רוברט פרוסט

רוברט פרוסט

רוברט לי פרוסט (26 במרץ 1874 – 29 בינואר 1963) היה משורר אמריקאי. ידוע בתיאוריו הריאליסטיים של חיי הכפר ובשליטתו בשפה האמריקאית המדוברת, פרוסט כתב לעיתים קרובות על הגדרות מחיי הכפר בניו אינגלנד בתחילת המאה ה-20, תוך שימוש בהם כדי לבחון נושאים חברתיים ופילוסופיים מורכבים.

פרוסט, שזכה לכבוד רב במהלך חייו, הוא המשורר היחיד שקיבל ארבעה פרסי פוליצר לשירה. הוא הפך לאחת מ"הדמויות הספרותיות הציבוריות" הנדירות של אמריקה, "כמעט מוסד אמנותי". הוא מונה למשורר הלאומי של ארצות הברית בשנת 1958, קיבל גם את מדליית הזהב של הקונגרס בשנת 1960, ובשנת 1961 נקרא משורר לאומי של ורמונט. רנדל ג'ארל כתב: "רוברט פרוסט, יחד עם סטיבנס ואליוט, נראה לי כגדול המשוררים האמריקאים של המאה הזו. המעלות של פרוסט הן יוצאות דופן. אף משורר חי אחר לא כתב כל כך טוב על פעולותיהם של אנשים רגילים; המונולוגים הדרמטיים הנפלאים שלו או הסצנות הדרמטיות שלו נובעים מהיכרות עם אנשים שמעט משוררים היו להם, והם כתובים בחרוז שמשתמש, לעיתים בשליטה מוחלטת, במקצבים של דיבור ממשי". במאמרו מ-1939 "The Figure a Poem Makes", פרוסט מסביר את הפואטיקה שלו:

> אין דמעות אצל הכותב, אין דמעות אצל הקורא. אין הפתעה לכותב, אין הפתעה לקורא. עבורי התענוג הראשוני הוא בהפתעה של לזכור משהו שלא ידעתי שאני יודע... [שירה] חייבת להיות התגלות, או סדרה של התגלויות, עבור המשורר כמו עבור הקורא. כדי שזה יהיה כך חייבת להיות החופש הגדול ביותר של החומר לנוע בו ולבסס בו יחסים ללא קשר לזמן ומרחב, יחס קודם, וכל דבר מלבד זיקה.

ביוגרפיה

### חיים מוקדמים

רוברט פרוסט נולד בסן פרנסיסקו לעיתונאי ויליאם פרסקוט פרוסט הבן ולאיזבל מודי. אביו היה צאצא של ניקולס פרוסט מטיברטון, דבון, אנגליה, שהפליג לניו המפשייר ב-1634 על ה"וולפרנה", ואמו הייתה מהגרת סקוטית.

פרוסט היה גם צאצא של סמואל אפלטון, אחד המתיישבים האנגלים המוקדמים של איפסוויץ', מסצ'וסטס, והכומר ג'ורג' פיליפס, אחד המתיישבים האנגלים המוקדמים של ווטרטאון, מסצ'וסטס.

אביו של פרוסט היה מורה ומאוחר יותר עורך של ה"סן פרנסיסקו איבנינג בולטין" (שמאוחר יותר התמזג עם ה"סן פרנסיסקו אקזמינר"), ומועמד לא מוצלח לגובה מיסים עירוני. לאחר מותו ב-5 במאי 1885, עברה המשפחה ברחבי המדינה ללורנס, מסצ'וסטס, בחסותו של סבו של רוברט, ויליאם פרוסט האב, שהיה מפקח במפעל בניו אינגלנד. פרוסט סיים את לימודיו בתיכון לורנס ב-1892, שם פרסם את שירו הראשון במגזין התיכון, שימש כמשורר הכיתה ו, יחד עם אשתו לעתיד אלינור וייט, היה שותף לנאום הסיום. אמו של פרוסט הצטרפה לכנסייה הסוודנבורגית והטבילה אותו בה, אך הוא עזב אותה כמבוגר.

