צ'ארלס הורטון קולי (Charles Horton Cooley): העצמי הוא מראה
הוא גדל באן ארבור (Ann Arbor) בצילו של אב שייסד את בית הספר למשפטים של אוניברסיטת מישיגן (University of Michigan) וכיהן בבית המשפט העליון של המדינה. הוא הרגיש מבודד, מנותק ולא ראוי, ובילה חלק ניכר מילדותו בהיסח הדעת – בבניית גרסה מדומיינת של עצמו שאנשים אחרים עשויים להעריך. עשורים לאחר מכן, צ'ארלס הורטון קולי (Charles Horton Cooley) הפך את הרגל פרטי זה לאחת הטענות העמידות ביותר במדעי החברה: שהעצמי אינו דבר שאדם מחזיק בו ואז מציג, אלא משהו המורכב ממה שאדם מדמיין שאנשים אחרים רואים.
בנו של השופט
קולי (Cooley) נולד ב-17 באוגוסט 1864 באן ארבור (Ann Arbor), מישיגן, למרי אליזבת הורטון (Mary Elizabeth Horton) ולתומאס מ. קולי (Thomas M. Cooley), המשפטן וחוקר המשפט. הפער בין האב הדגול לבין הבן המופנם עובר כחוט השני בכל מה שכתב מאוחר יותר; עניינו התיאורטי באופן שבו אנשים בונים עצמי אידיאלי מתוך שיפוטים מדומיינים לא היה עבורו חידה מופשטת.
הוא החל ללמוד באוניברסיטת מישיגן (University of Michigan) בגיל שש עשרה וסיים את לימודיו ב-1887, בהכשרה של הנדסת מכונות. זה היה בסיס מוזר לתאורטיקן חברתי, אך פורה: עבודתו הרצינית הראשונה של קולי (Cooley) עסקה בתשתיות. הוא קיבל תואר שני במדע המדינה ובסוציולוגיה ב-1890, וב-1894 תואר דוקטור בפילוסופיה מאוניברסיטת קולומביה (Columbia), ועבד עם פרנקלין הנרי גידינגס (Franklin Henry Giddings) על עבודת דוקטורט שכותרתה "תאוריית התחבורה" (The Theory of Transportation) – מחקר על האופן שבו תנועת סחורות ואנשים מארגנת את ההתיישבות.
מישיגן, وديסציפלינה יש מאין
הוא נישא לאלסי ג'ונס (Elsie Jones) ב-1890 ונולדו להם שלושה ילדים. הוא החל ללמד כלכלה וסוציולוגיה במישיגן ב-1892, לימד את הקורס הראשון בסוציולוגיה של האוניברסיטה ב-1899, ונשאר שם במשך שאר חייו. ב-1905 הוא נמנה עם חברי המייסדים של האגודה הסוציולוגית האמריקאית (American Sociological Society), והפך לנשיאה השמיני ב-1918.
המתודה שלו הייתה בלתי אופנתית אז כפי שהיא נשמעת כעת. בעוד שהדיסציפלינה דהרה לעבר סטטיסטיקה וכלי סקר, קולי (Cooley) דגל במה שכינה אירוספקציה אמפתית (sympathetic introspection): השימוש המכוון והממושמע בדמיון של הצظופה עצמו כדי להיכנס לחוויה הסובייקטיבית של האדם הנחקר. הוא מיזג היסטוריה, פילוסופיה ופסיכולוגיה חברתית, והתייחס לחיים הפנימיים כאל ראיה לגיטימית. הוא גם השתמש, באופן הידוע לשמצה, בשלושת ילדיו שלו כנושאי מחקר, וצפה בתהליך יצירת העצמי מבפנים של משק בית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →טבע האדם והסדר חברתי
הספר טבע האדם והסדר החברתי (Human Nature and the Social Order) משנת 1902 הציג את הרעיון שעבורו הוא זכור. האני במראה (looking-glass self) כולל שלושה רגעים. ראשית, אדם מדמיין כיצד הוא נראה בעיני אחרים. שנית, הוא מדמיין את השיפוט שאחרים אלה פוסקים על מראה זה. שלישית – וכאן המושג רוכש את כוחו – הוא מפתח רגש עצמי, גאווה, מבוכה או בושה, בתגובה לשיפוט שהוא עצמו דמיין.
ההשלכה היא רדיקלית. העצמי הוא חברתי עד היסוד. אין ליבה פרטית שהחברה משנה לאחר מכן; תחושת מי שאתה מורכבת משיחה פנימית עם קהל מדומיין. הגרסה של קולי (Cooley) בונה גם מנוע רגשי לתוך התהליך: מה שעושה את העבודה אינו מידע אלא רגש, העוקץ של בוז מדומיין והחמימות של אישור מדומיין.
