חיים רשוניים וגולה
אני יודע דבר אחד, והוא שאיני יודע דבר. דיוגנס (Diogenes) היה פילוסוף יווני וממייסדי הפילוסופיה הציניקנית. הוא נולד בסופיו (Sinope), מושבה איונית לחופו של הים השחור בטורקיה המודרנית. דיוגנס היה דמות שנויה במחלוקת. אביו טבע מטבעות לפרנסתו, ודיוגנס גורש מסופיו כאשר לקח על עצמו את השחתת המטבע. לאחר שגורש, עבר לאתנס וביקר מוסכמות תרבותיות רבות של העיר. הוא עיצב את עצמו לפי הדוגמה של הרקלס (Heracles), והאמין שהסגולה הטובה באה לידי ביטוי במעשים ולא בתיאוריה. הוא השתמש באורח חייו הפשוט ובהתנהגותו כדי לבקר את הערכים החברתיים והמוסדות של מה שתפס כחברה מושחתת ומבולבלת. היה לו מוניטין של אדם שישן ואוכל היכן שבחר בצורה לא מסורתית בעליל, והוא החל לחשל את עצמו כנגד הטבע.
הוא הכריז על עצמו כקוסמופוליטן וכאזרח העולם במקום לטעון לנאמנות למקום אחד בלבד. ישנם סיפורים רבים על כך שעקב אחר צעדיו של אנטיסתנס (Antisthenes) והפך ל"כלבו הנאמן". דיוגנס הפך את העוני לסגולה. הוא התפרנס מנדבה ולעתים קרובות ישן בכଦ חרס גדול, או פיתוס (pithos), בשוק. הוא נודע לשמצה בשל תעלוליו הפילוסופיים, כגון נשיאת מנורה ביום וטענה שהוא מחפש אדם ישר. הוא ביקר את אפלטון, חלק על פירושו لسוקרטס, וחיבל בהרצאותיו, ולעתים הסיח את דעתם של המאזינים בכך שהביא אוכל ואכל במהלך הדיונים. דיוגנס נודע גם בכך שלגלג על אלכסנדר הגדול, הן בפומבי והן בפניו כאשר ביקר בקורינתוס בשנת 336 לפני הספירה. דיוגנס נתפס על ידי שודדי ים ונמכר לעבדות, והתיישב לבסוף בקורינתוס.
שם הוא העביר את הפילוסופיה הציניקנית שלו לקראטס (Crates), אשר לימד אותה לזנון ממדיון (Zeno of Citium), אשר עיצב אותה לאסכולה הסטואית, אחת האסכולות המתמשכות ביותר של הפילוסופיה היוונית. אין כתבים של דיוגנס ששרדו, אך ישנם פרטים על חייו מתוך אנקדוטות (chreia), במיוחד מספרו של דיוגנס לארטיוס (Diogenes Laërtius) "חייהם ודעותיהם של פילוסופים בולטים" וממקורות נוספים. חיים: דבר אינו ידוע על חייו המוקדמים של דיוגנס אלא שאביו, היצסיאס (Hicesias), היה בנקאי. נראה סביר שדיוגנס גם שולב בעסקי הבנקאות ועזר לאביו. דיוגנס מחפש אחר אדם ישר (1640–1647): בשלב כלשהו, התאריך המדויק אינו ידוע, היצסיאס ודיוגנס מעורבים בשערוריה הכרוכה בזיוף או בהשחתת המטבע, ודיוגנס גורש מהעיר ואיבד את אזרחותו ואת כל רכושו החומרי.
הבט זה של הסיפור נראה כמאושת על ידי ארכיאולוגיה: מספר רב של מטבעות מושחתים המנופצים עם חותמת איזמל גדולה התגלו בסופיו המתוארכים מאמצע המאה ה-4 לפני הספירה, ומטבעות אחרים של התקופה נושאים את שמו של היצסיאס כפקיד שטבע אותם. בתקופה זו היה כסף מזויף רב שהסתובב בסופיו. המטבעות הושחתו בכוונה תחילה כדי להפוך אותם לחסרי ערך כהילך חוקי. סופיו הייתה נתונה במחלוקת בין סיעות פרו-פרסיות לפרו-יווניות במאה ה-4, ויכול להיות שהיו מניעים פוליטיים ולא פיננסיים מאחורי המעשה. באתונה: על פי סיפור אחד, דיוגנס הלך לאורקל בדלפי כדי לבקש את עצתה ונאמר לו שעליו "להשחית את המטבע".
