תומאס הארדי: האדריכל שקבר את וסקס
כאשר מת תומאס הארדי (Thomas Hardy) ב-Max Gate ב-11 בינואר 1928, אנגליה לא הצליחה להחליט היכן לקבור אותו. גופתו נשרפה בווקינג (Woking) ואפרו נטמן בפינת המשוררים במנזר וסטמינסטר; לבו נקבר בנפרד בסטינספורד (Stinsford), בבית הקברות של הכנסייה בדורסט, לצד אשתו הראשונה אמה. החלוקה הייתה גרוטסקית ומתאימה להפליא. הארדי בילה שישים שנה בהיותו שני אנשים בו-זמנית — האנדרטה הספרותית הלאומית והנער מהקהילה שמעולם לא עזב באמת את אדמת הבור.
בנו של הבנאי
הוא נולד ב-2 ביוני 1840 בבית קוטג' בהייר בוקהמפטון (Higher Bockhampton), ליד פידלטאון הית' (Piddletown Heath), שלושה מיילים מזרחית לדורצ'סטר (Dorchester). אביו היה בנאי ומוזיקאי; אמו הייתה ג'מימה. היו להם ארבעה ילדים, ותומאס היה היחיד מהם שנישא — מעשה קטן של מרד נגד אם שהיו לה תוכניות אחרות. הוא החל את לימודיו בבית הספר בכפר לוקר בוקהמפטון (Lower Bockhampton), ובגיל עשר עבר לבית הספר הלא-קונפורמיסטי של אייזק לאסט (Isaac Last) בגרייהאונד יארד (Greyhound Yard), דורצ'סטר. בגיל שש-עשרה הסתיימה השכלתו הפורמלית לחלוטין. הוא התמחה אצל אדריכל מקומי, ג'ון היקס (John Hicks).
זו העובדה שמסבירה את הרומנים שלו. הארדי לא הגיע לספרות דרך האוניברסיטה; הוא הגיע דרכה דרך מלאכת מדידת בניינים ישנים והבנה כיצד הם עומדים. ההרגל של תשומת לב מבנית — לשאול איזה עומס נושא דבר מה והיכן הוא ייסדק — מעולם לא עזב את כתיבתו הבדיונית.
שרטוט גותי בלונדון
בין השנים 1862 ל-1867 עבד בלונדון כשרטט בסגנון גותי, ואז חזר מערבה לעבוד עבור ג'י. אר. קריקמיי (G. R. Crickmay), אדריכל מוויימות' (Weymouth). במרץ 1870 שלח אותו קריקמיי לסנט ג'וליוט (St Juliot) שבקורנוול (Cornwall) כדי לסקור כנסייה לצורך שיקום. שם פגש את אמה לביניה גיפורד (Emma Lavinia Gifford). המסע מערבה סיפק לו נישואים, וכעבור ארבעים ושלוש שנים, את מיטב השירים שכתב מעודו.
הרומן הראשון שלו, האדם העני והגברת (The Poor Man and the Lady), מעולם לא פורסם. תרופות נואשות (Desperate Remedies) הגיע אחריו ב-1871, אחר כך תחת עץ היער הירוק (Under the Greenwood Tree), ואז זוג עיניים כחולות (A Pair of Blue Eyes), שהתבסס על אמה עצמה. הרחק מן ההמון הסואן (Far from the Madding Crowd) הפך אותו לרב-מכר והפך את האדריכלות לאופציונלית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המצאת וסקס
מה שבא לאחר מכן היה אחת הסדרות העקביות ביותר בספרות האנגלית: ידה של אתלברטה (The Hand of Ethelberta, 1876), השיבה הביתה (The Return of the Native, 1878), חצוצרן המלך (The Trumpet-Major, 1880), לואודיקי (A Laodicean, 1881), שניים על מגדל (Two on a Tower, 1882), ראש עיריית קסטרברידג' (The Mayor of Casterbridge, 1886), אנשי היער (The Woodlanders, 1887). יותר מחמישים סיפורים קצרים ליוו אותם. מ-1885 כתב ב-Max Gate, וילה מלבנים שנבנתה על אדמות דוכסות קורנוול מדרום-מערב לדורצ'סטר, שם חי עד מותו.
ההישג לא היה רק צבע מקומי. אנציקלופדיה בריטניקה מזהה את עמידות הספרות ב"סגנון מגוון ועשיר אך תמיד נגיש" המחובר ל"דמויות מוצגות באופן משכנע", וביצירה ה"נוסטלגית של עולם כפרי שנעלם דרך יצירת סביבות אזוריות מפורטות ביותר." הארדי לא תיאר מחוז. הוא בנה אחד, קרא לו וסקס (Wessex), והפך אותו לדחוס מספיק כדי שהקוראים עדיין ינווטו בו לפי אינסטינקט — ודחוס מספיק, מציינת בריטניקה, כדי להסתגל בצורה יוצאת דופן לקולנוע ולטלוויזיה, מה ששמר על הרומנים בתפוצה במשך מאה שנה.
