ויליאם וורדסוורת'

ויליאם וורדסוורת'

ויליאם וורדסוורת' (William Wordsworth; 7 באפריל 1770 – 23 באפריל 1850) היה משורר רומנטי אנגלי, אשר יחד עם סמואל טיילור קולרידג' (Samuel Taylor Coleridge), סייע להשקת התקופה הרומנטית בספרות האנגלית באמצעות פרסום משותף של "ליריקה מלודית" (Lyrical Ballads, 1798).

יצירת המופת של וורדסוורת' נחשבת בדרך כלל ל"הפרלוד" (The Prelude), שיר אוטוביוגרפי למחצה על שנותיו המוקדמות, שאותו תיקן והרחיב מספר פעמים. הוא נקרא בשם זה ופורסם לאחר מותו על ידי אשתו, ולפני כן היה ידוע בדרך כלל בשם "השיר לקולרידג'".

וורדסוורת' כיהן כמשורר הלאומי (Poet Laureate) מ-1843 ועד מותו מדלקת קרום הריאה ב-1850. הוא נותר אחד השמות המוכרים ביותר בשירה האנגלית ודמות מפתח בקרב המשוררים הרומנטיים.

חיים מוקדמים

### משפחה וחינוך

ויליאם וורדסוורת' נולד ב-7 באפריל 1770, השני מבין חמישה ילדים שנולדו לג'ון וורדסוורת' ואן קוקסון במה שקרוי כיום בית וורדסוורת' בקוקרמות', קאמברלנד (כיום בקאמבריה), חלק מהאזור הציורי בצפון-מערב אנגליה הידוע כאזור האגמים. אחותו של ויליאם, המשוררת והיומנאית דורותי וורדסוורת' (Dorothy Wordsworth), שאליה היה קרוב כל חייו, נולדה בשנה שלאחר מכן, ושניהם הוטבלו יחד. היו להם שלושה אחים נוספים: ריצ'רד, הבכור, שהפך לעורך דין; ג'ון וורדסוורת', שנולד אחרי דורותי, יצא לים ומת ב-1805 כאשר האונייה שעליה פיקד, ה"ארל אוף אברגאבני" (Earl of Abergavenny), נטרפה מול החוף הדרומי של אנגליה; וכריסטופר, הצעיר מכולם, שנכנס לכנסייה ועלה לדרגת מנהל טריניטי קולג', קיימברידג'.

אביו של וורדסוורת' היה נציג משפטי של ג'יימס לאות'ר, הרוזן הראשון מלונסדייל, ומכוח קשריו התגורר באחוזה גדולה בעיירה הקטנה. הוא נעדר מהבית לעיתים קרובות בשל ענייני עבודה, ולכן ויליאם הצעיר ואחיו לא היו בקשר הדוק איתו ונותרו מרוחקים עד מותו ב-1783. עם זאת, הוא אכן עודד את ויליאם לקרוא, ובמיוחד הורה לו לשנן חלקים גדולים מהשירה, כולל יצירות של ג'ון מילטון, ויליאם שייקספיר ואדמונד ספנסר, שוויליאם היה מעיין בהן בספרייתו של אביו. ויליאם בילה גם זמן בבית הוריה של אמו בפנרית', קאמברלנד, שם נחשף לערבות אך לא הסתדר עם סביו או דודו, שגם התגוררו שם. האינטראקציות העוינות שלו איתם ייסרו אותו עד כדי הרהורי התאבדות.

וורדסוורת' למד קרוא וכתוב מאמו, והוא למד בתחילה בבית ספר קטן ודל איכות בקוקרמות', ולאחר מכן בבית ספר בפנרית' עבור ילדי משפחות ממעמד גבוה. הוא למד שם אצל אן בירקט, שהנחילה לתלמידיה מסורות שכללו עיסוק בפעילויות לימודיות ומקומיות, בעיקר פסטיבלים סביב חג הפסחא, האחד במאי ויום שלישי שלפני תחילת התענית. וורדסוורת' למד הן את התנ"ך והן את ה"ספקטייטור" (The Spectator), אך מעט מאוד מעבר לכך. בבית הספר בפנרית' הוא פגש את בני משפחת האצ'ינסון, כולל מרי האצ'ינסון, שלימים הפכה לאשתו.

