ג'. ד. סלינג'ר: השתיקה הרועשת ביותר בספרות האמריקאית
אי שם בין נורמנדי לגרמניה ב-1944, סמל מודיעין סידר פגישה עם ארנסט המינגוויי, שסיקר אז את המלחמה בפריז. המינגוויי קרא את עבודתו ונתן פסק דין: "ישו, יש לו כישרון לעזאזל." הסמל המשיך ליער הירטגן, לקרב על הבליטה ולמחנה משנה של דכאו, ואז כתב רומן קצר אחד שנמכר ביותר מעשרה מיליון עותקים, לא פרסם דבר אחרי 1965, ובילה את מחצית חייו האחרונה בלוודא שאף אחד לא יוכל להגיע אליו.
פארק אווניו, ואלי פורג' ופנס
אביו, סול, היה סוחר גבינות כשרות ממוצא יהודי-ליטאי; סבו מצד אמו היה רב בלואיוויל. אמו, מארי ג'יליץ' מאטלנטיק, איווה, אימצה את השם מרים כשנישאה ומאז הזדהתה כיהודייה. המשפחה עברה לפארק אווניו ב-1932. בבית הספר מקברני סלינג'ר ניהל את נבחרת הסיף וכתב לעיתון; כשאביו התנגד לשאיפותיו התיאטרליות, הוריו שלחו אותו לאקדמיה הצבאית ואלי פורג' בפנסילבניה. שם הוא התחיל לכתוב סיפורים בלילה "מתחת לשמיכות, בעזרת פנס." התיעוד של האקדמיה אינו מחמיא: מנת משכל שנרשמה בין 111 ל-115, ותיק שדירג אותו אקדמית כ-"בינוני". הוא סיים את לימודיו ב-1936.
אוניברסיטת ניו יורק החזיקה מעמד שנה. תקופה בעסקי ייבוא הבשר בווינה ובבידגושץ' עוררה בו גועל והפכה אותו לצמחוני. לאחר מכן, ב-1939, בבית הספר ללימודים כלליים של קולומביה, הוא פגש את מדריך הכתיבה ויט ברנט, שצפה בו מתבטל עד ש-"התעורר לחיים פתאום" לקראת סוף הסמסטר והפיק שלושה סיפורים. ברנט פרסם את "האנשים הצעירים" ב-סטורי במרץ 1940.
שבע דחיות ומלחמה
ה-ניו יורקר דחה שבע מהגשותיו ב-1941, ביניהן סיפורים על נער בשם הולדן קולפילד. הוא קיבל את "מרד קל מחוץ למדיסון" בדצמבר ההוא – ואז פרל הארבור הפך אותו לבלתי ניתן לפרסום עד 1946. סלינג'ר גויס בתחילת 1942 לרגימנט החי"ר ה-12, דיוויזיה 4, כסוכן מודיעין. הוא נחת בחוף יוטה ביום ה-D ונלחם דרך הבליטה ויער הירטגן. כשהוקצה ל-"ריצ'י בויז", הוא השתמש בצרפתית ובגרמנית שלו כדי לחקור אסירים. באפריל 1945 הוא נכנס לקאופרינג IV, מחנה משנה של דכאו.
אז הוא אשפז את עצמו, למשך מספר שבועות, בבית חולים אזרחי בנירנברג בגלל תגובת דחק קרבית – אזרחי בדיוק כדי שלא יופיע כשחרור פסיכיאטרי. עשורים לאחר מכן הוא אמר לבתו: "את אף פעם לא באמת מוציאה את הריח של בשר שרוף מהאף שלך לחלוטין, לא משנה כמה זמן את חיה."
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →דג בננה
וויליאם מקסוול ב-ניו יורקר גרם לו לעבד מחדש סיפור בשם "דג הבננה" עד שהפך ל-"יום מושלם לדגי בננה", שפורסם ב-31 בינואר 1948. זה התחיל גם את הקשר הארוך שלו עם המגזין וגם את משפחת גלאס, שבעת הילדים המוקדמים של שני וודווילים בדימוס שיאכלסו את שארית חייו המפורסמים. הוא גם מכר את "הדוד וויגילי בקונטיקט" לסמואל גולדווין; ה-הלב הטיפש שלי (1949) שנוצר היה כל כך רחוק מהסיפור שביוגרף של גולדווין עצמו כינה אותו "ממזרות". סלינג'ר מעולם לא מכר זכויות סרט אחרות, כשהוא דוחה אפילו את בריז'יט בארדו.
הולדן
ליטל, בראון פרסמו את התפסן בשדה השיפון ב-16 ביולי 1951. מכתבים שפורסמו ב-2026 מראים את סלינג'ר מבקש מהעורך שלו להסיר התייחסויות לרקע היהודי והאירי שלו מהעטיפה, מחשש שמבקרים ייתפסו עליהם. הוא הודה ב-1953 שהספר היה "סוג של" אוטוביוגרפי: "הילדות שלי הייתה מאוד דומה לזו של הילד בספר, וזו הייתה הקלה גדולה לספר לאנשים על זה."