למרות שהיה ידוע בקשר המאוחר שלו לחיי הכפר, פרוסט גדל בעיר. הוא למד בדארטמות' קולג' במשך חודשיים, מספיק זמן כדי להתקבל לאחוות תטא דלתא צ'י. פרוסט חזר הביתה ללמד ולעבוד בעבודות שונות, עוזר לאמו ללמד את כיתת הבנים הפרועים שלה, מחלק עיתונים ועובד במפעל בתחזוקת מנורות קשת פחמן. הוא אמר שהוא לא נהנה מהעבודות האלה, והרגיש שהייעוד האמיתי שלו הוא לכתוב שירה.

### שנות הבגרות

בשנת 1894, הוא מכר את שירו הראשון, "My Butterfly. An Elegy" (פורסם במהדורת ה-8 בנובמבר 1894 של ה"אינדפנדנט" של ניו יורק) תמורת 15 דולר (558 דולר כיום). גאה בהישגו, הוא הציע נישואין לאלינור מרים וייט, אך היא סירבה, ורצתה לסיים את הקולג' באוניברסיטת סנט לורנס לפני שיינשאו. פרוסט יצא אז לטיול בביצה הגדולה והקודרת בווירג'יניה ושאל את אלינור שוב עם שובו. לאחר שסיימה את לימודיה, היא הסכימה, והם נישאו בלורנס, מסצ'וסטס, ב-19 בדצמבר 1895.

פרוסט למד באוניברסיטת הרווארד מ-1897 עד 1899, אך עזב מרצונו עקב מחלה. זמן קצר לפני מותו, סבו של פרוסט קנה חווה עבור רוברט ואלינור בדרי, ניו המפשייר; פרוסט עבד בחווה במשך תשע שנים בזמן שכתב מוקדם בבקרים והפיק רבים מהשירים שיהפכו מאוחר יותר למפורסמים. בסופו של דבר החקלאות שלו התבררה כלא מוצלחת והוא חזר לתחום החינוך כמורה לאנגלית באקדמיית פינקרטון בניו המפשייר מ-1906 עד 1911, ואז בבית הספר הנורמלי של ניו המפשייר (כיום אוניברסיטת פלימות' סטייט) בפלימות', ניו המפשייר.

בשנת 1912, פרוסט הפליג עם משפחתו לבריטניה הגדולה, והתיישב תחילה בביקונספילד, עיירה קטנה בבקינגהמשייר מחוץ ללונדון. ספר השירה הראשון שלו, "A Boy's Will", פורסם בשנה שלאחר מכן. באנגליה הוא יצר כמה היכרויות חשובות, כולל אדוארד תומאס (חבר בקבוצה הידועה כמשוררי דימוק וההשראה של פרוסט ל"הדרך שלא נבחרה"), ט. א. יום ועזרא פאונד. למרות שפאונד יהפוך לאמריקאי הראשון שיכתוב ביקורת חיובית על עבודתו של פרוסט, פרוסט מאוחר יותר התמרמר על ניסיונותיו של פאונד לתמרן את הפרוזודיה האמריקאית שלו. פרוסט פגש או התיידד עם משוררים עכשוויים רבים באנגליה, במיוחד לאחר ששני כרכי השירה הראשונים שלו פורסמו בלונדון ב-1913 ("A Boy's Will") וב-1914 ("North of Boston").

בשנת 1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה, חזר פרוסט לאמריקה, שם פורסמה לאחרונה המהדורה האמריקאית של הולט ל-"A Boy's Will", וקנה חווה בפרנקוניה, ניו המפשייר, שם השיק קריירה של כתיבה, הוראה והרצאות. אחוזה משפחתית זו שימשה כבית הקיץ של משפחת פרוסט עד 1938. היא מתוחזקת כיום כ"The Frost Place", מוזיאון ואתר ועידות שירה. הוא מונה לחבר כבוד בפי בטא קפא בהרווארד ב-1916. במהלך השנים 1917–20, 1923–25, ועל בסיס לא רשמי יותר, 1926–1938, פרוסט לימד אנגלית במכללת אמהרסט במסצ'וסטס, בעיקר עודד את תלמידיו להתחשב באינספור הצלילים והאינטונציות של השפה האנגלית המדוברת בכתיבתם. הוא כינה את הגישה המדוברת שלו לשפה "צליל ההיגיון".

הוא זכה בראשון מתוך ארבעה פרסי פוליצר עבור "New Hampshire: A Poem with Notes and Grace Notes" (1923). הוא יזכה בפרסי פוליצר עבור "Collected Poems" (1930), "A Further Range" (1936) ו-"A Witness Tree" (1942).