לאחר מות אמו של וורדסוורת' ב-1778, אביו שלח אותו לבית הספר לדקדוק הוקסהד (Hawkshead Grammar School) בלנקשייר (כיום בקאמבריה) ושלח את דורותי לגור עם קרובי משפחה ביורקשייר. היא וויליאם לא נפגשו שוב במשך תשע שנים.

וורדסוורת' ערך את הופעת הבכורה שלו ככותב ב-1787 כאשר פרסם סונטה ב"יורופיאן מגזין" (The European Magazine). באותה שנה החל ללמוד בסנט ג'ונס קולג', קיימברידג'. הוא קיבל את התואר הראשון שלו ב-1791. הוא חזר להוקסהד בשני הקיצים הראשונים של לימודיו בקיימברידג' ולעיתים קרובות בילה חופשות מאוחרות יותר בטיולים רגליים, בביקור במקומות המפורסמים ביופי הנוף שלהם. בשנת 1790 יצא לטיול רגלי באירופה, שבמהלכו סייר בהרחבה בהרי האלפים וביקר באזורים סמוכים בצרפת, שוויץ ואיטליה.

### מערכת היחסים עם אנט ואלון

בנובמבר 1791 ביקר וורדסוורת' בצרפת המהפכנית והוקסם מהתנועה הרפובליקנית. הוא התאהב באישה צרפתייה, אנט ואלון (Annette Vallon), בתו של מלוכני צרפתי, שבשנת 1792 ילדה את בתם קרוליין. בעיות כלכליות ויחסיה המתוחים של בריטניה עם צרפת אילצו אותו לחזור לאנגליה לבדו בשנה שלאחר מכן. נסיבות חזרתו והתנהגותו לאחר מכן עוררו ספקות לגבי רצונו המוצהר להינשא לאנט. עם זאת, הוא תמך בה ובבתו כמיטב יכולתו בשלב מאוחר יותר בחייו. שלטון הטרור הותיר את וורדסוורת' מאוכזב לחלוטין מהמהפכה הצרפתית, ובדצמבר 1792 או ינואר 1793 הפסיקה משפחתו את הקצבה שעליה חי וקראה לו לחזור לאנגליה.

עם חוזה אמיין (Peace of Amiens) שאיפשר שוב נסיעה לצרפת, ב-1802 ביקרו וורדסוורת' ואחותו דורותי אצל אנט וקרוליין בקאלה. מטרת הביקור הייתה להכין את אנט לעובדת נישואיו הקרובים למרי האצ'ינסון. לאחר מכן, הוא כתב את הסונטה "זהו ערב יפה, רגוע וחופשי" (It is a beauteous evening, calm and free), הנזכרת בטיול על שפת הים עם קרוליין בת התשע, שאותה לא ראה מעולם לפני אותו ביקור. מרי הייתה מודאגת מכך שוורדסוורת' צריך לעשות יותר עבור קרוליין. עם נישואיה של קרוליין ב-1816, העניק לה וורדסוורת' 30 ליש"ט בשנה (שווה ערך ל-2,000 ליש"ט ב-2021), תשלומים שנמשכו עד 1835, אז הוחלפו בהסדר הון.

קריירה מוקדמת

### פרסום ראשון ו"ליריקה מלודית"

— מתוך השיר "אנחנו שבעה" (We Are Seven)

השנה 1793 ראתה את הפרסום הראשון של שירים מאת וורדסוורת' בכרכים "טיול ערב" (An Evening Walk) ו"רישומים תיאוריים" (Descriptive Sketches). ב-1795 הוא קיבל ירושה של 900 ליש"ט מרייזלי קלוורט (Raisley Calvert) והצליח לפתח קריירה כמשורר.

