תומאס הופ: האדון של הספינקסים
כאשר "אנסטסיוס" (Anastasius) הופיע בעילום שם בשנת 1819, לונדון הספרותית החליטה שרק ביירון יכול היה לכתוב אותו. הייחוס היה מחמיא אך שגוי. ביירון עצמו, כשקרא את הספר, דווח כי בכה ואמר שכדי לכתוב את "אנסטסיוס" הוא היה מוותר על שתי הפואמות שהביאו לו את מירב התהילה. המחבר האמיתי היה מיליונר הולנדי בן חמישים שהחברה הכירה כ"איש התלבושות והרהיטים" – דמות שזוהתה כה לחלוטין עם כיסאות ואגרטלים, עד שהסופר סידני סמית יכול היה רק לפלוט: "האם זהו איש הכיסאות והשולחנות – האדון של הספינקסים?"
כסף מאמסטרדם
הוא נולד ב-30 באוגוסט 1769 באמסטרדם ונטבל ימים ספורים לאחר מכן בכנסייה הרפורמית האנגלית, בנם של ג'ון הופ ופיליפינה ברברה ואן דר הובן. המשפחה הייתה משפחה של בנקאים סוחרים ממוצא סקוטי שהיגרו להולנד, וחברת "הופ ושות'" (Hope & Co.) הייתה אחד מבתי הפיננסים הגדולים באירופה. אביו מת באופן בלתי צפוי ב-1784. כאשר אמו מתה בתחילת 1790, תומאס הגיע לגיל בגרות, הצטרף לדירקטוריון של "הופ ושות'" עם קרוב לשישית מהמניות, והפך בן רגע למיליונר.
זוהי העובדה שקובעת את כל השאר. הופ מעולם לא היה זקוק ללקוח, להזמנה או לפטרון. הוא יכול היה לעצב אך ורק כדי להוכיח נקודה, לפרסם על חשבונו, ולבנות בית שהיה פחות מקום מגורים ויותר טיעון.
שמונה שנים בדרכים
בגיל שמונה-עשרה הוא הקדיש את עצמו ללימוד אמנות, ובערך משנת 1787 יצא למסע גדול (Grand Tour) באורך יוצא דופן – שמונה שנים ברחבי אירופה, אסיה ואפריקה. הוא טייל באיטליה בין 1792 ל-1794 עם אחיו הנרי פיליפ. משנת 1796 הרחיק לכת מעבר למסלול המקובל אל תוך האימפריה העות'מאנית: טורקיה, רודוס, מצרים, סוריה, ערב, עם משהו כמו שנה שבילה בקונסטנטינופול. הוא חזר הביתה עם כ-350 רישומים, השמורים כיום במוזיאון בנאקי באתונה.
להבחנה הזו יש חשיבות. הטיול של האציל האנגלי הממוצע הסתיים ברומא והתייחס לעת העתיקה כירושה גמורה וצחורה כשיש. הופ הלך למקומות שבהם הריסות היו עדיין חצי קבורות וצאצאי העתיקים עדיין חיו שם, והוא רשם את מה שראה. עיצוביו המאוחרים רווים בהשפעות ממצרים והלבנט מכיוון שהוא באמת היה שם, עם סקיצה ביד, בזמן שכמעט אף אחד ממתחריו האנגלים לא היה.
כאשר המהפכה התפשטה מצרפת להולנד, הופ נמלט מאמסטרדם ב-1794 – הכרכרה שלו התרסקה בוואטרחראפסמר (Watergraafsmeer) בערב חג המולד ההוא – והשתקע בלונדון עם 372 ציורים, כולל יצירות של האלס, רובנס, רמברנדט וואן דייק.
רחוב דאצ'ס
בשנת 1799 הוא קנה בית עירוני ברחוב דאצ'ס (Duchess Street), סמוך לפורטלנד פלייס, שתוכנן על ידי רוברט אדם, והחל לפרק את הטעם של אדם לטובת הטעם שלו. מה שהתקבל לא היה בית אלא רצף של עולמות אוצרים, שבהם כל חדר מייצג תרבות שונה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →החדר המצרי הציב פיסול מצרי מקורי בין רהיטים אקזוטיים בצבעי צהוב חיוור וירוק-כחלחל, מודגשים בשחור וזהב. גלריית הפסלים הייתה מאופקת במכוון – מוארת מלמעלה, בעלת קירות צהובים, מופשטת מפרטים כך שהשיש הלבן ישלוט בחדר לבדו. חדר אורורה היה ההפך: מראות שהכפילו את דמותה של אלת השחר, ווילונות בצבעי הזריחה. הוא מילא את החללים הללו באוסף עתיקות בהיקף רציני, לאחר שקנה את כדי היווניים של סר ויליאם המילטון ב-1801 תמורת 4,500 ליש"ט וצבר למעלה מ-1,500 פריטים עד 1806.
ואז הוא עשה את הדבר הרדיקלי באמת. הוא פתח אותו לקהל. מבקרים הגיעו החל מ-1802, ומ-10 בפברואר 1804 הוא הנפיק כרטיסי כניסה דרך האקדמיה המלכותית. בית פרטי הפך לבית ספר ציבורי לטעם. השגריר הפרסי מצא אותו "מפואר" אך "כה עצום עד שנראה ריק כמעט".
הספר שנתן שם לדיסציפלינה
בשנת 1807 הוא פרסם את "ריהוט ביתי ועיצוב פנים" (Household Furniture and Interior Decoration), ספר פוליו שתיעד את חדרי רחוב דאצ'ס ולווה במניפסט רפורמטורי. הביטוי "עיצוב פנים" נכנס לשפה האנגלית דרך ספר זה.
