פלוטינוס

פלוטינוס

פלוטינוס (ביוונית עתיקה: Πλωτῖνος, Plōtînos; בערך 204/5 – 270 לספירה) היה פילוסוף יווני עתיק מצרי, שנולד וגדל במצרים הרומית. הוא נחשב על ידי חוקרים מודרניים למייסד הנאופלאטוניזם.

פלוטינוס היה תלמידו של הפילוסוף האוטודידקט אמוניוס סאקאס, שהשתייך למסורת האפלטונית. היסטוריונים במאה ה-19 טבעו את המונח "נאופלאטוניזם" כדי לתאר את פלוטינוס ואת הפילוסופיה שלו. מסורת פילוסופית זו הייתה בעלת השפעה עצומה במהלך העת העתיקה המאוחרת, ימי הביניים והרנסאנס.

בכתביו המטאפיזיים תיאר פלוטינוס שלושה עקרונות יסוד: האחד, האינטלקט והנשמה. עבודותיו העניקו השראה לדורות של מטאפיזיקאים ומיסטיקנים פגאנים, יהודים, נוצרים, גנוסטים ומוסלמים מוקדמים. רעיונותיו עיצבו עבודות מטאפיזיות, במיוחד עבודתו על הדואליות של האחד. רעיונות אלו השפיעו מאוחר יותר על כמה מושגים תיאולוגיים מרכזיים בדתות שונות.

ביוגרפיה

### חיים מוקדמים וחינוך

תלמידו וביוגרפו של פלוטינוס, פורפיריוס, דיווח כי פלוטינוס היה בן שישים ושש במותו בשנת 270 לספירה, השנה השנייה לשלטונו של הקיסר הרומי קלאודיוס השני, ובכך נתן לנו את שנת לידתו כסביבות 204. אונאפיוס דיווח כי פלוטינוס נולד בליקו, שיכול להתייחס לאסיוט המודרנית במצרים העליונה או לליקופוליס הדלתאית, במצרים התחתונה. זה הוביל להשערות שמשפחתו הייתה מצרית (הלניסטית), יוונית או רומית. ההיסטוריון לויד פ. גרסון קובע שפלוטינוס היה "כמעט בוודאות" יווני. א. ה. ארמסטרונג, אחד הסמכויות המובילות בתורתו הפילוסופית של פלוטינוס, כותב כי: "כל מה שניתן לומר בוודאות סבירה הוא שיוונית הייתה שפתו הרגילה ושהיה לו חינוך יווני". נאמר שפלוטינוס עצמו גילה עניין מועט במוצאו, במקום הולדתו, או בזה של כל אדם אחר לצורך העניין. שפת אמו הייתה יוונית.

לפלוטינוס היה חוסר אמון מובנה בחומריות (גישה משותפת לאפלטוניזם), תוך שהוא מחזיק בדעה שתופעות הן דימוי גרוע או חיקוי (מימזיס) של משהו "גבוה ואינטליגנטי" (אנאדות VI.I) שהיה "החלק האמיתי יותר של ההוויה האמיתית". חוסר אמון זה בעולם החומרי התרחב לגוף האנושי, כולל שלו עצמו; פורפיריוס מדווח כי בשלב מסוים הוא סירב להצטלם לדיוקן, ככל הנראה משום שראה במראה גופני ייצוג נחות. כמו כן, פלוטינוס מעולם לא דן במוצאו, בילדותו, או במקום או בתאריך לידתו. מכל הדיווחים חייו האישיים והחברתיים הציגו את הסטנדרטים המוסריים והרוחניים הגבוהים ביותר.

### מחשבה

פלוטינוס החל בלימודי פילוסופיה בגיל עשרים ושמונה, סביב שנת 232, ונסע לאלכסנדריה כדי ללמוד. שם הוא לא היה מרוצה מכל מורה שפגש, עד שמכיר הציע לו להקשיב לרעיונותיו של הפילוסוף האפלטוני האוטודידקט אמוניוס סאקאס. לאחר ששמע את הרצאתו של אמוניוס, הכריז פלוטינוס בפני חברו: "זה האדם שחיפשתי". הוא החל ללמוד בעוצמה תחת מדריכו החדש ונשאר איתו כתלמידו במשך אחת-עשרה שנים. מלבד אמוניוס, פלוטינוס הושפע גם מהעבודות הפילוסופיות של אריסטו, הפילוסופים הקדם-סוקרטיים אמפדוקלס והרקליטוס, הפילוסופים האפלטוניים התיכוניים אלכסנדר מאפרודיסיאס ונומניוס מאפאמיאה, יחד עם סטואים וניאופיתגוראים שונים.

