רוברט ברנס

רוברט ברנס

רוברט ברנס (25 בינואר 1759 – 21 ביולי 1796), הידוע גם בכינוי רבּי ברנס, היה משורר ופזמונאי סקוטי. הוא נחשב במידה רבה למשורר הלאומי של סקוטלנד וזוכה להערצה ברחבי העולם. הוא הידוע ביותר מבין המשוררים שכתבו בשפה הסקוטית, אם כי חלק ניכר מכתיבתו הוא ב"ניב סקוטי קל" של אנגלית, הנגיש לקהל מחוץ לסקוטלנד. הוא כתב גם באנגלית תקנית, ובכתבים אלו הפרשנות הפוליטית או האזרחית שלו היא לעיתים קרובות בוטה ביותר.

הוא נחשב לחלוץ התנועה הרומנטית, ולאחר מותו הפך למקור השראה גדול למייסדי הליברליזם והסוציאליזם, ולאייקון תרבותי בסקוטלנד ובקרב הפזורה הסקוטית ברחבי העולם. חגיגת חייו ויצירתו הפכה כמעט לכת כריזמטית לאומית במהלך המאות ה-19 וה-20, והשפעתו חזקה מזה זמן רב על הספרות הסקוטית. בשנת 2009 הוא נבחר לסקוט הגדול ביותר על ידי הציבור הסקוטי בהצבעה שערך ערוץ הטלוויזיה הסקוטי STV.

בנוסף ליצירת יצירות מקוריות, ברנס גם אסף שירי עם מכל רחבי סקוטלנד, ולעיתים קרובות תיקן או עיבד אותם. שירו (והשיר) "Auld Lang Syne" (1788) מושר לעיתים קרובות בהוגמנאי (היום האחרון של השנה), ו-"Scots Wha Hae" (1793) שימש זמן רב כהמנון לאומי לא רשמי של המדינה. שירים ופזמונים אחרים של ברנס שנותרו ידועים ברחבי העולם כיום כוללים את "Halloween" (1785), "To a Mouse" (1785), "To a Louse" (1786), "The Battle of Sherramuir" (1787), "Tam o' Shanter" (1790), "Ae Fond Kiss" (1791), "A Red, Red Rose" (1794) ו-"A Man's a Man for A' That" (1795).

חיים ורקע

### איירשייר

אלוויי

רוברט ברנס נולד ב-25 בינואר 1759, שני מיילים (3 ק"מ) דרומית לאייר באלוויי, איירשייר, בחוף המערבי של סקוטלנד. הוא היה הבכור מבין שבעה ילדים של ויליאם ברנס, חקלאי אריס משכיל מאוטנאבר שבמירנס, ואגנס בראון, בתו של חקלאי אריס מקירקוסוולד.

הוא נולד בבית שנבנה על ידי אביו (כיום מוזיאון קוטג' ברנס). ב-26 בינואר 1759, יום לאחר שנולד, הוטבל רוברט ברנס בכנסיית אולד קירק של אייר על ידי הכומר ויליאם דלרימפל. ברנס המשיך לחיות בקוטג' עד חג הפסחא 1766, כשהיה בן שבע. ויליאם ברנס מכר את הבית ולקח את השכירות של חוות מאונט אוליפנט בת ה-70 דונם (280,000 מ"ר), דרומית-מזרחית לאלוויי. כאן גדל ברנס בעוני ובמצוקה, והעבודה הידנית הקשה בחווה הותירה את עקבותיה במבנה גופו המוחלש.

הוא קיבל חינוך לא סדיר וחלק גדול מהשכלתו היה עם אביו, שלימד את ילדיו קריאה, כתיבה, חשבון, גאוגרפיה והיסטוריה וגם כתב עבורם "מדריך לאמונה נוצרית". הוא גם נלמד והודרך על ידי המורה הצעיר ג'ון מרדוק, שפתח "בית ספר להרפתקאות" באלוויי ב-1763 ולימד לטינית, צרפתית ומתמטיקה גם לרוברט וגם לאחיו גילברט מ-1765 עד 1768 עד שמרדוק עזב את הקהילה. לאחר כמה שנים של חינוך ביתי, נשלח ברנס לבית הספר הקהילתי דלרימפל באמצע 1772 לפני שחזר בזמן הקציר לעבודה חקלאית במשרה מלאה עד 1773, אז נשלח להתגורר אצל מרדוק למשך שלושה שבועות כדי ללמוד דקדוק, צרפתית ולטינית.

בגיל 15 היה ברנס הפועל העיקרי במאונט אוליפנט. במהלך קציר 1774, סייעה לו נלי קילפטריק, שהעניקה השראה לניסיונו הראשון בשירה, "O, Once I Lov'd A Bonnie Lass". בשנת 1775 נשלח לסיים את השכלתו אצל מורה בקירקוסוולד, שם פגש את פגי תומפסון, לה כתב שני שירים, "Now Westlin' Winds" ו-"I Dream'd I Lay".

