אוגוסט וילהלמי: האיש ששתי אגדות כינו אותו הפגניני הבא
כאשר שמעה הסופרן הנרייטה זונטג את אוגוסט וילהלמי (August Wilhelmj) בן השבע מנגן בכינור, היא חזתה לפי הדיווחים שיהפוך ל"פגניני הגרמני". תשע שנים לאחר מכן, בגיל שש-עשרה, שמע אותו פרנץ ליסט ונתן פסק דין כמעט זהה, כשהוא מכנה אותו "פגניני לעתיד". שניים מהשופטים המוזיקליים התובעניים ביותר של התקופה הגיעו באופן עצמאי לאותה השוואה, ווילהלמי בילה את הקריירה שלו בניסיון לעמוד בה ולסבך אותה – והפך, לפי עדותה של הערכה מאוחרת אחת, פחות לפגניני שני ויותר ל"כנר הגדול האחרון בסגנון הגרמני".
עילוי מוקדם ומוערך
וילהלמי נולד ב-21 בספטמבר 1845 באוזינגן (Usingen), בדוכסות נסאו. הוא נתן את הקונצרט הציבורי הראשון שלו בגיל שמונה, בוויסבאדן, וכישרונו משך תשומת לב רצינית מוקדם – התחזית של זונטג הגיעה באותה שנה שבה החל להופיע בפומבי. הוא התאמן באופן פורמלי בקונסרבטוריון של לייפציג תחת פרדיננד דויד, אחד הפדגוגים המשפיעים ביותר של הכינור בתקופה, בין השנים 1861 ל-1863, למד תיאוריה מוזיקלית והלחנה לצד מוריץ האופטמן, והמשיך את לימודי ההלחנה שלו תחת יואכים ראף בפרנקפורט ב-1864. בשנת 1861, במהלך תקופה מעצבת זו, שמע אותו ליסט מנגן והכריז עליו כפגניני הבא – אישור מאחד הנגנים המפורסמים ביותר שחיו באותה עת, ואחד שליווה את וילהלמי למשך שארית הקריירה שלו.
כנר ראשי בביירוית
המינוי המקצועי המשמעותי ביותר מבחינה היסטורית של וילהלמי הגיע ב-1876, כאשר שימש ככנר ראשי – מוביל הכינורות הראשונים – בפסטיבל ביירוית הראשון, עבור הבכורה של מחזור האופרות "טבעת הניבלונג" של ריכרד וגנר. זה הציב אותו במרכז אחד האירועים המכוננים במוזיקה של המאה התשע-עשרה, בעבודה ישירה תחת פיקוחו של וגנר בהפקה שעיצבה מחדש את האופרה הגרמנית וביססה את הפסטיבל שעדיין נושא את שמו של המלחין. המינוי שיקף לא רק את מעמדו הטכני של וילהלמי בקרב הכנרים הגרמנים של התקופה, אלא את האמון שמעגל המקורבים של וגנר נתן בו להוביל תזמורת דרך יצירה חדשה, תובענית טכנית וחסרת תקדים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קריירת סיורים בינלאומית
וילהלמי סייר רבות בעשורים הבאים, כולל סיור באוסטרליה ב-1881 והזמנה בולטת ב-1885 להופיע בפני משק הבית של הסולטאן העות'מאני, סימן למוניטין הבינלאומי שלו שהגיע הרבה מעבר לאולמות הקונצרטים האירופיים. הוא בנה קהל משמעותי בלונדון לאחר שהוצג שם על ידי הסופרן המפורסמת ג'ני לינד ב-1886, אישור נוסף מדמות מוזיקלית מרכזית שעזר לבסס את מעמדו בבריטניה, שם התיישב בסופו של דבר. דפוס זה – מבצע מפורסם בינלאומי אחד אחרי השני שמעיד עליו, מזונטג בילדותו ועד ליסט בבגרותו ועד לינד בגיל העמידה – עובר לאורך כל הקריירה שלו והוא אחד הסימנים הברורים ביותר לאופן שבו המאזינים התובעניים ביותר של התקופה העריכו אותו בעקביות. בשנת 1894 הוא מונה לפרופסור לכינור בבית הספר גילדהול למוזיקה ודרמה בלונדון, תפקיד שבו החזיק למשך שארית הקריירה שלו, כשהוא מאמן דור חדש של נגנים שכלל את נהאן פרנקו, איילמר בואסט ואת האחים גרימסון.
