צ'ארלס דיקנס
צ'ארלס ג'ון האפם דיקנס (7 בפברואר 1812 – 9 ביוני 1870) היה סופר ועיתונאי אנגלי. הוא יצר כמה מהדמויות הבדיוניות הידועות ביותר בספרות, ונחשב בעיני רבים לסופר הגדול ביותר של התקופה הוויקטוריאנית. יצירותיו זכו לפופולריות חסרת תקדים במהלך חייו, ועד המאה ה-20 הכירו בו מבקרים וחוקרים כגאון ספרותי. הרומנים והסיפורים הקצרים שלו נקראים בהרחבה גם כיום.
דיקנס נולד בפורטסמות', עזב את בית הספר בגיל 12 כדי לעבוד במפעל למשחת נעליים כאשר אביו ג'ון נכלא בבית כלא לחייבים. לאחר שלוש שנים חזר ללימודים לפני שהחל בקריירה הספרותית שלו כעיתונאי. דיקנס ערך כתב עת שבועי במשך 20 שנה; כתב 15 רומנים, 5 נובלות, מאות סיפורים קצרים ומאמרים עיוניים; הרצה והופיע בקריאות פומביות רבות; היה כותב מכתבים בלתי נלאה; ופעל במרץ למען זכויות ילדים, חינוך ורפורמות חברתיות אחרות.
ההצלחה הספרותית של דיקנס החלה עם הפרסום בהמשכים של "מועדון הפיקוויקים" ב-1836, תופעה מו"לית – בעיקר בזכות הצגת הדמות סם וולר בפרק הרביעי – שעוררה מרצ'נדייזינג וספין-אופים. בתוך שנים ספורות הפך דיקנס לסלבריטאי ספרותי בינלאומי, מפורסם בהומור, בסאטירה ובתצפית החדה שלו על דמויות וחברה. הרומנים שלו, שרובם פורסמו בפרקים חודשיים או שבועיים, היו חלוצי הפרסום בהמשכים של סיפורת, שהפך למודל הוויקטוריאני הדומיננטי לפרסום רומנים. סיומות "קליפהאנגר" בפרסומיו הותירו את הקוראים במתח. פורמט ההמשכים אפשר לדיקנס להעריך את תגובת הקהל, ולעיתים קרובות הוא שינה את העלילה ופיתוח הדמויות על סמך משוב זה. לדוגמה, כאשר הפודיאטרית של אשתו הביעה מצוקה מהאופן שבו מיס מאוצ'ר ב"דייוויד קופרפילד" נראתה כמשקפת את מוגבלויותיה שלה, דיקנס שיפר את הדמות עם תכונות חיוביות. עלילותיו נבנו בקפידה ולעיתים קרובות שזר אלמנטים מאירועים אקטואליים לתוך הנרטיבים שלו. המוני עניים אנאלפביתים היו משלמים כל אחד חצי פני כדי שכל פרק חודשי חדש יוקרא להם, מה שפתח והעניק השראה למעמד חדש של קוראים.
הנובלה שלו מ-1843 "מזמור חג המולד" נותרה פופולרית במיוחד וממשיכה לעורר עיבודים בכל מדיום יצירתי. "אוליבר טוויסט" ו"תקוות גדולות" מעובדים גם הם לעיתים קרובות, וכמו רבים מהרומנים שלו, מעוררים דימויים של לונדון הוויקטוריאנית המוקדמת. הרומן שלו מ-1853 "בית קדרות", סאטירה על המערכת המשפטית, סייע לתמוך בתנועה רפורמיסטית שהגיעה לשיאה ברפורמה המשפטית באנגליה בשנות ה-70 של המאה ה-19. "בין שתי ערים" (1859; המתרחש בלונדון ובפריז) נחשב ליצירתו הידועה ביותר בסוגת הספרות ההיסטורית. כסלבריטאי המפורסם ביותר בתקופתו, הוא ערך, בתגובה לדרישת הקהל, סדרה של סיורי קריאה פומביים בחלק המאוחר של הקריירה שלו. המונח "דיקנסיאני" משמש לתיאור משהו שמזכיר את דיקנס וכתביו, כגון תנאים חברתיים או תעסוקתיים ירודים, או דמויות דוחות באופן קומי.
חיים מוקדמים
צ'ארלס ג'ון האפם דיקנס נולד ב-7 בפברואר 1812 ב-1 מייל אנד טרייס (כיום 393 קומרשל רואד), לנדפורט שבאי פורטסי (פורטסמות'), המפשייר, השני מבין שמונה ילדים של אליזבת דיקנס (לבית בארו; 1789–1863) וג'ון דיקנס (1785–1851). אביו היה פקיד במשרד התשלומים של הצי המלכותי והוצב זמנית במחוז. הוא ביקש מכריסטופר האפם, חבלן בצי המלכותי וראש פירמה מבוססת, לשמש כסנדק לצ'ארלס. האפם נחשב להשראה לדמותו של פול דומבי, בעל חברת ספנות ברומן של דיקנס "דומבי ובנו" (1848).