### משלחת לפרס וחזרה לרומא

לאחר שבילה אחת-עשרה שנים באלכסנדריה, הוא החליט אז, בגיל שלושים ושמונה לערך, לחקור את התורות הפילוסופיות של הפילוסופים הפרסים וההודים. במרדף אחר מאמץ זה הוא עזב את אלכסנדריה והצטרף לצבא הקיסר הרומי גורדיאנוס השלישי כשהוא צעד על פרס (242–243). עם זאת, המערכה הסתיימה בכישלון ולאחר מותו של גורדיאנוס, פלוטינוס מצא את עצמו נטוש בארץ עוינת. בקושי רב הוא מצא את דרכו חזרה למקום מבטחים באנטיוכיה.

בגיל ארבעים, במהלך שלטונו של הקיסר פיליפוס הערבי, הוא הגיע לרומא, שם נשאר רוב שארית חייו. שם הוא משך מספר תלמידים. המעגל הפנימי שלו כלל את פורפיריוס, אמליוס גנטיליאנוס מטוסקנה, הסנאטור קסטריציוס פירוס, ואוסטוציוס מאלכסנדריה, רופא שהקדיש את עצמו ללמידה מפלוטינוס וטיפל בו עד מותו. תלמידים אחרים כללו: זתוס, ערבי במוצאו שמת לפני פלוטינוס, והשאיר לו ירושה וקצת אדמה; זוטיקוס, מבקר ומשורר; פאולינוס, רופא מסקיתופוליס; וסראפיון מאלכסנדריה. היו לו תלמידים בקרב הסנאט הרומי מלבד קסטריציוס, כגון מרסלוס אורונטיוס, סבינילוס ורוגנטיאנוס. נשים נמנו גם הן בין תלמידיו, כולל גמינה, שבביתה התגורר במהלך שהותו ברומא, ובתה, גם היא גמינה; ואמפיקליאה, אשתו של אריסטון, בנו של יאמבליכוס. לבסוף, פלוטינוס היה בהתכתבות עם הפילוסוף קסיוס לונגינוס.

### חיים מאוחרים

בזמן שחי ברומא, פלוטינוס זכה לכבודו של הקיסר הרומי גליאנוס ואשתו סלונינה. בשלב מסוים, פלוטינוס ניסה לשכנע את גליאנוס לבנות מחדש התיישבות נטושה בקמפניה כ'עיר הפילוסופים', שבה התושבים יחיו תחת החוקה כפי שנקבעה בחוקי אפלטון. סובסידיה אימפריאלית מעולם לא ניתנה מסיבות שאינן ידועות לפורפיריוס, המדווח על התקרית.

פלוטינוס עבר לאחר מכן לחיות בסיציליה. הוא בילה את ימיו האחרונים בהתבודדות באחוזה בקמפניה שחברו זתוס הוריש לו. על פי הדיווח של אוסטוציוס, שטיפל בו בסוף, מילותיו האחרונות של פלוטינוס היו: "נסו להעלות את האלוהי שבכם לאלוהי שבכל." אוסטוציוס מתעד שנחש זחל מתחת למיטה שבה שכב פלוטינוס, וחמק דרך חור בקיר; באותו רגע מת הפילוסוף.

פלוטינוס כתב את המאמרים שהפכו לאנאדות (מיוונית ἐννέα (ennéa), או קבוצה של תשע) במשך תקופה של כמה שנים מסביבות 253 ועד כמה חודשים לפני מותו שבע-עשרה שנים מאוחר יותר. פורפיריוס מציין שהאנאדות, לפני שנערכו וסודרו על ידו, היו רק אוסף עצום של הערות ומאמרים שפלוטינוס השתמש בהם בהרצאותיו ובוויכוחיו, ולא ספר רשמי. פלוטינוס לא היה מסוגל לערוך את עבודתו שלו בשל ראייתו הלקויה, אך כתביו דרשו עריכה נרחבת, על פי פורפיריוס: כתב היד של מורו היה נורא, הוא לא הפריד כראוי את מילותיו, ולא דאג לדיוקים באיות. פלוטינוס סלד מאוד מתהליך העריכה, והעביר את המשימה לפורפיריוס, ששיפשף וערך אותם לצורתם המודרנית.