פילוסופיה וחיים באתונה
בעקבות התבוסה בסופיו, דיוגנס החליט שהאורקל התכוון שעליו להשחית את המטבע הפוליטי במקום מטבעות אמיתיים. הוא נסע לאתונה והפך את זה למטרת חייו לקרוא תיגר על מנהגים וערכים מבוססים. הוא טען שבמקום להיות טרודים בטבע האמיתי של הרע, אנשים פשוט סומכים על פרשנויות מקובלות. אבחנה זו בין טבע ("physis") ומנהג ("nomos") היא נושא חביב על הפילוסופיה היוונית העתיקה, ואחת שאפלטון נוטל על עצמו ב"הרפובליקה", בלגנדה של טבעת גיגס. דיוגנס יושב באמבטיה שלו מאת ז'אן-לאון ז'רום (Jean-Léon Gérôme) (1860): דיוגנס הגיע לאתונה עם עבד בשם מאנס (Manes) שברח ממנו זמן קצר לאחר מכן. בהומור אופייני, דיוגנס דחה את מזלו הרע באומרו: "אם מאנס יכול לחיות בלי דיוגנס, מדוע שלא יחיה דיוגנס בלי מאנס?" דיוגנס לגלג על קשר כזה של תלות קיצונית.
הוא מצא את דמותו של אדון שאינו יכול לעשות דבר עבור עצמו כחסר אונים בצורה בזויה. הוא נמשך להוראה האסקטית של אנטיסתנס, תלמידו של סוקרטס. כאשר דיוגנס ביקש מאנטיסתנס לחנוך אותו, אנטיסתנס התעלם ממנו ולפי הדיווחים "הכה אותו לבסוף במקלו". דיוגנס משיב: "הך, כי לא תמצא עץ קשה מספיק כדי להרחיק אותי ממך, כל עוד אני חושב שיש לך מה לומר." דיוגנס הפך לתלמידו של אנטיסתנס, למרות האכזריות שבה התקבל תחילה. האם השניים נפגשו אי פעם באמת עדיין לא בטוח, אך הוא עלה על אדונו הן במוניטין והן בסגפנות חייו. הוא מחשיב את הימנעותו מתענוגות ארציים כניגודיות וכפרשנות על התנהגויות אתונאיות עכשוויות.
גישה זו התבססה על בוז למה שתפס כטיפשות, יומרה, תהילה, הון עצמי, הונאה עצמית ומלאכותיות של ההתנהגות האנושית. הסיפורים המסופרים על דיוגנס ממחישים את העקביות הלוגית של אופיו. הוא חישל את עצמו למזג האוויר על ידי מגורים בצנצנת יין מחימר השייכת למקדש קיבלה (Cybele). הוא השמיד את קערת העץ היחידה שהייתה ברשותו כשראה ילד איכר שותה מתוך כפות ידיו. לאחר מכן קרא: "כסיל שכמותי, שנשאתי מטען מיותר כל הזמן הזה!" בניגוד למנהגים האתונאיים לאכול בתוך השוק, הוא בכל זאת אכל שם, שכן, כפי שהסביר כאשר ננזף, זה היה בזמן שהיה בשוק שבו הרגיש רעב.
הוא היה נוהג להסתובב לאור היום המלא עם מנורה; כאשר נשאל מה הוא עושה, הוא היה עונה: "אני רק מחפש אדם ישר." דיוגנס חיפש בן אנוש אך לפי הדיווחים לא מצא אלא נוכלים ונבלים. דיוגנס מחפש אדם ישר, מיוחס ל-J. H. W. Tischbein (בערך 1780): לפי דיוגנס לארטיוס, כאשר אפלטון נתן את ההגדרה הצינית של אדם כ"דו-רגליים חסרי נוצות", דיוגנס מרט עוף והביא אותו לאקדמיה של אפלטון, באומרו: "הנה! הבאתי לך אדם", וכך האקדמיה הוסיפה "עם ציפורניים רחבות שטוחות" להגדרה. בקורינתוס: לפי סיפור שנראה שמקורו במניפוס מגדרה (Menippus of Gadara), דיוגנס נתפס על ידי שודדי ים בזמן הפלגה לאגינה ונמכר כעבד בכרתים לקורינתאי בשםקסניאדס (Xeniades).