הביקורות התפצלו – ה-ניו יורק טיימס כינה אותו "רומן ראשון מבריק בצורה יוצאת דופן", אחרים נרתעו מהניבול פה של הולדן וממה שכינו חוסר המוסריות שלו – אבל הספר הודפס מחדש שמונה פעמים בחודשיים ובילה שלושים שבועות ברשימת רבי-המכר. עד סוף שנות ה-50 הוא "הפך לספר שכל המתבגרים המהורהרים היו חייבים לקנות, המדריך ההכרחי שממנו ניתן לשאול סגנונות מגניבים של ניכור." מחקר מ-1979 מצא שהוא בו-זמנית הספר המצונזר ביותר באמריקה והרומן השני הנלמד ביותר בבתי ספר תיכוניים ציבוריים. תשעה סיפורים (1953) החזיק ברשימת רבי-המכר במשך שלושה חודשים; פראני וזואי (1961) ו-הרימו את קורת הגג, נגרים (1963) באו בעקבותיו. "הפוורת' 16, 1924", מכתב הביתה מסימור גלאס בן השבע, הופיע ב-ניו יורקר ב-19 ביוני 1965 וזכה לקטילה אוניברסלית. זה היה הדבר האחרון שהוא פרסם.
קורניש
הוא עבר לקורניש, ניו המפשייר ב-1953. עד סוף שנות ה-40 הוא היה עמוק בבודהיזם זן; ב-1952 הבשורה של סרי רמאקרישנה הניעה אותו לאדווייטה ודאנטה הינדואיזם, עם העצה שלה לפרישות וניתוק מהמשפחה.
המחיר הביתי היה כבד. הוא נשא את קלייר דאגלס ב-1955 וגרם לה לנטוש את התואר שלה מרדקליף ארבעה חודשים לפני הסיום; בתם מרגרט תיארה את אמה כ-"אסירה וירטואלית". הם התגרשו ב-1967. ב-1972, בגיל חמישים ושלוש, הוא התחיל מערכת יחסים של תשעה חודשים עם הסופרת בת השמונה-עשרה ג'ויס מיינארד, שגילתה מאוחר יותר ש-"יותר מתריסר נשים" החזיקו מכתבים שהוא כתב להן כנערות. ב-ואניטי פייר ב-2021 היא כתבה: "אולפתי להיות השותפה המינית של נרקיסיסט שכמעט הוריד את חיי מהפסים."
הוא הגן על שתיקתו בראיון מ-1974 ל-ניו יורק טיימס: "יש שלווה נפלאה באי-פרסום... אני אוהב לכתוב. אני אוהב לכתוב. אבל אני כותב רק לעצמי ולהנאתי." הוא תבע את איאן המילטון ב-1986 וניצח, בקובעו שציטוט ופרפרזה של מכתביו שלא פורסמו חרגו משימוש הוגן; הוא חסם עיבוד איראני לא מורשה ב-1998 וסרט המשך לא מורשה ב-2009.
מדוע ג'רום מכונה גאון
הטענה נשענת על מלאכה, ספציפית על האוזן, לא על אינטלקט מדוד – האקדמיה הצבאית שקבעה את מנת המשכל שלו ב-111 עד 115 כינתה אותו בינוני. מה שהיה לו היה אינסטינקט של פעם בדור לקצב של האמריקאית המדוברת, והעצבים לבנות רומן שלם מזה. אלפרד קאזין זיהה את האפקט ב-1961: קוראים צעירים חשו "תודעה שהוא מדבר עבורם וכמעט אליהם, בשפה שהיא כנה באופן מוזר ושלהם." ג'ון אפדייק נתן קרדיט לסיפורים של סלינג'ר על כך שלימדו אותו "איך אפשר לארוג סיפורת מתוך סדרה של אירועים שנראים כמעט לא קשורים" – מתנה מבנית מחופשת לאגביות. הרולד ברודקי הלך הכי רחוק ב-1991: "שלו הוא גוף העבודה המשפיע ביותר בפרוזה אנגלית על ידי מישהו מאז המינגוויי."
נגד זה: הטווח צר באופן מפורסם. השורה של נורמן מיילר – "המוח הגדול ביותר שאי פעם נשאר בבית ספר הכנה" – היא מחמאה עם להב בתוכה, והיא מציינת את המגבלה בדיוק. התפוקה שפורסמה היא רומן אחד ושלושה כרכים דקים; הדבר האחרון שהוא הדפיס נקטל על ידי כולם. הרבה מההילה מגיעה מהיעדר ולא מהישג, מחמישים וחמש שנים של סירוב לענות, ומחיים פרטיים שהעדות של מיינארד הופכת לקשה מאוד לרומנטיזציה. לואי מננד ציין ש-"התפסן בשדה השיפון משכתב" הפך לז'אנר ספרותי משל עצמו, שזו השפעה – אבל השפעה וגאונות אינן אותה מילה.
מורשת
הוא מת בקורניש ב-27 בינואר 2010, בגיל תשעים ואחת. הזיכרונות של מרגרט מתארים מערכת תיוק לכתבי יד שלא פורסמו מקודדים בצבע לפי הוראה: אדום אמר לפרסם כפי שהוא אם הוא מת קודם, כחול אמר לערוך קודם. ב-2019 אלמנתו קולין אוניל ובנו מאט הודיעו ש-"כל מה שהוא כתב יחולק בנקודה כלשהי"; ב-2023 מאט אמר שתמלול עשוי לקחת עוד שנה או שנתיים, וזו הייתה משימה מסובכת. השתיקה, לעת עתה, מחזיקה.