דינו דה לורנטיס: מוכר הפסטה שקנה את הוליווד
בטקס פרסי האוסקר של שנת 1957, הסרט לה סטרדה (La Strada) זכה בפרס הסרט הזר הטוב ביותר – ובהזדמנות ייחודית בתולדות האוסקר, שמות המפיקים נכללו במועמדות, כך שדינו דה לורנטיס (Dino De Laurentiis) וקרלו פונטי (Carlo Ponti) הם אלו שאספו את הפסלון, ולא הבמאי פדריקו פליני (Federico Fellini). זהו מיתוס המקור המושלם עבור אדם שבילה שישים שנה בהתעקשות שהאדם שמגייס את הכסף ונוטל את הסיכון הוא מחבר הסרט בדיוק כמו האדם שצועק 'אקשן'.
טורה אנצונציאטה (Torre Annunziata)
דה לורנטיס נולד ב-8 באוגוסט 1919 בטורה אנצונציאטה שבממלכת איטליה, וגדל במכירת ספגטי ממפעל הפסטה של אביו – פרט שהוא מעולם לא הפסיק לציין, כי הוא הסביר הכל על האופן שבו ניהל עסקים. אחיו לואיג'י, שנולד ב-1917, הפך מאוחר יותר גם הוא למפיק. הוא נרשם למרכז הניסיוני לקולנוע (Centro Sperimentale di Cinematografia) ברומא בשנת 1937, אך מלחמת העולם השנייה קטעה את לימודיו. הוא הפיק את סרטו הראשון, הקרב האחרון (L'ultimo Combattimento), בשנת 1941, בגיל עשרים ושתיים, וייסד את חברת 'דינו דה לורנטיס סינמטוגרפיקה' ב-1946.
ניאוריאליזם ושותפות פונטי
לאורך סוף שנות ה-40 ושנות ה-50 הוא עבד עם קרלו פונטי על הסרטים שהעניקו לקולנוע האיטלקי שלאחר המלחמה את מעמדו הבינלאומי: אורז מר (1949), שהפך את אשתו לעתיד סילבנה מנגאנו (Silvana Mangano) לכוכבת; לה סטרדה (1954); לילות כביריה (1956). זהו החלק בקורות החיים שלרוב נשכח ברעש המאוחר יותר סביב קופים ענקיים. במשך עשור היה דה לורנטיס הכסף שמאחורי פליני.
בניית אולפן, איבוד אולפן
בשנות ה-60 הוא בנה מתקני אולפן משלו מחוץ לרומא והפיק בהיקף שתאם את השאיפות: בראבא (1961), הסרט העצום התנ"ך (The Bible: In the Beginning..., 1966), וב-1968 את ברבלה (Barbarella) ו-סכנה: דיאבוליק (Danger: Diabolik), שני סרטים המייצגים חלק ניכר מאיך שנראו סוף שנות השישים במבט לאחור. האולפן קרס כלכלית בשנות ה-70. הוא העביר את מטה החברה שלו לניו יורק ב-1973 והתחיל מחדש במדינה שאת שפתה לא שלט בה היטב.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אמריקה
הקריירה האמריקאית הייתה פראית. תיקי ואלאצ'י (1972), סרפיקו (1973), משאלת מוות (1974), שלושת ימי הקונדור (1975), היורה (1976), ובאותה שנה הרימייק ל-קינג קונג – הפקה שהיקפה והפרסום שלה הפכו לז'אנר של סיפור בפני עצמו. לאחר מכן אורקה (1977), ביצת הנחש (1977) של ברגמן, הוריקן (1979), פלאש גורדון (1980), רגטיים (1981), ליל המסכות 2 (1981), קונאן הברברי (1982), האזור המת (1983), חולית (Dune) ו-הבאונטי (1984).
הוא הפך לאזרח ארצות הברית ב-1986, לאחר שחי שם מאז 1976, והחזיק באזרחות איטלקית ואמריקאית במשותף. בשנות ה-80 הוא בנה את 'קבוצת הבידור דה לורנטיס' (De Laurentiis Entertainment Group) בווילמינגטון, צפון קרוליינה – אולפן אמיתי במקום לא סביר – שהפיק את עין החתול ו-כדור כסף (1985), צייד אדם, קטיפה כחולה, קינג קונג חי ו-מרביץ המקסימום (כולם ב-1986), ו-מוות אכזרי 2 (1987). רצף השנתיים הזה מכיל את אחד הסרטים האמריקאים המוערכים ביותר של העשור ושניים מהמושמצים ביותר, במימון אותו אדם ומאותו בניין. הוא הקים את 'דינו דה לורנטיס תקשורת' בבוורלי הילס ב-1990, הפיק את צבא האופל (1992) ו-ברייקדאון (1997), וסיים את הקריירה שלו עם מחזור חניבעל לקטר: חניבעל (2001), דרקון אדום (2002), חניבעל: מקור הרוע (2007).