בינואר 1815 נקרא ג'ון דיקנס חזרה ללונדון, והמשפחה עברה לנורפוק סטריט, פיצרוביה. כשהיה צ'ארלס בן ארבע הם עברו לשירנס ומשם לצ'אטם, קנט, שם בילה את שנותיו המעצבות עד גיל 11. חייו המוקדמים נראים כאידיליים, אם כי הוא חשב את עצמו ל"ילד קטן מאוד ולא מטופל במיוחד".
צ'ארלס בילה זמן בחוץ, אך גם קרא ברעבתנות, כולל הרומנים הפיקרסקיים של טוביאס סמולט והנרי פילדינג, כמו גם "רובינזון קרוזו" ו"ז'יל בלאס". הוא קרא וקרא שוב את "סיפורי אלף לילה ולילה" ואת אוסף הפארסות של אליזבת אינצ'בלד. בגיל שבע ראה לראשונה את ג'וזף גרימלדי – אבי הליצנות המודרנית – מופיע בתיאטרון סטאר ברוצ'סטר, קנט. מאוחר יותר הוא חיקה את הליצנות של גרימלדי במספר הזדמנויות, ואף ערך את "זיכרונותיו של ג'וזף גרימלדי". הוא שמר זיכרונות נוקבים מהילדות, בעזרת זיכרון מצוין לאנשים ואירועים, שבו השתמש בכתיבתו. עבודתו הקצרה של אביו כפקיד במשרד התשלומים של הצי העניקה לו כמה שנים של חינוך פרטי, תחילה בבית ספר לנשים ולאחר מכן בבית ספר שניהל ויליאם ג'יילס, מתנגד דתי, בצ'אטם.
תקופה זו הגיעה לסיומה ביוני 1822, כאשר ג'ון דיקנס נקרא חזרה למטה משרד התשלומים של הצי בסומרסט האוס והמשפחה (למעט צ'ארלס, שנשאר מאחור כדי לסיים את הסמסטר האחרון שלו בבית הספר) עברה לקמדן טאון בלונדון. המשפחה עזבה את קנט בעיצומם של חובות גדלים במהירות, ומכיוון שחי מעבר לאמצעיו, ג'ון דיקנס נאלץ על ידי נושיו להיכנס לכלא החייבים מרשלסי בסאת'רק, לונדון, ב-1824. אשתו וילדיו הצעירים הצטרפו אליו לשם, כפי שהיה נהוג באותה עת. צ'ארלס, שהיה אז בן 12, התגורר אצל אליזבת רוילאנס, ידידת משפחה, ב-112 קולג' פלייס, קמדן טאון. גברת רוילאנס הייתה "גברת זקנה ומרוששת, שהייתה ידועה זמן רב למשפחתנו", אותה הנציח דיקנס מאוחר יותר, "עם כמה שינויים וקישוטים", כ"גברת פיפצ'ין" ב"דומבי ובנו". מאוחר יותר, הוא חי בעליית גג אחורית בביתו של סוכן של בית הדין לחדלות פירעון, ארצ'יבלד ראסל, "ג'נטלמן זקן, שמן, טוב לב... עם אישה זקנה ושקטה" ובן צולע, ברחוב לאנט בסאת'רק. הם סיפקו את ההשראה לדמויות הגארלנד ב"בית ממכר עתיקות".
בימי ראשון – עם אחותו פרנסס, החופשייה מלימודיה באקדמיה המלכותית למוזיקה – הוא בילה את היום במרשלסי. דיקנס השתמש מאוחר יותר בכלא כתפאורה ב"דוריט הקטנה". כדי לשלם עבור מגוריו ולעזור למשפחתו, נאלץ דיקנס לעזוב את בית הספר ולעבוד עשר שעות ביום במחסן משחת הנעליים של וורן, על מדרגות הנגרפורד, ליד תחנת הרכבת צ'רינג קרוס הנוכחית, שם הרוויח שישה שילינג בשבוע בהדבקת תוויות על סירים של משחת נעליים. תנאי העבודה המאומצים ולעיתים הקשים הותירו רושם מתמשך על דיקנס והשפיעו מאוחר יותר על הסיפורת והמאמרים שלו, והפכו לבסיס לעניינו ברפורמה של תנאים חברתיים-כלכליים ותעסוקתיים, שהקשיים שלהם, כך האמין, נשאו על ידי העניים בצורה לא הוגנת. מאוחר יותר כתב שהוא תהה "איך יכולתי להיזרק כל כך בקלות בגיל כזה". כפי שנזכר בפני ג'ון פורסטר (מתוך "חיי צ'ארלס דיקנס"):
> מחסן משחת הנעליים היה הבית האחרון בצד שמאל של הדרך, במדרגות הנגרפורד הישנות. זה היה בית ישן, רעוע ומתפורר, שגבל כמובן בנהר, וממש שרץ חולדות. חדריו המרופדים בלוחות עץ, רצפותיו ומדרגותיו הרקובות, והחולדות האפורות הישנות ששרצו במרתפים, וקול הציוץ וההתרוצצות שלהן שעלה במדרגות בכל עת, והלכלוך והריקבון של המקום, עולים לנגד עיניי בבירור, כאילו הייתי שם שוב. משרד החשבונות היה בקומה הראשונה, משקיף על דוברות הפחם והנהר. הייתה בו גומחה, שבה הייתי אמור לשבת ולעבוד. עבודתי הייתה לכסות את סירי משחת הנעליים; תחילה עם פיסת נייר שמן, ואז עם פיסת נייר כחול; לקשור אותם מסביב עם חוט; ואז לגזור את הנייר קרוב ומסודר, מסביב, עד שנראה חכם כמו סיר משחה מחנות של רוקח. כאשר מספר מסוים של גרוס סירי משחה הגיע לדרגת שלמות זו, הייתי אמור להדביק על כל אחד תווית מודפסת, ואז להמשיך שוב עם עוד סירי משחה. שניים או שלושה נערים אחרים הוחזקו בתפקיד דומה למטה בשכר דומה. אחד מהם עלה, בסינר קרוע וכובע נייר, בבוקר יום שני הראשון, כדי להראות לי את הטריק של שימוש בחוט וקשירת הקשר. שמו היה בוב פייגין; ולקחתי לעצמי את החירות להשתמש בשמו, זמן רב לאחר מכן, ב"אוליבר טוויסט".
