ג'יי. סי. ר. ליקלידר: האיש שמימן את העתיד
באוקטובר 1962, פסיכולוג ללא הכשרה פורמלית במדעי המחשב קיבל לידיו את הניהול של משרד קטן בפנטגון והחל לכתוב תזכירים לקבוצת חוקרים שאליה פנה, חצי בצחוק, כ"חברים ושותפים ברשת המחשבים הבין-גלקטית". אף אחד לא בנה את הרשת הזו במשך שבע שנים נוספות. כשהיא הגיעה, היא נראתה כמעט בדיוק כפי שהוא תיאר.
מפסיכואקוסטיקה למימון הפנטגון
ג'וזף קארל רובנט ליקלידר (Joseph Carl Robnett Licklider) נולד ב-11 במרץ 1915 בסנט לואיס, מיזורי, בנו של כומר בפטיסטי שאת אמונתו לא ירש. הוא קיבל תואר ראשון עם התמחות משולשת בפיזיקה, מתמטיקה ופסיכולוגיה מאוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס בשנת 1937, ולאחר מכן תואר מוסמך בפסיכולוגיה שם בשנת 1938, ותואר דוקטור בפסיכואקוסטיקה מאוניברסיטת רוצ'סטר בשנת 1942. עבודתו המדעית המוקדמת לא הייתה קשורה כלל למחשבים: "תיאוריית הדואליות" שלו משנת 1951 לגבי תפיסת גובה הצליל (pitch perception), המתארת כיצד האוזן והמוח מעבדים במשותף את תדר הצליל, נותרה מקור מצוטט בספרות הפסיכואקוסטיקה. התבססות זו בהבנת אופן הפעולה של התפיסה והקוגניציה האנושית תתברר כבסיס הבלתי צפוי לקריירה השנייה שלו כולה.
סימביוזה בין אדם למחשב
בשנת 1957 הפך ליקלידר לסגן נשיא בחברת הייעוץ Bolt Beranek and Newman (BBN), שהייתה אז חנות אקוסטיקה קטנה שנטתה לכיוון מחשוב. בכינוס של אונסק"ו בשנת 1959 נחשף לרעיונותיו המוקדמים של כריסטופר שטרייצ'י (Christopher Strachey) לגבי חלוקת זמן (time-sharing) — שחיבור משתמשים רבים בו-זמנית למחשב אחד, במקום עמידה בתור להזנת כרטיסי ניקוב — וחברת BBN המשיכה והציגה את ההדגמה הציבורית הראשונה של מערכת חלוקת זמן. החוויה של הקלדה ישירה במכונה וקבלת תשובה בחזרה, במקום שתצטרך להמתין ימים לעיבוד אצווה, ארגנה מחדש את תפיסתו של ליקלידר לגבי ייעודם של מחשבים. בשנת 1960 פרסם את "סימביוזת אדם-מחשב" ("Man-Computer Symbiosis"), תוך טיעון כי השימוש העוצמתי ביותר במחשב אינו להחליף את החשיבה האנושית אלא להצטמד אליה — מהירות המכונה וזיכרונה עובדים לצד השיפוט והאינטואיציה האנושיים בלולאה שיחתית הדוקה. זה היה מאמר של פסיכולוג לא פחות משל מהנדס, והוא קבע את סדר היום האינטלקטואלי למחשוב אינטראקטיבי במשך שני העשורים הבאים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ניהול IPTO ותזכירי הרשת הבין-גלקטית
באוקטובר 1962 מונה ליקלידר לעמוד בראש משרד טכנולוגיות עיבוד המידע (IPTO) החדש בסוכנות לפרויקטי מחקר מתקדמים (ARPA), עם מנדט ופנקס שיקים לדחוף את מחקר המחשוב לקראת חזון הסימביוזה שלו. הוא החזיק בתפקיד רק עד יולי 1964, אך בחלון זמן קצר זה היפנה מחדש את מימון ARPA מורחק מפרויקטי מחשוב ביטחוניים צרים ובעלי מטרה יחידה לכיוון מחשוב אינטראקטיבי, משותף בזמן ומרושת במעבדות אוניברסיטאיות מעטות — כולל פרויקט MAC של MIT, לצד מאמצים בסטנפורד, UCLA וברקלי. תזכירי משרדו לחוקרים אלה, שמוענו ל"רשת המחשבים הבין-גלקטית", שירטטו עתיד שבו מחשבים ומשתמשיהם המפוזרים גיאוגרפית יוכלו לשתף תוכניות, נתונים ואף אינטראקציה חברתית ברשת משותפת — שנים לפני שמישהו בנה את טכנולוגיית המיתוג שתהפוך זאת לאפשרי. הוא חזר לעמוד בראש IPTO שוב משנת 1974 עד 1975, לאחר ש-ARPANET כבר הייתה קיימת, כשהוא מניע חלק גדול מהדברים שהפכו אותה לכזו שניתן להעלות על הדעת מלכתחילה.
