דיוניסיוס סולומוס: המשורר שהעניק ליוון את קולה ואת המנון שלה
הוא מת מתוך אמונה שמפעל חייו נכשל. רק שיר אחד, שנכתב בפרץ השראה בשנת 1823, הגיע לציבור בצורתו המוגמרת; כל השאר נותר כשברים, טיוטות והתחלות שגויות שהוא סירב לפרסם. השיר ההוא מושר כיום לפני כמעט כל אירוע ציבורי ביוון, והמשורר שהאומה מכנה כעת כמשוררה נותר, באופן פרדוקסלי, ידוע בעיקר בזכות היצירה שהוא החשיב כפחות מייצגת את מה שניסה לעשות.
בנו הלא חוקי של רוזן
דיוניסיוס סולומוס נולד ב-8 באפריל 1798 באי היוני זקינתוס (Zakynthos), בנם של הרוזן ניקולאוס סולומוס (Nikolaos Solomos) ועוזרת הבית שלו, אנגליקי ניקלי (Angeliki Nikli). הוא נולד מחוץ לנישואין וקיבל לגיטימציה כאשר אביו הגוסס נשא את אמו לאישה זמן קצר לפני מותו ב-27 בפברואר 1807, מה שהפך את הילד בן התשע ליורש משותף של אחוזת המשפחה. האפוטרופוס שלו, בהתאם למנהג האצולה היוני, שלח אותו לאיטליה באותה שנה ללמוד — תחילה בתיכון סנט קתרין בוונציה, ולאחר מכן בקרמונה, שם סיים את בית הספר התיכון ב-1815, לפני שנרשם לפקולטה למשפטים באוניברסיטת פאביה, ממנה סיים את לימודיו ב-1817.
משורר איטלקי בהתהוות
במשך עשור, סולומוס שקע לחלוטין בספרות האיטלקית, כתב שירה באיטלקית והתיידד עם המשורר הגולה אוגו פוסקולו (Ugo Foscolo), יליד האיים היוניים גם הוא. עד שחזר לזקינתוס ב-1818, הוא היה, בהכשרתו ובאינסטינקט שלו, משורר איטלקי — רהוט, מיומן ומקובל בחוגים ספרותיים באיטלקית, כאשר שיריו האיטלקיים המוקדמים קובצו מאוחר יותר ב-Rime Improvvisate בשנת 1822. יוונית הייתה עבורו, באותה עת, שפה שיש ללמוד ולא שפת אם שירית.
האתגר ששינה אותו
בשנת 1822 ביקר המדינאי ואיש הספרות ספירידון טריקופיס (Spyridon Trikoupis) בזקינתוס ושמע את סולומוס מקריא אחת מהאודות האיטלקיות שלו. תגובתו של טריקופיס הפכה לאחת האנקדוטות המכוננות של הספרות היוונית המודרנית: "הכישרון השירי שלך שומר עבורך מקום של כבוד בפארנאסוס האיטלקי. אך המקומות הראשונים שם כבר תפוסים. לפארנאסוס היווני עדיין אין את דאנטה שלו." האתגר עבד. סולומוס החל ללמוד במכוון את היוונית הדמוטית — השפה החיה והמדוברת של היוונים הפשוטים — יחד עם ספרות כרתית ושירי עם, ובחר בה על פני הקתארבוסה, היוונית המלאכותית והקלאסית שהועדפה על ידי חלק גדול מהאליטה המשכילה. לא היו תקדימים של ממש לספרות יוונית רצינית שנבנתה על הדמוטית; סולומוס נאלץ לבנות את המודלים בעצמו, וכך הפיק את מה שהפך לגוף הספרות המשמעותי הראשון בניב הדמוטי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ההמנון שהפך להמנון לאומי
מלחמת העצמאות היוונית, שפרצה בשנת 1821, העניקה לסולומוס את הנושא שלו. במאי 1823 הוא השלים את "המנון לחירות", אודה בת 158 בתים הפונה אל החירות כדמות "שנולדה מחדש ונתחדשה מתוך עצמותיהם הקדושות של היוונים", ומתייחסת לאירועים במרד כולל הוצאתו להורג של הפטריארך גרגוריוס החמישי והמצור על טריפוליצה ומיסולונגי, תוך קריאה לאוהדים זרים כולל "השמחה הלבבית של ארצו של וושינגטון". היצירה פורסמה במיסולונגי הנצורה ב-1824 ובפריז ב-1825 עם תרגום לצרפתית, והפכה את סולומוס למפורסם בינלאומית כמעט בן לילה — ההכרה הגדולה היחידה שקיבל בחייו, שכן כמעט שום דבר אחר שכתב לא פורסם בעודו בחיים. ניקולאוס מנצארוס (Nikolaos Mantzaros) הלחין אותה בשנת 1828; שני הבתים הראשונים הפכו להמנון הלאומי היווני בשנות ה-60 של המאה ה-19 לאחר איחוד האיים היוניים עם יוון, וקפריסין אימצה אותו כהמנון שלה בשנת 1966. היא מודפסת במלואה בלונדון ב-1873, ונותרה, לפי אורך הטקסט, ההמנון הלאומי הארוך ביותר בעולם.
