דיוגנס מסינופה: טיעון שבוצע בפומבי

הוא הסתובב בשוק לאור יום עם מנורה דולקת, ואמר לכל מי ששאל אותו שהוא מחפש אדם. המשפט מוצג בדרך כלל כחיפוש אחר אדם ישר, שיבוש מלמד: המילה "ישר" אינה מופיעה בשום מקור עתיק ונכנסה רק במקורות מודרניים. מה שהוא אמר שהוא מחפש היה סופוס (sophos) – אדם חכם. ההחלקה הזו היא אזהרה הוגנת לגבי כל מה שבא בעקבותיה, מכיוון שכמעט כל מה שאנחנו יודעים על דיוגנס מגיע אלינו כאנקדוטה, ורובה נכתבה שש מאות שנים לאחר מותו.

מה שהמקורות יכולים באמת להוכיח

העד הראשי הוא דיוגנס לארטיוס, שכתב במאה ה-3 לספירה, יותר מ-600 שנה לאחר המעשה. דיוגנס מסינופה עצמו כתב – לארטיוס מייחס לו דיאלוגים, מכתבים וטרגדיות, כולל פוליטיאה (Politeia), יצירה אוטוביוגרפית לכאורה בשם פורדאלוס (Pordalos) ו-איכתיאס (Ichthyas) – וכל אחת מהיצירות הללו אבדה. ייתכן שכתביו שלו יצרו חלק מהאנקדוטות שסופרו עליו, מה שהיה הופך את המסורת בחלקה לדיוקן עצמי המהדהד במסדרון ארוך מאוד.

חוקרים מודרניים יתחייבו לרשימה קצרה: הוא נולד בסינופה, מושבה מילטית על הים השחור במה שהיום היא טורקיה, בסביבות 413–403 לפנה"ס; הוא הוגלה; הוא חי באתונה ומאוחר יותר בקורינתוס; והוא החזיק במערכת עקרונות פילוסופיים מזוהים. מעבר לכך, הקרקע נשמטת. תאריכים מדויקים, אנקדוטות בודדות, ניסוחים דוקטרינריים מדויקים והאופן והמקום של מותו הם כולם, לפי ההשקפה המחקרית הנוכחית, לא אמינים. זה לא עוזר שהציניזם מעולם לא היה מערכת רשמית עם דוקטרינות לבדיקה: זו הייתה פילוסופיה מעשית של פעולה, שנועדה להיות זמינה מיד לכל אחד, שחסידיה חיו את אמונותיהם במקום לכתוב אותן.

המטבע המושחת

אביו, היקסיאס, היה חלפן כספים, והיציאה של המשפחה מסינופה הייתה כרוכה בשערוריית מטבע. הדיווחים העתיקים אינם יכולים להסכים על האשם: חלקם מאשימים את האב, חלקם את הבן, ואחד טוען שהיקסיאס מת בכלא בזמן שדיוגנס ברח. החוקרים חלוקים באופן דומה. מחנה אחד מתייחס לכל הפרשה כבדיה שנוצרה בדיעבד מכתביו שלו, דרמטיזציה מילולית של הסיסמה שלו paracharattein to nomisma – השחתת המטבע, הערכה מחדש של המטבע המקובל. המחנה השני מצביע על מטבעות סינופאיים מושחתים משנת 350–340 לפנה"ס ומכנה זאת היסטוריה. תהיה האמת אשר תהיה, הגלות שימשה כנקודת המפנה של חייו, והוא התייחס אליה כאל המרה ולא כאל עונש.

אתונה, והכד שלא היה חבית

באתונה הוא קיבץ נדבות למחייתו ומצא מחסה בכד אחסון קרמי גדול, פיתוס (pithos). הוא לא חי בחבית; מכלים כאלה לא היו קיימים בתקופתו, והחבית היא המצאה של כותבים לטיניים מאוחרים יותר. לארטיוס מציג אותו כתלמידו של אנטיסתנס, הציניקן הראשון ובעצמו תלמיד של סוקרטס, אם כי הכרונולוגיה מעוררת ספקות אם אי פעם ישב בבית הספר של אנטיסתנס. מה שברור הוא הירושה: סגולה המונחת מעל חוק ומנהג, וספקנות מיושבת לגבי דת.

הטיעון כהופעה

המהלך האופייני שלו היה לענות על טענה באמצעות חפץ. כאשר בית הספר של אפלטון הגדיר את בן האדם כדו-רגלי חסר נוצות, דיוגנס תלש נוצות מתרנגול, נשא אותו פנימה והכריז: "הנה האדם של אפלטון". האקדמיה תיקנה את ההגדרה והוסיפה ציפורניים רחבות ושטוחות. כשראה ילד שותה מכפות ידיו, הוא זרק את גביע השתייה שלו בטענה שהטבע כבר סיפק לו אחד – הדגמה של אוטארקיה (autarkeia), הסתפקות במועט, שמשמשת גם כהפרכה לצורך ברכוש.