מ-1921 עד 1962, פרוסט בילה כמעט כל קיץ וסתיו בהוראה בבית הספר לאנגלית "Bread Loaf" של מכללת מידלברי, בקמפוס ההררי שלה בריפטון, ורמונט. הוא זוכה בהיותו השפעה מרכזית על התפתחות בית הספר ותוכניות הכתיבה שלו. המכללה מחזיקה כיום ומתחזקת את חוות ריפטון לשעבר שלו, ציון דרך היסטורי לאומי, ליד קמפוס "Bread Loaf". בשנת 1921, פרוסט קיבל משרת הוראה כעמית באוניברסיטת מישיגן, אן ארבור, שם התגורר עד 1927, אז חזר ללמד באמהרסט. בזמן שלימד באוניברסיטת מישיגן, הוענק לו מינוי לכל החיים באוניברסיטה כעמית בספרות. ביתו של רוברט פרוסט באן ארבור נרכש על ידי מוזיאון הנרי פורד בדירבורן, מישיגן והועבר לאתר "Greenfield Village" של המוזיאון לסיורים ציבוריים. לאורך שנות ה-20, פרוסט גר גם בביתו מהתקופה הקולוניאלית בשאפטסברי, ורמונט. בשנת 2002, הבית נפתח לציבור כמוזיאון בית האבן של רוברט פרוסט וניתן למכללת בנינגטון ב-2017.

בשנת 1934, פרוסט החל לבלות חודשי חורף בפלורידה. במרץ 1935, הוא נשא דברים באוניברסיטת מיאמי. בשנת 1940, הוא קנה מגרש של 5 דונם (2.0 דונם) בדרום מיאמי, פלורידה, וקרא לו "Pencil Pines"; הוא בילה שם את חורפיו לשארית חייו. בספר זיכרונותיה על זמנו של פרוסט בפלורידה, הלן מויר כותבת, "פרוסט קרא לחמשת הדונמים שלו 'Pencil Pines' כי הוא אמר שמעולם לא הרוויח אגורה משום דבר שלא כלל שימוש בעיפרון." נכסיו כללו גם בית ברחוב ברוסטר בקיימברידג', מסצ'וסטס.

פרוסט מונה למשורר הלאומי של ארצות הברית בשנת 1958 על ידי ספרן הקונגרס לורנס קווינסי ממפורד, וכיהן שנה אחת עד שהוחלף על ידי ריצ'רד אברהרט. הוא היה בן 86 כשביצע קריאה בהשבעתו של ג'ון פ. קנדי ב-20 בינואר 1961. פרוסט התחיל בניסיון לקרוא את שירו "Dedication", אותו חיבר לאירוע, אך בגלל בהירות אור השמש הוא לא הצליח לראות את הטקסט, אז הוא דקלם את "The Gift Outright" מהזיכרון במקום. בקיץ 1962, הוא ליווה את שר הפנים סטיוארט יודאל בביקור בברית המועצות בתקווה לפגוש את ניקיטה חרושצ'וב כדי ללובי ליחסים שלווים בין שתי מעצמות המלחמה הקרה.

בשעות המוקדמות של 29 בינואר 1963, פרוסט מת בבית החולים פיטר בנט בריגהאם בבוסטון, בגיל 88. הוא נקבר בבית הקברות אולד בנינגטון בבנינגטון, ורמונט. האפיטף שלו, מהשורה האחרונה של שירו "The Lesson for Today" (1942), הוא: "היה לי ריב של אוהבים עם העולם."

### חיים אישיים

חייו האישיים של פרוסט היו נגועים בצער ואובדן. בשנת 1885, כשהיה בן 11, אביו מת משחפת, והשאיר את המשפחה עם שמונה דולרים בלבד. אמו של פרוסט מתה מסרטן בשנת 1900. בשנת 1920, הוא נאלץ לאשפז את אחותו הצעירה ג'יני בבית חולים פסיכיאטרי, שם מתה תשע שנים לאחר מכן. מחלות נפש כנראה עברו במשפחתו של פרוסט, שכן גם הוא וגם אמו סבלו מדיכאון, ובתו אירמה אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי ב-1947. אשתו של פרוסט, אלינור, חוותה גם היא התקפי דיכאון.

