צ'ארלס בוקובסקי: המשורר של שולי החברה האמריקאית
בשנת 1969 היה צ'ארלס בוקובסקי (Charles Bukowski) בן ארבעים ותשע, ועבד כפקיד מיון בסניף הדואר בלוס אנג'לס במשך רוב העשור הקודם. ג'ון מרטין (John Martin) מהוצאת "בלאק ספארו פרס" (Black Sparrow Press) הציע לו קצבה חודשית כדי שיתפטר ויוכל לכתוב במשרה מלאה. בוקובסקי הציג את החשבון ללא ייפוי דברים: "יש לי אחת משתי אפשריות – להישאר בדואר ולהשתגע... או להישאר בחוץ, לשחק אותה סופר ולגווע ברעב". הוא בחר באפשרות השנייה. בתוך חודש הוא סיים את רומן הבכורה שלו.
מאנדרנاخ למרכז לוס אנג'לס
הוא נולד בשם היינריך קרל בוקובסקי (Heinrich Karl Bukowski) ב-16 באוגוסט 1920 באנדרנاخ (Andernach), במה שהיה אז גרמניה הווימארית. אביו, היינריך בוקובסקי (Heinrich Bukowski), היה סרגנט גרמני-אמריקאי בצבא ארצות הברית; אמו, קתרינה פט (Katharina Fett), הייתה גרמנייה. המשפחה הפליגה לארצות הברית ב-18 באפריל 1923, השתקעה תחילה בבולטימור, ועברה למרכז לוס אנג'לס בשנת 1930.
רצועת עור לגילוח, שלוש פעמים בשבוע
אביו הכה אותו ברצועת עור לגילוח שלוש פעמים בשבוע בין הגילאים שש ואחת עשרה. הנתון הזה מגיע מבווקובסקי עצמו, וכך גם המסקנה שהסיק ממנו: המכות לימדו אותו את מה שכינה "כאב שלא בצדק", שהוא הדבר הקרוב ביותר לתוכנית אסתטית שאליה התחייב אי פעם. אקנה חמור בגיל ההתבגרות סיים את העבודה שהמבטא הגרמני ובגדיו המיובאים החלו, והוא הסתגר בתוך לעג ובידוד.
עשר שנות שיכרון
הוא למד בתיכון סוזן מילר דורסי ובתיכון לוס אנג'לס, ולאחר מכן בילה שנתיים במכללת העיר לוס אנג'לס בלימודי אמנות, עיתונות וספרות, בטרם עזב עם פרוץ המלחמה. בגיל עשרים ושלוש פורסם סיפורו "אחרית דבר לדחייה ארוכה" (Aftermath of a Lengthy Rejection Slip) במגזין "סטורי" (Story) בגיליון מרץ-אפריל 1944, ו"20 טנקים מקאסלדאון" (20 Tanks from Kasseldown) ראה אור בהוצאת "בלאק סאן פרס" (Black Sun Press) בשנת 1946. לאחר מכן הוא הפסיק לכתוב. את העשור הבא כינה "עשר שנות שיכרון", שבהן עבר בין עבודות בשכר נמוך ולא כתב כמעט דבר. באביב 1954 כיב פריון מדמם כמעט הביא למותו. הוא יצא מבית החולים והחל לכתוב שירה – בגיל שלושים וחמש, גיל התחלה שהאקדמיה האמריקאית למשוררים מציינת כמאוחר באופן בולט. הוא נישא למשוררת הטקסנית ברברה פריי (Barbara Frye) בשנת 1955 והתגרש ממנה בשנת 1958, ולאחר מכן שב לשתות לשכרה והמשיך לכתוב בכל זאת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שנות העבודה כפקיד מיון
עד שנת 1960 הוא חזר לעבוד בשירות הדואר של לוס אנג'לס כפקיד מיון, משרה שבה החזיק במשך למעלה מעשר שנים. שירים נשלחו למגזינים קטנים כגון "נומָד" (Nomad) ו"גאלוס" (Gallows); הוצאת "הירס פרס" (Hearse Press) של אי. וי. גריפית' (E. V. Griffith) הדפיסה את הפלאייר "אשתו, הציירת" (His Wife, the Painter) ביוני 1960 ואת קובץ השירים הקצר "פרח, אגרוף וייללה חייاتيت" (Flower, Fist and Bestial Wail) באוקטובר אותה שנה. בשנת 1962 הלכה לעולמה ג'יין קוני בייקר (Jane Cooney Baker), חברתו הרצינית הראשונה, והקינות שבאו בעקבות זאת הן היצירה החשופה ביותר שכתב. באותה שנה נולדה בתו היחידה, מارينا לואיז (Marina Louise), לבת זוגו לחיים פרנסס סמית' (Frances Smith).