פילוסופיה

### האחד

פלוטינוס לימד שיש "אחד" עליון, טרנסצנדנטי לחלוטין (τὸ Ἕν, tò Hén), שאינו מכיל חלוקה, ריבוי או הבחנה; מעבר לכל הקטגוריות של הוויה ואי-הוויה. ה"אחד" שלו "אינו יכול להיות שום דבר קיים", וגם אינו רק סכום כל הדברים (השווה לדוקטרינה הסטואית של חוסר אמונה בקיום לא-חומרי), אלא "קודם לכל הקיים". פלוטינוס זיהה את ה"אחד" שלו עם המושג 'טוב' ועיקרון ה'יופי'. (I.6.9)

מושג ה"אחד" שלו הקיף הוגה ואובייקט. אפילו האינטליגנציה המהרהרת בעצמה (הנואסיס של הנואוס) חייבת להכיל דואליות. "ברגע שהגית את 'הטוב', אל תוסיף מחשבה נוספת: בכל תוספת, ובפרופורציה לתוספת ההיא, אתה מציג חסר." (III.8.11) פלוטינוס שולל תודעה, מודעות עצמית או כל פעולה אחרת (ergon) מהאחד (V.6.6). במקום זאת, אם אנו מתעקשים לתאר אותו עוד, עלינו לקרוא לאחד פוטנציאליות טהורה (dynamis) שבלעדיה שום דבר לא יכול היה להתקיים. (III.8.10) כפי שפלוטינוס מסביר בשני המקומות ובמקומות אחרים (למשל V.6.3), בלתי אפשרי עבור האחד להיות הוויה או אלוהים בורא בעל מודעות עצמית. ב-(V.6.4), פלוטינוס השווה את האחד ל"אור", את האינטלקט האלוהי/נואוס (Νοῦς, Nous; רצון ראשון לעבר הטוב) ל"שמש", ולבסוף את הנשמה (Ψυχή, Psyche) ל"ירח" שאורו הוא רק "צבר נגזר של אור מה'שמש'". האור הראשון יכול היה להתקיים ללא כל גוף שמימי.

האחד, בהיותו מעבר לכל התכונות כולל הוויה ואי-הוויה, הוא מקור העולם — אך לא דרך שום פעולת בריאה, שכן פעילות לא ניתן לייחס לאחד הבלתי משתנה. פלוטינוס טוען במקום זאת שהריבוי אינו יכול להתקיים ללא הפשוט. ה"פחות מושלם" חייב, בהכרח, "לנבוע", או לצאת, מה"מושלם" או ה"מושלם יותר". לפיכך, כל ה"בריאה" נובעת מהאחד בשלבים עוקבים של פחות ופחות שלמות. שלבים אלו אינם מבודדים זמנית, אלא מתרחשים לאורך זמן כתהליך מתמיד.

האחד אינו רק מושג אינטלקטואלי אלא משהו שניתן לחוות, חוויה שבה עוברים מעבר לכל ריבוי. פלוטינוס כותב, "אנחנו אפילו לא צריכים לומר שהוא יראה, אלא שהוא יהיה מה שהוא רואה, אם אכן ניתן עוד להבחין בין רואה לנראה, ולא לטעון באומץ שהשניים הם אחד."

### נביעה על ידי האחד

למרות שפלוטינוס לעולם אינו מזכיר את הנצרות באף אחת מעבודותיו, נראה שהוא מציע אלטרנטיבה למושג הנוצרי האורתודוקסי של בריאה ex nihilo (מאין), אם כי הדבר שנוי במחלוקת. המטאפיזיקה של הנביעה (ἀπορροή aporrhoe (ΙΙ.3.2) או ἀπόρροια aporrhoia (II.3.11)) (מילולית זרימה, ροη, החוצה, απο), בדומה למטאפיזיקה של הבריאה, מתארת את הטרנסצנדנטיות המוחלטת של האחד או של האלוהי, כמקור ההוויה של כל הדברים, אך שנשאר טרנסצנדנטי להם בטבעו שלו. האחד אינו מושפע או פוחת בשום אופן על ידי נביעות אלו, בדיוק כפי שאלוהים הנוצרי אינו מוגדל או פוחת בשום אופן על ידי פעולת הבריאה. פלוטינוס, תוך שימוש באנלוגיה מכובדת שתהפוך לקריטית עבור המטאפיזיקה (הנאופלאטונית ברובה) של המחשבה הנוצרית המפותחת, מדמה את האחד לשמש הנובעת אור ללא הבחנה מבלי להפחית מעצמה בכך, או השתקפות במראה שאינה מפחיתה או משנה בשום אופן את האובייקט המשתקף.