לאלינור ורוברט פרוסט היו שישה ילדים: בן אליוט (1896–1900, מת מכולרה); בת לסלי פרוסט בלנטיין (1899–1983); בן קרול (1902–1940); בת אירמה (1903–1967); בת מרג'ורי (1905–1934, מתה כתוצאה מקדחת לידה לאחר לידה); ובת אלינור בטינה (מתה רק יום אחד לאחר לידתה ב-1907). רק לסלי ואירמה האריכו ימים מאביהם. אשתו של פרוסט, שסבלה מבעיות לב לאורך כל חייה, פיתחה סרטן שד ב-1937 ומתה מאי-ספיקת לב ב-1938.

עבודה

### סגנון וקבלת ביקורת

המבקר הרולד בלום טען שפרוסט היה אחד מ"המשוררים האמריקאים הגדולים".

המאמרים המשפיעים של רנדל ג'ארל על פרוסט כוללים את "Robert Frost's 'Home Burial'" (1962), קריאה צמודה מורחבת של אותו שיר ספציפי, ו-"To The Laodiceans" (1952) שבו ג'ארל הגן על פרוסט מפני מבקרים שהאשימו את פרוסט בכך שהוא "מסורתי" מדי ומנותק משירה מודרנית או מודרניסטית. ג'ארל כתב "הדרכים הרגילות להסתכל על שירתו של פרוסט הן פישוטים גרוטסקיים, עיוותים, זיופים — הכרת שירתו היטב צריכה להספיק, כשלעצמה, כדי להפיג כל אחד מהם, ולהבהיר את הצורך למצוא דרך אחרת לדבר על עבודתו." הקריאות הצמודות של ג'ארל לשירים כמו "Neither Out Too Far Nor In Too Deep" הובילו קוראים ומבקרים לתפוס יותר מהמורכבויות בשירתו של פרוסט.

בראד לית'אוזר מציין ש"הפרוסט ה'אחר' שג'ארל הבחין בו מאחורי האיכר הניו-אינגלנדי החביב והפשוט — הפרוסט ה'אפל' שהיה נואש, מפוחד ואמיץ — הפך לפרוסט שכולנו למדנו לזהות, והשירים הלא ידועים שג'ארל בחר כמרכזיים לקאנון של פרוסט נמצאים כעת ברוב האנתולוגיות". ג'ארל מפרט מבחר משירי פרוסט שהוא מחשיב כגאוניים ביותר, כולל "The Witch of Coös", "Home Burial", "A Servant to Servants", "Directive", "Neither Out Too Far Nor In Too Deep", "Provide, Provide", "Acquainted with the Night", "After Apple Picking", "Mending Wall", "The Most of It", "An Old Man's Winter Night", "To Earthward", "Stopping by Woods on a Snowy Evening", "Spring Pools", "The Lovely Shall Be Choosers", "Design" ו-"Desert Places".

> הייתי רוצה להתרחק מהארץ לזמן מה ואז לחזור אליה ולהתחיל מחדש. מי ייתן ואף גורל לא יבין אותי בטעות ויעניק חצי ממה שאני מאחל ויחטוף אותי משם לא לחזור. הארץ היא המקום הנכון לאהבה: אני לא יודע לאן סביר שזה ילך טוב יותר. הייתי רוצה ללכת על ידי טיפוס על עץ ליבנה, ולטפס על ענפים שחורים במעלה גזע לבן כשלג לעבר השמיים, עד שהעץ לא יכול היה לשאת יותר, אלא טבל את צמרתו והוריד אותי שוב. זה יהיה טוב גם בהליכה וגם בחזרה. אפשר לעשות גרוע יותר מאשר להיות מתנדנד על ליבנה.

— רוברט פרוסט

בשנת 2003, המבקר צ'ארלס מקגראת' ציין כי דעות ביקורתיות על שירתו של פרוסט השתנו במהלך השנים (כמו גם תדמיתו הציבורית). ב-"The Vicissitudes of Literary Reputation", כתב מקגראת', "רוברט פרוסט ... בזמן מותו ב-1963 נחשב בדרך כלל לזמר עם מניו אינגלנד ... ב-1977, הכרך השלישי של הביוגרפיה של לורנס תומפסון הציע שפרוסט היה יצירה מגעילה הרבה יותר ממה שמישהו דמיין; כמה שנים לאחר מכן, הודות להערכה מחדש של מבקרים כמו ויליאם ה. פריצ'רד והרולד בלום ושל משוררים צעירים יותר כמו ג'וזף ברודסקי, הוא חזר שוב, הפעם כמודרניסט עגום ובלתי סלחני."