זריעה במקום בנייה
ליקלידר לא תיכנן פרוטוקול רשת, לא כתב את הקוד של ARPANET, ולא בנה אב טיפוס עובד של היפרטקסט או של הממשק הגרפי — חוקרים צעירים יותר שהוא מימן והדריך עשו זאת. מה שהוא סיפק היה שיפוט: הוא זיהה אילו אנשים ואילו רעיונות שאינם באופנה היו ראויים למענק מחקר שנים לפני שהתשלום שלהם היה ברור, והוא הגן עליהם מפני הצורך להצדיק תועלת צבאית בטווח הקצר. רוברט טיילור (Robert Taylor), שניהל מאוחר יותר את תוכנית ARPANET ב-IPTO ואז ייסד את מעבדת מדעי המחשב של Xerox PARC, אמר חד-משמעית כי מרבית ההתקדמויות המשמעותיות בטכנולוגיית המחשב של התקופה היו הרחבות של החזון של ליקלידר. בין האנשים והפרויקטים שנתמכו על ידו מוקדם היה מרכז המחקר להגדלת היכולות (Augmentation Research Center) של דאגלס אנגלברט (Douglas Engelbart) במכון המחקר של סטנפורד, המעבדה שבנתה את עכבר המחשב ואת מערכת ההיפרטקסט העובדת הראשונה — עבודה שהמימון של ליקלידר השאיר בחיים כאשר ערכה המעשי היה רחוק מלהיות ברור מאליו לפנטגון. בשנת 1968 היה שותף בכתיבת "המחשב כמכשיר תקשורת" ("The Computer as a Communication Device"), אשר מסגר מחדש את המחשב בדמיון הציבורי והאקדמי ממנוע חישוב מתמטי למדיום לתקשורת אנושית, תוך תחזית מדויקת של שיתוף פעולה על המסך, ספריות דיגיטליות, ו—כפי שציינו קוראים מאוחרים יותר—הקווים הכלליים של מסחר אלקטרוני ובנקאות מקוונת.
הכרה ושנים מאוחרות
ליקלידר נבחר לנשיא האגודה האקוסטית של אמריקה בשנת 1958 בזכות עבודתו בפסיכואקוסטיקה, קיבל את פרס פרנקלין ו' טיילור בשנת 1957, ובשנת 1990, השנה שבה נפטר, קיבל את פרס קומנוולת' לשירות מצטיין. הוא הוכנס, לאחר מותו, כחלוץ להיכל התהילה של האינטרנט בשנת 2013, כבוד שהגיע עשרות שנים לאחר שמרבית האנשים שאת הקריירות שלהם עיצב כבר היו מפורסמים. הוא נפטר ב-26 ביוני 1990 בארלינגטון, מסצ'וסטס, בגיל 75 — באותה שנה שבה ARPANET, אותה עזר להניע, הוצאה רשמית מכלל שימוש, כשהיא מוחלפת על ידי האינטרנט הרחב יותר שאליו צמחה.
מדוע ג'יי. סי. ר. נחשב לגאון
הגדרת ליקלידר כגאון דורשת סוג ספציפי של כנות, כיוון שהוא לא המציא את הטכנולוגיות שבגללן הוא נזכר. הוא לא כתב פרוטוקול רשת, לא בנה מערכת היפרטקסט עובדת, ולא סיפק מוצר. מה שזוקפים לזכותו בני זמנו והיסטוריונים הוא משהו נדיר יותר וקשה יותר לזיוף: מודל מדויק באופן יוצא דופן, שנבנה מפסיכולוגיה ולא מהנדסה, של מה שמוחות אנושיים באמת ירצו ממכונות, בשילוב התעוזה המוסדית לממן אנשים שקידמו חזון זה עשור לפני שהשתלם. הביוגרפיה שלו בהיכל התהילה של האינטרנט מכנה את חשיבתו "חיזוי מדהים," והמחווה של רוברט טיילור — שההתקדמויות המרכזיות בתחום היו הרחבות של "החזון של ליק" — היא הקרובה ביותר בסיפור זה לפסק דין של עמיתים על גאונות, שנמסרה על ידי מי שניהל את תוכנית הרשת של ARPANET ישירות. הטיעון הנגדי ההוגן חשוב במידה שווה: ליקלידר היה מגלה כישרונות וקובע סדר יום, ולא ממציא, והארכיטקטורה בפועל של מיתוג חבילות, העכבר וההיפרטקסט הגיעה מאנגלברט, טיילור, לארי רוברטס (Larry Roberts) ומהנדסי ARPANET שהוא מימן, ולא מידיו של ליקלידר עצמו. גאונותו, אם המילה תקפה בכלל, הייתה צפייה מראש ושיפוט לגבי אנשים ורעיונות, ולא המצאה.
מורשת
ליקלידר נזכר פחות בשל תוצר יחיד ויותר בשל דפוס שדורות מאוחרים יותר של טכנולוגים ניסו לשכפל: לזהות רעיון מוקדם מדי מבחינה טכנולוגית אך סביר מבחינה פסיכולוגית, למצוא את החוקרים שכבר חגים סביבו, ולממן אותם מספיק זמן כדי שהרעיון יהפוך לברור מאליו. פרוטוקול התמסורת ליקלידר (Licklider Transmission Protocol), שפותח עשרות שנים לאחר מותו עבור רשתות בחלל העמוק הסובלות מעיכובים, עדיין נושא את שמו — מחווה הולמת לאדם שנזכר במעגלי המחשוב כ"ג'וני אפלסיד של המחשוב", שפיזר זרעים שאת עציהם לא זכה לראות כשהם גדלים.