חוסר הבושה, אנאידייה (anaideia), עבד באותו אופן והוא קשה יותר לעיכול עבור קוראים מודרניים. הוא אכל בשוק, ירק ואונן בפומבי, ולפי כמה דיווחים השתין על אנשים. האנציקלופדיה האינטרנטית לפילוסופיה מציגה את הכלל הבסיסי כסילוגיזם אמיתי: אם פעולה אינה מבישה בפרטיות, היא לא הופכת למבישה על ידי ביצועה בפומבי. ההתנהגות הייתה חקירה פומבית מתמשכת לגבי אילו נורמות אנושיות הן טבעיות ואילו הן רק מוסכמות.

קורינתוס, אלכסנדר, והשמש

סיפור ידוע אחד מספר שהוא נתפס על ידי פיראטים בדרכו לאגינה ונמכר בקורינתוס לאדם בשם קסניאדס – כנראה אפוקריפי, אם כי הוא מניב את השורה הטובה ביותר שלו, שנאמרה כשבחר את הקונה שלו: "מכור אותי אליו; הוא צריך אדון". לאחר ששוחרר, נשאר בקורינתוס, חי ליד הגימנסיון שנקרא קראניום. שם, לפי המסורת, אלכסנדר הגדול חיפש אותו, סביר להניח ב-336 כשאלכסנדר מונה למפקד המשלחת הפרסית. פלוטארכוס מספר שאלכסנדר הציע לו כל מה שירצה ודיוגנס ענה: "כן, שתעמוד קצת מחוץ לשמש שלי" – ואלכסנדר, בהתרחקו, אמר שאילו לא היה אלכסנדר, היה רוצה להיות דיוגנס.

הדוקטרינה, ככל שהייתה כזו

ההיגיון שמתחת לתיאטרליות עקבי יותר ממה שנראה. חיים שחיים לפי התבונה הם חיים שחיים לפי הטבע, ולכן עוברים את גבול המוסכמה; כפי שניסח זאת, לניהול החיים אנו זקוקים לתבונה נכונה, או לרסן. הוא העדיף חילופי דברים ישירים על פני כתיבה. הוא היה מבקר חריף של אפלטון ומזלזל בחקירה מטאפיזית בכלל. ונראה שהוא המציא קוסמופוליטיות מוקדמת, וכנראה גם את המילה: כשנשאל מאיפה הוא בא, ענה קוסמופוליטס (kosmopolītēs), אזרח העולם, בטענה שהקהילה האמיתית היחידה היא זו התואמת את היקום. אין להדגיש יותר מדי את ההמשכיות עם הקוסמופוליטיות המודרנית – העניין שלו היה בחשיפת עיר-המדינה כבנייה מלאכותית ולא בעיצוב סדר עולמי.

מדוע דיוגנס מכונה גאון

היכולת הייחודית היא דחיסה: היכולת למוטט טיעון פילוסופי לחפץ או למחווה בודדים שעוברי אורח לא יכולים שלא לראות. התרנגול התלוש הוא דוגמה נגדית תקפה מבחינה פורמלית להגדרה, והוא גם מצחיק, נייד ובלתי אפשרי לשכחה – הפרכה שתוכננה לשרוד ללא כתב יד. הגביע המושלך עושה את אותה עבודה עבור תיאוריית הצרכים. זו אינה רהיטות אלא דבר נדיר יותר: אינסטינקט להדגמה פיזית מינימלית שתישא עמדה שלמה. האנציקלופדיה האינטרנטית לפילוסופיה מסרבת במפורש לקריאה שהופכת אותו למבצע בלבד, ומתעקשת שהתבונה יושבת במרכז הפרקטיקה ושהתיאטרון היה בשירותה.

מקרה הנגד חזק באופן יוצא דופן. אף לא מילה אחת שלו שרדה. הפילוסופיה היא האנקדוטות, והאנקדוטות הן בדיוק מה שמומחים אומרים שלא ניתן לסמוך עליו – מסוננות דרך לארטיוס לאורך שש מאות שנה, חלקן כנראה הומצאו בדיעבד מתוך ספריו האבודים. כל "גאונות" שאנו מייחסים לו עשויה להשתייך למסורת שאצרה את הסיפורים ולא לאדם שגרם להם. פסק הדין של אפלטון, "סוקרטס שיצא מדעתו", רושם את ההתנגדות העכשווית לכך שזו הייתה שיטה סוקרטית מופשטת מהוויכוח האמיתי. הציניזם לא הפיק שום מערכת שניתן לשפוט ככזו, ודיוגנס סירב במכוון לבנות משהו שיאריך ימים אחריו.

מורשת

הדיווחים על מותו אינם מסכימים כלל – חנק עצמי, תמנון נא, חום, נשיכת כלב נגועה – והחוקר רובינו קורא את הגרסאות הדרמטיות כבדיות פילוסופיות, ושופט זקנה כהסבר הסביר ביותר. הוא הורה שגופתו פשוט תושלך. חסידיו רבו אז באלימות על מי צריך לקבור אותו, מה שמרמז שהלקח על אדישות למנהגים לא הופנם במלואו, והקורינתיים הסדירו זאת בהלוויה מחוץ לחומות העיר. הרעיונות האריכו ימים אחרי הגופה. סטואיקנים עדיין נאבקו בפוליטיאה שלו זמן רב לאחר מכן, מוטרדים מספיק ממה שנאמר בה על משפחה ומיניות כדי לטעון שהוא לא יכול היה לכתוב אותה – והמילה "קוסמופוליטי", שנראה שהוא טבע, עדיין עושה את עבודתו.