טיעונו של הופ היה שהטעם האנגלי הפך לרפוי ויש להחזירו למה שהוא תפס כרוח הטוהר הקלאסי, ושהשגת מטרה זו דורשת עבודה מתואמת של השרטט, המעצב, הצייר והפסל – דבר המעלה את סטנדרטי העיצוב והמסחר הלאומי יחד. מה שהוא הפיק בפועל היה פחות טהור ממה שטען: הקלאסיציזם של תקופת הריג'נסי כפי שהופ תרגל אותו, מיזג צורות יווניות ורומיות עם מוטיבים מצריים, עקומות צרפתיות וקישוטים טבעיים למשהו צפוף ויזואלית וחדש ללא ספק.
הוא המשיך לפרסם: "תלבושות של העתיקים" (1809), "עיצובים של תלבושות מודרניות" (1812), "אנסטסיוס" (1819), הספר הפילוסופי "מקורו וסיכוייו של האדם" (1831), וספר לאחר מותו "מאמר היסטורי על אדריכלות" (1835).
דיפדין, והמחיר של להיות הופ
הוא התחתן עם לואיזה דה לה פו ברספורד באפריל 1806 וקנה את דיפדין (Deepdene), ליד דורקינג בסארי, ב-1807. שם הוא שיפץ בית ג'ורג'יאני למשהו אסימטרי ואיטלקי, עם מגדל ואגף זוויתי בהתאם לעקרונות הציוריים, השוכן בתוך 400 דונם עם גלריות פסלים ותיאטרון שרצפתו פסיפס רומי. הוא נתן חסות לתורוואלדסן, צ'נטרי ופלקסמן, אותם הזמין לאייר את דנטה.
הוא לא היה, לעומת זאת, אהוב במיוחד. בן זמנו כינה אותו "רחוק מלהיות האדם הנעים ביותר באירופה... איש קטן ובעל מראה לא נאה עם פנים והליכות נשיות". השגריר הפרסי כינה אותו מכוער להחריד ודיווח שלואיזה התחתנה איתו בגלל כספו. בשנת 1810 הצייר אנטואן דובוסט, בגלל סכסוך על מחיר, הציג קנבס שכותרתו "היפה והחיה" (La Belle et la Bête) המראה את הופ כמפלצת המציעה תכשיטים לאשתו המבועתת; אחיה של לואיזה חתך את הציור. מבין חמשת ילדיו, צ'ארלס מת בגיל שמונה ב-1817 במהלך טיול באיטליה, צער שמבקרים זיהו ב"אנסטסיוס".
מדוע תומאס מכונה גאון
המילה הוצמדה אליו באיחור ובמבוכה, והעדות המגלה ביותר היא התדהמה של סידני סמית מ"אנסטסיוס" – משבח את כוחו, רגשותיו ורהיטותו בזמן שלא היה מסוגל ליישב זאת עם "האדון של הספינקסים". תגובה זו היא הטיעון האמיתי. ההבחנה של הופ הייתה בטווח: הוא עשה עבודה רצינית בעיצוב רהיטים, אדריכלות פנים, איסוף עתיקות, מחקר תלבושות, כתיבת רומנים ופילוסופיה, והוא נלקח ברצינות בכל אחד מהם. רוברט ארווין כינה את "אנסטסיוס" אחד הספרים החשובים ביותר של המאה התשע-עשרה; הרומן השפיע על תאקרי, טוויין ומלוויל.
הכישרון הספציפי היה סינתטי ולא המצאתי. הופ ראה את מצרים, הלבנט ואיטליה ממקור ראשון, והוא יכול היה למזג מוטיבים מכולם לאידיום ביתי קוהרנטי שאחרים יכלו להעתיק – וזה בדיוק מה שקרה, שכן סגנון הריג'נסי כפי שאנו מכירים אותו כיום הוא במידה רבה שלו.
הטיעון שכנגד ראוי להישמע. כספו קנה לו במה שאף מעצב יריב לא יכול היה להשתוות לה; בלתי אפשרי להפריד את השפעת רעיונותיו מהשפעת הונו. הוא הטיף לטוהר קלאסי בעודו מתרגל אקלקטיות. הוא לא בנה הרבה במו ידיו – הוא הרכיב, הזמין ופרסם. והבוז הטמון ב"איש הכיסאות והשולחנות" מכיל נקודה הוגנת: הופ היה מסדר משכיל ביותר של עבודת כפיים של אחרים. זהו כישרון אמיתי ונדיר. האם זו גאונות תלוי בכמה משקל נותנים לטעם לעומת המצאה.
מה ששרד
הוא חלה בתחילת 1831 ומת ב-2 בפברואר ברחוב דאצ'ס, ונקבר עשרה ימים לאחר מכן במאוזוליאום של דיפדין שאותו בנה ב-1818. משפחתו, שהפכה לשמרנית, הרסה את הבית ברחוב דאצ'ס בשנת 1851, התרחקה מ"אנסטסיוס", ובסופו של דבר פיזרה את האוסף במכירה גדולה של כריסטי'ס ב-1917 – מה שבאופן פרדוקסלי, עורר מחדש את העניין בו. דיפדין נהרסה ב-1969; רק המאוזוליאום שרד, ונחתם ב-1957. המונומנט האמיתי של הופ הוא התחייה של סגנון הריג'נסי בשנות ה-20 וה-30 והאר-דקו שבא בעקבותיו, שניהם למדו מאדם שנסע למצרים כדי להסתכל.