הנביעה הראשונה היא נואוס (נפש אלוהית, לוגוס, סדר, מחשבה, תבונה), המזוהה באופן מטפורי עם הדמיורגוס בטימאיוס של אפלטון. זהו הרצון הראשון לעבר הטוב. מהנואוס נובעת נשמת העולם, שפלוטינוס מחלק לעליונה ותחתונה, ומזהה את ההיבט התחתון של הנשמה עם הטבע. מנשמת העולם נובעות נשמות אנושיות אינדיבידואליות, ולבסוף, חומר, ברמה הנמוכה ביותר של הוויה ובכך הרמה הפחות מושלמת של הקוסמוס. פלוטינוס טען לטבע האלוהי בסופו של דבר של הבריאה החומרית שכן היא נגזרת בסופו של דבר מהאחד, דרך המדיומים של הנואוס ונשמת העולם. דרך הטוב או דרך היופי אנו מזהים את האחד, בדברים חומריים ואז בצורות. (I.6.6 ו-I.6.9)

הטבע המסור של הפילוסופיה של פלוטינוס עשוי להיות מומחש עוד יותר על ידי המושג שלו להשגת איחוד אקסטטי עם האחד (הנוזיס). פורפיריוס מספר שפלוטינוס השיג איחוד כזה ארבע פעמים במהלך השנים שהכיר אותו. זה עשוי להיות קשור להארה, שחרור ומושגים אחרים של מיסטיקה המשותפים למסורות מזרחיות רבות.

### האדם האמיתי והאושר

אושר אנושי אותנטי עבור פלוטינוס מורכב מהאדם האמיתי המזדהה עם מה שהוא הטוב ביותר ביקום. מכיוון שהאושר הוא מעבר לכל דבר פיזי, פלוטינוס מדגיש את הנקודה שמזל עולמי אינו שולט באושר אנושי אמיתי, ובכך "... לא קיים אף בן אנוש שאינו מחזיק פוטנציאלית או בפועל בדבר הזה שאנו מחזיקים כמרכיב את האושר." (אנאדות I.4.4) סוגיית האושר היא אחת הטביעות הגדולות ביותר של פלוטינוס על המחשבה המערבית, שכן הוא אחד הראשונים להציג את הרעיון שeudaimonia (אושר) ניתן להשגה רק בתוך התודעה.

האדם האמיתי הוא יכולת מהורהרת לא גשמית של הנשמה, ועליונה על כל הדברים הגשמיים. מכאן נובע שאושר אנושי אמיתי אינו תלוי בעולם הפיזי. אושר אמיתי תלוי, במקום זאת, בהוויה האנושית המטאפיזית והאותנטית שנמצאת ביכולת הגבוהה ביותר הזו של התבונה. "כי האדם, ובמיוחד המיומן, אינו הצימוד של נשמה וגוף: ההוכחה היא שהאדם יכול להשתחרר מהגוף ולבוז לטובין הנומינליים שלו." (אנאדות I.4.14) האדם שהשיג אושר לא יוטרד ממחלה, אי-נוחות וכו', שכן המיקוד שלו הוא על הדברים הגדולים ביותר. אושר אנושי אותנטי הוא הניצול של היכולת האנושית האותנטית ביותר של התבוננות. אפילו בפעולה יומיומית ופיזית, הפעולה של האדם הפורח "... נקבעת על ידי השלב הגבוה יותר של הנשמה." (אנאדות III.4.6) אפילו בטיעונים הדרמטיים ביותר שפלוטינוס שוקל (אם המיומן נתון לעינויים פיזיים קיצוניים, למשל), הוא מסיק שזה רק מחזק את טענתו לאושר אמיתי להיות מטאפיזי, שכן בן האנוש המאושר באמת יבין שמה שעובר עינויים הוא רק גוף, לא העצמי המודע, והאושר יכול להימשך.