באותה שנה, 1795, פגש את סמואל טיילור קולרידג' בסאמרסט. שני המשוררים פיתחו במהירות ידידות קרובה. במשך שנתיים מ-1795, ויליאם ואחותו דורותי התגוררו בבית רייסדאון (Racedown House) בדורסט – רכוש של משפחת פיני – ממערב לפילסדון פן. הם טיילו באזור כשעתיים מדי יום, והגבעות הסמוכות ניחמו את דורותי שערגה אל הרי אזור האגמים שבו נולדה. היא כתבה:

> "יש לנו גבעות שכאשר רואים אותן מרחוק, כמעט מקבלות אופי של הרים, חלקן מעובדות כמעט עד פסגותיהן, אחרות במצבן הפראי מכוסות בשיחי מטאטא וקוצים. אלו משמחים אותי ביותר כשהם מזכירים לי את אזורי הפרא המולדים שלנו."

בשנת 1797 עברו השניים לבית אלפוקסטון (Alfoxton House), סאמרסט, מרחק קילומטרים ספורים מביתו של קולרידג' בנת'ר סטואי. יחד, וורדסוורת' וקולרידג' (עם תובנות מדורותי) הפיקו את "ליריקה מלודית" (1798), יצירה חשובה בתנועה הרומנטית האנגלית. הכרך לא נשא את שמו של וורדסוורת' או של קולרידג' כמחבר. אחד משיריו המפורסמים ביותר של וורדסוורת', "טינטרן אבי" (Tintern Abbey), פורסם באוסף זה, יחד עם "יורד הים הקדמוני" (The Rime of the Ancient Mariner) של קולרידג'. המהדורה השנייה, שפורסמה ב-1800, הציגה רק את וורדסוורת' כמחבר וכללה הקדמה לשירים. היא הורחבה משמעותית במהדורה הבאה, שפורסמה ב-1802. בהקדמה זו, שחוקרים מסוימים רואים בה יצירה מרכזית של תיאוריה ספרותית רומנטית, דן וורדסוורת' במה שהוא רואה כאלמנטים של סוג חדש של שירה, כזה המבוסס על השפה הרגילה "המשמשת באמת את בני האדם" תוך הימנעות מהדיקציה הפיוטית של חלק ניכר משירת המאה ה-18. וורדסוורת' נותן גם את הגדרתו המפורסמת לשירה כ"גלישה ספונטנית של רגשות עוצמתיים: היא נובעת מרגש שנזכר בשלווה", ומכנה את שיריו שלו בספר "ניסיוניים". מהדורה רביעית ואחרונה של "ליריקה מלודית" פורסמה ב-1805.

### "הגבולנים"

בין 1795 ל-1797 כתב וורדסוורת' את המחזה היחיד שלו, "הגבולנים" (The Borderers), טרגדיה בחרוזים המתרחשת בתקופת שלטונו של מלך אנגליה הנרי השלישי, כאשר אנגלים מאזור הצפון באו לידי קונפליקט עם פושטים סקוטיים מהגבול. הוא ניסה להעלות את המחזה על הבמה בנובמבר 1797. עם זאת, הוא נדחה על ידי תומאס האריס, מנהל תיאטרון קובנט גארדן, שהכריז ש"בלתי אפשרי שהמחזה יצליח בהצגה". הדחייה לא התקבלה בקלות על ידי וורדסוורת', והמחזה לא פורסם עד 1842, לאחר תיקונים משמעותיים.

