אוגוסט פון קוצביו

> ישנו עולם אחר וטוב יותר.

אוגוסט פרידריך פרדיננד פון קוצביו (August Friedrich Ferdinand von Kotzebue) היה מחזאי וסופר גרמני, שעבד גם כקונסול ברוסיה ובגרמניה. בשנת 1817, אחד מספריו של קוצביו נשרף במהלך פסטיבל וארטבורג. הוא נרצח בשנת 1819 על ידי קרל לודוויג זנד (Karl Ludwig Sand), חבר מיליטנטי באגודות הסטודנטים הלאומניות (Burschenschaften). רצח זה העניק למטרניך (Metternich) את העילה להוציא את תקנות קרלסבאד של 1819, שפיזרו את אגודות הסטודנטים, דיכאו את העיתונות הליברלית והגבילו ברצינות את החופש האקדמי במדינות הקונפדרציה הגרמנית.

חיים

קוצביו נולד בוויימאר למשפחת סוחרים מכובדת בשם קוצביו והתחנך בגימנסיה וילהלם-ארנסט בוויימאר, שם היה דודו, הסופר והמבקר יוהאן קרל אוגוסט מוזאוס (Johann Karl August Musäus), בין מוריו. בשנת 1776 שיחק קוצביו הצעיר לצד גתה (Goethe) במחזהו האחרון של גתה Die Geschwister בעת הצגת הבכורה שלו בוויימאר. בשנת 1777, בגיל שש-עשרה, נרשם לאוניברסיטת ינה כדי ללמוד מדעי המשפט. הוא המשיך את לימודיו באוניברסיטת דואיסבורג, סיים את לימודיו בשנת 1780, ועסק בתחילה כעורך דין בוויימאר.

באמצעות קשריו עם הרוזן גורץ (Graf Goertz), שגריר פרוסיה בחצר רוסיה, הפך קוצביו למזכירו של המושל הכללי של סנקט פטרבורג. בשנת 1783 מונה לשמאי בבית הדין הגבוה לערעורים ברבא, שם נשא לאישה את בתו של לוטננט גנרל רוסי. הוא קיבל תואר אצולה בשנת 1785 והפך לנשיא המגיסטראט של מחוז אסטוניה, פרובינציה של האימפריה הרוסית.

ברבא התקבלו יצירותיו הספרותיות הראשונות באהדה. הרומנים שלו Die Leiden der Ortenbergischen Familie (ייסורי משפחת אורטנברג, 1785) ו-Geschichte meines Vaters (תולדות אבי, 1788) זכו להערכה; עוד יותר מכך זכו מחזותיו Adelheid von Wulfingen (1789), Menschenhass und Reue (מיזנתרופיה וחרטה, 1790) ו-Die Indianer in England (האינדיאנים באנגליה, 1790).

הכרזה על שני מחזות מאת אוגוסט פון קוצביו שהוצגו בתיאטרון ברוז' ב-8 באוגוסט 1813

המוניטין הטוב של עבודות אלו נהרס כמעט כליל על ידי סאטירה דרמטית שנויה במחלוקת, Doktor Bahrdt mit der eisernen Stirn (דוקטור בארדט עם מצח הברזל), שהופיעה בשנת 1790 תחת שמו של קניגה (Knigge) על דף השער. המחזה נכתב כתגובה למחלוקת בין י.ג. צימרמן (J.G. Zimmermann) לבין מנהיגי מפלגת הנאורות בברלין, וקישר כל אחד ממתנגדיו של צימרמן לסטייה מינית מסוימת. קוצביו הכחיש את כתיבת היצירה, גם כאשר המשטרה החלה לחקור את הנושא. דבר זה נידה אותו הן מצימרמן והן מקניגה, שהיו בעבר בעלי בריתו, וגם הקנה לקוצביו מוניטין של חוסר יושר ותאווה שלא הצליח לנער מעליו לעולם.

לאחר מות אשתו הראשונה בשנת 1790, פרש קוצביו מהשירות הרוסי והתגורר זמן מה בפריז ובמיינץ. בשנת 1795 התיישב באחוזה שרכש ליד רבא והקדיש את עצמו לכתיבה. בתוך שנים ספורות בלבד, פרסם שישה כרכים של מגוון מערכונים וסיפורים (Die jüngsten Kinder meiner Laune, 1793–1796) ויותר מעשרים מחזות, שרבים מהם תורגמו לכמה שפות אירופיות.