כאשר המחסן עבר לרחוב צ'נדוס ברובע קובנט גארדן החכם והעמוס, הנערים עבדו בחדר שחלונו פנה לרחוב. קהלים קטנים התאספו וצפו בהם עובדים – לפי הערכתו של הביוגרף של דיקנס, סיימון קאלו, התצוגה הפומבית הייתה "עידון חדש שנוסף לסבלו".
כמה חודשים לאחר שחרורו מהכלא, אמו של ג'ון דיקנס, אליזבת דיקנס, מתה והורישה לו 450 ליש"ט. על סמך ירושה זו, שוחרר דיקנס מהכלא. תחת חוק החייבים חדלי הפירעון, הסדיר דיקנס את תשלום חובותיו לנושיו, והוא ומשפחתו עזבו את המרשלסי, לביתה של גברת רוילאנס.
אמו של צ'ארלס, אליזבת דיקנס, לא תמכה מיד בהוצאתו ממחסן משחת הנעליים. זה השפיע על השקפתו של דיקנס שאב צריך לשלוט במשפחה ואם צריכה למצוא את התחום הראוי לה בתוך הבית: "מעולם לא שכחתי לאחר מכן, לעולם לא אשכח, לעולם לא אוכל לשכוח, שאמי הייתה בעד כך שאוחזר לשם." כישלונה של אמו לבקש את חזרתו היה גורם בגישתו חסרת שביעות הרצון כלפי נשים.
זעם מוצדק שנבע ממצבו שלו ומהתנאים שבהם חיו אנשי מעמד הפועלים הפך לנושאים מרכזיים ביצירותיו, וזו הייתה התקופה האומללה הזו בצעירותו שאליה רמז ברומן האהוב והאוטוביוגרפי ביותר שלו, "דייוויד קופרפילד": "לא הייתה לי עצה, לא ייעוץ, לא עידוד, לא נחמה, לא סיוע, לא תמיכה, מכל סוג שהוא, מאף אחד, שאני יכול להיזכר בו, כפי שאני מקווה להגיע לגן עדן!"
דיקנס נשלח בסופו של דבר לאקדמיית ולינגטון האוס בקמדן טאון, שם נשאר עד מרץ 1827, לאחר שבילה שם כשנתיים. הוא לא החשיב זאת כבית ספר טוב: "חלק גדול מההוראה המקרית, המפוזרת, המשמעת הגרועה המפוסקת על ידי אכזריותו הסדיסטית של המנהל, הסדרנים המפוקפקים והאווירה הכללית המוזנחת, מגולמים במוסד של מר קריקול ב'דייוויד קופרפילד'."
דיקנס עבד במשרד עורכי הדין אליס ובלאקמור, בהולבורן קורט, גרייז אין, כפקיד זוטר ממאי 1827 עד נובמבר 1828. הוא היה מחקה מוכשר וחיקה את הסובבים אותו: לקוחות, עורכי דין ופקידים. מוקסם מסצנת התיאטרון של לונדון, הוא הלך לתיאטראות באובססיביות: הוא טען שלפחות במשך שלוש שנים הוא הלך לתיאטרון בכל יום. השחקן האהוב עליו היה צ'ארלס מתיוס ודיקנס למד את ה"מונופוליולוגים" שלו (פארסות שבהן מתיוס גילם כל דמות) בעל פה. לאחר מכן, לאחר שלמד את שיטת הסטנוגרפיה של תומאס גורני בזמנו הפנוי, הוא עזב כדי להפוך לכתב עצמאי. קרוב משפחה רחוק, תומאס צ'רלטון, היה כתב עצמאי ב-Doctors' Commons ודיקנס הצליח לחלוק איתו את התא שם כדי לדווח על ההליכים המשפטיים במשך כמעט ארבע שנים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בשנת 1830 פגש דיקנס את אהבתו הראשונה, מריה בידנל, שנחשבת למודל לדמותה של דורה ב"דייוויד קופרפילד". הוריה של מריה התנגדו לחיזור וסיימו את הקשר על ידי שליחתה לבית ספר בפריז.
