שרל בואייה: הקול שמכר את האשליה
"בוא איתי לקסבה" הוא המשפט המפורסם ביותר ששרל בואייה (Charles Boyer) מעולם לא אמר. המשפט אינו מופיע בשום מקום בסרט אלג'יר (1938) — הוא הומצא עבור הטריילר — ובכל זאת הוא רדף אותו במשך ארבעים שנה, דרך חקיינים במועדוני לילה ועד לסרטונים המצוירים של האחים וורנר, שם הנימה הצרפתית הממלמלת שלו עובדה מחדש במלואה עבור פפה לה-פיו (Pepé Le Pew). זוהי בדיחה מועילה על הפער שבין כוכב לבין האדם שעושה את העבודה. בואייה היה בוגר פילוסופיה מהסורבון (Sorbonne) שהחל לאבד את שיערו מוקדם וסבל מכרס בולטת, ובכל זאת הוא שכנע שלושה עשורים של קהלים שהוא היצור הרומנטי ביותר עלי אדמות.
פיז'אק, פילוסופיה ומחלקת בית חולים
הוא נולד ב-28 באוגוסט 1899 בפיז'אק (Figeac), במחוז לו (Lot), למוריס בואייה, סוחר, ואוגוסטין לואיז דוראן. לדבריו, הוא היה ילד ביישן מעיירה קטנה שגילה את הסרטים והתיאטרון בגיל אחת-עשרה ומעולם לא שקל ברצינות שום דבר אחר. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא עבד כסניטר בבית חולים וביצע מערכונים קומיים עבור חיילים פצועים — קהל ראשון שלא היה לו לאן ללכת.
הוא סיים תואר בפילוסופיה בסורבון ולאחר מכן למד בקונסרבטואר של פריז (Conservatoire de Paris). בגיל עשרים ואחת הוא קיבל תפקיד ראשי באופן בלתי צפוי, ובמהלך שנות ה-20 הוא שלט בתיאטרון הרומנטי הפריזאי תוך כדי עבודה בקולנוע האילם. סרטו הראשון היה L'homme du large (1920) עבור מרסל ל'הרבייה (Marcel L'Herbier). המעבר לקולנוע המדבר, שהרס קריירות רבות כל כך, העניק לו את שלו: קול הפך פתאום לנכס, ושלו היה יוצא דופן. פריץ לאנג (Fritz Lang) ביים אותו בליליום (Liliom, 1934), הראשון מבין סרטיו שמישהו כיום מכנה קלאסיקה, ומארק אלגרה (Marc Allégret) השתמש בו שוב ושוב, כולל בOrage (1938).
הוליווד בניסיון השלישי
אמריקה לא קיבלה אותו מיד. הפריצה של בואייה הגיעה עם סרטו האמריקאי השלישי, עולמות פרטיים (Private Worlds, 1935), שלאחריו המבטא והפנים הפכו אותו לנכס בינלאומי. מאיירלינג (Mayerling, 1936), בחזרה בצרפת, ביסס את הדמות הרומנטית-טרגית. אז החלו להגיע מועמדויות לאוסקר שנכשלו בעקביות בתרגום לזכייה: השחקן הטוב ביותר עבור כיבוש (Conquest, 1937), שבו גילם את נפוליאון; עבור אלג'יר (1938), בתפקיד הגנב פפה לה מוקו; עבור אורות הגז (Gaslight, 1944), בתפקיד גרגורי אנטון; ומאוחר יותר, עבור פאני (Fanny, 1961). ארבע מועמדויות, ללא זכייה.
פפה לה מוקו וגרגורי אנטון
שני הקטבים של עבודתו האמריקאית מופרדים בשש שנים. אלג'יר הוא מכונת פיתוי הפועלת בעוצמה מלאה — הנמלט בקסבה, הקול המלטף, הפאטליזם — והוא הוליד את החיקוי שהאריך ימים יותר מהסרט. אורות הגז הוא אותו מכשיר הפוך. כבעל שדוחף באופן שיטתי את אינגריד ברגמן (Ingrid Bergman) לטירוף, בואייה השתמש בדיוק בתכונות שהפכו אותו ללב-שבור — הדאגה, הקול הנמוך והעקשני, תשומת הלב — כמנגנון לעינויים פסיכולוגיים. ההופעה היא הסיבה שמילה נכנסה לשפה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ביניהם הגיעו All This, and Heaven Too (1940) וסדרה של מלודרמות יוקרתיות שבהן הוא היה, באופן אמין, המבוגר המעניין ביותר בחדר. הוא כונה "אחרון המאהבים הגדולים של הקולנוע", תואר שהחזיק בו זמן רב יותר ממה שמישהו ציפה, בהתחשב בכך שהוא עבד נגד קו השיער שלו כל הזמן.
המלחמה, הקרן ופור סטאר
כאשר צרפת הכריזה מלחמה על גרמניה בספטמבר 1939, בואייה היה באמצע צילומי Le Corsaire. הוא הצטרף לצבא הצרפתי; בנובמבר ממשלת צרפת שחררה אותו, לאחר שהחליטה שעבודתו הקולנועית שווה יותר למאמץ המלחמתי מאשר שירותו כחייל. הוא הקים את הקרן למחקר צרפתי (French Research Foundation) בלוס אנג'לס, וב-1943 האקדמיה העניקה לו פרס כבוד "על הישג תרבותי מתקדם" — האוסקר שמשחקו מעולם לא זכה בו.