טרבולטון

למרות יכולתו ואופיו, ויליאם ברנס היה חסר מזל בעקביות, והיגר עם משפחתו הגדולה מחווה לחווה מבלי שהצליח לשפר את נסיבותיו. בחג השבועות 1777, הוא העביר את משפחתו הגדולה מהתנאים הלא נוחים של מאונט אוליפנט לחוות לוצ'לי בת ה-130 דונם (0.53 קמ"ר), ליד טרבולטון, שם שהו עד מותו של ויליאם ברנס ב-1784. לאחר מכן, המשפחה השתלבה בקהילת טרבולטון. למורת רוחו של אביו, הצטרף רוברט לבית ספר לריקודים כפריים ב-1779, ועם גילברט הקים את "מועדון הרווקים של טרבולטון" בשנה שלאחר מכן. מכתביו המוקדמים ביותר הקיימים מתוארכים לתקופה זו, כאשר החל לעשות פניות רומנטיות לאליסון בגבי. למרות ארבעה שירים שנכתבו עבורה והצעה שהוא מוכן לשאת אותה לאישה, היא דחתה אותו.

רוברט ברנס הוכנס ללשכה הבונים החופשיים סנט דייוויד, טרבולטון, ב-4 ביולי 1781, כשהיה בן 22. בדצמבר 1781 עבר ברנס זמנית לארווין כדי ללמוד להיות מעבד פשתן, אך במהלך חגיגות השנה החדשה 1781/1782 של העובדים (שכללו את ברנס כמשתתף) חנות הפשתן עלתה באש ונשרפה עד היסוד. מיזם זה הגיע בהתאם לסיומו, וברנס חזר הביתה לחוות לוצ'לי. בתקופה זו פגש והתיידד עם ריצ'רד בראון, שעודד אותו להפוך למשורר. הוא המשיך לכתוב שירים ופזמונים והחל ספר זיכרונות ב-1783, בזמן שאביו ניהל סכסוך משפטי עם בעל הבית שלו. התיק הגיע לבית המשפט לערעורים, וברנס זכה בינואר 1784, שבועיים לפני מותו.

מוצ'לין

רוברט וגילברט עשו מאבק לא יעיל להישאר בחווה, אך לאחר כישלונה עברו לחוות מוסגיל, ליד מוצ'לין, במרץ, אותה החזיקו והתגוררו בה מ-1785. באמצע 1784 הכיר ברנס קבוצת בנות שנודעו יחד כ"יפהפיות של מוצ'לין", שאחת מהן הייתה ג'ין ארמור, בתו של סתת ממוצ'לין.

הצעת עבודה כמשגיח בג'מייקה

ברנס נתקל בקשיים כלכליים בשל חוסר הצלחתו כחקלאי. כדי להרוויח מספיק כסף כדי לפרנס משפחה, הוא קיבל הצעת עבודה מפטריק דאגלס, בעל מטעים נפקד שהתגורר בקמנוק, לעבוד במטעי הסוכר שלו ליד פורט אנטוניו, ג'מייקה. ברנס עצמו תיאר את התפקיד כ"נהג כושי מסכן". המטעים של דאגלס נוהלו על ידי אחיו צ'ארלס, והצעת העבודה, שהייתה בעלת שכר של 30 ליש"ט לשנה, כללה עבודה בג'מייקה כ"מנהל חשבונות", שתפקידיו כללו שירות כעוזר משגיח על העבדים השחורים במטעים. התפקיד, שהיה מיועד לאדם בודד, יחייב את ברנס לחיות במטע בתנאים כפריים, שכן לא סביר שמנהל חשבונות היה משוכן בבית הגדול של המטע. היסטוריונים מסוימים טענו להגנתו של ברנס כי בשנת 1786, התנועה לביטול העבדות הסקוטית רק החלה להיות פעילה באופן נרחב. מחברותו של ברנס ב"קינת העבד", שיר מ-1792 שנטען כדוגמה לדעותיו נגד העבדות, שנויה במחלוקת. שמו נעדר מכל עצומה נגד העבדות שנכתבה בסקוטלנד במהלך התקופה, ולדברי האקדמאית ליסה ויליאמס, ברנס "שותק באופן מוזר בשאלת העבדות המטלטלת בהשוואה למשוררים בני זמנו. אולי זה נבע מתפקידו הממשלתי, מגבלות חמורות על חופש הביטוי באותה עת או מהקשר שלו עם נהנים ממערכת סחר העבדים".

פרשיות אהבים

ילדו הראשון של ברנס, אליזבת "בס" ברנס, נולד למשרתת של אמו, אליזבת פאטון, בזמן שהחל במערכת יחסים עם ג'ין ארמור, שנכנסה להריון מתאומים במרץ 1786. סביר להניח שברנס נתן לג'ין טבעת חיזור ב-1786. ברנס חתם על מסמך המעיד על נישואיו לג'ין, אך אביה "היה במצוקה הגדולה ביותר, והתעלף". כדי למנוע חרפה, הוריה שלחו אותה לגור עם דודה בפייזלי. למרות שאביה של ארמור אסר זאת בתחילה, הם נישאו ב-1788. נולדו להם תשעה ילדים יחד, שלושה מהם שרדו את הינקות.