העיבוד שהאריך ימים יותר מהמבצע
המורשת המוכרת ביותר של וילהלמי כיום קשורה מעט לקריירת הביצוע שלו והרבה לעיבוד אחד: התעתיק שלו לפרק השני של הסוויטה התזמורתית מס' 3 של באך לכינור ופסנתר, שפורסם ב-1871 וידוע בכינויו "אוויר על מיתר סול" (Air on the G String) מכיוון שוילהלמי העביר את המלודיה כך שניתן יהיה לנגן אותה כולה על המיתר הנמוך ביותר של הכינור. העיבוד הפך, ונשאר, לאחת היצירות הקלאסיות הקצרות המבוצעות והמוקלטות ביותר בעולם – הרבה מעבר לפרסום של כמעט כל דבר אחר בקטלוג היצירות והתעתיקים של וילהלמי עצמו. הוא גם תזמר מחדש את קונצ'רטו לכינור מס' 1 של פגניני בשנים 1883–1884, פרויקט שהציב אותו בדיאלוג ישיר עם המלחין עצמו שאליו הושווה מאז ילדותו. הוא ניגן על סדרה של כלים יוקרתיים לאורך הקריירה שלו, כולל סטרדיוואריוס מ-1725, גואדניני מ-1785 ופרסנדה מ-1843.
משפחה
משפחתו של וילהלמי נותרה מחוברת למוזיקה גם אחריו: גיסתו, מריה וילהלמי, הייתה בעצמה מלחינה וזמרת, ובנו, אדולף וילהלמי, המשיך ללמד כינור בקונסרבטוריון של בלפסט ובאקדמיה המלכותית האירית למוזיקה בדבלין, מה שהרחיב את נוכחות המשפחה בפדגוגיה של הכינור האירופי לדור הבא.
מדוע אוגוסט מכונה גאון
הגאונות המיוחסת לוילהלמי היא מקרה ספציפי ומתועד היטב של מיומנות טכנית ופרשנית מופלאה על הכלי שלו, שאושרה מוקדם ושוב ושוב על ידי דמויות ללא מניע להחמיא לכישרון בינוני: ה"פגניני הגרמני" של הנרייטה זונטג בגיל שבע וה"פגניני לעתיד" של פרנץ ליסט בגיל שש-עשרה הוצעו שניהם על ידי מבצעים שפעלו בצמרת התחומים שלהם, כשהם משווים את וילהלמי לדמות היחידה שהמוזיקה הקלאסית המערבית מתייחסת אליה כאל אמת המידה לווירטואוזיות בכינור. השוואה זו, עם זאת, היא גם הגבול הכנה של הטענה. המוניטין של פגניני נשען בחלקו על חדשנות טכנית רדיקלית – הבאת טכניקות נגינה לרפרטואר המרכזי שלא היו קיימות כמעט לפניו – ושום דבר ברקורד של וילהלמי אינו מעיד על כך שהוא השתווה לסוג כזה של המצאה טכנית; הערכה מאוחרת יותר מכנה אותו בזהירות רבה יותר "הכנר הגדול האחרון בסגנון הגרמני", תיאור של שליטה מעולה ומשמעתית בתוך מסורת מבוססת ולא טענה להרחבת המסורת עצמה. תרומתו העמידה ביותר להיסטוריה המוזיקלית, למרבה האירוניה, לא הייתה ביצוע וירטואוזי כלל אלא עיבוד – "אוויר על מיתר סול" – יצירה של תעתיק והתאמה ולא של הלחנה או טכניקה רדיקלית. החשבון הכנה, אם כן, מזכה אותו בנגינה יוצאת דופן שזכתה לאישור ביקורתי ובתרומה עריכתית מתמשכת לרפרטואר, תוך ציון שהמסגור של "הפגניני הבא" היה יותר מדד לשבחים הגבוהים ביותר שהיו זמינים באותה תקופה מאשר טענה שוילהלמי השתווה להשפעה ההיסטורית הספציפית של פגניני.
מורשת
וילהלמי מת ב-22 בינואר 1908 בלונדון, ונקבר בנורדפרידהוף (Nordfriedhof) בוויסבאדן, ליד המקום שבו החלה הקריירה שלו. הוראתו בבית הספר גילדהול עיצבה קבוצה של כנרים שהוכשרו בלונדון לתוך המאה העשרים, אך זהו התעתיק שלו לבאך מ-1871 שנושא את שמו לאולמות הקונצרטים ולהקלטות כיום, המבוצע על ידי כנרים שאולי אינם יודעים דבר אחר על האיש שעמד פעם לצד וגנר בביירוית.