חיים בקורינתוס ופגישה עם אלכסנדר
כשנשאל על מקצועו, השיב שאינו יודע שום מקצוע מלבד זה של שליטה באנשים, ושהוא רוצה להימכר לאדם שזקוק לאדון. קסניאדס חיבב את רוחו ושכר את דיוגנס לחנך את ילדיו. כמורה פרטי לשני בניו של קסניאדס, נאמר כי חי בקורינתוס במשך שאר חייו, שאותם הקדיש להטפת דוקטרינות השליטה העצמית המעודנת. ישנם סיפורים רבים על מה שקרה לו באמת לאחר זמנו עם שני בניו של קסניאדס. ישנם סיפורים הטוענים שהוא שוחרר לאחר שהפך ל"חבר יקר של משק הבית", בעוד שאחד מהם אומר שהוא שוחרר כמעט מיד, ואחר עוד טוען כי "הוא הזדקן ומת בביתו של קסניאדס בקורינתוס." נאמר אפילו שהוא הרצה לקהל גדול במשחקים האיסתמיים.
למרות שרוב הסיפורים על מגוריו بصנצנת ממוקמים באתונה, ישנם דיווחים על מגוריו بصנצנת ליד גימנסיום קרנאום (Craneum) בקורינתוס: דיווח שפיליפוס צועד לעבר העיר הכניס את כל קורינתוס להמולה; אחד צחצח את נשקו, אחר גלגל אבנים, שלישי תיקן את החומה, רביעי חיזק מעוז, וכולם הפכו את עצמهم לשימושיים בדרך זו או אחרת. דיוגנס, שלא היה לו מה לעשות – כמובן שאיש לא חשב לתת לו עבודה – התעורר למראה לאסוף את גלימת הפילוסוף שלו ולהתחיל לגלגל את בית האמבטיה שלו במרץ במורד הקרנאום; מכר שאל, וקיבל, את ההסבר: "איני רוצה להיחשב כבטלן היחיד בהמולה עמוסה כל כך; אני מגלגל את האמבטיה שלי כדי להיות כמו כולם."
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →דיוגנס ואלכסנדר: בקורינתוס התקיימה לכאורה פגישה בין אלכסנדר הגדול לדיוגנס. סיפורים אלה עשויים להיות אפוקריפיים. הדיווחים של פלוטרכוס ודיוגנס לארטיוס מתארים כי הם החליפו רק כמה מילים: בזמן שדיוגנס נח באור השמש של הבוקר, אלכסנדר, נרגש לפגוש את הפילוסוף המפורסם, שאל אם יש טובה כלשהי שהוא יכול לעשות עבורו. דיוגנס השיב: "כן, עמוד מחוץ לאור השמש שלי." אלכסנדר הכריז לאחר מכן: "אם לא הייתי אלכסנדר, אז הייתי רוצה להיות דיוגנס." "אם לא הייתי דיוגנס, בכל זאת הייתי רוצה להיות דיוגנס," השיב דיוגנס. בתיאור אחר של השיחה, אלכסנדר מצא את הפילוסוף מסתכל בתשומת לב על ערמת עצמות אדם.
מוות ומורשת
דיוגנס הסביר: "אני מחפש אחר עצמות אביך אך איני יכול להבחין ביניהן לבין אלו של עבד." מוות: ישנם דיווחים סותרים על מותו של דיוגנס. בני דורו טענו שהוא עצר את נשימתו עד שמת; אם כי דיווחים אחרים על מותו אומרים שהוא חלה מאכילת תמנון נא; או שסבל מנשיכת כלב מודלקת. כשנשאל כיצד הוא רוצה להיקבר, הוא השיר הוראות להשליך אותו מחוץ לחומת העיר כדי שחיות בר יוכלו לסעוד על גופתו. כשנשאל אם אכפת לו מזה, הוא אמר: "בכלל לא, כל עוד תספקו לי מקל כדי לגרש את היצורים!" כשנשאל כיצד יוכל להשתמש במקל מאחר שיחסר לו מודעות, הוא השיב: "אם חסרה לי מודעות, אז מדוע אכפת לי מה קורה לי כשאני מת?" בסופו של דבר, דיוגנס לגלג על הדאגה המופרזת של אנשים לטיפול ה"נכון" במתים.