ב-"The Norton Anthology of Modern Poetry", העורכים ריצ'רד אלמן ורוברט או'קלייר השוו והנגידו את סגנונו הייחודי של פרוסט לעבודתו של המשורר אדווין ארלינגטון רובינסון מכיוון ששניהם השתמשו לעיתים קרובות בהגדרות של ניו אינגלנד לשיריהם. עם זאת, הם מציינים ששירתו של פרוסט הייתה "פחות ספרותית [במודע]" וכי ייתכן שזה נבע מהשפעתם של סופרים אנגלים ואירים כמו תומאס הארדי ו-ו. ב. ייטס. הם מציינים ששיריו של פרוסט "מראים שאיפה מוצלחת לקולוקוויאליזם מוחלט" ותמיד מנסים להישאר מחוברים לקרקע, תוך שימוש בצורות מסורתיות, למרות המגמה של השירה האמריקאית לעבר שירה חופשית, שפרוסט אמר עליה מפורסמת שהיא "'כמו לשחק טניס ללא רשת.'"

קרן השירה מציינת את אותה נקודה, ומציבה את עבודתו של פרוסט "בצומת הדרכים של השירה האמריקאית של המאה התשע-עשרה [ביחס לשימושו בצורות מסורתיות] ומודרניזם [עם השימוש שלו בשפה אידיומטית ובנושאים רגילים ויומיומיים]." הם גם מציינים שפרוסט האמין ש"ההגבלות שהוטלו על עצמם של משקל בצורה" היו מועילות יותר מאשר מזיקות מכיוון שהוא יכול היה להתמקד בתוכן שיריו במקום להעסיק את עצמו ביצירת צורות שירה חדשות "חדשניות".

מחקר מוקדם יותר של המשורר ג'יימס רדקליף סקוויירס דיבר על ההבחנה של פרוסט כמשורר ששירו נוסק יותר בגלל הקושי והמיומנות שבהם הוא משיג את חזונותיו הסופיים, מאשר בגלל הטוהר הפילוסופי של החזונות עצמם. "הוא כתב בתקופה שבה הבחירה עבור המשורר נראתה כטמונה בין צורות הייאוש: מדע, סוליפסיזם, או דת המאה הקודמת ... פרוסט סירב לכל אלו ובסירוב נראה זמן רב פחות מחויב דרמטית מאחרים ... אבל לא, יש לראות אותו כמחויב דרמטית לפתרון היחיד ... ככל שפרוסט מאפשר גם לעובדה וגם לאינטואיציה ממלכה בהירה, הוא מדבר עבור רבים מאיתנו. ככל שהוא מדבר דרך תערובת של חושים וניסיון בטוח כך ששירתו נראית כזיכרון נוסטלגי עם גוונים הנוגעים לעתיד כלשהו שניתן להעלות על הדעת, הוא מדבר טוב יותר מרובנו. כלומר, כפי שמשורר חייב."

הקלאסיקנית הלן ה. בייקון הציעה שהידע העמוק של פרוסט בקלאסיקות יווניות ורומיות השפיע על חלק גדול מעבודתו. השכלתו של פרוסט בתיכון לורנס, דארטמות' והרווארד "התבססה בעיקר על הקלאסיקות". כדוגמאות, היא מקשרת דימויים ופעולה בשיריו המוקדמים של פרוסט "Birches" (1915) ו-"Wild Grapes" (1920) עם ה"באקאי" של אוריפידס. היא מצטטת מוטיבים מסוימים, כולל זה של העץ הכפוף לאדמה, כעדות ל"קריאה הקשובה מאוד שלו בבאקאי, כמעט בוודאות ביוונית". בייקון משווה את הטכניקות הפואטיות ששימשו את פרוסט ב-"One More Brevity" (1953) לאלו של ורגיליוס ב"אינאיס". היא מציינת ש"דגימה זו של הדרכים שבהן פרוסט הסתמך על הספרות והמושגים של העולם היווני והרומי בכל שלב בחייו מעידה על כמה הוא היה ספוג בהם".