פלוטינוס מציע תיאור מקיף של אדם שהשיג eudaimonia. "החיים המושלמים" כוללים אדם ששולט בתבונה ובהתבוננות. (אנאדות I.4.4) אדם מאושר לא יתנודד בין שמח לעצוב, כפי שרבים מבני דורו של פלוטינוס האמינו. סטואים, למשל, מטילים ספק ביכולת של מישהו להיות מאושר (בהנחה שאושר הוא התבוננות) אם הם מוגבלים נפשית או אפילו ישנים. פלוטינוס מתעלם מטענה זו, שכן הנשמה והאדם האמיתי אינם ישנים או אפילו קיימים בזמן, וגם לא אדם חי שהשיג eudaimonia יפסיק פתאום להשתמש ביכולת הגדולה והאותנטית ביותר שלו רק בגלל אי-הנוחות של הגוף בתחום הפיזי. "... הרצון של המיומן מכוון תמיד ורק פנימה." (אנאדות I.4.11)

בסך הכל, אושר עבור פלוטינוס הוא "... בריחה מדרכיו ודבריו של עולם זה." (Theaet. 176) ומיקוד בגבוה ביותר, כלומר צורות והאחד.

פלוטינוס ראה באושר חיים בדרך פנימית (פנימיות או הסתפקות עצמית), וזהו ההפך מהיצמדות לאובייקטים של תשוקות מגולמות.

### הנוזיס

הנוזיס היא המילה ל"אחדות", "איחוד" או "אחדות" מיסטית ביוונית קלאסית. באפלטוניזם, ובמיוחד בנאופלאטוניזם, המטרה של הנוזיס היא איחוד עם מה שמהותי במציאות: האחד (τὸ Ἕν), המקור, או המונאדה.

כפי שמפורט בכתביו של פלוטינוס על הנולוגיה, ניתן להגיע למצב של טאבולה ראסה, מצב ריק שבו הפרט עשוי לתפוס או להתמזג עם האחד. פשטות מוחלטת זו פירושה שהנואוס או האדם מתמוססים אז, נספגים לחלוטין בחזרה במונאדה. כאן בתוך האנאדות של פלוטינוס ניתן להתייחס למונאדה כאל הטוב שמעל הדמיורגוס. המונאדה או הדינמיס (כוח) היא בעלת ביטוי יחיד (הרצון או האחד שהוא הטוב); הכל כלול במונאדה והמונאדה היא הכל (פנתאיזם). כל חלוקה מיושבת באחד; השלב האחרון לפני הגעה לסינגולריות, הנקרא דואליות (דיאדה), מיושב לחלוטין במונאדה, במקור או באחד (ראה מוניזם). כמקור או חומר אחד של כל הדברים, המונאדה היא הכל מקיף. כאינסופית ובלתי מוגדרת הכל מיושב בדינמיס או באחד. זהו הדמיורגוס או הנביעה השנייה שהוא הנואוס אצל פלוטינוס. זהו הדמיורגוס (בורא, פעולה, אנרגיה) או נואוס ש"תופס" ולכן גורם לכוח (פוטנציאל או אחד) להתבטא כאנרגיה, או הדיאדה הנקראת העולם החומרי. נואוס כהוויה; הוויה ותפיסה (אינטלקט) מבטאים את מה שנקרא נשמה (נשמת העולם).

הנוזיס עבור פלוטינוס הוגדר בעבודותיו כהיפוך של התהליך האונטולוגי של התודעה באמצעות מדיטציה (במוח המערבי להתבונן) לעבר ללא מחשבה (נואוס או דמיורגוס) וללא חלוקה (דיאדה) בתוך הפרט (הוויה). פלוטינוס מנסח את תורתו כדי ליישב לא רק את אפלטון עם אריסטו אלא גם דתות עולם שונות שהיה לו מגע אישי איתן במהלך מסעותיו השונים. לעבודותיו של פלוטינוס יש אופי סגפני בכך שהן דוחות את החומר כאשליה (לא קיים). החומר טופל אך ורק כאימננטי, כאשר החומר חיוני להווייתו, ללא אופי או מהות טרנסצנדנטלית אמיתית, חומר או אוסיה (οὐσία). גישה זו נקראת אידיאליזם פילוסופי.