הקורינתאים הקימו לזכרו עמוד שעליו נח כלב משיש פאריאן. פילוסופיה ציניקנית: לצד אנטיסתנס וקראטס מתבאי, דיוגנס נחשב לאחד ממייסדי הציניקנות. יש להגיע אל רעיונותיו של דיוגנס, כמו אלה של רוב הציניקנים האחרים, באופן עקיף. שום כתבים של דיוגנס אינם שורדים למרות שדווח כי חיבר למעלה מעשרה ספרים, כרך של מכתבים ושבעה טרגדיות. רעיונות ציניקניים אינם ניתנים להפרדה מפרקטיקה ציניקנית; לכן מה שאנו יודעים על דיוגנס כלול באנקדוטות הנוגעות לחייו ואמרות המיוחסות לו במספר מקורות קלאסיים מפוזרים. דיוגנס (1873) מאת ז'ול בסטיאן-לפאז (Jules Bastien-Lepage): דיוגנס טען שכל הגידולים המלאכותיים של החברה אינם תואמים את האושר ושמוסריות מרמזת על חזרה לפשוטות של הטבע.
כל כך גדולה הייתה סגפנותו ופשטותו עד שהסטואים יטענו מאוחר יותר שהוא איש חכם או "סופוס" (sophos). בלשונו: "בני אדם סיבכו כל מתנה פשוטה של האלים." למרות שסוקרטס זיהה את עצמו בעבר כשייך לעולם, ולא לעיר, דיוגנס זוכה לשימוש המתועד הראשון במונח "קוסמופוליטן". כשנשאל מאין בא, השיב: "אני אזרח העולם (cosmopolites)." זו הייתה טענה רדיקלית בעולם שבו זהותו של אדם היה קשור באופן אינטימי לאזרחותו בעיר-מדינה מסוימת. גולה ומנודה, אדם ללא זהות חברתית, דיוגנס הותיר חותם על בני דורו. לדיוגנס לא היה דבר מלבד בוז לאפלטון ולפילוסופיה המופשטת שלו.
עקרונות והתנהגות ציניקניים
דיוגנס ראה באנטיסתנס את היורש האמיתי של סוקרטס, וחלק את אהבתו לסגлуה ואת האדישות לעושר, יחד עם בוז לדעת הקהל. דיוגנס חלק את אמונתו של סוקרטס שהוא יכול לתפקד כרופא לנשמות האנשים ולשפר אותם מוסרית, תוך שמירה על בוז לעיוורונם באותו זמן. אפלטון תיאר פעם את דיוגנס כ"סוקרטס שיצא מדעתו." גסות רוח: דיוגנס לימד באמצעות דוגמה חיה. הוא ניסה להדגים שחוכמה ואושר שייכים לאדם שאינו תלוי בחברה ושהתרבות היא רגרסיבית. הוא זלזל לא רק במשפחה ובארגון חברתי-פוליטי, אלא גם בזכויות קניין ובמוניטין. הוא אף דחה רעיונות נורמליים לגבי הגינות אנושית. אומרים שדיוגנס אכל בשוק, השתין על כמה אנשים שהעליבו אותו, עשה צרכיו בתיאטרון, ואונן בציבור.
כשנשאל על אכילתו בפומבי אמר: "אם אכילת ארוחת בוקר אינה דבר שאינו במקומו, אז היא אינה דבר שאינו במקומו בשוק. אבל אכילת ארוחת בוקר אינה דבר שאינו במקומו, לכן היא אינה דבר שאינו במקומו לאכול ארוחת בוקר בשוק." על גסות הרוח של אוננותו בציבור היה אומר: "לו רק היה קל כל כך לגרש את הרעב על ידי שפשוף הבטן שלי." דיוגנס ככלב או דמוי כלב: אנקדוטות רבות של דיוגנס מתייחסות להתנהגותו דמוית הכלב, ולשבחו על סגולות הכלב. לא ידוע האם דיוגנס הועלב בכינוי "כלבי" ועשה מזה סגולה, או האם אימץ תחילה את נושא הכלב בעצמו.
