שארל דה גול: רעיון מסוים של צרפת
בשעה עשר בערב ה-18 ביוני 1940, התיישב בריגדיר גנרל צרפתי, שקיבל את דרגתו לפני עשרים ושישה ימים בלבד, מול מיקרופון של ה-BBC בלונדון ואמר לבני ארצו ששום דבר לא אבד. "מה שלא יקרה, להבת ההתנגדות הצרפתית לא חייבת לכבות ולא תכבה." כמעט איש לא שמע אותו; ה-BBC לא הקליט את השידור. הוא היה כמעט בן חמישים, אלמוני בבית, מבודד בחוץ, ובתוך שישה שבועות נידון למוות באשמת בגידה. הוא המשיך להתנהג, במשך שלושים השנים הבאות, כאילו הוא עצמו מהווה את המדינה הצרפתית.
בנו של הפרופסור בוורדן
הוא נולד ב-22 בנובמבר 1890 בליל, השלישי מבין חמישה ילדים של אנרי דה גול, פרופסור להיסטוריה וספרות, וז'אן מאיו, במשפחה קתולית אדוקה, מלוכנית וספוגה בהיסטוריה צבאית צרפתית. מהקולז' סטניסלאס הוא עבר לסן-סיר, בין 1909 ל-1912, סיים במקום ה-13 בכיתתו, והצטרף לרגימנט החי"ר ה-33 תחת פיקודו של קולונל בשם פיליפ פטן, אותו העריץ ללא סייג.
מלחמת העולם הראשונה כמעט הרגה אותו שלוש פעמים. הוא נפצע בברכו בדינאן ב-1914, זכה בצלב המלחמה (Croix de Guerre) ב-1915, נורה בידו השמאלית בקרב שמפאן הראשון, ובוורדן ב-1916 נדקר בכידון, נפגע מגז ונפל בשבי. הוא בילה שלושים ושניים חודשים כשבוי בשישה מחנות, בעיקר באינגולשטאט, וניסה להימלט חמש פעמים, ללא הצלחה; חבריו לשבי כינו אותו le Connétable (הקונסטבל).
האיש שצדק מוקדם מדי
לאחר המלחמה הגיעה משימה לפולין שזיכתה אותו בעיטור הווירטוטי מיליטארי (Virtuti Militari), משרת מרצה בסן-סיר ותקופה של כתיבת צללים עבור פטן. הוא פרסם את La Discorde chez l'ennemi ב-1924, וב-1934 את Vers l'Armée de Métier, שבו טען בעד כוח ממוכן מקצועי הבנוי סביב 3,000 טנקים. הספר מכר 700 עותקים. הוא הועלה לדרגת קולונל ב-1937 ופיקד על רגימנט הטנקים ה-507 במץ.
האישור לטענותיו היה קטסטרופלי. כשקיבל את פיקוד דיוויזיית השריון ה-4 במאי 1940, הוא יצא למתקפת נגד במונקורנה ב-17–19 במאי, איבד 23 מתוך 90 כלי רכב אך אילץ את הגרמנים לסגת – אחת ההצלחות הצרפתיות הבודדות במערכה. הוא הועלה לדרגת בריגדיר גנרל ב-23 במאי, תקף בראש הגשר באבוויל ב-28–29 במאי, וב-5 ביוני מינה אותו פול ריינו לתת-שר ההגנה הלאומית. שנים-עשר ימים לאחר מכן הוא טס ללונדון עם הגנרל אדוארד ספירס.
לונדון
הקריאה התעקשה שצרפת הובסה על ידי עליונות טכנית גרמנית ומנהיגות גרועה, לא על ידי חולשה לאומית, והזמינה חיילים, מהנדסים ועובדי חימוש להצטרף אליו. הוא חזר על כך ב-22 ביוני – הפעם הוקלט ונשמע על ידי אנשים רבים הרבה יותר – כשהוא מכנה את שביתת הנשק "לא רק כניעה אלא גם עבדות". בית דין צבאי דן אותו למוות בהיעדרו ב-2 באוגוסט 1940. תשובתו הייתה: "אני רואה במעשיהם של אנשי וישי כבטלים ומבוטלים."
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לאחר מכן הוא בנה מדינה מתוך שידור רדיו. מברזוויל באוקטובר 1940 הוא הקים את מועצת ההגנה של האימפריה והזמין את מושבות וישי לערוק; במאי 1943 עבר לאלג'יר והשתלט על הוועד הצרפתי לשחרור לאומי. רוזוולט כינה אותו דיקטטור מתלמד וסירב להכיר בסמכותו; צ'רצ'יל היה אוהד יותר אך לעיתים קרובות מתוסכל. ב-14 ביוני 1944 נחת דה גול בבאייה והכריז עליה כבירת צרפת החופשית, ובכך קבע כעובדה מוגמרת שממשלתו הזמנית תנהל את השטח המשוחרר. הוא השיג מאייזנהאואר הסכמה שכוחות צרפתיים ייכנסו לפריז ראשונים; ב-25 באוגוסט כבשה הדיוויזיה של לקלרק את העיר.