גרמניה ומעבר לאזור האגמים

—

וורדסוורת', דורותי וקולרידג' נסעו לגרמניה בסתיו 1798. בעוד קולרידג' עורר אינטלקטואלית מהמסע, השפעתו העיקרית על וורדסוורת' הייתה לעורר בו געגועים לבית. במהלך החורף הקשה של 1798–1799 התגורר וורדסוורת' עם דורותי בגוסלאר, ולמרות לחץ ובדידות קיצוניים, החל לעבוד על היצירה האוטוביוגרפית שזכתה מאוחר יותר לשם "הפרלוד". הוא כתב כמה שירים מפורסמים אחרים בגוסלאר, כולל "שירי לוסי". בסתיו 1799 חזרו וורדסוורת' ואחותו לאנגליה וביקרו את משפחת האצ'ינסון בסוקברן. כשקולרידג' הגיע חזרה לאנגליה, הוא נסע לצפון עם המוציא לאור שלהם, ג'וזף קוטל (Joseph Cottle), כדי לפגוש את וורדסוורת' ולצאת לסיור מוצע באזור האגמים. זו הייתה הסיבה המיידית לכך שהאח והאחות השתקעו בקוטג' דאב (Dove Cottage) בגרסמיר שבאזור האגמים, הפעם עם משורר נוסף, רוברט סאות'י (Robert Southey), בקרבת מקום. וורדסוורת', קולרידג' וסאות'י נודעו כ"משוררי האגמים". לאורך כל התקופה הזו, רבים משיריו של וורדסוורת' עסקו בנושאים של מוות, התמדה, פרידה וצער.

חיי נישואים

בשנת 1802, יורשו של לאות'ר, ויליאם לאות'ר, הרוזן הראשון מלונסדייל, שילם את 4,000 הליש"ט (שווה ערך ל-337,132 ליש"ט ב-2025) שהיו חייבים לאביו של וורדסוורת' עקב אי-תשלומו של לאות'ר לעוזרו. פירעון זה הוא שאפשר לוורדסוורת' את האמצעים הכלכליים להינשא. ב-4 באוקטובר, בעקבות ביקורו עם דורותי בצרפת כדי להסדיר עניינים עם אנט, נישא וורדסוורת' לחברת ילדותו, מרי האצ'ינסון, בכנסיית כל הקדושים, ברומפטון. דורותי המשיכה לגור עם הזוג והתקרבה למרי. בשנה שלאחר מכן, ילדה מרי את הראשון מבין חמשת ילדיהם, שלושה מהם מתו לפני מותה ומות ויליאם:

הכומר ג'ון וורדסוורת' (18 ביוני 1803 – 25 ביולי 1875). כומר בבריגהאם, קאמברלנד, וכומר בכנסיית פלאמבלנד, קאמברלנד. קבור בבית הקברות הייגייט (צד מערבי). נישא ארבע פעמים: איזבלה קרוון (מתה ב-1848) ילדה שישה ילדים: ג'יין סטנלי, הנרי, ויליאם, ג'ון, צ'ארלס ואדוארד. ג'יין סטנלי (1833–1912), שנישאה לכומר בנט שרארד קנדי (בן לא חוקי של רוברט שרארד, הרוזן השישי מהארבורו), ובנם רוברט הארבורו שרארד הפך לביוגרף הראשון של ידידו, אוסקר ויילד.

- מרי אן דולאן (מתה אחרי 1858) ילדה בת אחת בשם דורה. דורה וורדסוורת' (1858–1934)

- דורה וורדסוורת' (16 באוגוסט 1804 – 9 ביולי 1847). נישאה לאדוארד קווילינאן ב-1841.

- תומאס וורדסוורת' (15 ביוני 1806 – 1 בדצמבר 1812).

- קתרין וורדסוורת' (6 בספטמבר 1808 – 4 ביוני 1812).

- ויליאם "ווילי" וורדסוורת' (12 במאי 1810 – 1883). הוא נישא לפאני גרהם והיו להם ארבעה ילדים: מרי לואיזה, ויליאם, רג'ינלד וגורדון.

קריירה מאוחרת

### יצירה אוטוביוגרפית ו"שירים בשני כרכים"

וורדסוורת' תכנן במשך שנים לכתוב שיר פילוסופי ארוך בשלושה חלקים, שאותו התכוון לכנות "המתבודד" (The Recluse). ב-1798–1799 הוא החל שיר אוטוביוגרפי, שעליו התייחס כאל "השיר לקולרידג'" ושקיווה שישמש כנספח ליצירה גדולה יותר בשם "המתבודד". בשנת 1804 החל להרחיב את היצירה האוטוביוגרפית הזו, לאחר שהחליט להפוך אותה לפרולוג במקום לנספח. הוא השלים יצירה זו, המכונה כיום בדרך כלל הגרסה הראשונה של "הפרלוד", ב-1805, אך סירב לפרסם יצירה אישית כזו עד שישלים את מלוא "המתבודד". מות אחיו ג'ון, גם הוא ב-1805, השפיע עליו מאוד ואולי השפיע על החלטותיו לגבי יצירות אלו.