### נושאים

ב-"Contemporary Literary Criticism", העורכים מציינים ש"עבודתו הטובה ביותר של פרוסט חוקרת שאלות יסוד של קיום, ומתארת בחדות מצמררת את בדידותו של הפרט ביקום אדיש." המבקר ט. ק. ויפל התמקד בעגמומיות זו בעבודתו של פרוסט, וקבע כי "בחלק גדול מעבודתו, במיוחד ב-"North of Boston", ספרו הקשה ביותר, הוא מדגיש את הרקע האפל של החיים בכפר ניו אינגלנד, עם התנוונותו שלעיתים קרובות שוקעת לשיגעון מוחלט."

בניגוד חד, המוציאה לאור והעורכת המייסדת של "Poetry", הארייט מונרו, הדגישה את הדמות והדמויות העממיות של ניו אינגלנד בעבודתו של פרוסט, וכתבה ש"אולי אף משורר אחר בהיסטוריה שלנו לא הכניס את הטוב שברוח היאנקי לספר בצורה כה מלאה." היא מציינת את השימוש התכוף שלו בהגדרות כפריות ובחיי חווה, והיא אוהבת שבשירים אלו, פרוסט הכי מעוניין ב"הצגת התגובה האנושית לתהליכי הטבע." היא גם מציינת שבעוד ששירי הנרטיב מבוססי הדמויות של פרוסט הם לעיתים קרובות סאטיריים, לפרוסט תמיד יש "הומור אוהד" כלפי נושאיו.

### הושפע על ידי

- רוברט גרייבס

### הושפעו

- רוברט פרנסיס

פרסים והכרה

פרוסט היה מועמד לפרס נובל לספרות 31 פעמים.

ספר הבוגרים של הרווארד משנת 1965 מציין שפרוסט קיבל שם תואר כבוד. למרות שמעולם לא סיים את הקולג', פרוסט קיבל מעל 40 תוארי כבוד, כולל מאוניברסיטאות פרינסטון, אוקספורד וקיימברידג', והפך לאדם היחיד שקיבל שני תוארי כבוד מדארטמות' קולג'. במהלך חייו, חטיבת הביניים רוברט פרוסט בפיירפקס, וירג'יניה, בית הספר רוברט ל. פרוסט בלורנס, מסצ'וסטס, והספרייה הראשית של מכללת אמהרסט נקראו על שמו.

בשנת 1960, פרוסט קיבל מדליית זהב של הקונגרס של ארצות הברית, "בהוקרה על שירתו, שהעשירה את התרבות של ארצות הברית ואת הפילוסופיה של העולם"; היא הוענקה לו רשמית על ידי ג'ון פ. קנדי במרץ 1962. גם בשנת 1962, הוא קיבל את מדליית אדוארד מקדואל על תרומה יוצאת דופן לאמנויות על ידי מושבת מקדואל.

ביוני 1922, ליגת מועדוני הנשים של מדינת ורמונט בחרה בפרוסט כמשורר הלאומי של ורמונט. כאשר מאמר מערכת של ה"ניו יורק טיימס" ביקר בחריפות את החלטת מועדוני הנשים, שרה קלגהורן ונשים אחרות כתבו לעיתון בהגנה על פרוסט. פרוסט נבחר לאקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ב-1931 ולחברה הפילוסופית האמריקאית ב-1937. ב-22 ביולי 1961, פרוסט נקרא משורר לאומי של ורמונט על ידי בית המחוקקים של המדינה באמצעות החלטה משותפת R-59 של חוקי 1961, שיצרה גם את התפקיד. פרוסט זכה בפרס בולינגן לשנת 1963.

### פרסי פוליצר

- 1924 עבור "New Hampshire: A Poem With Notes and Grace Notes"

מורשת והשפעה תרבותית

- אולם רוברט פרוסט הוא בניין אקדמי באוניברסיטת דרום ניו המפשייר במנצ'סטר, ניו המפשייר.

- בשעות המוקדמות של 23 בנובמבר 1963, סיד דייוויס משידור וסטינגהאוס דיווח על הגעת ארונו של הנשיא ג'ון פ. קנדי לבית הלבן. מכיוון שפרוסט היה אחד המשוררים האהובים על הנשיא, דייוויס סיים את הדיווח שלו בקטע מ-"Stopping by Woods on a Snowy Evening", אך התגבר עליו רגש כשחתם.