כשנשאל מדוע הוא נקרא כלב השיב: "אני מלקק לאלה שנותנים לי דבר מה, אני נובח על אלה שמסרבים, ואני נועץ את שיניי בנוכלים." דיוגנס האמין שבני אדם חיים באופן מלאכותי וצבוע וייטיבו לעשות אם ילמדו את הכלב. מלבד ביצוע פונקציות גוף טבעיות בציבור בקלות, כלב יאכל הכל, ולא עושה עניין מהמקום שבו יש לישון. כלבים חיים בהווה ללא חרדה, ואין להם צורך ביומרות של פילוסופיה מופשטת. בנוסף לסגולות אלה, כלבים נחשבים כיודעים באופן אינסטינקטיבי מיהו חבר ומיהו אויב. בניגוד לבני אדם שבין אם מרמים אחרים או מרומים, כלבים יתנו נביחה כנה על האמת.
מטפורת הכלב
דיוגנס הצהיר כי "כלבים אחרים נושכים את אויביהם, אני נושך את חברי כדי להציל אותם." אפלטון ודיוגנס (המאה ה-17) מאת מתיאה פרטי (Mattia Preti): המונח "ציני" עצמו נגזר מהמילה היוונית κυνικός, kynikos, "דמוי כלב" וזאת מ-κύων, kyôn, "כלב" בגנטיב: kynos. הסבר אחד שהוצע בעת העתיקה לכך שהציניקנים נקראו כלבים היה שאנטיסתנס לימד בגימנסיום קינוסארגס (Cynosarges) באתונה. פירוש המילה קינוסארגס הוא מקום הכלב הלבן. ציניקנים מאוחרים יותר ביקשו גם הם להטות את המילה לטובתם, כפי שהסביר פרשן מאחר יותר: ישנן ארבע סיבות מדוע הציניקנים נקראים כך. ראשית בשל האדישות של דרך חייהם, שכן הם מטפחים פולחן של אדישות וכמו כלבים, אוכלים ועושים אהבה בציבור, הולכים יחפים, וישנים באמבטיות ובצמתים.
הסיבה השנייה היא שהכלב הוא חיה חסרת בושה, והם מטפחים פולחן של חוסר בושה, לא כנחות מהצניעות, אלא כעליון עליה. הסיבה השלישית היא שהכלב הוא שומר טוב, והם שומרים על עקרונות הפילוסופיה שלהם. הסיבה הרביעית היא שהכלב הוא חיה מבחינה שיכולה להבדיל בין חבריה לאויביה. כך הם מזהים כחברים את אלה המתאימים לפילוסופיה, ומקבלים אותם בברכה, בעוד שאת הבלתי מתאימים הם מגרשים, כמו כלבים, על ידי נביחה עליהם. כפי שצוין ראו מוות, הקשר של דיוגנס עם כלבים הונצח על ידי הקורינתאים, שהקימו לזכרו עמוד שעליו נח כלב משיש פאריאן. תיאוריה עכשווית: דיוגנס נדון בספר משנת 1983 מאת הפילוסוף הגרמני פיטר סלוטרדייק (Peter Sloterdijk) שפורסם באנגלית בשנת 1987.
קבלה מודרנית ואמנות
ב"ביקורת התבונה הצינית" של סלוטרדייק, דיוגנס משמש כדוגמה לרעיון של סלוטרדייק על ה"קיניקי" (kynical) – שבו משתמשים בהשפלה אישית למטרות תגובה או גינוי קהילתי. תוך קריאה לפרקטיקה של טקטיקה זו "קיניזמוס" (kynismos), סלוטרדייק תיאורטיזציה שהשחקן הקיניקי למעשה מגלם את המסר שהוא מנסה להעביר וכי מטרתו של השחקן הקיניקי היא בדרך כלל רגרסיה כוזבת המלעגת על סמכות – במיוחד סמכות שהשחקן הקיניקי מחשיב כמושחתת, חשודה או בלתי ראויה. יש דיון נוסף על דיוגנס והציניקנים בספרו של מישל פוקו (Michel Foucault) "דיבור חסר פחד". כאן פוקו דן בתעלוליו של דיוגנס ביחס לאמירת האמת (parrhesia) בעולם העתיק. פוקו מרחיב קריאה זו בקורס האחרון שלו בקולז' דה פראנס, "אומץ האמת".