נאמנותו הפילוסופית של וורדסוורת', כפי שהיא מנוסחת ב"הפרלוד" וביצירות קצרות יותר כמו "שורות שנכתבו כמה קילומטרים מעל טינטרן אבי", היוו מקור לוויכוח ביקורתי. זמן רב שיערו שוורדסוורת' הסתמך בעיקר על קולרידג' להדרכה פילוסופית. עם זאת, חוקרים הציעו לאחרונה כי רעיונותיו של וורדסוורת' אולי עוצבו שנים לפני שהוא וקולרידג' הפכו לידידים באמצע שנות ה-90 של המאה ה-18. בפרט, בזמן שהיה בפריז המהפכנית ב-1792, פגש וורדסוורת' בן ה-22 את הנוסע המסתורי ג'ון "ההלך" סטיוארט (1747–1822), שהיה קרוב לסיום שלושים שנות נדודיו ברגל ממדראס, הודו, דרך פרס וערב, ברחבי אפריקה ואירופה, ומעלה דרך ארצות הברית הצעירה. בזמן הקשר ביניהם, סטיוארט פרסם יצירה שאפתנית של פילוסופיה מטריאליסטית מקורית בשם "האפוקליפסה של הטבע" (לונדון, 1791), שלה ייתכן שרבות מההשקפות הפילוסופיות של וורדסוורת' חבות תודה.

בשנת 1807 פרסם וורדסוורת' את "שירים בשני כרכים" (Poems, in Two Volumes), כולל "אודה: רמזים לאלמוות מזיכרונות ילדות מוקדמת". עד עתה, וורדסוורת' היה ידוע רק בזכות "ליריקה מלודית", והוא קיווה שאוסף חדש זה יבסס את המוניטין שלו. קבלת הפנים הייתה פושרת.

בשנת 1810 וורדסוורת' וקולרידג' התנכרו עקב התמכרותו של האחרון לאופיום, וב-1812 מת בנו תומאס בגיל 6, שישה חודשים לאחר מותה של קתרין בת ה-3. בשנה שלאחר מכן הוא קיבל מינוי כמפיץ בולים (Distributor of Stamps) עבור וסטמורלנד, והקצבה של 400 ליש"ט בשנה העניקה לו ביטחון כלכלי, אם כי במחיר של עצמאות פוליטית. בשנת 1813 עברו הוא ומשפחתו, כולל דורותי, לרידאל מאונט (Rydal Mount), אמבלסייד (בין גרסמיר לרידאל ווטר), שם בילה את שארית חייו.

### "הפרוספקטוס"

בשנת 1814 פרסם וורדסוורת' את "הטיול" (The Excursion) כחלק השני של היצירה בת שלושת החלקים "המתבודד", אף על פי שמעולם לא השלים את החלק הראשון או השלישי. הוא כתב, עם זאת, "פרוספקטוס" פיוטי ל"המתבודד" שבו הציג את המבנה והכוונה של היצירה כולה. ה"פרוספקטוס" מכיל כמה מהשורות המפורסמות ביותר של וורדסוורת' על הקשר בין הנפש האנושית לטבע:

> ... קולי מכריז עד כמה בעדינות המחשבה הפרטית (והכוחות המתקדמים אולי לא פחות של כל המין האנושי) לעולם החיצוני מותאמת:—ועד כמה בעדינות, גם— נושא זה בקושי נשמע בקרב בני אדם, העולם החיצוני מותאם למחשבה; והבריאה (בשם לא נמוך יותר ניתן לקרוא לה) אותה הם בכוח משולב משיגים ...

מבקרים מודרניים מסוימים מציעים כי הייתה ירידה ביצירתו החל מאמצע שנות ה-1810, אולי בגלל שרוב הדאגות שאפיינו את שיריו המוקדמים (אובדן, מוות, התמדה, פרידה ונטישה) נפתרו בכתיבתו ובחייו. עד 1820, הוא נהנה מהצלחה ניכרת המלווה בהיפוך בדעת הקהל הביקורתית העכשווית על יצירותיו המוקדמות.

