הרברט ג'ורג' ולס
הרברט ג'ורג' ולס (21 בספטמבר 1866 – 13 באוגוסט 1946) היה סופר אנגלי פורה שכתב במגוון סוגות. הוא חיבר למעלה מארבעים רומנים ועשרות סיפורים קצרים. יצירתו העיונית כללה כתבים על ביקורת חברתית, פוליטיקה, היסטוריה, מדע פופולרי, סאטירה, ביוגרפיה ואוטוביוגרפיה. ולס מוכר כיום בעיקר בזכות רומני המדע הבדיוני פורצי הדרך שלו; לעיתים הוא מכונה "אבי המדע הבדיוני", תואר שניתן גם לז'ול ורן ולהוגו גרנסבק.
מעבר לפרסומו כסופר, הוא בלט בחייו כמבקר חברתי בעל חזון, ואף נביא, שהקדיש את כישרונו הספרותי לפיתוח חזון פרוגרסיבי בקנה מידה עולמי. כעתידן, הוא כתב מספר יצירות אוטופיות וחזה את בואם של כלי טיס, טנקים, מסע בחלל, נשק גרעיני, טלוויזיה לוויינית ודבר מה הדומה ל-World Wide Web. המדע הבדיוני שלו דמיין מסע בזמן, פלישת חייזרים, בלתי-נראות והנדסה ביולוגית עוד לפני שנושאים אלו הפכו לנפוצים בסוגה. בריאן אלדיס התייחס לוולס כאל "שייקספיר של המדע הבדיוני", בעוד צ'ארלס פורט כינה אותו "כישרון פראי".
ולס הפך את יצירותיו למשכנעות על ידי שילוב פרטים יומיומיים לצד הנחת יסוד יוצאת דופן אחת בכל יצירה – מה שזכה לכינוי "חוק ולס" – מה שהוביל את ג'וזף קונרד להכריז עליו ב-1898: "הו, ריאליסט של הפנטסטי!". יצירות המדע הבדיוני הבולטות ביותר שלו כוללות את "מכונת הזמן" (1895), שהיה הנובלה הראשונה שלו, "האי של דוקטור מורו" (1896), "האיש הבלתי נראה" (1897), "מלחמת העולמות" (1898), רומן המדע הבדיוני הצבאי "המלחמה באוויר" (1907), והרומן הדיסטופי "כשהישן יתעורר" (1910). רומנים של ריאליזם חברתי כמו "קיפס" (1905) ו-"ההיסטוריה של מר פולי" (1910), המתארים את החיים של המעמד הבינוני-נמוך באנגליה, הובילו להצעה שהוא יורש ראוי לצ'ארלס דיקנס, אך ולס תיאר מגוון שכבות חברתיות ואף ניסה, ב-"טוני-בנגיי" (1909), לאבחן את החברה האנגלית כולה. ולס היה מועמד לפרס נובל לספרות ארבע פעמים.
הכשרתו המקצועית המוקדמת של ולס הייתה בביולוגיה, וחשיבתו על נושאים אתיים התרחשה בהקשר דרוויניסטי. הוא היה גם סוציאליסט מוצהר מגיל צעיר, ולעיתים קרובות (אם כי לא תמיד, כפי שהיה בתחילת מלחמת העולם הראשונה) גילה אהדה לעמדות פציפיסטיות. במשך חלק ניכר מחייו הבוגרים הוא היה תומך נלהב באאוגניקה ובהמתת חסד כפויה, בטענה בעד "עיקור הכישלון" כתנאי הכרחי להצלחת הסוציאליזם, עמדה שחזר בו ממנה במידה רבה עד 1940. בשנותיו המאוחרות כתב פחות סיפורת ויותר יצירות המפרטות את השקפותיו הפוליטיות והחברתיות, ולעיתים הציג את מקצועו כעיתונאי. ולס היה חולה סוכרת והיה ממייסדי עמותת הצדקה The Diabetic Association (כיום Diabetes UK) בשנת 1934.
חיים
### חיים מוקדמים
הרברט ג'ורג' ולס נולד ב-Atlas House, רחוב היי 162 בברומלי, קנט, ב-21 בספטמבר 1866. הוא כונה "ברטי" על ידי משפחתו, והיה הילד הרביעי והאחרון של ג'וזף ולס, גנן ביתי לשעבר, ובעת ההיא בעל חנות ושחקן קריקט מקצועי, ושל שרה ניל, משרתת בית לשעבר. ירושה אפשרה למשפחה לרכוש חנות שבה מכרו כלי חרסינה וציוד ספורט, אם כי היא לא שגשגה בחלקה בגלל שהמלאי היה ישן ובלוי, והמיקום היה גרוע. ג'וזף ולס הצליח להשתכר הכנסה דלה, אך מעט ממנה הגיע מהחנות והוא קיבל סכום לא יציב ממשחק קריקט מקצועי עבור קבוצת מחוז קנט.