בקורס זה פוקו מנסה לבסס תפיסה אלטרנטיבית של מיליטנטיות ומהפכה באמצעות קריאה של דיוגנס ושל הציניקנות. תסמונת דיוגנס: שמו של דיוגנס הוחל על הפרעה התנהגותית המאופיינת בהזנחה עצמית לכאורה בלתי רצונית ואגירה. ההפרעה פוקדת קשישים והיא מכונה באופן בלתי הולם לחלוטין, שכן דיוגנס דחה במתכוון את הסטנדרטים הנפוצים של נוחות חומרית, והיה כל דבר חוץ מאגראן. תיאורים אמנותיים: הן בעת העתיקה והן בעת המודרנית, אישיותו של דיוגנס פנתה בעוצמה לפסלים ולציירים. קיימים בוסטים עתיקים במוזיאונים של הוותיקן, הלובר והקפיטול. הראיון בין דיוגנס לאלכסנדר מיוצג בתבליט שיש עתיק שנמצא בווילה אלבאני. אלכסנדר ודיוגנס מאת קספר דה קרייר (Caspar de Crayer) (בערך
1650): בין האמנים שציירו את המפגש המפורסם של דיוגנס עם אלכסנדר, ישנן יצירות מאת דה קרייר, דה ווס (de Vos), אסרטו (Assereto), לאנגטי (Langetti), סווין (Sevin), סבסטיאנו ריצ'י (Sebastiano Ricci), גנדולפי (Gandolfi), יוהאן כריסטיאן תומאס וינק (Johann Christian Thomas Wink), אבילדגור (Abildgaard), מונסיו (Monsiau), מרטין (Martin) ודומייה (Daumier). סיפורו המפורסם של דיוגנס המחפש אחר "אדם ישר" תואר על ידי יורדנס (Jordaens), ואן אברדינגן (van Everdingen), ואן דר וורף (van der Werff), פאניני (Pannini), סטין (Steen) וקורינת (Corinth). אחרים שציירו אותו עם העששית המפורסמת שלו כוללים את דה ריברה (de Ribera), קסטיליונה (Castiglione), פט리ни (Petrini), ז'רום (Gérôme), בסטיאן-לפאז (Bastien-Lepage) ווטרהאוס (Waterhouse). הסצנה שבה דיוגנס משליך את כוסו צויורת על ידי פוסן (Poussin), רוזה (Rosa) ומרטין; וסיפורו של דיוגנס המקבץ נדבות מפסל תואר על ידי רסטו (Restout). בפרסקו של רפאל "האסכולה של אטונה", דמות רובצת בודדת בחזית מייצגת את דיוגנס.
הפניות ספרותיות ותרבותיות
דיוגנס היווה גם מושא לפסלים, עם תבליטי בסיס מפורסמים מאת פוג'ה (Puje) ופז'ו (Pajou). קומיקס: באלבום של "הרפתקאות נירו" (The Adventures of Nero) בשם "Het Zeespook" (1948) נירו פוגש דמות שטוענת שהיא דיוגנס. שתי סצנות בקומיקס מתארות אנקדוטות מפורסמות מחייו של דיוגנס, כלומר הרגע שבו חיפש אדם והרגע שבו ביקש מאלכסנדר לצאת מהשמש שלו. הוא מתואר גם כחי בחבית. באלבום "סוסקה ווסקה" (Suske en Wiske) בשם "De Mottenvanger" סוסקה ווסקה נוסעים חזרה ליוון העתיקה, שם הם פוגשים את דיוגנס. ספרות: דיוגנס מוזכר בסיפורו של אנטון צ'כוב "מחלקה מספר 6"; ב"נישואי שמים וגיהנום" מאת וויליאם בלייק; ב"גרגנטואה ופנטגרואל" מאת פרנסואה רבלה; בשיר של גתה "Genialisch Treiben"; בנובלה הפילוסופית של דני דידרו "אחיינו של רמו" (Rameau's Nephew); וכן במשפט הראשון של המסע הרומני של סרן קירקגור "חזרה" (Repetition).
