ג'יי הרלן ברץ
ג'יי הרלן ברץ (J Harlen Bretz) (2 בספטמבר 1882 – 3 בפברואר 1981) היה גיאולוג אמריקאי, הידוע בעיקר בזכות מחקרו שהוביל להכרה בשיטפונות מיסולה ובזכות עבודתו על מערות.
חיים מוקדמים והשכלה
ברץ נולד ב-2 בספטמבר 1882 בעיירה הקטנה סרנאק, מישיגן. הוא היה הבכור מבין חמשת ילדיהם של אוליבר ג'וזף ברץ ורודה מריה האולט. אביו היה חקלאי וצאצא של מתיישבים גרמנים מוקדמים באוהיו, ג'ון ברץ.
מרשם הלידות של המחוז תיעד את שמו כ"הארלן ג'יי ברץ" בלידתו, אך במפקד האוכלוסין של ארצות הברית לשנת 1900 הוא נרשם כ"הארלנד ג'יי ברץ". כשנכנס לקולג' ב-1901, הוא נרשם כ"ג'יי הרלן ברץ". בסביבות התקופה שבה השלים את לימודיו לתארים מתקדמים ב-1913, הוא הפסיק להשתמש בנקודה אחרי האות "ג'". לדברי שני ילדיו, שמו הפרטי היה למעשה "הארלי". בתו של ברץ, רודה ברץ ריילי, הסבירה בהמשך ש"הוא המציא את הקטע עם הרלן, בדיוק כפי שהמציא את ה-ג' לפני שמו", אם כי הדבר סותר רישומים רשמיים. רוב חבריו ועמיתיו קראו לו פשוט "דוק" בחייו המאוחרים.
ברץ קיבל תואר ראשון (AB) בביולוגיה ממכללת אלביון ב-1905, ולאחר מכן החל את הקריירה שלו כמורה להיסטוריה ופיזיוגרפיה (חקר התכונות הפיזיקליות של פני כדור הארץ) בבית ספר תיכון בסיאטל. במהלך תקופה זו, הוא החל להתעניין בגיאולוגיה של מזרח וושינגטון והחל ללמוד את הגיאולוגיה הקרחונית של אזור מפרץ פיוג'יט. הוא המשיך את לימודיו באוניברסיטת שיקגו, שם קיבל דוקטורט בגיאולוגיה ב-1913. הוא הפך לפרופסור חבר לגיאולוגיה, תחילה באוניברסיטת וושינגטון ולאחר מכן באוניברסיטת שיקגו.
שיטפונות ספוקיין
בקיץ 1922, ובמשך שבע השנים שלאחר מכן, ערך ברץ מחקרי שדה ברמת נהר קולומביה. מהקיץ של 1922 ועד 1931 הוא כתב 15 מאמרים.
מאז 1910 הוא התעניין בתצורות סחיפה יוצאות דופן באזור לאחר שראה מפה טופוגרפית שפורסמה לאחרונה של קטרקט פוטהולס (Potholes Cataract). ברץ טבע את המונח "נופי צלקת מתועלים" (Channeled Scablands) בשנת 1923 כדי לתאר את האזור ליד הגראנד קולי, שבו סחיפה מסיבית חתרה דרך משקעי בזלת. האזור היה מדבר, אך התיאוריות של ברץ דרשו זרמי מים קטסטרופליים כדי לעצב את הנוף, שעבורם טבע ברץ את המונח "שיטפונות ספוקיין" בפרסום מ-1925.
ברץ פרסם מאמר בשנת 1923, בטענה שנופי הצלקת המתועלים במזרח וושינגטון נגרמו על ידי שיטפונות מסיביים בעבר הרחוק. הדבר נתפס כטיעון בעד הסבר קטסטרופלי לגיאולוגיה, בניגוד להשקפה הרווחת של האחידות, ודעותיו של ברץ נתקלו בתחילה בספקנות (אך עברו שוב ושוב ביקורת עמיתים). עם זאת, ככל שטבעו של עידן הקרח הובן טוב יותר, המחקר המקורי של ברץ קיבל אישור, ועד שנות ה-50 גם מסקנותיו קיבלו אישור.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ברץ נתקל בהתנגדות לתיאוריות שלו מצד הממסד הגיאולוגי של אותה תקופה. הממסד הגיאולוגי התנגד לתיאוריה זו למקור של נוף רחב מסיבות שונות, כולל חוסר היכרות עם האזורים המרוחקים של פנים צפון-מערב האוקיינוס השקט שבהם התבסס המחקר, וחוסר המעמד והמוניטין של ברץ בעיני הממסד הגיאולוגי. יתרה מכך, התיאוריה שלו רמזה על אפשרויות פוטנציאליות לשיטפון מקראי, שאותו הקהילה המדעית דחתה. האגודה הגיאולוגית של וושינגטון הזמינה את ברץ הצעיר להציג את מחקרו שפורסם בעבר בפגישה ב-12 בינואר 1927, שבה הציגו גיאולוגים אחרים תיאוריות מתחרות. ברץ ראה בכך מארב, והתייחס לקבוצה כאל שישה "זקנים מאתגרים". כוונתם הייתה להביס אותו בוויכוח פומבי, ובכך לסיים את האתגר שהציבו תיאוריותיו לפירוש השמרני שלהם של האחידות.
