמה הבינלאומית, מכון מקגוורן לחקר המוח ב-MIT (2005), מרכז שמפאלימו (Champalimaud Centre for the Unknown) בליסבון (2011), ומרכז איסמאעילי בטורונטו (2014). בתיאור גישתו לשאוב השראה מהמסורת מבלי לחקות אותה בפשטות, אמר קוריאה בבירור: "אתה חייב לקבל את החופש לדבר בקולך העכשווי. אתה מפחית מערכו אם אתה רק עושה גרסת קריקטורה של ההיסטוריה."

הכרה

הכבוד שזכה לו קוריאה הצטבר לאורך חמישה עשורים: פאדמה שרי (Padma Shri) ב-1972, מדליית הזהב המלכותית של RIBA ב-1984, פרס אגא חאן לאדריכלות, פרמיום אימפריאלה (Praemium Imperiale) ב-1994, העיטור האוסטרי למדע ואמנות, והעיטור האזרחי השני בחשיבותו של הודו, פאדמה ויבהושאן (Padma Vibhushan), ב-2006 — פריסה של הכרה הודית ובינלאומית שמעט אדריכלים מדורו שעבדו בעיקר מחוץ לאירופה וצפון אמריקה זכו לה.

מוות ומעמד

קוריאה מת ביוני 2015, ובכך סגר קריירה של יותר מחמישה עשורים. השוואתו של עמיתו ג'סביר סאהני (Jasbir Sawhney) את משקלו התרבותי לזה של סאטיאג'יט ריי בקולנוע ורבינדרנת טאגור בשירה משקפת סנטימנט משותף בהודו: שקוריאה עשה לאדריכלות את מה ששתי הדמויות הללו עשו לאמנויות שלהן — ביסס ניב מודרני הודי שאין לטעות בו, שמתייחסים אליו ברצינות על הבמה העולמית במקום כאל גרסה אזורית של מקור מערבי.

מדוע צ'ארלס מכונה גאון

הטיעון לגאונותו של קוריאה הוא ספציפי: הוא פתר, שוב ושוב ובקני מידה שונים מאוד, את הבעיה של איך לבנות אדריכלות מודרנית המגיבה לאקלים טרופי ולחיים תרבותיים הודיים במקום לכפות צורות המיועדות לערים קרות וממוזגות. זוהי אינטליגנציה עיצובית והנדסית שניתן להוכיח — קירור פסיבי דרך חתך וגיאומטריה של חצרות, צורות השאובות מדפוסי קוסמולוגיה הינדואית כמו המנדלה המיושמות במוזיאונים ובבנייני דירות, פתרונות דיור בעלות נמוכה שנלקחו ברצינות רבה כמו משימות יוקרה — שתוקפו על ידי הכרה בינלאומית ממוסדות שבדרך כלל אינם מתגמלים התאמה אזורית על פני חדשנות צורנית מופשטת, כולל מדליית הזהב של RIBA ופרמיום אימפריאלה. הסיבוך הכן הוא שההשכלה וההשפעות המוקדמות של קוריאה היו מערביות לחלוטין — MIT, קאהן, פולר, לה קורבוזיה — וה"הודיות" המהוללת שלו הייתה בחלקה האמיתי תגובה מכוונת ומובנית אינטלקטואלית נגד אותה הכשרה ולא אינסטינקט ורנקולרי לא מלומד; הגאונות שלו, במילים אחרות, הייתה אסטרטגית וסינתטית במידה רבה, תוצר של מישהו ששלט בשפה המודרניסטית הבינלאומית מספיק כדי לדעת בדיוק מה לזרוק. זה לא מפחית מההישג, אך הוא ממקם אותו בסינתזה ובהסתגלות ולא בסוג של מקוריות שלא ניתן לעקוב אחריה, כפי שהמילה לעיתים מרמזת.

מורשת

בנייניו של קוריאה נותרו ציוני דרך של המודרניזם ההודי, ועבודתו בתכנון עירוני בנאבי מומבאי והסנגור שלו דרך המכון למחקר עיצוב עירוני הרחיבו את השפעתו מעבר למשימות בודדות לאופן שבו ערים הודיות עצמן נתפסות. עשורים לאחר אנדרטאות גנדי המוקדמות שלו, הטיעון המרכזי שלו — שאדריכלות מודרנית בעולם המתפתח אינה צריכה פשוט לייבא תבנית מערבית — נותר ויכוח חי ובלתי פתור בבתי ספר לאדריכלות הרבה מעבר לגבולות הודו.