בערך באותו זמן, ברנס התאהב באישה בשם מרי קמפבל, אותה ראה בכנסייה בזמן שעדיין התגורר בטרבולטון. היא נולדה ליד דונון וחיה בקמפבלטאון לפני שעברה לעבוד באיירשייר. הוא הקדיש לה את השירים "The Highland Lassie O", "Highland Mary" ו-"To Mary in Heaven". שירו "Will ye go to the Indies, my Mary, And leave auld Scotia's shore?" מרמז שהם תכננו להגר לג'מייקה יחד. מערכת היחסים ביניהם הייתה נושא להשערות רבות, והוצע כי ב-14 במאי 1786 הם החליפו תנ"כים והבטיחו את אמונם מעל מי הפייל בצורה מסורתית של נישואין. זמן קצר לאחר מכן עזבה מרי קמפבל את עבודתה באיירשייר, נסעה לעיר הנמל גרינוק, והפליגה הביתה להוריה בקמפבלטאון. באוקטובר 1786 הפליגו מרי ואביה מקמפבלטאון לבקר את אחיה בגרינוק. אחיה חלה בטיפוס, שבו נדבקה גם היא בזמן שטיפלה בו. היא מתה מטיפוס ב-20 או 21 באוקטובר 1786 ונקברה שם.

כרך קילמרנוק

מכיוון שלברנס חסרו הכספים לשלם עבור מעברו לג'מייקה, גאווין המילטון הציע שהוא "יפרסם את שיריו בינתיים על ידי מנויים, כדרך סבירה להשיג מעט כסף כדי לספק לו בצורה נדיבה יותר צרכים לג'מייקה." ב-3 באפריל שלח ברנס הצעות לפרסום שיריו הסקוטיים לג'ון וילסון, מדפיס בקילמרנוק, שפרסם הצעות אלו ב-14 באפריל 1786, באותו יום שאביה של ג'ין ארמור קרע את הנייר שבו העיד ברנס על נישואיו לג'ין. כדי לקבל תעודה שהוא רווק חופשי, הסכים ברנס ב-25 ביוני לעמוד לנזיפה בכנסיית מוצ'לין במשך שלושה ימי ראשון. הוא העביר את חלקו בחוות מוסגיל לאחיו גילברט ב-22 ביולי, וב-30 ביולי כתב לחברו ג'ון ריצ'מונד כי, "ארמור קיבלה צו לזרוק אותי לכלא עד שאוכל למצוא ערבות לסכום עצום ... אני נודד מבית חבר אחד למשנהו."

ב-31 ביולי 1786 פרסם ג'ון וילסון את כרך היצירות של רוברט ברנס, "שירים, בעיקר בניב הסקוטי". הידוע ככרך קילמרנוק, הוא נמכר ב-3 שילינג והכיל רבים ממיטב כתביו, כולל "The Twa Dogs" (הכולל את לואת', כלב הבורדר קולי שלו), "Address to the Deil", "Halloween", "The Cotter's Saturday Night", "To a Mouse", "Epitaph for James Smith" ו-"To a Mountain Daisy", שרבים מהם נכתבו בחוות מוסגיל. הצלחת היצירה הייתה מיידית, ועד מהרה הוא היה ידוע ברחבי הארץ.

ברנס דחה את הגירתו המתוכננת לג'מייקה ב-1 בספטמבר, והיה במוסגיל יומיים לאחר מכן כשנודע לו שג'ין ארמור ילדה תאומים. ב-4 בספטמבר כתב תומאס בלקלוק מכתב המביע הערצה לשירה בכרך קילמרנוק, והציע מהדורה שנייה מורחבת. עותק ממנו הועבר לברנס, שנזכר מאוחר יותר, "נפרדתי לשלום מחבריי המעטים, החזה שלי היה בדרך לגרינוק; חיברתי את השיר האחרון שאמדוד אי פעם בסקוטלנד – 'הלילה הקודר מתאסף במהירות' – כשמכתב מהד"ר בלקלוק לחבר שלי הפיל את כל תוכניותיי, על ידי פתיחת סיכויים חדשים לשאיפתי הפואטית. הדוקטור השתייך לקבוצת מבקרים שלמחיאות הכפיים שלהם לא העזתי לקוות. דעתו שאפגוש עידוד באדינבורו למהדורה שנייה, הציתה אותי כל כך, שנסעתי לעיר ההיא, ללא מכר אחד, או מכתב היכרות אחד."