גיאולוג נוסף בפגישה, ג'וזף פארדי (Joseph Pardee), עבד עם ברץ והיו בידיו ראיות לאגם קרחוני עתיק שנתנו תוקף לתיאוריות של ברץ. לפארדי, לעומת זאת, לא היה החופש האקדמי שהיה לברץ, שכן עבד עבור הסקר הגיאולוגי של ארצות הברית, ולכן לא נכנס למערכה.
ברץ הגן על התיאוריות שלו, מה שהצית ויכוח מר של 40 שנה על מקור נופי הצלקת. כפי שכתב ב-1928, "רעיונות ללא תקדים נתקלים בדרך כלל בחוסר חסד ואנשים נחרדים אם תפיסות עולמם המוסדר מאותגרות". אחד המתנגדים האקדמיים הקולניים ביותר של ברץ היה ריצ'רד פוסטר פלינט (Richard Foster Flint).
גם פארדי וגם ברץ המשיכו במחקרם במהלך 30 השנים הבאות, ואספו, ניתחו ופרסמו בהצלחה ראיות שזיהו לבסוף את אגם מיסולה כמקור לשיטפונות ספוקיין וכיוצר נופי הצלקת המתועלים. מחקר על הידראוליקה של ערוצים פתוחים ותצלומי לוויין של נאס"א בשנות ה-70 איששו עוד יותר את התיאוריות של ברץ ופארדי.
נשיונל ג'אוגרפיק מציין: "כפי שהבחין הפילוסוף תומאס קון, אמיתות מדעיות חדשות מנצחות לעיתים קרובות לא כל כך בגלל שמתנגדיהן משנים את דעתם, אלא בגלל שהם מתים". עד שהאגודה הגיאולוגית של אמריקה הכירה בעבודתו של ברץ עם מדליית פנרוז, הכבוד הגבוה ביותר בתחום, הייתה שנת 1979 וברץ היה בן 96. הוא התבדח עם בנו: "כל אויביי מתו, אז אין לי על מי להתרברב".
מערות וקארסט
ברץ כתב מאמר משפיע ביותר על המורפולוגיה והמקור של מערות גיר ב-1942, ואחריו מחקרים מפורטים על המערות של מיזורי ב-1956, ושל אילינוי יחד עם סטנלי האריס, ב-1961.
חיים מאוחרים
ברץ ואשתו פאני בל צ'אליס (1881–1972), אותה הכיר במכללת אלביון, נישאו ב-1906, ונולדו להם שני ילדים, רודולף צ'אליס ברץ ורודה ברץ ריילי. משפחת ברץ התיישבה בהומיווד, אילינוי, שם קנו נכס ובנו עליו בית מתוך קטלוג סירס (Sears Catalog Home) ב-1921. ברץ כינה את הנכס "Boulderstrewn" (זרוע סלעים) בגלל כל הסלעים והמינרלים שאסף ושניתנו לו והונחו סביב הנכס. הוא תרם חלק מאוסף זה למכללת אלביון בשנות ה-70. בולדארסטרון נודעה כמקום פעיל, שבו אירח ברץ מסיבות רבות עם סטודנטים וסגל מאוניברסיטת שיקגו. גוף עבודתו לאחר הפרישה כולל את "גיאולוגיה של אזור שיקגו" (1955), "המערות של מיזורי" (1956), "נופי הצלקת המתועלים של וושינגטון" (1959), "מערות אילינוי" (1961), ו-"היסטוריה גיאומורפית של הרי האוזרק" (1965), בנוסף ל-"גנאלוגיה לא שלמה של משפחת ג'ון ברץ ממחוז פיירפילד, אוהיו, עם היסטוריה חלקית של שושלת אחת במשפחה זו" מ-1949.
פרסים ותארים
האגודה הלאומית לספלאולוגיה הפכה את ברץ לחבר כבוד ב-1954.
ברץ קיבל את מדליית פנרוז, הפרס הגבוה ביותר של האגודה הגיאולוגית של אמריקה, בשנת 1979, בגיל 96. לאחר פרס זה, הוא אמר לבנו: "כל אויביי מתו, אז אין לי על מי להתרברב".
מדי שנה במכללת אלביון, ניתן "פרס ג'יי הרלן ברץ" לסטודנט המצטיין ביותר בשנה האחרונה במחלקה לגיאולוגיה.
לוח הוקדש לברץ בשנת 1994 מחוץ למרכז המבקרים "דרי פולס" (Dry Falls) בפארק המדינה דרי פולס בעיר קולי סיטי, וושינגטון, שעליו נכתב: "מוקדש לג'יי הרלן ברץ שלימד אותנו בסבלנות ששיטפונות קטסטרופליים עשויים לעיתים לשחק תפקיד בדרמה המתפתחת של הטבע".