המשורר והאמן ויליאם בלייק, שהכיר את עבודתו של וורדסוורת', התרשם מהתעוזה של וורדסוורת' למקד את שירתו בנפש האנושית. בתגובה לתוכנית הפיוטית של וורדסוורת' ש, "כשאנו מביטים / לתוך מוחנו, לתוך נפש האדם – / המקום שלי, והאזור המרכזי של השיר שלי" ("הטיול"), כתב ויליאם בלייק לידידו הנרי קראב רובינסון שהפסקה "גרמה לו לכאב מעיים שכמעט הרג אותו".

בעקבות מותו של ידידו הצייר ויליאם גרין ב-1823, תיקן וורדסוורת' גם את יחסיו עם קולרידג'. השניים השלימו לחלוטין עד 1828 כשסיירו יחד בארץ הריין. דורותי סבלה ממחלה קשה ב-1829 והיא נותרה חולה למשך שארית חייה. קולרידג' וצ'ארלס למב מתו שניהם ב-1834, ואובדנם היה מכה קשה לוורדסוורת'. בשנה שלאחר מכן חל מותו של ג'יימס הוג. למרות מותם של בני דור רבים, הפופולריות של שירתו הבטיחה זרם מתמיד של ידידים צעירים ומעריצים שיחליפו את אלה שאיבד.

אמונות דתיות ופילוסופיות

הרדיקליות הפוליטית הצעירה של וורדסוורת', בניגוד לזו של קולרידג', מעולם לא הובילה אותו למרוד בחינוכו הדתי. הוא ציין ב-1812 שהוא מוכן לשפוך את דמו למען הכנסייה האנגליקנית הממוסדת, דבר שבא לידי ביטוי ב"רישומים כנסייתיים" (Ecclesiastical Sketches) שלו מ-1822. שמרנות דתית זו צובעת גם את "הטיול" (1814), שיר ארוך שהפך פופולרי מאוד במהלך המאה התשע-עשרה. הוא כולל שלוש דמויות מרכזיות: הנודד, ש"אהב לפסוע בדרכים הציבוריות", המתבודד, שחווה את התקוות והאומללות של המהפכה הצרפתית, והכומר, ששולט בשליש האחרון של השיר.

### הפילוסופיה הפיוטית של וורדסוורת'

בלהר הצביע על העובדה שוורדסוורת' רצה לעורר את התחושה הבסיסית שיש ללב אנושי ומבטא. הוא הפך את העמדה הפילוסופית שהביע קולרידג', של 'יצירת הדמויות בסביבה כזו שהציבור מרגיש שהן שייכות למקום ולזמן רחוקים'. והגשמה פילוסופית זו של וורדסוורת' אכן אפשרה לו לבחור את השפה והתבנית המבנית של השירה שאדם פשוט השתמש בהן בכל יום. קורלנד כתב שההיבט השיחתי של שפה עולה דרך הכרח חברתי. הכרח חברתי מציב את הנושא של החזקת הידע, העניין וההטיות הנאותים גם בקרב הדוברים. ויליאם וורדסוורת' השתמש בשיחה בשירתו כדי לתת למשורר ה"אני" להתמזג לתוך ה"אנחנו". השיר "פרידה" (Farewell) חושף את הרגש הזהה שחולקים המשורר ואחותו:

"אנחנו משאירים אותך כאן בבדידות לשכון. עם אלו המתנות האחרונות שלנו של מחשבה רכה

את, כמו הבוקר, במעיל הזעפרן שלך, צמח הגוון המבריק, וציפורני החתול של הביצה, שלום!" (שורות 19–22).

סוג זה של טון שיחתי נמשך לאורך כל הקריירה של המשורר, מה שמציב אותו כאדם בחברה שמדבר למען מטרה של תקשור עם ההמון הפשוט של אותה חברה. שוב; "הקדמה לליריקה מלודית" היא העדות שבה המשורר מביע מדוע הוא כותב, מה הוא כותב ואיזו מטרה זה ישרת את האנושות.