בלאק ספארו וצ'ינאסקי
הרומן "פקסטום" או בשמו האנגלי Post Office יצא לאור בשנת 1971, פרי עבודה של חודש שקנתה לו את חירותו. בעקבותיו באו "פקטוטום" (Factotum) ב-1975, "נשים" (Women) ב-1978, "חזיר ביגון" (Ham on Rye) ב-1982, "הוליווד" (Hollywood) ב-1989 ו"פולפ" (Pulp) ב-1994, לצד קובצי שירה החל מ"פרח, אגרוף וייללה חייתית" (1960) ועד "שירי הלילה האחרון של כדור הארץ" (The Last Night of the Earth Poems) (1992) – יותר מארבעים וחמישה ספרים בסך הכול, ואלפי שירים המפוזרים במגזינים ספרותיים קטנים. רוב היצירה הבדיונית מסופרת על ידי הנרי צ'ינאסקי (Henry Chinaski) או סובבת סביבו, דמות שהיא גרסה מוסווית בקושי של עצמו.
ערבי הקריאה, הסרט "ברפ라이" והיחס באירופה
החל משנת 1962, החל משידורים ברדיו KPFK בלוס אנג'לס, הוא ערך ערבי הקריאה חיים שהפכו לשם דבר במהלך שנות ה-70 בשל השתייה והעימותים עם הקהל; ההקראה האחרונה התקיימה במרץ 1980 בסוויטוואטר (Sweetwater) ברדונדו ביץ'. הוא כתב את תסריט הסרט "ברפลาย" (Barfly) משנת 1987, שבו כיכב מיקי רורק (Mickey Rourke) כצ'ינאסקי ולצידו פיי דאנאוויי (Faye Dunaway), והוא מופיע בו בעצמו בקצרה כלקוח בבר. בשנת 1976 פגש את לינדה לי בייגלה (Linda Lee Beighle), שניהלה מסעדת מזון בריאות; השניים נישאו בשנת 1985. במהלך חייו הוא זכה לתשומת לב מעטה מצד מבקרים אקדמיים בארצות הברית ולתשומת לב רבה הרבה יותר במערב אירופה, בעיקר בבריטניה ובגרמניה, ארץ הולדתו.
מדוע צ'ארלס נקרא גאון
האיכות הנדונה אינה אינטלקטואלית ואינה פורמלית. זהו קול שמן המלאכותיות הוסרה בנייר זכש – שורה הצהרתית פשוטה שנקראת כאילו מעולם לא נכתבה כלל, ואותה הפיק אלפי פעמים מבלי שהטריק נשחק. המגזין "טיים" (Time) כינה אותו "המשורר הלאומי של שולי החברה האמריקאית". אדם קירש (Adam Kirsch), שכתב ב"ניו יורקר" (The New Yorker), זיהה את המנגנון במדויק: בוקובסקי "מחבר בין ההבטחה לאינטימיות של משורר וידויי לבין הביטחון העצמי הגדול מהחיים של גיבור ספרות זולה". אינטימיות בתוספת שחצנות, באותו משפט, היא שילוב קשה יותר לשימור ממה שהרשלנות לכאורה מרמזת, והרשלנות לכאורה היא עצמה ההישג.
טענת הנגד היא משמעותית ואינה בגדר סנוביזם גרידא. היצירה חוזרת על עצמה, במידה רבה; למעלה מארבעים וחמישה ספרים שנשאבים מחיי אדם אחד ומפרסונה אחת מהווים כמות גדולה של אותו מרחב גאוגרפי ורגשי. מבקרים ציינו בעקביות את השוביניזם, והבחנתו של יו פוקס (Hugh Fox) בדבר הפער בין ה"איש" הציבורי לבין האדם הפרטי הנגיש רומזת שהפרסונה הייתה בחלקה תחפושת. קיימת גם בעיה טקסטואלית אמיתית: חוקרים מצאו שג'ון מרטין ערך את כתבי היד באופן משמעותי, מה שאומר שחלק ממה שנקרא כבווקובסקי ישיר נערך למצב זה על ידי המוציא לאור שלו. בוקובסקי עצמו היה דוחה את המילה. על מצבתו נכתב "אל תנסה" (Don't Try), שאותה פירש כ"אתה לא מנסה... אתה מחכה, ואם שום דבר לא קורה, אתה מחכה עוד קצת". מתאים יותר לתאר אותו כגאון של רגיסטר סגנוני מאשר של מחשבה – שזו טענה צנועה יותר, ועדיין נדירה.
מורשת
הוא מת ממחלת הלוקמיה ב-9 במרץ 1994 בסן פדרו, קליפורניה, בן שבעים ושלוש, זמן קצר לאחר שסיים את כתיבת "פולפ". נזירי בודהיזם ערכו את טקסי הלוויה והוא נקבר בפארק הזיכרון גרין הילס ברנצ'ו פאלוס וורדס. ביוני 2006 תרמה אלמנתו את ארכיונו הספרותי לספריית הנטינגטון בסן מרינו. יותר ממחצית מקובצי יצירותיו ראו אור לאחר מותו, והיקף ההתערבות העריכתית של מרטין בהם נותר שאלה פתוחה במחקר.