### יחס עם פילוסופיה ודת עכשווית

היחס של פלוטינוס לאפלטון

במשך כמה מאות שנים לאחר הרפורמציה הפרוטסטנטית, הנאופלאטוניזם גונה כעיוות דקדנטי ו'מזרחי' של האפלטוניזם. במאמר משנת 1929, א. ר. דודס הראה שניתן לעקוב אחר תפיסות מפתח של הנאופלאטוניזם ממקורן בדיאלוגים של אפלטון, דרך תלמידיו המיידיים (למשל, ספאוסיפוס) והניאופיתגוראים, ועד פלוטינוס והנאופלאטוניסטים. לפיכך הפילוסופיה של פלוטינוס הייתה, הוא טען, 'לא נקודת המוצא של הנאופלאטוניזם אלא השיא האינטלקטואלי שלו.' מחקר נוסף חיזק דעה זו ועד 1954 מרלן יכול היה לומר 'הנטייה הנוכחית היא לעבר גישור ולא הרחבת הפער המפריד בין האפלטוניזם לנאופלאטוניזם.'

מאז שנות ה-50, אסכולת טיבינגן לפרשנות אפלטון טענה שמה שנקרא 'דוקטרינות לא כתובות' של אפלטון שנדונו על ידי אריסטו והאקדמיה הישנה דומות מאוד למטאפיזיקה של פלוטינוס. במקרה זה, הקריאה הנאופלאטונית של אפלטון תהיה, לפחות בתחום מרכזי זה, מוצדקת היסטורית. זה מרמז שהנאופלאטוניזם הוא פחות חידוש ממה שהוא נראה ללא הכרה בדוקטרינות הלא כתובות של אפלטון. תומכי אסכולת טיבינגן מדגישים יתרון זה של פרשנותם. הם רואים בפלוטינוס מקדם מסורת מחשבתית שהחלה על ידי אפלטון עצמו. המטאפיזיקה של פלוטינוס, לפחות בקווי מתאר רחבים, הייתה לכן מוכרת כבר לדור הראשון של תלמידי אפלטון. זה מאשר את דעתו של פלוטינוס עצמו, שכן הוא ראה את עצמו לא כממציא מערכת אלא כפרשן נאמן לדוקטרינות של אפלטון.

פלוטינוס והגנוסטים

לפחות שני כנסים מודרניים בתחומי לימודי הפילוסופיה ההלנית נערכו כדי להתייחס למה שפלוטינוס הצהיר במאמרו נגד הגנוסטים ולמי הוא פנה, כדי להפריד ולהבהיר את האירועים והאנשים המעורבים במקור המונח "גנוסטי". מהדיאלוג נראה כי למילה היה מקור במסורת האפלטונית וההלניסטית זמן רב לפני שהקבוצה המכנה את עצמה "גנוסטים" — או הקבוצה המכוסה תחת המונח המודרני "גנוסטיציזם" — הופיעה אי פעם. נראה כי המעבר הזה משימוש אפלטוני לגנוסטי הוביל אנשים רבים לבלבול. האסטרטגיה של כתות הלוקחות מונחים יווניים מהקשרים פילוסופיים ומיישמות אותם מחדש על הקשרים דתיים הייתה פופולרית בנצרות, בכת איזיס ובהקשרים דתיים עתיקים אחרים כולל הרמטיים (ראה אלכסנדר מאבונוטיכוס כדוגמה).

על פי א. ה. ארמסטרונג, פלוטינוס והנאופלאטוניסטים ראו בגנוסטיציזם צורה של כפירה או כתתיות לפילוסופיה הפיתגוראית והאפלטונית של הים התיכון והמזרח התיכון. גם על פי ארמסטרונג, פלוטינוס האשים אותם בשימוש בז'רגון חסר היגיון ובהיותם דרמטיים מדי וחוצפנים בעיוות האונטולוגיה של אפלטון." ארמסטרונג טוען שפלוטינוס תוקף את יריביו כבלתי מסורתיים, לא רציונליים, לא מוסריים ויהירים. ארמסטרונג האמין שפלוטינוס תוקף אותם גם כאליטיסטים ומחללים את אפלטון בשל הבוז של הגנוסטים לעולם החומרי ולבוראו.

במשך עשורים, התרגום של ארמסטרונג היה היחיד שהיה זמין של פלוטינוס. מסיבה זו, טענותיו היו סמכותיות. עם זאת, תרגום מודרני של לויד פ. גרסון לא בהכרח תומך בכל דעותיו של ארמסטרונג. בניגוד לארמסטרונג, גרסון לא מצא שפלוטינוס היה כה ארסי נגד הגנוסטים. על פי גרסון:

