ויליאם ווטון (William Wotton)
ויליאם ווטון (William Wotton) (13 באוגוסט 1666 – 13 בפברואר 1727) היה תיאולוג, חוקר קלאסי ובלשן אנגלי. הוא זכור בעיקר בשל יכולותיו המרשימות בלימוד שפות ובשל מעורבותו בפולמוס העתיקים והמודרניים. בוויילס הוא זכור כאספן והמתרגם הראשון של חוקי ויילס העתיקים.
חיים
### שנותיו הראשונות
ויליאם ווטון (William Wotton) היה בנם השני של הכומר הנרי ווטון (Henry Wotton), רב-קהילת רנטהאם שבסאפוק. הוא היה ילד פלא שיכול לקרוא פסוקים מהתנ"ך באנגלית, לטינית, יוונית ועברית עוד בטרם מלאו לו שש שנים. באפריל 1676, בטרם מלאו לו עשר שנים, נשלח לקתרין הול שבקיימברידג', והשלים את לימודיו האקדמיים בשנת 1679. עד לאותה עת רכש ווטון ערבית, סורית וארמית, לצד ידיעה בלוגיקה, פילוסופיה, מתמטיקה, גיאוגרפיה, כרונולוגיה והיסטוריה. הוריו הלכו לעולמם בעודו לומד בקיימברידג', ובהיותו נער צורף לביתו של גילברט ברנט (Gilbert Burnet), לימים בישוף סולסברי. הוא קיבל מלגת עמית (fellowship) בקולג' סנט ג'ון, משם קיבל תואר שני בשנת 1683 ותואר בוגר תיאולוגיה בשנת 1691. בשנת 1686 מונה לכומר עוזר בברימפטון שבברקשייר, ובשנה שלאחר מכן נבחר גם לעמית החברה המלכותית. בינואר 1689 מונה לוויקאר בלייקוק שבווילטשייר, תפקיד בו החזיק עד להתפטרותו בשנת 1693. זמן קצר לאחר הסמכתו מונה גם לכומר של דניאל פינץ', הרוזן מוטינגהם, ולחונך למשפחתו. פינץ' העניק לו את משרת הרקטור במילטון קיינס שבבקינגהמשייר בשנת 1693.
### מחלוקת חינוכית
ווטון החל את הקריירה המלומדת שלו כמתרגם ספרו של לואי דופין (Louis Dupin) "היסטוריה חדשה של סופרים כנסייתיים" (13 כרכים, 1692–1699). אולם, הוא זכור בעיקר בשל חלקו במחלוקת סביב מעלותיהם היחסיות של הלימודים העתיקים והמודרניים. בספרו "הרהורים על לימודים עתיקים ומודרניים" (1694 ושוב ב-1697) הוא תמך בצד המודרניים, הגם שבאופן הוגן ושיפוטי. לדברי ג'וזף לוין (Joseph Levine), "מכל העבודות בפולמוס שהופיעו עד כה באנגלית או בצרפתית, שלו הייתה ללא ספק השקולה ביותר." הוא הותקף על פדנטיות בידי סוויפט (Swift) בספרים "מלחמת הספרים" ו"מעשיית מאורת" (A Tale of a Tub), אך ספרו הוכיח ש"ווטון לא היה פדנט גרידא, אלא בעל אינטלקט רחב-יריעה השולט שליטה מלאה בלמידה, עתיקה כאחת ומודרנית." ווטון הגיב וכינה את מעשיית סוויפט "אחד הגידופים המחוללים ביותר נגד דתו של ישוע המשיח, כפי שהיא, שאי פעם הופיעו אי פעם." הוא החל לכתוב גם ביוגרפיה של הכימאי סר רוברט בויל (Sir Robert Boyle), אך הערותיו אבדו והיחידה מעולם לא הושלמה.
ווטון כתב "היסטוריה של רומא" (1701) לבקשתו של הבישוף ברנט, שבה נעשה שימוש מאוחר יותר בידי ההיסטוריון אדוארד גיבון (Edward Gibbon). כאות הוקרה, מינה אותו ברנט לקנוניקוס (prebend) בסולסברי החל משנת 1705. בשנת 1707 הוענק לווטון "תואר למבת'" של דוקטור לתיאולוגיה מאת הארכיבישוף תומאס טניסון (Thomas Tenison) כאות הוקרה על כתביו שתמכו בכנסיית אנגליה המבוססת נגד הדאיסטים. סביב שנת 1713 פיתח ווטון רעיונות הנוגעים לקשר בין שפות והציג את מושג פרוטו-שפה מוקדמת על ידי קישור בין איסלנדית, השפות הרומאניות ויוונית. הדבר הקדים את הרצאתו המפורסמת של סר ויליאם ג'ונס (Sir William Jones) שהשוותה בין סנסקריט לשפות הקלאסיות ביותר משבעים שנה. תאוריות אלו פורסמו מאוחר יותר לאחר מותו של ווטון, תחת הכותרת "דיון על בלבול השפות בבבל" (1730).