קריירה
### עיתונאות וכתיבה
בשנת 1832, בגיל 20, דיקנס היה אנרגטי ובטוח בעצמו יותר ויותר. הוא נהנה מחיקוי ומבידור פופולרי, חסר תחושה לגבי מה הוא רוצה להפוך להיות, ובכל זאת ידע שהוא רוצה תהילה. נמשך לתיאטרון – הוא הפך לחבר מוקדם במועדון גאריק – הוא נחת באודישן משחק בקובנט גארדן, שם המנהל ג'ורג' בארטלי והשחקן צ'ארלס קמבל היו אמורים לראות אותו. דיקנס התכונן בקפידה והחליט לחקות את הקומיקאי צ'ארלס מתיוס, אך בסופו של דבר הוא החמיץ את האודישן בגלל הצטננות. לפני שהזדמנות אחרת עלתה, הוא יצא לקריירה שלו כסופר.
בשנת 1833 הגיש דיקנס את סיפורו הראשון, "ארוחת ערב בהליכת פופלר", למגזין החודשי הלונדוני. דודו ויליאם בארו הציע לו עבודה ב"מירור אוף פרלמנט" והוא עבד בבית הנבחרים בפעם הראשונה בתחילת 1832. הוא שכר חדרים ב-15 בקינגהאם סטריט ומאוחר יותר בפרניבלס אין ועבד כעיתונאי פוליטי, דיווח על דיונים פרלמנטריים, ונסע ברחבי בריטניה כדי לסקר קמפיינים לבחירות עבור ה"מורנינג כרוניקל".
העיתונאות שלו, בצורה של מערכונים בכתבי עת, היוותה את אוסף היצירות הראשון שלו, שפורסם ב-1836: "רשימות בוז" – בוז היה כינוי משפחתי שבו השתמש כשם עט במשך כמה שנים. דיקנס כנראה אימץ אותו מהכינוי 'מוזס', שנתן לאחיו הצעיר אוגוסטוס דיקנס, על שם דמות ב"הכומר מווייקפילד" של אוליבר גולדסמית'. כאשר נהגה על ידי מישהו עם הצטננות, "מוזס" הפך ל"בוזס" – שקוצר מאוחר יותר לבוז.
שמו של דיקנס נחשב ל"מוזר" על ידי מבקר בן זמנו, שכתב ב-1849: "מר דיקנס, כאילו כנקמה על שמו המוזר שלו, מעניק שמות מוזרים עוד יותר ליצירותיו הבדיוניות". דיקנס תרם וערך כתבי עת לאורך כל הקריירה הספרותית שלו. בינואר 1835 השיק ה"מורנינג כרוניקל" מהדורת ערב, תחת עריכתו של מבקר המוזיקה של הכרוניקל, ג'ורג' הוגארת'. הוגארת' הזמין אותו לתרום "רשימות רחוב" ודיקנס הפך למבקר קבוע בביתו בפולהאם – נרגש מחברותו של הוגארת' עם וולטר סקוט (אותו העריץ דיקנס מאוד) ונהנה מחברתן של שלוש בנותיו של הוגארת', ג'ורג'ינה, מרי וקתרין בת ה-19.
דיקנס התקדם במהירות מבחינה מקצועית וחברתית. הוא החל ידידות עם ויליאם הריסון איינסוורת', מחבר רומן שודדי הדרכים "רוקווד" (1834), שהסלון שלו ברווקים בהארו רואד הפך למקום המפגש לקבוצה שכללה את דניאל מקליס, בנג'מין דיזראלי, אדוארד בולוור-ליטון וג'ורג' קרוקשנק. כל אלה הפכו לחבריו ושותפיו, למעט דיזראלי, והוא פגש את המו"ל הראשון שלו, ג'ון מקרון, בבית.
