תומאס הודג'קין: הקווייקר שנתן שם לסרטן
בשנת 1832 פרסם אוצר דגימות אנטומיות בבית החולים גאי מאמר על שבעה מטופלים שבלוטות הלימפה והטחול שלהם התנפחו והתקשו ללא כל זיהום שיסביר זאת. איש לא הקדיש לכך תשומת לב. שלושים ושלוש שנים לאחר מכן, עמית בשם סמואל וילקס, לאחר שגילה מחדש את אותה מחלה באופן עצמאי, חזר למאמר הישן, זיהה את מה שתומאס הודג'קין (Thomas Hodgkin) ראה, והתעקש שהמחלה תיקרא על שמו של הודג'קין. עד אז, הודג'קין איבד את הקריירה שלו בבית החולים, בזבז את הונו על מטרות לא פופולריות, ונותרה לו שנה אחת לחיות.
חינוך קווייקרי
הודג'קין נולד ב-17 באוגוסט 1798 בפנטונוויל, מידלסקס, למשפחה קווייקרית – עובדה שקבעה כמעט הכל לגביו, מהמטרות שאימץ ועד הדלתות שנסגרו בפניו. מתנגדים דתיים היו מנועים מלהיכנס לאוקספורד ולקיימברידג'. הוא נכנס לבית הספר לרפואה של בית החולים סנט תומאס ב-1819 וקיבל את הדוקטורט שלו ברפואה באדינבורו ב-1823, עם תזה על ספיגה בבעלי חיים.
החלק המכריע בהכשרתו היה ביקור בפריז ב-1821, אז העיר הרפואית המתקדמת בעולם. שם למד להשתמש בסטטוסקופ, המצאתו הטרייה מאוד של רנה לאנק, וספג את הקפדנות הסטטיסטית של פייר שארל אלכסנדר לואי, שהיה בתהליך של הוכחה באמצעות חשבון שהקזת דם אינה יעילה. הודג'קין חזר הביתה כשהוא נושא עמו הן את המכשיר והן את השיטה – השכנוע שיש לבדוק טענות קליניות מול מקרים ספורים ומול מה שהנתיחה שלאחר המוות מראה.
אוצר
הוא הצטרף לבית החולים גאי ב-1825 כפקיד מתנדב והפך לאוצר המוזיאון ב-1826. התפקיד נשמע משני. ברפואה של אותו עשור, זה היה המושב הטוב ביותר האפשרי. המוזיאון היה אוסף של דגימות פתולוגיות: האיברים החולים של כל מי שמת בבית החולים, מקוטלגים ומשומרים. הודג'קין בילה את ימיו בהתאמת מה שהמטופלים סבלו ממנו למה שהרקמות שלהם נראו לאחר מכן, שזהו כל עניינה של האנטומיה הפתולוגית.
התפוקה שלו מאותן שנים רחבה להפליא. הוא שיתף פעולה עם ג'וזף ג'קסון ליסטר – אביו של המנתח האנטיספטי – במיקרוסקופיה, בעבודה שתוארה כיסוד ההיסטולוגיה המודרנית. הוא תיעד את הצורה הדו-קעורה של תא הדם האדום ואת הסיבים של סיבי השריר. הוא ביצע תצפיות מוקדמות על דלקת תוספתן חריפה. יחד עם המנתח צ'ארלס אסטון קי, הוא תיאר ב-1827 את האוושה הדיאסטולית של אי-ספיקת מסתם אבי העורקים, כשהוא מאפיין את הצליל כ"סוג של רעש מגרגר, רוטט או מנסר" – אוושת קי-הודג'קין, ואחד השימושים הראשונים בבריטניה בטכניקה שהביא מפריז.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שבעה מקרים
המאמר מ-1832, "על כמה הופעות חולניות של בלוטות הספיגה והטחול", הוא יצירת מופת קטנה של תיאור. הודג'קין דיווח על מטופלים עם בלוטות ספיגה מוגדלות וקשות – בלוטות לימפה – יחד עם הגדלת הטחול, וטען כי אלו מהווים מחלה ראשונית מובחנת של מערכת הלימפה עצמה, ולא השפעה משנית של דלקת או גידול במקום אחר. טענה זו דרשה ממנו להסתכל על בלוטה נפוחה ולראות, לא את התוצאה של משהו, אלא את הדבר עצמו.
