אוגוסט וילהלם שלגל: האיש שהעניק לגרמניה את שייקספיר
הוא תרגם שבעה-עשר מחזות של מחזאי זר בצורה כה מוחלטת למקצבי שפתו שלו, עד שקוראים גרמנים במשך מאתיים שנה האמינו למחצה ששייקספיר נולד כשהוא דובר גרמנית. אוגוסט וילהלם שלגל מעולם לא כתב את המחזה, השיר או השיטה שהפכו אותו למפורסם בזכות עצמו — הוא הפך את עבודתם של אחרים לקריאה, ובכך עיצב מחדש את האופן שבו יבשת שלמה חשבה על אמנות.
בנו של כומר בגטינגן
נולד ב-8 בספטמבר 1767 בהנובר למשפחת כומר פרוטסטנטי — דודו יוהאן אליאס שלגל (Johann Elias Schlegel) כבר היה סופר מוכר, ואחיו הצעיר פרידריך (Friedrich Schlegel) עתיד היה להפוך לשותפו האינטלקטואלי וליריבו לכל החיים — שלגל התחנך במקום הולדתו לפני שנכנס לאוניברסיטת גטינגן ב-1787 כדי ללמוד פילולוגיה קלאסית ואסתטיקה. ההכשרה העניקה לו את מה שיהפוך לסימן ההיכר שלו: יכולת לנוע בשטף בין שפות ומסורות ספרותיות, בקראו יוונית, לטינית, אנגלית, איטלקית ולימים סנסקריט בנוחות שווה. לאחר גטינגן בילה מספר שנים כמורה פרטי באמסטרדם, אתנחתא לא זוהרת לפני שקריירה האמיתית שלו החלה.
ינה והאתנאום
בשנת 1796 עבר שלגל לינה, שהייתה אז הבירה האינטלקטואלית של גרמניה, שם הזמין אותו פרידריך שילר (Friedrich Schiller) לתרום לכתב העת Die Horen. שנתיים לאחר מכן, יחד עם אחיו פרידריך, הוא הקים את כתב העת Athenäum (1798–1800), אשר בריטניקה מכנה "האורגן של הרומנטיקה הגרמנית". האחים שלגל השתמשו בדפיו כדי להגדיר, בזמן אמת, מה יכולה להיות רגישות רומנטית — חסרת סבלנות כלפי הרציונליזם של עידן האורות, רעבה לרוחניות של ימי הביניים, ומחויבת לרעיון שביקורת עצמה יכולה להיות פעולה יצירתית. אותה תקופה הביאה עמה את נישואיו ב-1796 לקרולין מיכאליס (Caroline Michaelis), אישה מבריקה ועצמאית שפעלה באותה חוג רומנטי בינה; היא התגרשה ממנו ב-1803 כדי להינשא לפילוסוף פרידריך שלינג (Friedrich Schelling), מהלומה אישית שלא עצרה את הקריירה הציבורית של שלגל מלהאיץ.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →תרגום יבשת
בין 1797 ל-1810, תרגם שלגל שבעה-עשר ממחזותיו של שייקספיר לגרמנית — משימה שהושלמה על ידי משתפי פעולה תחת הדרכתו של לודוויג טיק (Ludwig Tieck) רק עד שנת 1833. בריטניקה מכנה את התוצאה בפשטות "התרגום הגרמני הטוב ביותר של ויליאם שייקספיר" שיוצר אי פעם, והוא נותר הטקסט הגרמני הסטנדרטי של המחזות עד היום. אך שלגל לא עצר בשייקספיר: הוא תרגם גם את קלדרון (Pedro Calderón de la Barca), דנטה (Dante Alighieri), פטרארקה (Petrarch) וסרוונטס (Miguel de Cervantes) לגרמנית, ובכך בנה גשר שדרכו יכולה כל הספרות האירופית הדרומית והמערבית להגיע לקוראים גרמנים שלא הייתה להם גישה אחרת אליה. הרצאותיו בברלין ב-1801 סקרו את ההיסטוריה הספרותית האירופית, ובניסוח של בריטניקה, הטילו "בוז על הקלאסיציזם היווני-רומי ועידן האורות" לטובת נרטיב רומנטי חלופי. הרצאותיו בווינה בשנים 1808–1809, שקידמו את שייקספיר ואת הדרמה הרומנטית, תורגמו ונקראו ברחבי אירופה, ועיצבו את האופן שבו מבקרים אנגלים — קולרידג' (Samuel Taylor Coleridge) ביניהם — חשבו על המחזאי הלאומי שלהם.