### אדינבורו

ב-27 בנובמבר 1786 שאל ברנס פוני ויצא לאדינבורו. ב-14 בדצמבר הוציא ויליאם קריץ' שטרות מנויים למהדורה הראשונה של אדינבורו של "שירים, בעיקר בניב הסקוטי", שפורסמה ב-17 באפרית 1787. תוך שבוע מאירוע זה, מכר ברנס את זכויות היוצרים שלו לקריץ' תמורת 100 גינאות. עבור המהדורה, הזמין קריץ' את אלכסנדר נסמית' לצייר את דיוקן החזה הסגלגל הנמצא כעת בגלריה הלאומית לדיוקנאות של סקוטלנד, שנחרט כדי לספק דף שער לספר. נסמית' הכיר את ברנס ודמותו הרעננה והמושכת הפכה לבסיס לכל הייצוגים הבאים של המשורר. באדינבורו הוא התקבל כשווה על ידי אנשי הספרות של העיר – כולל דוגלד סטיוארט, רוברטסון, בלייר ואחרים – והיה אורח במפגשים אריסטוקרטיים, שם נשא את עצמו בכבוד לא מושפע. כאן הוא פגש, והותיר רושם מתמשך על, וולטר סקוט בן ה-16, שתיאר אותו מאוחר יותר בהערצה רבה:

> [דמותו הייתה חזקה וחסונה;] נימוסיו כפריים, לא ליצניים, סוג של פשטות וצניעות מכובדת שקיבלה חלק מהשפעתה אולי מהידיעה על כישרונותיו יוצאי הדופן. תווי פניו מוצגים בתמונתו של מר נסמית' אך עבורי היא מעבירה את הרעיון שהם מוקטנים, כאילו נראו בפרספקטיבה. אני חושב שפניו היו מסיביות יותר ממה שהן נראות בכל הדיוקנאות ... היה ביטוי חזק של פיקחות בכל קווי פניו; העין לבדה, אני חושב, הצביעה על האופי והמזג הפואטי. היא הייתה גדולה, ובעלת גוון כהה, וממש זהרה כשדיבר ברגש או עניין. [מעולם לא ראיתי עין כזו בראש אדם, למרות שראיתי את האנשים המכובדים ביותר בזמני.]

המהדורה החדשה של שיריו הביאה לברנס 400 ליש"ט. שהותו בעיר הביאה גם לכמה חברויות לכל החיים, ביניהן אלו עם לורד גלנקיירן, ופרנסס אנה דאנלופ, שהפכה לספונסרית המזדמנת שלו ושעימה התכתב במשך שנים רבות עד שהתפתח קרע. הוא החל במערכת יחסים עם אגנס "ננסי" מקלהוז הפרודה, שעימה החליף מכתבים נלהבים תחת שמות בדויים (ברנס קרא לעצמו "סילבנדר" וננסי "קלארינדה"). כשנהיה ברור שננסי לא תתפתה בקלות למערכת יחסים פיזית, ברנס עבר לג'ני קלו, המשרתת של ננסי, שילדה לו בן, רוברט ברנס קלו, ב-1788. הוא ניהל גם רומן עם משרתת, מרגרט "מאי" קמרון. מערכת היחסים שלו עם ננסי הסתיימה ב-1791 בפגישה אחרונה באדינבורו לפני שהפליגה לג'מייקה למה שהתברר כפיוס קצר מועד עם בעלה המנוכר. לפני שעזבה, הוא שלח לה את כתב היד של "Ae Fond Kiss" כפרידה.

באדינבורו, בתחילת 1787, הוא פגש את ג'יימס ג'ונסון, חרט מוזיקה ומוכר מוזיקה נאבק עם אהבה לשירי סקוטים ישנים ונחישות לשמר אותם. ברנס חלק עניין זה והפך לתורם נלהב ל"מוזיאון המוזיקלי הסקוטי". הכרך הראשון פורסם ב-1787 וכלל שלושה שירים של ברנס. הוא תרם 40 שירים לכרך השני, ובסופו של דבר היה אחראי לכשליש מ-600 השירים בכל האוסף, בנוסף לביצוע תרומה עריכתית ניכרת. הכרך האחרון פורסם ב-1803.

### דמפרישייר

חוות אליסלנד

עם שובו מאדינבורו בפברואר 1788, הוא חידש את מערכת היחסים שלו עם ג'ין ארמור והם נישאו במרץ 1788. הוא לקח חכירה על חוות אליסלנד, דמפרישייר, והתיישב שם ביוני. הוא גם לקח תפקיד הכשרה כגובה מס או מודד, שכלל רכיבות ארוכות וניהול חשבונות מפורט. הוא מונה לתפקידים במכס ובבלו ב-1789. ברנס בחר את אדמת אליסלנד כמה מיילים צפונית לעיירה דמפריס, מאחוזתו של פאטריק מילר בדלסווינטון, שם נבנו לו בית חווה חדש ואורווה. הוא וג'ין עברו בקיץ שלאחר מכן 1789 לבית החווה החדש באליסלנד. בנובמבר 1790, הוא כתב את יצירת המופת שלו, הפואמה הנרטיבית "Tam O' Shanter". (חוות אליסלנד, לצד נהר הנית', מחזיקה כיום אוסף ייחודי של ספריו, חפציו וכתבי היד של ברנס. היא נשמרת ברובה כפי שהייתה כשברנס ומשפחתו הצעירה חיו שם.) ברנס ויתר על החווה ב-1791 כדי לעבור לדמפריס.