> כפי שפלוטינוס עצמו אומר לנו, בזמן כתיבת מאמר זה כמה מחבריו היו 'קשורים' לדוקטרינה הגנוסטית, והוא האמין שהיצמדות זו מזיקה. אז הוא מציב כאן מספר התנגדויות ותיקונים. חלקם מכוונים לעקרונות ספציפיים מאוד של הגנוסטיציזם, למשל הצגת 'ארץ חדשה' או עיקרון של 'חוכמה', אך למגמה הכללית של מאמר זה יש היקף רחב הרבה יותר. הגנוסטים ביקורתיים מאוד כלפי היקום המוחשי ותוכנו, וכאפלטוניסט, פלוטינוס חייב לחלוק גישה ביקורתית זו במידה מסוימת. אך כאן הוא מציג את טענתו שהבנה נכונה של העקרונות הגבוהים ביותר והנביעה מחייבת אותנו לכבד את העולם המוחשי כחיקוי הטוב ביותר האפשרי של העולם האינטליגנטי.

נראה שפלוטינוס מכוון את התקפותיו לכת ספציפית מאוד של גנוסטים, בעיקר כת של גנוסטים שהחזיקה בדעות אנטי-פוליאתיסטיות ואנטי-דמוניות, ושטיפה שגאולה אפשרית ללא מאבק. בשלב מסוים, פלוטינוס מבהיר שהטינה העיקרית שלו היא הדרך שבה הגנוסטים 'ניצלו לרעה' את תורתו של אפלטון, ולא את תורתם שלהם עצמם:

> אין רגשות קשים אם הם אומרים לנו באילו היבטים הם מתכוונים לא להסכים עם אפלטון [...] במקום זאת, כל מה שנראה להם כדעותיהם הייחודיות בהשוואה ליוונים, דעות אלו – כמו גם הדעות הסותרות אותן – צריכות להיות מוצגות בגלוי בעצמן בצורה מתחשבת ופילוסופית.

התנועה הנאופלאטונית (למרות שפלוטינוס היה מתייחס לעצמו פשוט כפילוסוף של אפלטון) נראית מונעת על ידי הרצון של פלוטינוס להחיות את המסורת הפילוסופית הפגאנית. פלוטינוס לא טען לחדש עם האנאדות, אלא להבהיר היבטים של עבודותיו של אפלטון שהוא ראה כמיוצגים בצורה שגויה או לא מובנים. פלוטינוס אינו טוען להיות חדשן, אלא מתקשר של מסורת. פלוטינוס התייחס למסורת כדרך לפרש את כוונותיו של אפלטון. מכיוון שתורתו של אפלטון הייתה מיועדת לחברי האקדמיה ולא לציבור הרחב, היה קל לאנשים מבחוץ להבין לא נכון את משמעותו של אפלטון. עם זאת, פלוטינוס ניסה להבהיר כיצד הפילוסופים של האקדמיה לא הגיעו לאותן מסקנות (כגון מיזותאיזם או דיסטאיזם של אלוהים הבורא כתשובה לבעיית הרע) כמו מטרות הביקורת שלו.

נגד אסטרולוגיה סיבתית

נראה שפלוטינוס הוא אחד הראשונים שטענו נגד המושג הפופולרי אז של אסטרולוגיה סיבתית. במאמר המאוחר 2.3, "האם הכוכבים הם סיבות?", פלוטינוס מעלה את הטיעון שכוכבים ספציפיים המשפיעים על מזלו של אדם (נושא הלניסטי נפוץ) מייחסים חוסר היגיון ליקום מושלם, ומזמינים שחיתות מוסרית. הוא אכן טוען שהכוכבים וכוכבי הלכת הם בעלי נשמה, כפי שמעידה תנועתם.

מורשת

### עולם עתיק

הקיסר יוליאנוס הכופר הושפע עמוקות מהנאופלאטוניזם, וכך גם היפאטיה מאלכסנדריה. הנאופלאטוניזם השפיע על נוצרים רבים גם כן, כולל פסאודו-דיוניסיוס האראופגיטי. אוגוסטינוס הקדוש, למרות שלעיתים קרובות מכונה "אפלטוניסט", רכש את הפילוסופיה האפלטונית שלו דרך התיווך של התורות הנאופלאטוניות של פלוטינוס.

### נצרות

לפילוסופיה של פלוטינוס הייתה השפעה על התפתחות התיאולוגיה הנוצרית. בספרו תולדות הפילוסופיה המערבית, הפילוסוף ברטראנד ראסל כתב ש:

> עבור הנוצרי, העולם האחר היה ממלכת השמיים, להנאה לאחר המוות; עבור האפלטוניסט, זה היה העולם הנצחי של רעיונות, העולם האמיתי בניגוד לזה של מראה אשליה. תיאולוגים נוצרים שילבו נקודות מבט אלו, וגילמו חלק גדול מהפילוסופיה של פלוטינוס. [...] פלוטינוס, בהתאם, חשוב היסטורית כהשפעה בעיצוב הנצרות של ימי הביניים ושל התיאולוגיה.