בשנת 1798 מונה למחזאי בתיאטרון החצר בווינה, אך חילוקי דעות עם השחקנים אילצו אותו להתפטר. לאחר מכן חזר לעיר הולדתו, אך מכיוון שלא היה ביחסים טובים עם גתה רב-העוצמה ותקף בגלוי את הסגנון הרומנטי שגתה היה מזוהה איתו, מעמדו בוויימאר לא היה נוח.

באפריל 1800 החליט לחזור לסנקט פטרבורג, אך במהלך מסעו לשם נעצר בגבול בחשד להיותו יעקוביני והובל לטובולסק שבסיביר. עם זאת, הוא כתב קומדיה שהחמיאה ליהירותו של הקיסר פאבל הראשון מרוסיה; הוא הוחזר במהרה, קיבל אחוזה בואורו מאדמות הכתר של ליבוניה, ומונה למנהל התיאטרון הגרמני בסנקט פטרבורג. קוצביו כתב על תקופה זו בחייו באוטוביוגרפיה Das merkwürdigste Jahr meines Lebens (השנה המוזרה ביותר בחיי).

קוצביו חזר לגרמניה בשנת 1801, לאחר ההתנקשות בקיסר פאבל הראשון. משלא הצליח לבסס את מעמדו בחוגים הספרותיים של וויימאר, עבר לברלין, שם ערך את Der Freimutige בשיתוף עם גרליב מרקל (Garlieb Merkel) בין השנים 1803 ל-1807. בשנת 1803 החל בפרסום Almanach dramatischer Spiele (אלמנך אמנויות הדרמה), שפורסם לאחר מותו בשנת 1820.

בשנת 1806, לאחר ניצחונו של נפוליאון בקרב ינה-אאורשטדט, נמלט קוצביו לרוסיה ובבטחה שבאחוזתו בירלפ, אסטוניה, כתב מאמרים סאטיריים רבים נגד נפוליאון בונפרטה, שפורסמו בכתבי העת שלו Die Biene (הדבורה) ו-Die Grille (הצרצר).

הוא החל לעבוד במשרד החוץ בסנקט פטרבורג בשנת 1816 ונשלח לגרמניה כקונסול כללי של רוסיה שנה לאחר מכן. היו שחשדו בו כמרגל, ודעה זו נותרה בעינה זמן רב, אך בעידן המודרני הוכח כי אין לה בסיס: הוא דיווח רק על עניינים שהיו כבר נחלת הכלל. עם זאת, הוגן לומר שהוא היה פרקליטה של רוסיה בגרמניה.

התנקשות

בכתב עת שבועי Literarisches Wochenblatt שפרסם בוויימאר, הוא לעג ליומרותיהם של אותם גרמנים שדרשו מוסדות חופשיים, ועד מהרה הפך לשנוא נפשם של הליברלים הלאומנים. אחד מהם, קרל לודוויג זנד, סטודנט לתאולוגיה, תכנן להרוג אותו. ב-18 במרץ 1819, זמן קצר לאחר שקוצביו עבר עם משפחתו למנהיים, תקף זנד את קוצביו בביתו. על פי אלכסנדר דיומא האב (Alexandre Dumas, père), כאשר אחד מילדיו של קוצביו הופיע והחל לבכות, זנד איבד את עשתונותיו ודקר את עצמו.

דקירתו של קוצביו

זנד נעצר וטופל בזהירות עד שהחלים. במשפטו טען שקוצביו הוא אויב העם הגרמני, אך הוא הורשע ברצח והוצא להורג מאוחר יותר באותה שנה.

ההתנקשות בקוצביו סיפקה לנסיך מטרניך טיעונים לשכנע את הקונפדרציה לחוקק את תקנות קרלסבאד, שהטילו מגבלות קשות יותר על האוניברסיטאות והעיתונות.

עבודה

למרות שזכה לביקורות שליליות ממבקרים – שרבים מהם ראו בעבודתו בלתי מוסרית – קוצביו היה אחד הסופרים הפופולריים ביותר בתקופתו. במאמרו "מדוע יש לי כל כך הרבה אויבים?", הוא האשים את קנאתם בפרסומו. הוא היה שמרן פוליטי וקוסמופוליטי בהשקפתו ויצא נגד האנטישמיות של הסטודנטים הלאומנים.