בערך בתקופה זו הוצע לו וסירב למינוי בלונדון בצוות העיתון "הכוכב" (The Star), וסירב להפוך למועמד לקתדרה לחקלאות שנוצרה לאחרונה באוניברסיטת אדינבורו, למרות שחברים משפיעים הציעו לתמוך בתביעותיו. הוא אכן קיבל חברות בחברה המלכותית של הקשתים ב-1792.

פזמונאי

לאחר שוויתר על החווה שלו, הוא עבר לדמפריס. בתקופה זו, בהתבקשו לכתוב מילים ל"מנגינות סקוטלנד", הוא הגיב בתרומת למעלה מ-100 שירים. הוא תרם תרומות מרכזיות ל"אוסף נבחר של מנגינות סקוטיות מקוריות לקול" של ג'ורג' תומסון וכן ל"מוזיאון המוזיקלי הסקוטי" של ג'יימס ג'ונסון. ניתן לטעון שהתביעה שלו לאלמוות נחה בעיקר על כרכים אלו, שהציבו אותו בשורה הראשונה של משוררים ליריים. ככותב שירים הוא סיפק מילים משלו, לעיתים מעובדות ממילים מסורתיות. הוא שם מילים למנגינות ומנגינות עם סקוטיות שאסף, והלחין עיבודים משלו למוזיקה כולל שינוי מנגינות או יצירה מחדש של מנגינות על בסיס קטעים. במכתבים הוא הסביר שהוא מעדיף פשטות, מקשר שירים לשפה מדוברת שצריכה להיות מושרת בדרכים מסורתיות. הכלים המקוריים היו כינור והגיטרה של התקופה שהייתה דומה לציטרן, אך תמלול השירים לפסנתר הביא לכך שהם מבוצעים בדרך כלל בסגנונות קונצרט קלאסי או אולם מוזיקה. בפסטיבל "Celtic Connections" בן 3 השבועות בגלאזגו בכל ינואר, שירי ברנס מבוצעים לעיתים קרובות עם כינור וגיטרה כאחד.

תומסון כמוציא לאור הזמין עיבודים של "מנגינות סקוטיות, וולשיות ואיריות" על ידי מלחינים בולטים של התקופה כמו יוזף היידן ולודוויג ואן בטהובן, עם מילים חדשות. תורמי המילים כללו את ברנס. בעוד שלעיבודים כאלה הייתה משיכה פופולרית רחבה, המוזיקה של בטהובן הייתה מתקדמת וקשה יותר לנגינה ממה שתומסון התכוון.

ברנס תיאר כיצד היה עליו לשלוט בשירת המנגינה לפני שחיבר את המילים:

> הדרך שלי היא: אני שוקל את הסנטימנט הפואטי, התואם לרעיון שלי של הביטוי המוזיקלי, ואז בוחר את הנושא שלי, מתחיל בית אחד, כשהוא מולחן – שזה בדרך כלל החלק הקשה ביותר בעסק – אני יוצא החוצה, מתיישב מדי פעם, מחפש אובייקטים בטבע סביבי שנמצאים באוניסון או בהרמוניה עם הגיגי הדמיון שלי ועבודת חיקי, מזמזם מדי פעם את המנגינה עם הפסוקים שחיברתי. כשאני מרגיש את המוזה שלי מתחילה להתעייף, אני פורש לאח המבודד של חדר העבודה שלי, ושם מפקיד את שפכי על הנייר, מתנדנד, במרווחי זמן, על הרגליים האחוריות של כורסת המשענת שלי, כדרך לקרוא לביקורת הביקורתית שלי, כשהעט שלי הולך.

ברנס גם עבד כדי לאסוף ולשמר שירי עם סקוטיים, לעיתים מתקן, מרחיב ומעבד אותם. אחד הידועים שבהם הוא "The Merry Muses of Caledonia" (הכותרת אינה של ברנס), אוסף של מילים גסות שהיו פופולריות באולמות המוזיקה של סקוטלנד עד המאה ה-20. בדמפריס, הוא כתב את שירו המפורסם בעולם "A Man's a Man for A' That", שהתבסס על הכתבים ב"זכויות האדם" מאת תומאס פיין, אחד התאורטיקנים הפוליטיים הראשיים של המהפכה האמריקאית. ברנס שלח את השיר בעילום שם ב-1795 למגזין גלאזגו. הוא היה גם רדיקלי לרפורמה וכתב שירים לדמוקרטיה, כגון – "Parcel of Rogues to the Nation" ו-"Rights of Women".

רבים משיריו המפורסמים ביותר של ברנס הם שירים עם המוזיקה המבוססת על שירים מסורתיים ישנים יותר. לדוגמה, "Auld Lang Syne" מוגדר למנגינה המסורתית "Can Ye Labour Lea", "A Red, Red Rose" מוגדר למנגינה של "Major Graham" ו-"The Battle of Sherramuir" מוגדר ל-"Cameronian Rant".