ההצלחה של "רשימות בוז" הובילה להצעה מהמו"לים צ'אפמן והול לדיקנס לספק טקסט שיתאים לאיורים החרוטים של רוברט סימור במכתב חודשי. סימור התאבד לאחר הפרק השני ודיקנס, שרצה לכתוב סדרה קשורה של מערכונים, שכר את "פיז" כדי לספק את התחריטים (שצומצמו מארבעה לשניים לכל פרק) לסיפור. הסיפור שהתקבל הפך ל"מועדון הפיקוויקים" ולמרות שהפרקים הראשונים לא היו מוצלחים, הצגת דמות הקוקני סם וולר בפרק הרביעי (הראשון שאויר על ידי פיז) סימנה עלייה חדה בפופולריות שלו. הפרק האחרון מכר 40,000 עותקים. על השפעת הדמות, ה"פריז ריוויו" הצהיר ב-2015, "אולי הבליטה ההיסטורית ביותר בהוצאה לאור באנגלית היא בליטת סם וולר." תופעה מו"לית, ג'ון סאת'רלנד, פרופסור לספרות אנגלית מודרנית ביוניברסיטי קולג' לונדון, כינה את "מועדון הפיקוויקים" "הרומן הבודד החשוב ביותר של התקופה הוויקטוריאנית". ההצלחה חסרת התקדים הובילה לספין-אופים ומרצ'נדייזינג רבים, כולל סיגרים של פיקוויק, קלפי משחק, פסלוני חרסינה, פאזלים של סם וולר, משחת נעליים של וולר וספרי בדיחות.
> בליטת סם וולר מעידה לא רק על הגאונות הקומית של דיקנס אלא על חריפותו כ"סופר-יזם", הלחם בסיסים שהוא חי בו הרבה לפני ש"האקונומיסט" אימץ אותו. עבור סופר שעשה את המוניטין שלו במסע צלב נגד הזוהמה של המהפכה התעשייתית, דיקנס היה יצור של קפיטליזם; הוא השתמש בכל דבר, ממכונות הדפוס החזקות החדשות ועד הכנסות הפרסום המוגברות ועד התרחבות מסילות הברזל כדי למכור יותר ספרים. דיקנס הבטיח שספריו יהיו זמינים בכריכות זולות למעמדות הנמוכים כמו גם בכריכות עור וזהב לאנשים מהמעמד הגבוה; קהל הקוראים האידיאלי שלו כלל את כולם, מהכייסים שקראו את "אוליבר טוויסט" ועד המלכה ויקטוריה, שמצאה אותו "מעניין ביותר".
— נינה מרטיריס, איך "מועדון הפיקוויקים" השיק את הקריירה של צ'ארלס דיקנס, ה"פריז ריוויו", אפריל 2015
על השפעתו על תרבות ההמונים, ניקולס דיימס ב"אטלנטיק" כותב, "'ספרות' אינה קטגוריה גדולה מספיק עבור פיקוויק. הוא הגדיר אחת משלו, חדשה שלמדנו לכנות 'בידור'." בנובמבר 1836 קיבל דיקנס את תפקיד עורך "בנטלי'ס מיסלני", תפקיד שמילא במשך שלוש שנים, עד שהסתכסך עם הבעלים. ב-1836, כשסיים את הפרקים האחרונים של "מועדון הפיקוויקים", החל לכתוב את הפרקים הראשונים של "אוליבר טוויסט" – כותב עד 90 עמודים בחודש – תוך המשך עבודה ב"בנטלי'ס" וגם כתיבת ארבעה מחזות, שהפקתם הוא פיקח עליהם. "אוליבר טוויסט", שפורסם ב-1838, הפך לאחד הסיפורים הידועים יותר של דיקנס והיה הרומן הוויקטוריאני הראשון עם גיבור ילד.
ב-2 באפריל 1836, לאחר אירוסין של שנה, ובין פרקים שני ושלישי של "מועדון הפיקוויקים", נישא דיקנס לקתרין תומסון הוגארת' (1815–1879), בתו של ג'ורג' הוגארת', עורך ה"איבנינג כרוניקל". הם נישאו בכנסיית סנט לוק, צ'לסי, לונדון. לאחר ירח דבש קצר בצ'אלק שבקנט, חזר הזוג למגורים בפרניבלס אין. הראשון מבין עשרת ילדיהם, צ'ארלס, נולד בינואר 1837 וכעבור כמה חודשים הקימה המשפחה בית בבלומסברי ב-48 דאוגטי סטריט, לונדון (שעליו היה לצ'ארלס חוזה לשלוש שנים ב-80 ליש"ט לשנה) מ-25 במרץ 1837 עד דצמבר 1839. אחיו הצעיר של דיקנס פרדריק ואחותה בת ה-17 של קתרין, מרי הוגארת', עברו לגור איתם. דיקנס נקשר מאוד למרי, והיא מתה בזרועותיו לאחר מחלה קצרה ב-1837. באופן יוצא דופן עבור דיקנס, כתוצאה מההלם שלו, הוא הפסיק לעבוד, והוא וקתרין שהו בחווה קטנה בהמפסטד הית' במשך שבועיים. דיקנס אידיאליז את מרי; הדמות שעיצב על פיה, רוז מיילי, גילה שהוא לא יכול כעת להרוג, כפי שתכנן, בסיפורת שלו, ולפי אקרויד, הוא הסתמך על זיכרונות ממנה עבור תיאוריו המאוחרים של נל הקטנה ופלורנס דומבי. צערו היה כה גדול עד שלא היה מסוגל לעמוד בדד-ליין לפרק יוני של "מועדון הפיקוויקים" ונאלץ לבטל גם את פרק "אוליבר טוויסט" באותו חודש. הזמן בהמפסטד היה ההזדמנות לקשר גדל בין דיקנס לג'ון פורסטר להתפתח; פורסטר הפך עד מהרה למנהל העסקים הלא רשמי שלו ולראשון שקרא את עבודתו.