סיפורו של דיוגנס והמנורה זוכה להתייחסות מצד הדמות פומה פומיץ' (Foma Fomitch) ב"תושב הכפר" של פיודור דוסטויבסקי וכן ב"האידיוט". בסיפור הקצר של סרוונטס "האיש מזכוכית" ("El licenciado Vidriera"), חלק מאוסף "נובלות מופת", האנטי-גיבור מתחיל באורח פלא לתעל את דיוגנס בשורת אמרות חריפות מרגע שהוא משוכנע שהוא עשוי מזכוכית. דיוגנס נותן את חייו ודעותיו ברומן של כריסטוף מרטין ווילאנד "סוקרטס המשוגע" (Socrates Mainomenos) (1770); תרגום לאנגלית "Socrates Out of His Senses" (1771). דיוגנס הוא המודל העיקרי לפילוסוף דידקטילוס (Didactylos) ב"אלים קטנים" מאת טרי פראצ'ט (Terry Pratchett). הוא מחוקה על ידי מרגל-קבצן ב"בן קושיאל" של ז'קלין קארי (Jacqueline Carey) ומכובד בתחפושת במסיבה על ידי הדמות הראשית בסרט ההמשך שלו, "צדק קושיאל".
הדמות לוסי סנו (Lucy Snowe) ברומן של שרלוט ברונטה "וילט" מקבלת את הכינוי דיוגנס. דיוגנס מופיע גם בחלק הרביעי של ספרו של אליזבת סמארט "על תחנת גרנד סנטרל ישבתי ובכיתי". הוא דמות ב"פנס העוזר" של שיימוס היני (Seamus Heaney). ב"טלה: הבשורה על פי ביף, חבר הילדות של המשיח" מאת כריסטופר מור (Christopher Moore), אחד משליחיו של ישו הוא חסיד של דיוגנס, כולל להקת כלבים משלו אותה הוא מכנה תלמידיו שלו. סיפורו פותח את הפרק הראשון בספרה של דולי פריד (Dolly Freed) משנת 1978 "Possum Living". הכלב שפול דומבי מתיידד איתו ב"דומבי ושות'" של צ'ארלס דיקנס נקרא דיוגנס. פגישתו של אלכסנדר עם דיוגנס מתוארת בטרילוגיית אלכסנדר של ולריו מנפרדי (Valerio Manfredi) "קצות הארץ". וויליאם ס. בורוז (William S. Burroughs) תואר כ"דיוגנס עם סכין ואקדח". דיוגנס, בערך
1527, אוגוסטו דה קרפי (Ugo da Carpi): האזכורים הרבים לכלבים ב"טימונס מאתונות" של שייקספיר הם התייחסות לאסכולת הציניקנות שניתן לפרש כמרמזת על קבלה בין הנזיר המיזנתרופי, טימון, לבין דיוגנס; אך שייקספיר היה גישה למסה של מישל דה מונטן (Michel de Montaigne), "על דמוקריטוס והרקליטוס", שהדגישה את ההבדלים ביניהם: טימון רוצה באופן פעיל רע לאנשים ומתרחק מהם כמשמסוכנים, בעוד שדיוגנס מעריך אותם כל כך מעט עד שמגע איתם לא יכול להטריד אותו.
"טימוניזם" למעשה מנוגד לעתים קרובות ל"ציניקנות": "ציניקנים ראו מה אנשים יכולים להיות וכעסו על מה שהפכו; טימוניסטים הרגישו שבני אדם הם חסרי תקווה בטיפשותם ובחוסר האכפתיות שלהם מטבעם ולכן לא ראו תקווה לשינוי." שמו של הפילוסוף אומץ על ידי מועדון דיוגנס הבדיוני, ארגון שאחיו של שרלוק הולמס, מייקרופט הולמס, שייך אליו בסיפור "המתורגמן היווני" מאת סר ארתור קונאן דויל. הוא נקרא כך משום שחבריו משכילים, אך שקטים ויש להם סלידה מהתרועעות, בדיוק כמו הפילוסוף עצמו. הקבוצה היא מוקד למספר פאסטישים של הולמס מאת קים ניומן (Kim Newman). במחזמר של רוג'רס והארט "הבחורים מסירקיוז" (1938), השיר "הו דיוגנס!" – המרומם את מעלותיו של הפילוסוף – מכיל את המילים "היה שם משוגע זקן / שגר באמבטיה; / היו לו כל כך הרבה עקיצות פרעושים / שלא ידע איפה לגרד."