רדיקליות ושירות צבאי

ברנס ניכר מכמה מכרים על ידי הבעת הזדהות חופשית עם המהפכות האמריקאית והצרפתית יחד עם תומכים בריטים ברפורמה דמוקרטית וזכות בחירה אוניברסלית כמו "אגודת ידידי העם", שדגלה ברפורמה פרלמנטרית. ברנס פגש רדיקלים אחרים בפונדק גלוב בדמפריס. דעותיו הפוליטיות הגיעו לידיעת מעסיקיו, בפניהם טען לחפותו. מכיוון שהממסד הבריטי היה עוין לרדיקליות, ברנס הרגיש צורך להפגין את נאמנותו לכתר כדי להגן על הקריירה שלו כגובה מס. לשם כך, הוא התגייס לחיל המתנדבים הבריטי של מתנדבי דמפריס המלכותיים בדרגת טוראי ב-28 במרץ 1795.

ברנס הצטרף לפלוגה השנייה של היחידה, שהוקמה ב-21 במרץ; כל חבריה סיפקו מדים משלהם והסכימו לשרת ללא שכר, אם כי הוגבלו לשרת ברדיוס של חמישה מיילים סביב דמפריס. באפריל כתב ברנס שיר בשם "Does Haughty Gaul Invasion Threat?", שהביע הן רגשות לאומניים בריטיים והן את דעותיו השוויוניות של ברנס; שירותו הצבאי לא מנע ממנו לכתוב שירים ומכתבים מהפכניים בעילום שם. ברנס לקח את שירותו הצבאי ברצינות, והשתתף בעקביות באימוני היחידה, שהיו בדרך כלל כשעתיים פעמיים בשבוע, ומעולם לא נקנס על היעדרות, שיכרות או חוצפה בניגוד לרבים מחבריו החיילים. הוא גם שירת בוועדת האספקה של היחידה מאוגוסט עד אוקטובר 1795.

בריאות מתדרדרת ומוות

בתקופה האחרונה חי ברנס בדמפריס בבית אבן חול אדום דו-קומתי על מיל הול בריי, כיום רחוב ברנס. הבית הוא כיום מוזיאון. הוא יצא למסעות ארוכים על גב סוס, לעיתים קרובות בתנאי מזג אוויר קשים כמפקח מכס, והיה עסוק מאוד בביצוע דוחות. אב לארבעה ילדים צעירים, הוא היה עסוק לעיתים קרובות גם כאוסף שירים ופזמונאי. ככל שבריאותו החלה להתדרדר, הוא הזדקן בטרם עת ושקע בהתקפי ייאוש. שמועות על אי-מתינות (שנטענו בעיקר על ידי פעיל המתינות ג'יימס קורי) אולי הוגזמו. עבודה חקלאית ידנית קשה מוקדם יותר בחייו אולי פגעה בבריאותו של ברנס. לברנס אולי הייתה מחלת לב ראומטית ארוכת שנים, אולי החל כשהיה בן 21, וזיהום חיידקי, אולי נובע ממורסה בשן, אולי החמיר זאת.

בבוקר ה-21 ביולי 1796, מת ברנס בדמפריס בגיל 37. הלוויה התקיימה ב-25 ביולי, היום שבו נולד בנו מקסוול. מכיוון שברנס היה חייל הוא קיבל קבורה צבאית, שכללה את הנחת מדי חיל המתנדבים שלו וחרבו על ארונו, שנישא על ידי חבריו של ברנס במתנדבי דמפריס המלכותיים. הדרגונים הקלים של סינק פורטס והפנסיבלס של אנגוסשייר נכחו גם הם בהלוויה, כאשר הלהקה הצבאית של הראשונים ניגנה את "צעדת המתים" מתוך "שאול" של גאורג פרידריך הנדל. מתנדבי דמפריס המלכותיים ירו שלושה מטחי כבוד מעל ארונו לפני שהופקד בבית קברות בפינה הרחוקה של חצר כנסיית סנט מייקל בדמפריס. "לוח אבן חול" פשוט הוקם כמצבת קברו על ידי ג'ין ארמור, מה שחלק חשו כמעליב לזכרו. גופתו הועברה בסופו של דבר למיקומה הסופי באותו בית קברות, מאוזוליאום ברנס, בספטמבר 1817. גופתה של אלמנתו ג'ין ארמור נקברה איתו ב-1834.

לאחר מותו של ברנס

ארמור נקטה בצעדים כדי להבטיח את רכושו האישי, בין היתר על ידי חיסול שני שטרי חוב בסך 15 ליש"ט (כ-1,100 ליש"ט במחירי 2009). המשפחה פנתה לבית המשפט לערעורים ב-1798 עם תוכנית לפרנס את ילדיו ששרדו על ידי פרסום מהדורה בת ארבעה כרכים של יצירותיו המלאות וביוגרפיה שנכתבה על ידי ג'יימס קורי. מנויים גויסו כדי לעמוד בעלות הראשונית של הפרסום, שהייתה בידיהם של תומאס קאדל וויליאם דייוויס בלונדון וויליאם קריץ', מוכר ספרים באדינבורו. הוג מתעד שגיוס הכספים למשפחתו של ברנס היה איטי באופן מביך, ולקח מספר שנים לצבור כספים משמעותיים באמצעות מאמציהם של ג'ון סים ואלכסנדר קנינגהם.