הצלחתו כסופר נמשכה. המלכה הצעירה ויקטוריה קראה גם את "אוליבר טוויסט" וגם את "מועדון הפיקוויקים", נשארת ערה עד חצות כדי לדון בהם. "ניקולס ניקלבי" (1838–39), "בית ממכר עתיקות" (1840–41) ולבסוף, הרומן ההיסטורי הראשון שלו, "ברנבי רודג': סיפור על מהומות שמונים" (Barnaby Rudge: A Tale of the Riots of 'Eighty), כחלק מסדרת "שעון מאסטר המפרי" (1840–41), כולם פורסמו בפרקים חודשיים לפני שהפכו לספרים. הביוגרף של דיקנס פיטר אקרויד כינה את "ברנבי רודג'" "אחד הרומנים המוזנחים ביותר של דיקנס, אך המתגמלים ביותר". המשורר אדגר אלן פו קרא את "ברנבי רודג'", והעורב המדבר של הרומן, גריפ, שדיקנס קרא לו על שם עורב המחמד המדבר שלו גריפ, נתן השראה בחלקו לשיר של פו מ-1845 "העורב". שלושה עורבים ממצודת לונדון נקראו על שם גריפ, האחרון שבהם ב-2012 לציון מאתיים שנה להולדתו של דיקנס.
בעיצומה של כל פעילותו בתקופה זו, הייתה אי-שביעות רצון מהמו"לים שלו וג'ון מקרון נקנה, בעוד ריצ'רד בנטלי חתם על כל זכויותיו ב"אוליבר טוויסט". סימנים אחרים לחוסר מנוחה ואי-שביעות רצון הופיעו; בברודסטיירס הוא פלרטט עם אלינור פיקן, ארוסתו הצעירה של החבר הכי טוב של עורך דינו ולילה אחד תפס אותה ורץ איתה לים. הוא הכריז ששניהם יטבעו שם ב"גלי הים העצובים". היא השתחררה לבסוף, ואחר כך שמרה מרחק. ביוני 1841, הוא יצא בחיפזון לסיור של חודשיים בסקוטלנד ואז, בספטמבר 1841, שלח מברק לפורסטר שהחליט לנסוע לאמריקה. כתב העת השבועי שלו "שעון מאסטר המפרי" הסתיים, אם כי דיקנס עדיין היה מעוניין ברעיון של המגזין השבועי, הערכה שהחלה עם קריאת הילדות שלו את "העצלן" של סמואל ג'ונסון ואת המגזינים של המאה ה-18 "טטלר" ו"הספקטטור".
דיקנס היה מוטרד מחזרתם לשלטון של הטורים, אותם תיאר כ"אנשים שאותם, פוליטית, אני מתעב וסולד מהם". הוא התפתה להתמודד מטעם המפלגה הליברלית ברדינג, אך החליט נגד זה בשל מצוקה כלכלית. הוא כתב שלוש סאטירות בחרוזים נגד הטורים ("הג'נטלמן האנגלי הישן והטוב", "הכרזת הרופא המתחזה" ו"נושאים לציירים") שפורסמו ב"אקזמינר".
### ביקור ראשון בארצות הברית
ב-22 בינואר 1842, הגיעו דיקנס ואשתו לבוסטון, מסצ'וסטס, על סיפון ה-RMS בריטניה במהלך טיולם הראשון לארצות הברית וקנדה. בזמן זה ג'ורג'ינה הוגארת', אחות נוספת של קתרין, הצטרפה למשק הבית של דיקנס, שחי כעת בדבונשייר טרייס, מרילבון, כדי לטפל במשפחה הצעירה שהשאירו מאחור. היא נשארה איתם כעוזרת בית, מארגנת, יועצת וחברה עד מותו של דיקנס ב-1870. דיקנס עיצב את דמותה של אגנס ויקפילד על פי ג'ורג'ינה ומרי.
הוא תיאר את רשמיו בספר מסעות, "רשימות אמריקאיות לתפוצה כללית". בו כלל דיקנס גינוי חריף לעבדות שאותה תקף כבר ב"מועדון הפיקוויקים", תוך שהוא מקשר בין שחרור העניים באנגליה לבין ביטול העבדות בחו"ל, תוך ציטוט דיווחי עיתונים על עבדים נמלטים שהושחתו על ידי אדוניהם. למרות הרגשות הביטולניים שנאספו מטיולו לאמריקה, כמה פרשנים מודרניים הצביעו על חוסר עקביות בדעותיו של דיקנס על אי-שוויון גזעי. לדוגמה, הוא ספג ביקורת על הסכמתו לאחר מכן לדיכוי הקשה של המושל אדוארד ג'ון אייר במהלך מרד מפרץ מוראנט בג'מייקה בשנות ה-60 של המאה ה-19 ועל כישלונו להצטרף לפרוגרסיבים בריטים אחרים בגינויו. מריצ'מונד, וירג'יניה, חזר דיקנס לוושינגטון די.סי., והחל במסע מערבה, עם עצירות קצרות בסינסינטי ולואיוויל, קנטקי, לסנט לואיס. בזמן שהיה שם הביע רצון לראות ערבה אמריקאית לפני שחזר מזרחה. קבוצה של 13 גברים יצאה אז עם דיקנס לבקר בערבת לוקינג גלאס, טיול של 30 מייל לתוך אילינוי.