הטיהור והיציאה
כראש הממשלה הזמנית הוא טיפל בטיהור (épuration) באיפוק רב יותר ממה שהאווירה דרשה, והמיר 998 מתוך 1,554 גזרי דין מוות, כולל כל אלו שניתנו לנשים, ואת זה של פטן למאסר עולם. הוא מעולם לא הוזמן ליאלטה או לפוטסדאם ומעולם לא סלח על כך; טינתו כלפי האנגלו-אמריקאים הייתה לעיתים קטנונית, והוא סגר יחידת אמבולנסים בניהול בריטי בגלל הנפת דגלי יוניון ג'ק.
ב-20 בינואר 1946 הוא פשוט התפטר, בציפייה שייקרא חזרה עם סמכויות גדולות יותר. זה לא קרה. הוא פרש לקולומביי-לה-דו-אגליז וכתב את זיכרונות המלחמה שלו, שנפתחים במילים: "כל חיי היו לי רעיון מסוים על צרפת." מפלגת 'התכנסות העם הצרפתי' (RPF), שהוקמה ב-1947, זכתה ב-121 מושבים ב-1951 ואז דעכה בשל חוסר גישה לעיתונות ולטלוויזיה. תקופת המדבר נמשכה שתים-עשרה שנים.
הקריאה חזרה
ב-13 במאי 1958 השתלטו מתיישבים אירופאים (pied-noir) על מבני ממשל באלג'יר והגנרל מאסו הקים ועדת ביטחון ציבורי. דה גול נתן להבין שהוא זמין. "מי באמת מאמין," שאל ב-19 במאי, "שבגיל 67 אתחיל קריירה כדיקטטור?" קוטי הזהיר ב-29 במאי שצרפת נמצאת על סף מלחמת אזרחים, וב-1 ביוני הפכה אותו האספה לראש ממשלה ברוב של 329 מול 224, בתנאיו: נשיאות חזקה ושישה חודשי סמכויות חירום. מישל דברה ניסח את החוקה, 82.6 אחוזים אישרו אותה ב-28 בספטמבר, וב-21 בדצמבר הוא נבחר לנשיא הראשון של הרפובליקה החמישית.
לאחר מכן הוא עשה את מה שהמתיישבים הציבו אותו כדי למנוע: עצמאות אלג'ירית ב-1962, דרך ניסיונות התנקשות חוזרים ונשנים של ה-OAS. בחוץ הוא ניהל פוליטיקה של גדולה: כוח גרעיני עצמאי שהפך את צרפת למעצמה הגרעינית הרביעית בעולם, פרישה מהפיקוד המשולב של נאט"ו ב-1966, הסכם האליזה עם מערב גרמניה ב-1963, שני וטו על כניסת בריטניה לשוק האירופי המשותף, התקפות על המדיניות האמריקאית בווייטנאם ועל ה"פריבילגיה המופרזת" של הדולר, והקריאה "יחי קוויבק החופשית" ממרפסת במונטריאול ב-1967. הוא צלח את מאי 1968 וניצח בבחירות הבזק שבאו לאחר מכן ברוב מוגדל. באפריל 1969 הוא העמיד את כהונתו למשאל עם על ביזור, הפסיד, והתפטר למחרת. הוא מת ב-9 בנובמבר 1970, בגיל 79.
מדוע שארל נחשב לגאון
הטענה אינה אינטלקטואלית, וזה כנה יותר לומר זאת: דה גול לא הפיק שום פילוסופיה ושום כלכלה. כישרונותיו היו שיפוט צבאי נבואי, תזמון פוליטי ו – באופן מכריע – מלאכת כתיבה ומשחק. השיפוט מתועד: Vers l'Armée de Métier, ב-1934, תיאר את לוחמת השריון שהשמידה את צרפת שש שנים מאוחר יותר, ומחברו היה בין המפקדים הצרפתים הבודדים שניצחו במשהו באותו מאי.
המלאכה היא הדבר הקשה יותר לכינוי והחשוב יותר. ביוני 1940 לא היו לו חיילים, לא מנדט, לא הכרה וגזר דין מוות. היה לו קול, סגנון כתיבה וסירוב מוחלט לקבל שווישי היא צרפת. מתוך אלו הוא ייצר לגיטימיות: ממשלה בגלות שבעלות הברית נאלצו להתייחס אליה כמדינה, וסיפור לאומי שבו צרפת מעולם לא נכנעה.
טיעון הנגד הוא אמיתי. ספרו מ-1934 לא שינה דבר, ומכר 700 עותקים בזמן שהגרמנים פעלו לפי אותו לקח. התפטרותו ב-1946 הייתה טעות בחישוב שעלתה לו בשתים-עשרה שנים, וה-RPF נכשלה. חזרתו ב-1958 רכבה על מרד צבאי שהוא לא ארגן אך היה מוכן לנצל, והחוקה שהזמין כונתה מאז כפליביסיטארית. יחסו לבעלות הברית גלש מאסטרטגיה ליהירות, והוא סיים בכך שהעמיד את הנשיאות למשאל עם שלא היה חייב לקיים.
מורשת
הרפובליקה החמישית עדיין עומדת, עדיין מעוצבת סביב המשרה שעיצב לעצמו, והתעקשותה של צרפת להיחשב כמעצמה גדולה היא גם שלו. כך גם מילה: גוליזם, הנתבעת על ידי מפלגות ברחבי הקשת הצרפתית שאינן מסכימות על שום דבר אחר. ירושתו העמוקה ביותר היא הבדיון שהפך לאמת ב-1940 – שאומה אינה מובסת כל עוד מישהו, איפשהו, מסרב לומר שהיא כזו.