ברנס קיבל לאחר מותו את חופש העיר דמפריס. הוג מתעד שברנס קיבל את חופש העיר דמפריס ב-4 ביוני 1787, 9 שנים לפני מותו, וגם הפך לבורג'י כבוד של דמפריס.

דרך חמשת ילדיו ששרדו (מתוך 12 שנולדו), לברנס יש מעל 900 צאצאים חיים נכון ל-2019.

הסרת גולגולתו של ברנס

ארמור מתה ב-26 במרץ 1834 ונקברה במאוזוליאום ברנס ב-31 במרץ 1834. הפתיחה מחדש הזמנית של המאוזוליאום סיפקה הזדמנות להוציא את גופתו של ברנס על ידי קבוצה מקומית שהאמינה בפרנולוגיה, פסאודו-מדע שמתרגליו האמינו שניתן לחזות את אישיותו של אדם על ידי מדידת הגולגולות.

בלילה שלפני הלווייתה של ארמור, הקבוצה קיבלה כביכול אישור להוציא את גופתו של ברנס על ידי אחיה, רוברט ארמור. הם הובלו על ידי ארצ'יבלד בלקלוק, מנתח, וג'ון מקדיארמיד, עורך ה"דמפריס קורייר" ופרנולוג. חברי קבוצה אחרים כללו את אדם רנקין, ג'יימס קר, ג'יימס בוגי, אנדרו קרומבי ועוזריהם.

הקבוצה ניסתה להיכנס למאוזוליאום בשעה 19:00, אך היו אנשים רבים נוכחים בבית הקברות והם החליטו לנסות שוב מאוחר יותר באותו ערב. הגולגולת הוסרה ונלקחה לג'יימס פרייזר, טייח מקומי מרחוב קווינסברי, דמפריס. הגולגולת הוחזרה מאוחר יותר לקבר.

יציקת גבס נשלחה לג'ורג' קומב, עורך דין סקוטי ומתרגל פרנולוגיה שבסיסו באדינבורו. קומב פרסם דוח על ממצאיו, שכותרתו 'התפתחות פרנולוגית של רוברט ברנס. מיציקה על גולגולתו שנוצקה בדמפריס, היום ה-31 במרץ, 1834'.

מספר יציקות הגבס

לא ידוע כמה יציקות נעשו על ידי פרייזר, כאשר מקורות מסוימים מדווחים שנעשו שלוש. שש יציקות ידועות אם כי חלקן עשויות להיות עותקים של היציקה המקורית.

המוזיאון האנטומי, אוניברסיטת אדינבורו

- מוזיאון הסופרים, מוזיאון באדינבורו

- מוזיאון מקום הולדתו של רוברט ברנס של הנאמנות הלאומית לסקוטלנד

סגנון ספרותי

סגנונו של ברנס מסומן בספונטניות, ישירות וכנות, ונע מהעוצמה העדינה של כמה משיריו דרך ההומור של "Tam o' Shanter" והסאטירה של "Holy Willie's Prayer" ו-"The Holy Fair".

שירתו של ברנס נשענה על היכרות וידע משמעותיים בספרות קלאסית, מקראית ואנגלית, כמו גם במסורת ה"מאקאר" הסקוטית. ברנס היה מיומן בכתיבה לא רק בשפה הסקוטית אלא גם בניב האנגלי הסקוטי של השפה האנגלית. חלק מיצירותיו, כמו "אהבה וחירות" (הידוע גם כ-"הקבצנים העליזים"), כתובות גם בסקוטית וגם באנגלית עבור אפקטים שונים.

נושאיו כללו רפובליקניזם (הוא חי בתקופת המהפכה הצרפתית) ורדיקליות, אותם ביטא בחשאי ב-"Scots Wha Hae", פטריוטיות סקוטית, אנטי-קלריקליות, אי-שוויון מעמדי, תפקידי מגדר, פרשנות על הכנסייה הסקוטית של זמנו, זהות תרבותית סקוטית, עוני, מיניות והיבטים מועילים של התרועעות פופולרית (הוללות, ויסקי סקוטי, שירי עם, וכן הלאה).

העליות והמורדות הרגשיים החזקים הקשורים לרבים משיריו של ברנס הובילו כמה, כמו הביוגרף של ברנס רוברט קרופורד, להציע שהוא סבל מדיכאון מאני – השערה שנתמכה על ידי ניתוח של דגימות שונות של כתב ידו. ברנס עצמו התייחס לסבל מפרקים של מה שכינה "blue devilism". הנאמנות הלאומית לסקוטלנד המעיטה בערך ההצעה בנימוק שהראיות אינן מספיקות כדי לתמוך בטענה.