במהלך ביקורו האמריקאי, בילה דיקנס חודש בעיר ניו יורק, נשא הרצאות, העלה את שאלת חוקי זכויות היוצרים הבינלאומיים והפיראטיות של עבודתו באמריקה. הוא שכנע קבוצה של 25 סופרים, בראשות וושינגטון אירווינג, לחתום על עצומה עבורו לקחת לקונגרס האמריקאי, אך העיתונות הייתה עוינת בדרך כלל לכך, ואמרה שהוא צריך להיות אסיר תודה על הפופולריות שלו ושהיה זה שכיר חרב להתלונן על כך שעבודתו מועתקת.
הפופולריות שצבר גרמה לשינוי בתפיסה העצמית שלו לפי המבקרת קייט פלינט, שכותבת שהוא "מצא את עצמו כמוצר תרבותי, והתפוצה שלו יצאה משליטתו", מה שגרם לו להתעניין ולהתעמק בנושאים של פרסונות ציבוריות ואישיות ברומנים הבאים. היא כותבת שהוא לקח על עצמו תפקיד של "פרשן משפיע", בפומבי ובסיפורת שלו, הניכר בכמה מספריו הבאים. טיולו לארה"ב הסתיים בטיול לקנדה – מפלי הניאגרה, טורונטו, קינגסטון, אונטריו ומונטריאול – שם הופיע על הבמה בקומדיות קלות.
### חזרה לאנגליה
זמן קצר לאחר חזרתו לאנגליה, החל דיקנס לעבוד על הראשון מסיפורי חג המולד שלו, "מזמור חג המולד", שנכתב ב-1843, ואחריו "הפעמונים" ב-1844 ו"הצרצר על האח" ב-1845. מביניהם, "מזמור חג המולד" היה הפופולרי ביותר, ובהתבסס על מסורת ישנה, עשה רבות לקידום התלהבות מחודשת לשמחות חג המולד בבריטניה ובאמריקה. הזרעים לסיפור ניטעו במוחו של דיקנס במהלך טיול למנצ'סטר כדי לחזות בתנאי עובדי הייצור שם. זה, יחד עם סצנות שראה לאחרונה בבית הספר המרופט פילד ליין, גרמו לדיקנס להחליט "להנחית מכת פטיש" למען העניים. כשהרעיון לסיפור לבש צורה והכתיבה החלה ברצינות, דיקנס שקע בספר. מאוחר יותר כתב שככל שהסיפור התפתח הוא "בכה וצחק, ובכה שוב" כשהוא "הלך ברחובות השחורים של לונדון חמישה עשר או עשרים מייל לילות רבים כשכל האנשים הפיקחים הלכו לישון".
בין 1843 ל-1844 פורסם בהמשכים "מרטין צ'זלוויט", האחרון ברומנים הפיקרסקיים שלו. הוא כולל את דמותה של שרה גאמפ, אחות שהיא הוללת, מרושלת ובדרך כלל שיכורה, וכולל גם את אחת מדמויות הבלש הפרטי הספרותיות הראשונות, מר נאדג'ט. לאחר שחי זמן קצר באיטליה (1844), נסע דיקנס לשווייץ (1846), שם החל לעבוד על "דומבי ובנו" (1846–48).
בערך בזמן הזה, נודע לו על מעילה גדולה בפירמה שבה עבד אחיו, אוגוסטוס (ג'ון צ'אפמן ושות'). היא בוצעה על ידי תומאס פאוול, פקיד, שהיה ביחסים ידידותיים עם דיקנס וששימש כמנטור לאוגוסטוס כשהחל לעבוד. פאוול היה גם סופר ומשורר והכיר רבים מהסופרים המפורסמים של התקופה. לאחר פעילויות הונאה נוספות, פאוול ברח לניו יורק ופרסם ספר בשם "הסופרים החיים של אנגליה" עם פרק על צ'ארלס דיקנס, שלא היה משועשע ממה שפאוול כתב. פריט אחד שנראה שהרגיז אותו היה הטענה שהוא ביסס את דמותו של פול דומבי ("דומבי ובנו") על תומאס צ'אפמן, אחד השותפים העיקריים בג'ון צ'אפמן ושות'. דיקנס שלח מיד מכתב ללואיס גיילורד קלארק, עורך המגזין הספרותי הניו-יורקי "הניקרבוקר", ואמר שפאוול הוא זייפן וגנב. קלארק פרסם את המכתב ב"ניו-יורק טריביון" וכמה עיתונים אחרים תפסו את הסיפור. פאוול החל בהליכים לתבוע פרסומים אלה וקלארק נעצר. דיקנס, שהבין שפעל בחופזה, יצר קשר עם ג'ון צ'אפמן ושות' כדי לבקש אישור בכתב לאשמתו של פאוול. דיקנס אכן קיבל תשובה המאשרת את המעילה של פאוול, אך ברגע שהדירקטורים הבינו שמידע זה עשוי להצטרך להיות מוצג בבית המשפט, הם סירבו לבצע גילויים נוספים. בשל הקשיים במתן ראיות באמריקה לתמיכה בהאשמותיו, דיקנס הגיע בסופו של דבר להסדר פרטי עם פאוול מחוץ לבית המשפט.