### "נפש שקועה בשכרות ובזנות"
לאורך חייו הבוגרים, ווטון נודע כ"מטיף מצוין ביותר, אך נפש שקועה בשכרות ובזנות". הוא היה גם בזבזן מאוד, והפך את בית הרקטור שלו לאחוזת ענק בת 32 חדרים. אף על פי כן, הוא הצליח ללוות כספים כנגד ציפיות עתידיות לקידום כנסייתי הודות לחברותו הקרובה עם ויליאם וייק (William Wake), לימים בישוף לינקולן. בין קיץ 1711 לאביב 1712, נראה שוווטון חווה משבר אמצע החיים, והוא המם את הסביבה באירועים רבים בכך שנמצא שיכור בציבור, או לחלופין נודע כי בילה תקופות ממושכות בבתי זונות מקומיים. כתוצאה מכך, הוא הוזהר תחילה על התנהגותו בידי וייק, שבהמשך ניתק את חברותם וביטל את הבטחתו לספק לו מחיה נוספת בבקינגהמשייר. ברגע שנודע כי ציפיותיו של הרקטור נכזבו, החלו בעלי מלאכה מקומיים ללחוץ לתשלום חובותיהם. במאי 1714 נאלץ ווטון לנטוש את בית הרקטור שלו במילטון קיינס כדי להימלט בנושיו, במשך שבע שנים חי בקרמארתן (Carmarthen) שבדרום-מערב ויילס תחת השם הבדוי ד"ר ויליאם אדוארדס (Dr. William Edwards).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →### מחקרים בוויילס
בהיותו בקרמארתן, ווטון תיקן את מידותיו ושב ללימודיו. הוא הצליח גם לכונן מחדש את חברותו עם וייק, שנעשה ארכיבישוף קנטרברי בדצמבר 1715.
ווטון החל ללמוד ולשית ויילס, והפיק מהדורה דו-לשונית חשובה של טקסטים מקבילים בוולשית ובלטינית של החוקים הוולשיים מימי הביניים המיוחסים באופן מסורתי להיואל דה (Hywel Dda) לבקשת חברו. לשם כך נדרש תחילה לאתר ולהשיג העתקים של כחמישה-עשר כתבי-יד ידועים בלטינית או בוולשית של ימי הביניים, לכונן נוסח, ולאחר מכן להתחיל במשימה הקשה של תרגום המינוח הוולשי מימי הביניים שהופיע בגרסאות הלטינית והוולשית כאחד, אך משמעותו אבדה עד המאה ה-18. משנת 1721 נעזר ווטון בחוקר הוולשי מוזס ויליאמס (Moses Williams). ווטון האריך ימים עד להשלמת התרגום, אך עבד על מילון מלווה בעת מותו. עבודה זו הושלמה בידי ויליאמס, והיצירה כולה פורסמה בשנת 1730 בידי חתנו ויליאם קלארק (William Clarke) במהדורת פוליו גדולה תחת הכותרת Leges Wallicae.
בהיותו בקרמארתן ערך גם סקרים של הקתרדראלות של סט דייווידס (St David's) ולנדاف (Llandaff) אשר פורסמו על ידי חברו בראון וויליס (Browne Willis) בשנים 1717 ו-1718. הוא פרסם חיבורים שכותרתם "דיונים שונים הנוגעים למסורות ולמנהגים של הלבלרים והפרושים" שכלל תרגום של חלק מהמשנה בשנת (1718).
### מוות
ווטון פרע את חובותיו והצליח לשוב לבאת' באוקטובר 1721 וללונדון ביוני 1722, אך היה במצב בריאותי ירוד מאוד. הוא עודנו עבד על ספרו Leges Wallicae, כאשר מת ממחלת הבצקת בבקסטד (Buxted) שבסאסקס, ב-13 בפברואר 1727.
יצירות
- Cyfreithjeu Hywel Dda ac eraill, seu Leges Wallicae Ecclesiasticae et Civiles Hoeli boni et Aliorum Walliae Principum (לונדון, 1730)
- The History of Rome from the Death of Antoninus Pius to the Death of Severus Alexander, לונדון: Tim. Goodwin, 1701
- Miscellaneous Discourses relating to the Traditions and Usages of the Scribes and Pharisees (1718)
- (תרגום), Louis Ellies Dupin, A new history of ecclesiastical writers, (13 כרכים, 1692–99)
- Reflections upon Ancient and Modern Learning (1694, 1697)
- A Discourse concerning the Confusion of Languages at Babel (לונדון, 1713, 1730)
- Linguarum vett. septentrionalium thesauri grammatico-critici, & archaeologici, auctore Georgio Hickesio, conspectus brevis: Cui, ab antiquae literaturae septentrionalis cultore adjectae aliquot notae accedunt (לונדון, 1708)