השפעה

### בריטניה

ברנס מסווג בדרך כלל כמשורר פרוטו-רומנטי, והוא השפיע מאוד על ויליאם וורדסוורת', סמואל טיילור קולרידג' ופרסי ביש שלי. השפעותיו הספרותיות הישירות בשימוש בסקוטית בשירה היו אלן רמזי ורוברט פרגוסון. אנשי הספרות של אדינבורו עבדו כדי לסנטימנטליז את ברנס במהלך חייו ולאחר מותו, תוך שהם מבטלים את השכלתו על ידי כינויו "איכר מלומד על ידי השמיים". ברנס השפיע על סופרים סקוטים מאוחרים יותר, במיוחד יו מקדיארמיד, שנלחם לפרק את מה שחש שהפך לכת סנטימנטלית ששלטה בספרות הסקוטית.

### קנדה

לברנס הייתה השפעה משמעותית על אלכסנדר מקלאכלן והשפעה מסוימת על רוברט שירות. בעוד שזה אולי לא כל כך ברור בפסוקים האנגליים של שירות, שהם קיפלינגיים, זה ניכר יותר בפסוקים הסקוטיים שלו.

קנדים סקוטים אימצו את רוברט ברנס כסוג של משורר פטרון ומציינים את יום הולדתו בחגיגות. 'יום רובי ברנס' נחגג מניופאונדלנד ולברדור ועד נאנאימו. בכל שנה, עיתונים קנדיים מפרסמים ביוגרפיות של המשורר, רשימות של אירועים מקומיים ותפריטי מזנון. אוניברסיטאות מציינות את התאריך במגוון דרכים: ספריית אוניברסיטת מקמאסטר ארגנה אוסף מיוחד והמרכז ללימודים סקוטיים של אוניברסיטת סיימון פרייזר ארגן קריאת מרתון של שירת ברנס. הסנאטור הית' מקווארי התבדח על ראש הממשלה הראשון של קנדה ש"בעוד שברנס [רובי] האהוב הלך על יין, נשים ושיר, עמיתו הסקוטי, ג'ון א. לא רדף אחרי נשים ולא היה מוזיקלי!" 'גונג האגיס פאט צ'וי' הוא הכלאה של ראש השנה הסיני ויום רובי ברנס, שנחגג בוונקובר מאז סוף שנות ה-90.

### ארצות הברית

בינואר 1864, הנשיא אברהם לינקולן הוזמן להשתתף בחגיגת רוברט ברנס על ידי רוברט קרופורד; ואם לא יוכל להשתתף, לשלוח טוסט. לינקולן חיבר טוסט.

דוגמה להשפעתו הספרותית של ברנס בארה"ב נראית בבחירתו של הסופר ג'ון סטיינבק בכותרת הרומן שלו מ-1937, "על עכברים ואנשים", שנלקחה משורה בבית השני לפני האחרון של "To a Mouse": "התוכניות הטובות ביותר של עכברים ואנשים / משתבשות לעיתים קרובות." השפעתו של ברנס על משוררים עממיים אמריקאים כמו ג'יימס ויטקומב ריילי ופרנק לבי סטנטון הוכרה על ידי הביוגרפים שלהם. כשנשאל ב-2008 על מקור ההשראה היצירתית הגדולה ביותר שלו, בחר הזמר-יוצר בוב דילן בשיר של ברנס מ-1794 "A Red, Red Rose" כמילים שהיו להן ההשפעה הגדולה ביותר על חייו.

הסופר ג'. ד. סלינג'ר השתמש בפרשנות השגויה של הגיבור הולדן קולפילד לשיר של ברנס "Comin' Through the Rye" ככותרת שלו וכפרשנות עיקרית לאחיזתו של קולפילד בילדותו ברומן שלו מ-1951 "התפסן בשדה השיפון". השיר, שלמעשה עוסק במפגש, נחשב על ידי קולפילד כעוסק בהצלת אנשים מנפילה מהילדות.

### רוסיה

ברנס הפך ל"משורר העם" של רוסיה. ברוסיה הצארית תורגם ברנס לרוסית והפך למקור השראה לעם הרוסי הפשוט והמדוכא. ברוסיה הסובייטית, הוא הועלה כמשורר הארכיטיפי של העם. כמעריץ גדול של האתוס השוויוני שמאחורי המהפכות האמריקאית והצרפתית שהביע את השוויוניות שלו בשירים כמו "אודת יום הולדת לג'ורג' וושינגטון" או "האם יש כאן עוני ישר" (הידוע בדרך כלל כ-"A Man's a Man for a' that"), ברנס היה ממוקם היטב לאישור על ידי המשטר הקומוניסטי כאמן "פרוגרסיבי". תרגום חדש של ברנס שהחל ב-1924 על ידי סמואיל מרשק התברר כפופולרי מאוד, ומכר מעל 600,000 עותקים. ברית המועצות כיבדה את ברנס בבול הנצחה ב-1956. הוא נותר פופולרי ברוסיה לאחר נפילת ברית המועצות.