פילנתרופיה
אנג'לה בורדט-קוטס, יורשת הון הבנקאות של קוטס, פנתה לדיקנס במאי 1846 בנוגע להקמת בית לגאולת נשים שנפלו ממעמד הפועלים. קוטס חזתה בית שיחליף את המשטרים העונשיים של מוסדות קיימים בסביבה רפורמטיבית התורמת לחינוך ומיומנות במטלות בית. לאחר שהתנגד בתחילה, דיקנס הקים בסופו של דבר את הבית, שנקרא אורניה קוטג', באזור ליים גרוב בשפרדס בוש, אותו ניהל במשך עשר שנים, קבע את חוקי הבית, סקר את החשבונות וראיין דיירות פוטנציאליות. הגירה ונישואין היו מרכזיים בסדר היום של דיקנס עבור הנשים בעת עזיבתן את אורניה קוטג', שממנו מוערך כי כ-100 נשים סיימו בין 1847 ל-1859.
השקפות דתיות
כצעיר, הביע דיקנס סלידה מהיבטים מסוימים של דת מאורגנת. ב-1836, בחוברת שכותרתה "יום ראשון תחת שלושה ראשים", הוא הגן על זכותם של האנשים להנאה, והתנגד לתוכנית לאסור משחקים בימי ראשון. "הסתכלו בכנסיות שלכם – קהילות מצומצמות ונוכחות דלה. אנשים הפכו קודרים ועקשנים, והם מתחילים להיגעל מהאמונה שדנה אותם ליום כזה, פעם בשבעה ימים. הם מפגינים את רגשותיהם על ידי הישארות בבית [מהכנסייה]. פנו לרחובות [ביום ראשון] ושימו לב לקדרות הנוקשה ששולטת על הכל מסביב."
דיקנס כיבד את דמותו של ישו. הוא נחשב לנוצרי מתוודה. בנו, הנרי פילדינג דיקנס, תיאר אותו כמי ש"החזיק באמונות דתיות עמוקות". בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-19, הוא הראה עניין בנצרות אוניטריאנית ורוברט בראונינג העיר ש"מר דיקנס הוא אוניטריאני נאור". פרופסור גארי קולדג' כתב שהוא "מעולם לא סטה מהיצמדותו לאנגליקניזם חילוני פופולרי". דיקנס חיבר יצירה בשם "חיי אדוננו" (1846), ספר על חייו של ישו, שנכתב במטרה לחלוק את אמונתו עם ילדיו ומשפחתו. בסצנה מ"דייוויד קופרפילד", דיקנס הדהד את השימוש של ג'פרי צ'וסר בלוקס 23:34 מ"טרוילוס וקרסידה" (דיקנס החזיק עותק בספרייתו), כאשר ג. ק. צ'סטרטון כתב, "בין הסופרים האנגלים הקנוניים הגדולים, לצ'וסר ולדיקנס יש הכי הרבה במשותף."
דיקנס הסתייג מהקתוליות ומהאוונגליזם של המאה ה-19, וראה בשניהם קצוות של הנצרות שעלולים להגביל ביטוי אישי, והיה ביקורתי כלפי מה שראה כצביעות של מוסדות ופילוסופיות דתיות כמו ספיריטואליזם, שכולם נחשבו בעיניו לסטייה מהרוח האמיתית של הנצרות, כפי שהוצג בספר שכתב למשפחתו ב-1846. בעוד שדיקנס דגל בזכויות שוות לקתולים באנגליה, הוא סלד מאוד מהאופן שבו חירויות אזרחיות אינדיבידואליות היו מאוימות לעיתים קרובות במדינות שבהן שלטה הקתוליות והתייחס לכנסייה הקתולית כ"קללה על העולם". דיקנס גם דחה את השכנוע האוונגלי שהתנ"ך הוא דבר האלוהים הבלתי ניתן לטעות. רעיונותיו על פרשנות מקראית היו דומים לדוקטרינה של "התגלות מתקדמת" של האנגליקני הליברלי ארתור פנרין סטנלי. ליאו טולסטוי ופיודור דוסטויבסקי התייחסו לדיקנס כ"סופר הנוצרי הגדול ההוא".