בשנת 1812 פנה אליו בטהובן (Beethoven), שהציע לקוצביו לכתוב את הליברית לאופרה על אטילה, יצירה שלא נכתבה מעולם. בטהובן אכן יצר מוזיקה נלווית לשני מחזות של קוצביו, "חורבות אתונה" (אופוס 113 של בטהובן) ו"המלך סטפן" (אופוס 117).

מלבד מחזותיו, כתב קוצביו כמה יצירות היסטוריות: ספרו "תולדות האימפריות הגרמניות" נשרף על ידי סטודנטים לאומנים בפסטיבל וארטבורג בשנת 1817, אירוע שזנד נכח בו.

דיוקן של קוצביו בוויימאר

עדיין נקראים כתביו האוטוביוגרפיים: Meine Flucht nach Paris im Winter 1790 (1791), Über meinen Aufenthalt in Wien (1799), Das merkwürdigste Jahr meines Lebens (1801), Erinnerungen aus Paris (1804), ו-Erinnerungen von meiner Reise aus Liefland nach Rom und Neapel (1805).

כמחזאי הוא היה פורה ביותר: מחזותיו מנו למעלה מ-200 והיו פופולריים מאוד, לא רק בגרמניה אלא בכל רחבי אירופה. הצלחתו, לעומת זאת, נתפסה כנובעת פחות מיכולת ספרותית או פואטית בולטת מאשר מהכישרון הגדול שלו בהמצאת סיטואציות אפקטיביות. הוא במיטבו בקומדיות כמו Der Wildfang, Die beiden Klingsberg ו-Die deutschen Kleinstädter, המכילות תיאורים של החיים בגרמניה. מחזות אלו החזיקו מעמד על הבמה בגרמניה זמן רב לאחר ש"מיזנתרופיה וחרטה" המפורסם פעם (שידוע באנגליה בשם The Stranger), Graf Benjowsky, וטרגדיות אקזוטיות שאפתניות כמו Die Sonnenjungfrau ו-Die Spanier in Peru (ששרידן עיבד כ-Pizarro) נשכחו.

היסטוריונים של התיאטרון רואים בדרך כלל בהצלחה המסחררת של The Stranger, הגרסה האנגלית ל-Menschenhass und Reue, הן באנגליה (שם עלה ב-1798) והן בארצות הברית, כאחד הסממנים לפופולריות העולה של המלודרמה התיאטרלית, ששלטה בבמות אירופה ואמריקה במשך שבעים וחמש השנים הראשונות של המאה התשע-עשרה.

שני אוספים של מחזותיו של קוצביו פורסמו במהלך חייו: Schauspiele (5 כרכים, 1797); Neue Schauspiele (23 כרכים, 1798–1820). יצירתו Sämtliche dramatische Werke הופיעה ב-44 כרכים בשנים 1827–1829, ושוב, תחת הכותרת Theater, ב-40 כרכים בשנים 1840–1841. מבחר ממחזותיו ב-10 כרכים הופיע בלייפציג בשנים 1867–1868. ראו היינריך דורינג (Heinrich Doring), A. von Kotzebues Leben (1830); ו. פון קוצביו, A. von Kotzebue (1881); ש. רבני (Ch. Rabany), Kotzebue, sa vie et son temps (1893); ו. סלייר (W. Sellier), Kotzebue in England (1901).

מורשת

קוצביו היה אב ל-18 ילדים, ביניהם הדיפלומט קרל פון קוצביו, מוריץ פון קוצביו, פאבל דמטריוס קוצביו, אלכסנדר קוצביו וחוקר הארצות אוטו פון קוצביו (Otto von Kotzebue).

רחוב קוצביו בקלאמייה, טאלין, אסטוניה, קרוי על שמו ועל שם בני משפחה אחרים שהתגוררו ברחוב, במיוחד בנו אוטו.

"הצעדה הטורקית" של בטהובן, שנכתבה במקור כחלק מהמוזיקה הנלווית ל"חורבות אתונה" של פון קוצביו, הפכה לאחת היצירות הידועות ביותר של מלחין זה.

ג'יין אוסטן (Jane Austen) ראתה מחזה של קוצביו, The Birthday, בבאת' בשנת 1799. מאוחר יותר השתמשה בגרסה מתורגמת של מחזה אחר שלו, Das Kind der Liebe (1791), הידוע באנגליה כ-Lover's Vows, ברומן שלה "מנספילד פארק".