תיאוריה של אמנות נגד חיקוי
כתיבתו הביקורתית של שלגל לא הייתה תיאורית בלבד; לפי האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד, המהלך הפילוסופי המרכזי שלו היה לדחות את הרעיון הישן שאמנות היא חיקוי של הטבע ולטעון במקום זאת שאמנות נובעת מכוח יצירתי ועליה לגלם אמיתות נצחיות אליהן מגיעים דרך מה שהוא כינה "בחירה כמעט לא מודעת בדרגה הגבוהה ביותר של מצוינות". הוא מתח קו ברור בין סגנון, בחירה אמנותית טרנסצנדנטית, לבין מאנייריזם בלבד, טיק אישי מוגבל — הבחנה שהעניקה למבקרים מאוחרים אוצר מילים לשיפוט גדולה במקום רק קטלוג טכניקה. הוא גם קרא את ההבדל בין אמנות עתיקה למודרנית דרך השבר ההיסטורי של הנצרות, ומסגר את האמנות הרומנטית כביטוי של Sehnsucht (געגוע), כמיהה לאחדות אבודה שהאמנות הקלאסית, בהרמוניה העצמית שלה, מעולם לא הייתה צריכה להרגיש. על השפה עצמה הוא הרחיק לכת עוד יותר, בטענו ששפה היא במהותה שירה — שדיבור רגיל כבר מכיל את אותה קיבולת יצירתית שמשורר רק מפעיל בצורה מודעת יותר, רעיון שהאנציקלופדיה של סטנפורד מציינת כי הוא מקדים את ההבחנה המאוחרת של פרדיננד דה סוסיר (Ferdinand de Saussure) בין langue (לשון) ל-parole (דיבור).
סנסקריט, בון, וקריירה שנייה
לאחר שנים של נסיעות כמלווה של מאדאם דה סטאל (Madame de Staël) ותקופה כמזכיר עיתונות של יורש העצר השוודי ברנדוט (Jean Baptiste Jules Bernadotte) בשנים 1813–14, קיבל שלגל פרופסורה באוניברסיטת בון שנוסדה זה עתה בשנת 1818. שם הוא ייסד למעשה את לימודי הסנסקריט האקדמיים בגרמניה, הקים בית דפוס לסנסקריט וייסד את כתב העת Indische Bibliothek, שדרכו פרסם מהדורות של הבהגווד גיטא והראמאיאנה — הפעם הראשונה שבה טקסטים אלו הועמדו לרשות הציבור במהדורות מדעיות גרמניות ברמה כזו של יסודיות. זו הייתה, בקנה מידה קטן, אותה פעולה שביצע עבור שייקספיר: לקיחת גוף של גאונות זרה והפיכתו לזמין באופן קבוע לקהל חדש.
מדוע אוגוסט נקרא גאון
כינויו של שלגל כגאון דורש זהירות, כיוון שהמאה שלו כבר התווכחה על כך. התקפתו האכזרית של היינריך היינה (Heinrich Heine) ב-1835 עליו — המתארת את שלגל כפופולריזטור נגזר הנסמך על גאונותם של אחרים במקום כיוצר מקורי — גרמה נזק מתמשך למוניטין שלו, והיא מכילה אמת של ממש: שלגל לא כתב שום פאוסט, שום פנומנולוגיה של הרוח, שום שיר בר-קיימא משלו שמתדרג עם הסופרים שתרגם. מה שהיה לו במקום זאת היה יכולת נדירה וקשה יותר לתיאור: אוזן מדויקת כל כך ומוח ביקורתי שיטתי כל כך, שהוא יכול היה לספוג רגישות זרה שלמה — של שייקספיר, של קלדרון, של האפוסים בסנסקריט — ולשכפל אותה בגרמנית מבלי לשטח אותה. ולטר בנימין (Walter Benjamin), שכתב עשורים לאחר מכן, כינה את סירובו של שלגל לעודף ספקולטיבי לטובת עיסוק קרוב ביצירות אמנות בפועל "מודרני באופן מפתיע", והשפעתו על קולרידג', שלינג והגל (Georg Wilhelm Friedrich Hegel) מעידה על מהות אינטלקטואלית אמיתית ולא רק על מיומנות גרידא. פסק הדין הכנה הוא שהגאונות של שלגל הייתה של סינתזה והעברה ולא של המצאה — אינטליגנציה ביקורתית ולשונית מהדרגה הראשונה, גם אם לא הפיקה אף יצירה מקורית מהדרגה הראשונה. העובדה שהביוגרפיה המלאה הראשונה שלו הופיעה רק ב-2016 מעידה על כך שהמחקר עדיין מנסה להשיג את ההבנה מה גאונות מסוג זה שווה.
מורשת
שלגל מת בבון ב-12 במאי 1845, בגיל שבעים ושבע. תרגומיו לשייקספיר עדיין מוצגים על במות גרמניות כמעט ללא שינוי, אריכות ימים נדירה לכל תרגום, ומהדורות הסנסקריט שלו סייעו לייסד דיסציפלינה אקדמית שלמה. מאתיים שנה מאוחר יותר, הטיעון בעד גאונותו נשען פחות על יצירה בודדת כלשהי ויותר על המספר הרב של דלתות שפתח כדי שיצירות מופת של אחרים יוכלו לעבור דרכן.