הוא היה גם, באופן יוצא דופן עבור כוכב קולנוע במעמדו, ער לכיוון שאליו הלך העסק. הוא ערך את הופעת הבכורה שלו בברודוויי ב-Red Gloves (1948–49), עיבוד לסארטר, ואז לקח את התפקיד שאנשים שראו אותו מעולם לא שכחו: דון ז'ואן מול השטן של צ'ארלס לוטון (Charles Laughton) ב-Don Juan in Hell (1951–52), קריאה מבוימת של קטע מתוך שו (Shaw) שזיכתה אותו בפרס טוני מיוחד ב-1952. הוא חזר לברודוויי ב-Kind Sir (1953–54) וב-The Marriage-Go-Round (1958–60). בינתיים הוא ייסד יחד עם דיק פאוול (Dick Powell) ודייוויד ניבן (David Niven) את חברת Four Star Productions, שסדרת האנתולוגיה שלה Four Star Playhouse (1952–56) גם הציגה אותו כשחקן וגם העשירה את כל שלושת השותפים — הוכחה מוקדמת לכך שכוכבי קולנוע יכולים להחזיק בטלוויזיה במקום לפחד ממנה.
המערכה השלישית הארוכה
הוא התבגר לתפקידי אופי ללא מרירות נראית לעין. היו אלו מסביב לעולם בשמונים יום (1956), פאני (1961) עם לסלי קארון (Leslie Caron), איך לגנוב מיליון (1966), תפקיד משנה ביחפים בפארק (1967) לצד רוברט רדפורד (Robert Redford) וג'יין פונדה (Jane Fonda), והטוב שבעבודות המאוחרות, סטביסקי (Stavisky, 1974) של אלן רנה (Alain Resnais), שהביא לו את פרס חוג מבקרי הקולנוע של ניו יורק לשחקן המשנה הטוב ביותר בגיל שבעים וחמש. סרטו האחרון היה עניין של זמן (A Matter of Time, 1976), עם לייזה מינלי (Liza Minnelli) ואינגריד ברגמן.
החיים הפרטיים היו, בסטנדרטים של הוליווד, יציבים באופן כמעט תוקפני ואז קטסטרופליים. הוא נישא לשחקנית הבריטית פאט פטרסון (Pat Paterson) ב-1934 לאחר שנפגשו במסיבת ארוחת ערב; הנישואים נמשכו ארבעים וארבע שנים. בנם היחיד, מייקל, מת בהתאבדות ב-1965. פאט פטרסון מתה מסרטן באוגוסט 1978. יומיים לאחר מכן, ב-26 באוגוסט 1978, יומיים לפני יום הולדתו השבעים ותשעה, בואייה שם קץ לחייו בפיניקס, אריזונה.
מדוע שרל מכונה גאון
הטיעון בעד בואייה הוא טיעון על כלי ושליטה, לא על אינטלקט — אם כי האינטלקט היה אמיתי מספיק כדי להשיג תואר בפילוסופיה מהסורבון לפני שעמד אי פעם מול מצלמה. הכישרון שלו היה ניהול מכוון של קול. בואייה הגיע לקולנוע המדבר בדיוק ברגע שהמיקרופון הפך את המרקם הקולי לציוד העיקרי של שחקן ראשי, והוא הבין טוב יותר מיריביו שהמבטא אינו מכשול שיש להחליק, אלא כל העניין: הגשה נמוכה, לא ממהרת ומעט עייפה, שגרמה לדיאלוג רגיל להישמע כמו סוד שחולקים עם אדם אחד. מה שמרים זאת מעל חן גרידא הוא אורות הגז. באמצעות אותה טכניקה בדיוק שהפכה אותו לאליל רומנטי, הוא בנה דיוקן של בעל שהורס באופן שיטתי את מוחה של אשתו — אותה דאגה, אותו מלמול, שהפכו כעת לבלתי נסבלים. מעט מאוד שחקנים יכולים להפוך את סימן ההיכר שלהם ולגרום לו להחזיק מעמד.
טיעון הנגד הכן הוא שהוא היה, במשך תקופות ארוכות, דמות יותר מאשר זיקית. ארבע מועמדויות לשחקן הטוב ביותר ללא זכייה אינן מקרה של מזל; האקדמיה מצאה שוב ושוב מישהו שעושה יותר. הסיכום של בריטניקה עליו — ה"מאהב הגאלי החלקלק האב-טיפוסי" — הוא אוהב אך גם מגביל, והאולפנים כלאו אותו בתוך הקופסה הזו במשך עשרים שנה. הוא לא היה בשום מובן מחדש של טכניקה. המילה גאון נצמדת אליו בעיקר דרך הפרודיות: שחקן שקולו בלבד היה ייחודי מספיק כדי להיות מזוהה בקריקטורה על ידי אנשים שמעולם לא ראו אף אחד מסרטיו.
מורשת
בואייה קיבל כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד ב-1960 והותיר אחריו פילמוגרפיה שנמשכת מסרט אילם של ל'הרבייה מ-1920 ועד לסרט של מינלי מ-1976 — חמישים ושש שנים של עבודה על המסך המשתרעות על פני שתי שפות וכל עידן האולפנים. אורות הגז העניק לשפה פועל שנמצא בשימוש פוליטי יומיומי. אלג'יר העניק להיסטוריה של הסרטים המצוירים בואש. פור סטאר העניקה לטלוויזיה את אחת מחברות ההפקה הראשונות בבעלות כוכבים. ודור של צופי קולנוע המשיך לצטט שורה שמעולם לא אמר, שזה אולי המדד הטהור ביותר לכך שהוא מכר את האשליה באופן כה מלא.