גוף של יצירות מופת לא גמורות
כמעט כל מה שכתב סולומוס אחרי ההמנון נותר לא גמור. "הכרתי" (1833), מונולוג דרמטי בחרוזים בני חמש-עשרה הברות על פליט מהמהפכה הכושלת בכרתים ב-1826, הציג את הדמות האניגמטית "לבושת הירח" שחוקרים פירשו ככל דבר, מהארוסה הגוססת של המספר ועד לסמל של המולדת עצמה. "הנצורים החופשיים", שנכתב בין השנים 1826 ל-1845 וקיבל השראה מהמצור השלישי על מיסולונגי, שרד רק כטיוטות מקוטעות מרובות, ובכל זאת נחשב לעיתים קרובות לשיא השירה היוונית המודרנית למרות — או בגלל — אי-השלמות שלו. הוא הותיר גם את הטרגדיה הרומנטית "למפרוס" (Lampros), את פואמת הפרוזה הסאטירית "האישה מזקינתוס", אודה על מותו של לורד ביירון שנכתבה לאחר שביירון מת במיסולונגי, ואת "הכריש", בהשראת התקפת כריש אמיתית בנמל קורפו. על "למפרוס" מדווח כי אמר בפשטות שהוא "יישאר מופשט, כיוון שכל השיר לא מגיע לגובה של כמה ימים" — הספד של פרפקציוניסט לשיטת העבודה שלו.
מורה של אסכולה
בשנות ה-30 של המאה ה-19 עבר סולומוס לקורפו, בירת האיים היוניים האינטלקטואלית, בין היתר כדי להימלט מסכסוך ירושה מר וממושך עם אחיו למחצה שפגע ביחסיו עם אמו ודחף אותו להסתגרות מהחיים הציבוריים. בקורפו הוא קרא פילוסופיה ושירה רומנטית גרמנית — הגל, שלגל, שילר, גתה — דרך תרגום לאיטלקית, והפך לדמות המרכזית של מה שמכונה כיום האסכולה ההפטנזית (Heptanese School), תוך חניכת משוררים כולל יאקובוס פולילאס (Iakovos Polylas), יוליוס טיפאלדוס (Ioulios Typaldos) וגראסימוס מרקוראס (Gerasimos Markoras), שנודעו כ"משוררים הסולומיים". שנותיו האחרונות הביאו הידרדרות בבריאותו, סדרה של שבצים, ועצבנות גוברת שהרחיקה אפילו חברים קרובים, אם כי התפייס עם פולילאס לפני מותו. הוא מת משבץ ב-1857 בגיל 58; התיאטרון של קורפו נסגר, הפרלמנט היוני השעה את ישיבותיו, והוכרז על אבל ציבורי.
מדוע דיוניסיוס מכונה גאון
הגאונות של סולומוס היא לשונית וארכיטקטונית יותר מאשר לירית גרידא: הוא בנה, פחות או יותר מאפס, רשם ספרותי מתוך שפה מדוברת שמעולם לא נשאה לפני כן את משקלה של שירה רצינית, כשהוא ממזג שירת עם, ספרות הרנסאנס הכרתית ורומנטיקה אירופית לצורה גמישה מספיק גם עבור המנון לאומי סוחף וגם עבור השירים המאוחרים, המקוטעים והתובעניים ביותר. בני דורו לא ראו זאת במלואו — כאשר חברו ועורכו יאקובוס פולילאס פרסם את כתבי היד המקובצים ב-1859, המשורר והמבקר אריסטוטליס ואלאוריטיס (Aristotelis Valaoritis) התלונן שתקוות האומה "הונו", והיא נותרה רק עם "המנון וכמה חרוזים לא קוהרנטיים". נדרש זמן עד בערך 1880, כאשר קוסטיס פלאמאס (Kostis Palamas) העריך מחדש את השברים כסוג של שירה מודרניסטית טהורה ולא ככישלון, כדי שהמוניטין של סולומוס ייבנה מחדש על בסיס גוף יצירתו הממשי והבלתי גמור ולא על ההמנון בלבד. הסיבוך הכן הוא שסולומוס מעולם לא סיים את שיריו השאפתניים ביותר, ונותר ויכוח בקרב חוקרים אם הפרגמנטציה הזו משקפת פרפקציוניזם חזיוני, מתח פסיכולוגי ממשפטי הירושה, או פשוט אמן שהמשיך לשכתב ומעולם לא עצר.
מורשת
שרידיו של סולומוס הועברו לזקינתוס בשנת 1865, ומוזיאון המוקדש לו ולאנשי זקינתוס בולטים אחרים שומר עליהם מאז. דורות של משוררים יוונים גדולים, כולל פלאמאס ודמויות מאוחרות יותר, הגדירו אותו כמייסד שאיתו הם מודדים את עצמם, וציון דרכו של סולומוס כ"משורר לאומי" על ידי יוון נשען פחות על ההמנון לבדו ויותר על ההוכחה שלו לכך שהשפה היוונית היומיומית יכולה לשאת ספרות השווה לכל ספרות אחרת באירופה.