השערורייה של טס וג'וד
שני הרומנים האחרונים שלו הם יצירות המופת שלו והם כמעט הרסו אותו. טס לבית ד'ארברוויל (Tess of the d'Urbervilles, 1891) לוקח חולבת, ג'וד האלמוני (Jude the Obscure, 1895) לוקח סתת, ועוקב אחר מה שבריטניקה מכנה המסעות שלהם שהיו "בתחילה מלאי תקווה, אקסטטיים לרגע, אך מוטרדים בהתמדה" אל סופים הרסניים. טס ביקשה מהקוראים הוויקטוריאנים להפגין אהדה לאישה פתויה עם ילד מחוץ לנישואין. ג'וד תקף את מערכת המעמדות ואת מוסד הנישואין ישירות, דרך שותפים שחיים יחד ומביאים ילדים לעולם עם, כפי שמנסחת זאת בריטניקה, "התחשבות מועטה" במוסד.
שני הספרים משכו את מה שבריטניקה מתארת כ"ביקורות עוינות באכזריות", והארדי — דק-עור ומפורסם יותר ויותר — לקח את הנזק באופן אישי. האהובה (The Well-Beloved) הופיע ב-1897 ואז הוא עצר. הוא תמיד דירג שירה מעל ספרות בכל מקרה.
הקריירה השנייה
שירי וסקס (Wessex Poems) הגיע ב-1898. בין אז למותו ב-1928 פרסם הארדי שמונה כרכים המכילים קרוב לאלף שירים — גוף עבודה שרוב הסופרים היו מחשיבים כחיים שלמים, שיוצר כולו לאחר הגיל שבו רוב הסופרים סיימו. בין 1903 ל-1908 הרכיב את הדינאסטים (The Dynasts), דרמת חרוזים בשלושה כרכים על המלחמות הנפוליאוניות, שביססה את מעמדו והובילה למסדר ההצטיינות ב-1910. הוא סירב לתואר אבירות. תארי דוקטור לשם כבוד הגיעו מאברדין, קיימברידג' ואוקספורד, ומלגות כבוד ממכללת מגדלנה, קיימברידג' ומכללת המלכה, אוקספורד.
אמה, ושנים 1912–13
אמה מתה ב-1912, בגיל שבעים ושתיים, לאחר שנים שבהן הנישואים הלכו והתקררו והפכו לזרים. ארבעה-עשר חודשים לאחר מכן נשא הארדי את פלורנס דאגדייל (Florence Dugdale), צעירה ממנו בכמעט ארבעים שנה. ואז, בשנות השבעים לחייו, משהו נפרץ. כמה שירים מתוארכים לדצמבר 1912; אחרים למרץ 1913, לאחר שנסע חזרה לקורנוול לעמוד במקום שבו פגש אותה. שירי 1912–13 הם, לפי ביטוי של קרן השירה, "מיוסרים באשמה ופלא". הביוגרף של הארדי, קלייר טומלין (Claire Tomalin), זיהתה את הרצף הזה כ"רגע שבו הפך תומאס הארדי למשורר גדול". בריטניקה מכנה זאת שיא ההישג הפואטי שלו.
מדוע תומאס נקרא גאון
היכולת הספציפית היא מבנית: הארדי יכול היה להחזיק עולם דמיוני שלם בראשו בדיוק של מודד ועדיין להרגיש אותו כיגון. המילה שימשה לגביו על ידי אנשים שלא נוטים להשתמש בה. וירג'יניה וולף (Virginia Woolf), שביקרה אותו, זקפה לזכותו הצעה של "חזון העולם וגורל האדם כפי שהם נחשפו בפני דמיון עוצמתי, גאונות עמוקה ופואטית." ייטס (Yeats) וזיגפריד שסון (Siegfried Sassoon) גם הם ערכו את העלייה לרגל ל-Max Gate. השפעתו על המשוררים שבאו בעקבותיו — רוברט פרוסט (Robert Frost), דבליו. אייץ'. אודן (W. H. Auden), פיליפ לארקין (Philip Larkin), דונלד הול (Donald Hall) — היא העדות המעשית, וזה יוצא דופן עבור סופר ויקטוריאני שעיצב את השירה של המאה העשרים בצורה כה כבדה.
טיעון הנגד הכנה הוא שהגדולה אינה מאוזנת וקשה להגנה בצורה נקייה. אירווינג האו (Irving Howe) הודה בדיוק בכך, כותב ש"הגדולה המוזרה של הארדי קשה לתיאור" ומכיר בפרדוקס של חשיבותו למרות פגמים נראים לעין. בריטניקה, תוך כינוי מעמדו הכפול כסופר ויקטוריאני מרכזי ומשורר מרכזי של המאה העשרים כ"מוכר אוניברסלית", מתעדת כי "שיריו היו איטיים יותר לזכות בקבלה מלאה" מאשר הפרוזה. הארדי אינו סופר שהמקרה שלו נשען על חוסר פגמים. העלילות שלו נשענות על צירופי מקרים והשקפת עולמו יכולה להחמיץ לפטליזם שנקרא כתזה ולא כתצפית. מה ששורד את ההתנגדויות הוא שאף אחד אחר לא בנה עולם שקוראים עדיין מסתובבים בתוכו מאה ושלושים שנה לאחר מכן.
מורשת
הקבורה המפוצלת התבררה כאנדרטה הנכונה. המנזר לקח את המוניטין; סטינספורד שמרה את האדם. הרומנים מעולם לא יצאו מהדפוס או מהמסך, והשירים — החצי האיטי של ההישג — המשיכו לצבור תאוצה במשך מאה שנה, שזהו כיוון הנסיעה שקובע.