קבוצות ראשוניות והחממה של טבע האדם
ארגון חברתי (Social Organization, 1909) סיפק את המושג השני, וזה שנשא את טיעונו המוסרי. קבוצות ראשוניות – המשפחה, קבוצת המשחקים של הילדות, השכונה – מתאפיינות בקשר פנים אל פנים, אינטימיות, שיתוף פעולה ומיזוג של זהויות אישיות לשלם משותף. הן, טען קולי (Cooley), החממה של טבע האדם: המקום שבו נוצרים אמפתיה, אחריות הדדית והחוש המוסרי, והקרקע שעליה מנוח בהכרח כל מה שגדול ומנוכר יותר בחברה. השפעתן, הוא התעקש, אינה נעצרת בילדות אלא ממשיכה לעצב את הזהות לאורך החיים.
שני הרעיונות מתאימים זה לזה בהדוקות. אם העצמי בנוי משיפוטים מדומיינים, הרי שהמעגל הקטן, האינטימי, פנים אל פנים, הוא המקום שבו נלמד הדמיון ושבו הסיכונים הרגשיים שלו הם הגבוהים ביותר. מכך נבע, עבור קולי (Cooley), שבריאותה של חברה גדולה ומנוכרת תלויה בבריאות יחידותיה הקטנות ביותר – טיעון שנכתב בדיוק ברגע שבו החיים באמריקה עברו תעשייה, עיור והפכו, באוצר המילים של בני דורו בשיקגו (Chicago), לחברה של זרים. תהליך חברתי (Social Process) הגיע ב-1918, והרחיב את התיאור לשינוי חברתי והתפתחות אורגנית.
מדוע צ'ארלס מכונה גאון
הכישרון של קולי (Cooley) היה לסוג מסוים של פשטות חודרת: לקחת חוויה נפוצה כל כך שאף אחד לא חשב לבדוק אותה – שטיפת מודעות עצמית בחדר של זרים – ולהוציא ממנה תיאוריה כללית על האופן שבו נוצרים עצמיים. האני במראה הוא אחד המושגים הסוציולוגיים-מדעיים המעטים שאדם יכול ללמוד בתשעים שניות ואז לעולם לא להפסיק להבחין בו. הוא הגיע גם מוקדם: קולי (Cooley) כתב ב-1902, לפני מסורת האינטראקציות הסמליות שתקח את הנחת הבסיס שלו כנקודת מוצא, והשפעתה במורד הזרם עוברת דרך ג'ורג' הרברט מיד (George Herbert Mead), אירווינג גופמן (Erving Goffman), כל סוציולוגיית הזהויות, ומאוחר יותר מלגות פמיניסטיות על אובייקטיפיקציה והמבט המופנם.
מקרה הנגד הוא ממשי. המתודה המרכזית שלו, אירוספקציה אמפתית (sympathetic introspection), אינה ניתנת לבדיקה וכבר הייתה מחוץ לקצב עם הדיסציפלינה בחייו שלו; שום דבר בהליכתו אינו מבדיל בין כניסה דמיונית מדויקת לתודעה אחרת לבין השלכה של הצופה עצמו. מבקרים כינו את התיאוריה סולפססיטית במידה מה, שכן היא הופכת את החברה למערכת של דימיונות מדומיינים, והיא מקטינה את עבודתו הפעילה של הפרט בעיצוב האופן שבו אחרים רואים אותו. בסיס הראיות שלו היה דק – אירוספקציה, ספרות וילדיו שלו. וקולי (Cooley) תיאר מנגנון מבלי להסביר מעולם מדוע קהלים מדומיינים מסוימים חשובים ואחרים לא. הוא היה גאון של ניסוח ולא של הדגמה: האדם שמצא את המילים הנכונות למשהו שכולם כבר ידעו ואף אחד לא תפס.
מורשת
קולי (Cooley) מת מסרטן באן ארבור (Ann Arbor) ב-7 במאי 1929. הוא לא ייסד שום תוכנית מחקר ולא השיר ארגז כלים מתודולוגי, ולכן הדיסציפלינה שצמחה מתובנתתו המרכזית לעיתים רחוקות מזכה אותו באריכות. אך התובנה עצמה הפכה לנושאת עומס. כל טיעון על הערכה עצמית, סטיגמה, מדיה חברתית והופעת הזהות מתנהל בתוך המסגרת שהוא בנה ב1902, והביטוי שטבע עדיין עושה עבודה במשך למעלה ממאה שנים, וזה יותר ממה שרוב התיאוריות מצליחות.