חנות המכולת
באמצע שנות ה-80 הוא פתח את DDL Foodshow, רשת של אולמות אוכל איטלקי מיוחד – שניים בניו יורק, אחד בבוורלי הילס – עם הראשון במלון אנדיקוט באפר ווסט סייד בנובמבר 1982. עוזר מנהל אמר שהפתיחה "הייתה כמו בכורה של סרט". המבקרת גייל גרין קטלה אותה, אך הודתה שזו "כנראה המכולת המדהימה ביותר בעולם, בוודאי בניו יורק", לפני שזיהתה את הפגם: "התמחור היה מטורף. הם לא הקדישו מספיק תשומת לב למתחרים". דה לורנטיס העריך שזה יגיע לנקודת איזון של 75,000 עד 80,000 דולר בשבוע; יורשו הנס ו. פאולי העריך את המספר האמיתי קרוב יותר ל-200,000 דולר. זה מעולם לא הניב רווח ונסגר תוך שנתיים. זהו האיש כולו במיניאטורה: שאיפות עצומות, ביצוע מרהיב, ואריתמטיקה שנעשתה אחרונה.
משפחה
נישואיו האיטלקיים הראשונים הקצרים בוטלו. בשנת 1949 הוא התחתן עם השחקנית האיטלקית-בריטית סילבנה מנגאנו; נולדו להם ארבעה ילדים – ורוניקה, סופרת ושחקנית; רפאלה, מפיקה; פדריקו, מפיק שנהרג בהתרסקות מטוס ב-1981; ופרנצ'סקה – והם התגרשו ב-1988, שנה לפני שמנגאנו מתה מסרטן הריאות. ב-1990 הוא התחתן עם המפיקה האמריקאית מרתה שומאכר, איתה היו לו שתי בנות, קרולינה ודינה; היא נפטרה מסרטן ב-2021. נכדתו דרך ורוניקה היא השפית ג'יאדה דה לורנטיס (Giada De Laurentiis); אחיינו, דרך לואיג'י, הוא המפיק אורליו דה לורנטיס.
מדוע דינו מכונה גאון
האיכות המדוברת היא תיאבונית ולא אמנותית, ושווה לכנותה במדויק: סבילות כמעט פתולוגית לסיכון בשילוב עם עין קתולית בצורה יוצאת דופן למה שקהל עשוי לרצות. הוא הפיק או הפיק-במשותף יותר מחמש מאות סרטים; שלושים ושמונה מסרטיו ההוליוודיים קיבלו מועמדויות לפרס האוסקר. אף מפיק בעל תפוקה דומה לא נע בחופשיות כזו בין רשומות. האיש שמימן את לילות כביריה של פליני עשה גם את מרביץ המקסימום; האיש שגיבה את ביצת הנחש של ברגמן עשה גם את קינג קונג חי. רוב המפיקים מוצאים לעצמם נתיב; נראה שדה לורנטיס ראה בנתיבים כישלון של אומץ. שיקול הדעת הטוב ביותר שלו עשוי להיות קטיפה כחולה – מתן חופש מוחלט לדייוויד לינץ' (David Lynch), טרי מהקטסטרופה המסחרית של חולית של דה לורנטיס עצמו, בתקציב קטן.
טענת הנגד היא שזו חוקה, לא גאונות. הוא לא כתב, ביים או ערך; האמנות בקטלוג שלו שייכת לפליני, לינץ', לומט, קרוננברג, מאן. שיעור ההצלחה שלו היה נמוך, ואוסקר ההפקה היחיד שלו הגיע דרך קוריוז ניקוד שהוציא את הפסלון מידיו של פליני. הוא איבד אולפן בשנות ה-70 והון על חנות מכולת כי לא בדק את מחירי המתחרים. מה ששורד הוא אמיתי: שכנוע אנשים לתת כסף לזרים עם רעיונות לא מוכחים, במשך שישה עשורים, בשתי יבשות, בשפה שנייה.
מורשת
הוא קיבל את פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר ב-1957 עבור לה סטרדה, את פרס אירווינג ג'. תלברג (Irving G. Thalberg Memorial Award) מהאקדמיה ב-2001, ופוסט-מורטם בשנת 2012, את פרס אמריקה מקרן איטליה-ארה"ב. הוא נפטר בבוורלי הילס ב-10 בנובמבר 2010, בגיל תשעים ואחת. הלקח המתמשך ביותר שלו לתעשייה הוא כזה שהיא ממשיכה לשכוח: אותו אדם שמגבה את סרט האמנות חייב לגבות את סרט המפלצות, כי סרט המפלצות הוא זה שמשלם על סרט האמנות הבא.