- ג'ווהרלל נהרו (1889–1964), ראש ממשלת הודו הראשון, החזיק ספר של רוברט פרוסט קרוב אליו לקראת שנותיו המאוחרות, אפילו על שולחן המיטה שלו כשהוא גוסס.

- השיר "I Could Give All to Time" הוא המקור לכותרת הרומן של וואלאס סטגנר משנת 1987 "Crossing to Safety".

- השיר "Nothing Gold Can Stay" מופיע גם ברומן של ס. א. הינטון משנת 1967 "הנעורים" וגם בעיבוד הקולנועי משנת 1983, שדוקלם לראשונה בקול רם על ידי הדמות פוניבוי לחברו ג'וני. בסצנה שלאחר מכן ג'וני מצטט בית מהשיר בחזרה לפוניבוי באמצעות מכתב שנקרא לאחר שהוא נפטר.

- שירו "Fire and Ice" השפיע על הכותרת והיבטים אחרים של סדרת הפנטזיה של ג'ורג' ר. ר. מרטין "שיר של אש וקרח".

- "Nothing Gold Can Stay" הוא שמו של אלבום הבכורה של להקת הפופ-פאנק האמריקאית "New Found Glory", שיצא ב-19 באוקטובר 1999.

- בהלווייתו של ראש ממשלת קנדה לשעבר פייר טרודו, ב-3 באוקטובר 2000, בנו הבכור ג'סטין ניסח מחדש את הבית האחרון של השיר "Stopping by Woods on a Snowy Evening" בהספד שלו: "היערות מקסימים, אפלים ועמוקים. הוא קיים את הבטחותיו והרוויח את שנתו."

- רצועת קומיקס של גארפילד שפורסמה ב-20 באוקטובר 2002, הציגה במקור את הדמות הטיטולרית מדקלמת את "Nothing Gold Can Stay". עם זאת, זה הוחלף באוספי ספרים ובמהדורה מקוונת, ככל הנראה בגלל שהשיר עדיין היה תחת זכויות יוצרים כשהקומיקס רץ (השיר מאז פג תוקפו לנחלת הכלל, ב-2019).

- השיר "Fire and Ice" הוא האפיגרף של ספרה של סטפני מאייר משנת 2007, "ליקוי חמה", מסאגת "דמדומים". הוא נקרא גם על ידי דמותה של קריסטן סטיוארט, בלה סוואן, בתחילת סרט "ליקוי חמה" משנת 2010.

- "Nothing Gold Can Stay" מוזכר באלבום של "First Aid Kit" משנת 2014 "Stay Gold": "But just as the moon it shall stray / So dawn goes down today / No gold can stay / No gold can stay."

- "Nothing Gold Can Stay" (4 בפברואר 2015) הוא הכותרת שניתנה לפרק העשירי של העונה השביעית של "המנטליסט" שבו דמות נהרגת.

- הדמות של ברון קווין מדקלמת את "Fire and Ice" בפרק של "Into the Badlands" של AMC.

- פסוקים של "Fire and Ice" מוזכרים ומדוקלמים לאורך משחק הווידאו האפיזודי משנת 2017 "Life Is Strange: Before the Storm".

- השורה "Nothing gold can stay" מופיעה בסינגל משנת 2018 "Venice Bitch" של הזמרת האמריקאית לנה דל ריי. דל ריי גם השתמשה בעבר בשורה זו בסינגל שלה משנת 2015 "Music to Watch Boys To".

אחד האוספים המקוריים של חומרי פרוסט, שהוא עזר אישית לאסוף, מוחזק במחלקת האוספים המיוחדים של ספריית ג'ונס באמהרסט, מסצ'וסטס. האוסף מורכב מכ-12,000 פריטים, כולל כתבי יד מקוריים של שירים ומכתבים, התכתבויות, תצלומים והקלטות אודיו וויזואליות. הארכיונים והאוספים המיוחדים במכללת אמהרסט מחזיקים אוסף קטן של ניירותיו. ספריית אוניברסיטת מישיגן מחזיקה את אוסף משפחת רוברט פרוסט של כתבי יד, תצלומים, פריטים מודפסים ויצירות אמנות. האוסף המשמעותי ביותר של כתבי היד של פרוסט מוחזק על ידי דארטמות'.