העמדה האורתודוקסית המזרחית על אנרגיה, למשל, מנוגדת לעיתים קרובות לעמדת הכנסייה הקתולית הרומית, ובחלקו הדבר מיוחס לשימושים משתנים במושגים אריסטוטליים ופלוטיניים, או דרך תומאס אקווינס עבור הקתולים הרומיים או גרגוריוס פאלאמאס עבור הנוצרים האורתודוקסים.

### אסלאם

הנאופלאטוניזם והרעיונות של פלוטינוס השפיעו גם על האסלאם של ימי הביניים, שכן העבאסים המועתזילים מיזגו מושגים יווניים לתוך טקסטים מדינתיים ממומנים, ומצאו השפעה רבה בקרב הפילוסופים האיסמעילים השיעים והפרסים גם כן, כגון מוחמד אל-נאספי ואבו יעקוב סיג'יסטאני. עד המאה ה-11, הנאופלאטוניזם אומץ על ידי המדינה הפאטימית של מצרים, ונלמד על ידי ה-da'i שלהם. הנאופלאטוניזם הובא לחצר הפאטימית על ידי חמיד אל-דין אל-כרמאני, אם כי תורתו הייתה שונה מזו של נאספי וסיג'יסטאני, שהיו מיושרים יותר עם תורתו המקורית של פלוטינוס. תורתו של כרמאני השפיעה בתורה על פילוסופים כגון נאסר חוסרו מפרס.

### יהדות

כמו באסלאם ובנצרות, הנאופלאטוניזם בכלל ופלוטינוס בפרט השפיעו על מחשבה ספקולטיבית. הוגים בולטים המבטאים נושאים נאופלאטוניים הם שלמה אבן גבירול (בלטינית: Avicebron) ומשה בן מימון (בלטינית: Maimonides). כמו באסלאם ובנצרות, תיאולוגיה אפופטית והטבע הפרטיבי של הרע הם שני נושאים בולטים שהוגים כאלו אספו מפלוטינוס או מיורשיו.

### רנסאנס

ברנסאנס הפילוסוף מרסיליו פיצ'ינו הקים אקדמיה בחסותו של קוזימו דה מדיצ'י בפירנצה, המשקפת את זו של אפלטון. עבודתו הייתה בעלת חשיבות רבה ביישוב הפילוסופיה של אפלטון ישירות עם הנצרות. אחד מתלמידיו המכובדים ביותר היה פיקו דלה מירנדולה, מחבר נאום על כבוד האדם.

### אנגליה

באנגליה, פלוטינוס היה ההשפעה הקרדינלית על האסכולה של המאה ה-17 של האפלטוניסטים מקיימברידג', ועל כותבים רבים מסמואל טיילור קולרידג' ועד ו. ב. ייטס וקתלין ריין.

### הודו

סרוופאלי רדהקרישנן ואננדה קומאראסוואמי השתמשו בכתיבתו של פלוטינוס בטקסטים שלהם כפירוט סופרלטיבי על מוניזם הודי, במיוחד מחשבת האופנישאדות ואדווייטה ודאנטה. קומאראסוואמי השווה את תורתו של פלוטינוס לאסכולה ההינדית של אדווייטה ודאנטה (אדווייטה שפירושו "לא שני" או "לא דואלי"). מ. וסודאוואצ'ריה אומר, "למרות שפלוטינוס מעולם לא הצליח להגיע להודו, שיטתו מראה זיקה ל'שיטת השלילה' כפי שנלמדה בחלק מהאופנישאדות, כגון הבריהאדאראניאקה אופנישאד, וגם לתרגול היוגה."

אדווייטה ודאנטה ונאופלאטוניזם הושוו על ידי ג'. פ. סטאל, פרדריק קופלסטון, אלדו מגריס ומריו פיאנטלי, רדהקרישנן, גוון גריפית'-דיקסון וג'ון י. פנטון.

ההשפעה המשותפת של רעיונות אדווייטינים ונאופלאטוניים על ראלף וולדו אמרסון נשקלה על ידי דייל ריפ בשנת 1967.