תואר משורר והוקרה נוספת

וורדסוורת' נותר נוכחות מרשימה בשנותיו המאוחרות. בשנת 1837 המשוררת והמחזאית הסקוטית ג'ואנה ביילי הרהרה על היכרותה הארוכה עם וורדסוורת'. "הוא נראה כמו אדם שאסור לדבר איתו אלא אם כן יש לך דבר מה הגיוני לומר. עם זאת, הוא משוחח מדי פעם בעליזות ובטוב טעם, וכשמישהו יודע עד כמה הוא נדיב ומצוין, זה גורם לאדם להיות מרוצה ממנו מאוד."

בשנת 1838 קיבל וורדסוורת' תואר דוקטור לשם כבוד במשפט אזרחי מאוניברסיטת דורהאם. בשנה שלאחר מכן הוענק לו אותו תואר כבוד מאוניברסיטת אוקספורד, כאשר ג'ון קיבל שיבח אותו כ"משורר האנושות", שבח שוורדסוורת' העריך מאוד. (נטען כי וורדסוורת' היה בעל השפעה משמעותית על ספרו הפופולרי מאוד של קיבל של שירה דתית, "השנה הנוצרית" (The Christian Year, 1827).) בשנת 1842 העניקה לו הממשלה פנסיה ברשימה האזרחית של 300 ליש"ט בשנה.

בעקבות מותו של רוברט סאות'י ב-1843, הפך וורדסוורת' למשורר הלאומי. הוא סירב בתחילה לכבוד, באומרו שהוא זקן מדי, אך הסכים כאשר ראש הממשלה, רוברט פיל, הבטיח לו ש"לא יידרש ממך דבר". וורדסוורת' הפך בכך למשורר הלאומי היחיד שלא כתב שירים רשמיים. מותה הפתאומי של בתו דורה ב-1847 בגיל 42 היה קשה למשורר המזדקן, ובדיכאון שלו, הוא ויתר בסופו של דבר על כתיבת חומר חדש.

סמלים

מוות

וורדסוורת' מת בביתו ברידאל מאונט ממקרה מחמיר של דלקת קרום הריאה ב-23 באפריל 1850, ונקבר בכנסיית סנט אוסוולד, גרסמיר. אלמנתו, מרי, פרסמה את ה"שיר לקולרידג'" האוטוביוגרפי הארוך שלו כ"הפרלוד" מספר חודשים לאחר מותו. למרות שלא הצליח לעניין אנשים בזמנו, הוא זכה מאז להכרה רחבה כיצירת המופת שלו.

עיבודים מוזיקליים

- דומיניק ארג'נטו הלחין שמונה משירי וורדסוורת' במחזור השירים שלו "לשיר על המים" (1973).

- ארנולד בקס הלחין את השיר "אל הקוקייה" ב-1900 בהיותו סטודנט.

- ריצ'רד רודני בנט הלחין את "רמזים לאלמוות" למקהלה א-קפלה וכלי אחד בשנת 2000.

- בנג'מין בריטן הלחין קטע מתוך "הפרלוד" (המתחיל ב"אבל באותו לילה, כששכבתי על מיטתי") במחזור השירים שלו "נוקטורן" (1958).

- אלישיה ואן ביורן (1860–1922) השתמשה בטקסט של "שורות שנכתבו באביב מוקדם" עבור השיר שלה "באביב מוקדם".

- רונלד קורפ הלחין קטעים מתוך "הפרלוד" בתוך הקנטטה שלו "לודמוס" (1994) ושירים שונים במחזורי השירים שלו "המוזיקה של וורדסוורת'" ו"פרח הערים".

- "Quo Vadis" של ג'ורג' דייסון למקהלה ותזמורת, שנכתב בין 1936 ל-1945, כולל עיבוד של "לידתנו היא רק שינה" (מתוך "רמזים לאלמוות").