זה שקע ללא עקבות. להודג'קין לא היו ממצאי מיקרוסקופ להציע ולא מנגנון, והמאמר היה עבודתו של אוצר מוזיאון ולא של רופא מייעץ. רק ב-1865, כאשר סמואל וילקס בחן מחדש את המקרים וכינה את המצב מחלת הודג'קין, התיאור נכנס לרפואה. הוא נשאר שם. לימפומה הודג'קין היא כיום בין סוגי הסרטן הניתנים לריפוי ביותר, והפרדתה משאר הלימפומות – ההבחנה שהודג'קין עשה משבע נתיחות ללא מיקרוסקופ – נותרה בסיסית מבחינה קלינית.
הקריירה שאיבד
בשנת 1837 סורב הודג'קין לתפקיד רופא עוזר בגאי. המכשול היה גזבר בית החולים, בנג'מין הריסון, שמובן בדרך כלל כי חסם אותו בגלל הפוליטיקה שלו – אהדתו לרדיקלים ותמיכתו באוניברסיטת קולג' לונדון החילונית החדשה. הודג'קין התפטר.
הוא הקדיש את שארית חייו למטרות שלא שילמו דבר ועלו לו חברתית. הוא היה מתנגד עבדות מושבע. הוא עזר להקים את האגודה להגנת הילידים, וניהל קמפיין למען עמים ילידים תחת שלטון קולוניאלי כאשר כמעט איש בחיים הציבוריים הבריטיים לא חשב שהיחס אליהם הוא שערורייה, והוא תמך באגודה האתנולוגית של לונדון. הוא התיידד עם סר משה מונטיפיורי, הנדבן היהודי, ונסע עמו במשימות להקלה על קהילות נרדפות בחו"ל.
מדוע תומאס מכונה גאון
יש להשתמש במילה בזהירות כאן. הודג'קין לא עשה פריצת דרך תיאורטית ולא ייסד דיסציפלינה. מה שהיה לו הוא הבחנה תיאורית מדרגה גבוהה מאוד: היכולת להסתכל על קבוצת מקרים שכולם סיווגו תחת כותרות קיימות ולראות שהם מהווים דבר נפרד. כמעט כל דבר יכול להתאים לקטגוריה קיימת, והאומץ האינטלקטואלי הנדרש לומר זה חדש על סמך עדות של שבע נתיחות, ללא תיאוריה של סיבה וללא מכשיר לאישור, קל לזלזל בו. השיפוט החזיק מעמד במשך מאתיים שנה של בדיקה, וזה המבחן היחיד שחשוב.
מקרה הנגד הוא פשוט והודג'קין כנראה היה מודה ברוב הדברים. הוא לא ידע מהי המחלה, רק שהיא קיימת. הוא לא יכול היה להבחין בינה לבין שחפת של בלוטות הלימפה, שחלק מהמקרים שלו עשויים היו להיות למעשה. הוא נכשל בשכנוע מישהו בחייו, בחלקו כי היה סנגור גרוע לעבודתו ובחלקו כי הפך את עצמו לשולי מבחינה מקצועית. הוא חב את שמו לנדיבותו של וילקס לא פחות מאשר למאמר שלו. אבל המאמר היה נכון, והנכונות להציב עם קולוניאלי מודר, אפריקאי משועבד ובלוטה נפוחה בלתי מוסברת באותה קטגוריה – דברים שהממסד החליט לא להסתכל עליהם – היא הרגל מחשבתי שניתן לזהות כאחד ולא כשניים.
מורשת
הוא היה אחד משלושת האנשים הגדולים של גאי, לצד תומאס אדיסון, בדור שהעניק לרפואה הקלינית כמה משמותיה הקבועים. הוא מעולם לא החזיק במינוי הבכיר שיכולתו הצדיקה. בנסיעה עם מונטיפיורי לארץ ישראל ב-1866, הודג'קין חלה בדיזנטריה ומת ביפו ב-4 באפריל, בגיל 67, ונקבר שם – קווייקר אנגלי בקבר לבנטיני, עדיין בדרכים למען המטרה של מישהו אחר. שמו נאמר בכל יום במחלקות אונקולוגיה על ידי אנשים שאין להם מושג שאי פעם היה לו שם.