- ג'ראלד פינצי הלחין את האודה "רמזים לאלמוות" לטנור, מקהלה ותזמורת בשנת 1950.

- צ'ארלס אייבס הלחין את "נסעתי בין אנשים לא ידועים" בשנת 1901. יצירתו "הקשת בענן" (1914) לתזמורת קאמרית מתוארת כ"אחרי השיר מאת ויליאם וורדסוורת'". הוא גם הלחין את הטקסט כשיר.

- פרדריק קלי הלחין את "הנרקיסים" בשנת 1913.

- אליזבת לוטיינס הלחינה את "נסעתי בין אנשים לא ידועים" ב"קול המים השקטים", אופוס 84 למקהלה מעורבת ואנסמבל (1973).

- מריון מורי ריכטר השתמשה בטקסט של וורדסוורת' לשיר שלה "נרקיסים".

- ארתור סומרוול הלחין שמונה קטעים מתוך "על כוחו של הצליל" כקנטטה למקהלה ותזמורת בשנת 1894. ה"מדיטציה על רמזים לאלמוות של וורדסוורת'" לבריטון סולו ומקהלה, הוקרנה לראשונה ב-1907 אך נכתבה מחדש ב-1934.

- ויליאם וולטון הלחין את "זכרון קולינס" במחזור השירים שלו "שיר לשולחן הלורד ראש העיר" בשנת 1962.

בתרבות הפופולרית

סרטו של קן ראסל משנת 1978 "ויליאם ודורותי" מתאר את מערכת היחסים בין ויליאם לאחותו דורותי.

ידידותם של וורדסוורת' וקולרידג' נבחנת על ידי ג'וליאן טמפל בסרטו משנת 2000 "פנדמוניום" (Pandaemonium).

וורדסוורת' הופיע כדמות ביצירות ספרותיות, כולל:

- מרגרט לואיזה וודס – "נעורי משורר" (A Poet's Youth, 1923)

- ויליאם קינסולבינג – "מיסטר כריסטיאן" (Mister Christian, 1996)

- סו לימב – "הצורפים במילים בגרסמיר" (The Wordsmiths at Gorsemere, 2008)

הנובליזציה של אייזק אסימוב משנת 1966 לסרט "המסע המופלא" (Fantastic Voyage) רואה את ד"ר פיטר דובאל מצטט את "הפרלוד" של וורדסוורת' בזמן שהצוללת הממוזערת שטה דרך הנוזל המוחי המקיף מוח אנושי, ומשווה זאת ל"ימים מוזרים של מחשבה".

האלבום "פולקלור" (Folklore) משנת 2020 של טיילור סוויפט רומז לוורדסוורת' ברצועת הבונוס שלה "האגמים" (The Lakes), שנחשב כעוסק באזור האגמים.

הנצחה

באפריל 2020 הנפיק הדואר המלכותי סדרה של בולי דואר לציון 250 שנה להולדתו של וורדסוורת'. הונפקו עשרה בולים מסוג מחלקה ראשונה הכוללים את וורדסוורת' ואת כל המשוררים הבריטיים הגדולים של התקופה הרומנטית: ויליאם בלייק, ג'ון קיטס, לורד ביירון, ג'ון קלייר, סמואל טיילור קולרידג', מרי רובינסון, לטישה אליזבת לנדון, פרסי ביש שלי וולטר סקוט. כל בול כלל קטע מאחת מיצירותיהם הפופולריות והמתמשכות ביותר, כאשר "הקשת בענן" של וורדסוורת' נבחר עבור המשורר.

יצירות מרכזיות

"ליריקה מלודית", עם עוד כמה שירים (1798) "סיימון לי"

- "שורות שחוברו כמה קילומטרים מעל טינטרן אבי"

- "ליריקה מלודית", עם שירים אחרים (1800) הקדמה ל"ליריקה מלודית"

- "התקפי תשוקה מוזרים ידעתי"

- "שירים בשני כרכים" (1807) "נחישות ועצמאות"

- "שוטטתי בודד כענן" המכונה גם "נרקיסים"

- "חובר על גשר וסטמינסטר, 3 בספטמבר 1802"