אירוע מכונן בחייו של ולס הצעיר היה תאונה ב-1874 שהותירה אותו מרותק למיטה עם רגל שבורה. כדי להעביר את הזמן הוא החל לקרוא ספרים מהספרייה המקומית, שהובאו אליו על ידי אביו. עד מהרה הוא התמסר לעולמות ולחיים אחרים שאליהם העניקו לו הספרים גישה; הם גם עוררו את רצונו לכתוב. מאוחר יותר באותה שנה הוא נכנס לאקדמיה המסחרית של תומאס מורלי, בית ספר פרטי שנוסד ב-1849, בעקבות פשיטת הרגל של בית הספר הקודם של מורלי. ההוראה הייתה לא סדירה, ותוכנית הלימודים התמקדה בעיקר, כפי שסיפר ולס מאוחר יותר, בייצור כתב יד נחושת וביצוע סוגי חישובים שימושיים לסוחרים. ולס המשיך באקדמיה של מורלי עד 1880. בשנת 1877, אביו, ג'וזף ולס, שבר את עצם הירך. התאונה שמה קץ למעשה לקריירה של ג'וזף כשחקן קריקט, והכנסותיו הבאות כבעל חנות לא הספיקו כדי לפצות על אובדן מקור ההכנסה העיקרי של המשפחה.
משלא יכלו עוד לפרנס את עצמם כלכלית, חיפשה המשפחה להציב את בניה כשוליות במקצועות שונים. מ-1880 עד 1883, ולס עבר תקופת שוליות אומללה כסוחר בדים ב-Hyde's Drapery Emporium בסאות'סי. חוויותיו ב-Hyde's, שם עבד יום של שלוש-עשרה שעות וישן במעונות עם שוליות אחרים, העניקו מאוחר יותר השראה לרומנים שלו "גלגלי המזל", "ההיסטוריה של מר פולי" ו-"קיפס", המתארים את חייו של שוליית סוחר בדים וכן מספקים ביקורת על חלוקת העושר בחברה.
להוריו של ולס הייתה מערכת יחסים סוערת, בעיקר בשל היותה של אימו פרוטסטנטית ואביו הוגה דעות חופשי. כאשר חזרה אימו לעבוד כמשרתת גברת (באפרק, בית כפרי במערב סאסקס), אחד מתנאי העבודה היה שלא תורשה לקבל מרחב מחיה עבור בעלה וילדיה. לאחר מכן, היא וג'וזף חיו חיים נפרדים, אם כי נותרו נאמנים זה לזו ומעולם לא התגרשו. כתוצאה מכך, הצרות האישיות של הרברט גברו כיוון שנכשל לאחר מכן כסוחר בדים וגם, מאוחר יותר, כעוזר רוקח. עם זאת, באפרק הייתה ספרייה מפוארת שבה שקע, וקרא יצירות קלאסיות רבות, כולל "המדינה" של אפלטון, "אוטופיה" של תומאס מור, ויצירותיו של דניאל דפו. כאשר הפך לדויין הראשון של המדע הבדיוני כסוגה ספרותית מובחנת, ולס התייחס ל-"פרנקנשטיין" של מרי שלי ביחס ליצירותיו, וכתב: "הם שייכים לסוג כתיבה הכולל את סיפור פרנקנשטיין".
### מורה
באוקטובר 1879, אימו של ולס סידרה דרך קרוב משפחה רחוק, ארתור ויליאמס, שיצטרף לבית הספר הלאומי בווקי שבסאמרסט כמורה-תלמיד, תלמיד בכיר ששימש כמורה לילדים צעירים יותר. בדצמבר אותה שנה, עם זאת, ויליאמס פוטר בשל אי-סדירות בכישוריו וולס הוחזר לאפרק. לאחר תקופת שוליות קצרה אצל רוקח במידהרסט הסמוכה ושהות קצרה עוד יותר כפנימאי בבית הספר לדקדוק במידהרסט, הוא חתם על מסמכי השוליות שלו ב-Hyde's. בשנת 1883, ולס שכנע את הוריו לשחרר אותו מהשוליות, תוך שהוא מנצל הזדמנות שהציע שוב בית הספר לדקדוק במידהרסט להפוך למורה-תלמיד; מיומנותו בלטינית ובמדעים במהלך שהותו הקצרה הקודמת נזכרה.
השנים שבילה בסאות'סי היו האומללות ביותר בחייו עד לאותה נקודה, אך מזלו הטוב בהבטחת משרה בבית הספר לדקדוק במידהרסט פירושו שוולס יכול היה להמשיך בהשכלתו העצמית ברצינות. בשנה שלאחר מכן, ולס זכה במלגה לבית הספר הרגיל למדעים (לימים הקולג' המלכותי למדעים בדרום קנזינגטון, שהפך לחלק מאימפריאל קולג' לונדון) בלונדון, שם למד ביולוגיה תחת תומאס הנרי האקסלי. כבוגר, הוא עזר מאוחר יותר להקים את איגוד הקולג' המלכותי למדעים, שבו הפך לנשיא הראשון ב-1909. ולס למד בבית ספרו החדש עד 1887, עם קצבה שבועית של 21 שילינג (גיני) הודות למלגה שלו. זה היה אמור להיות סכום כסף נוח (באותה תקופה למשפחות רבות ממעמד הפועלים היה "סביב לירה בשבוע" ככל הכנסת משק הבית שלהן), ובכל זאת ב-"ניסוי באוטוביוגרפיה" שלו ולס מדבר על כך שהיה רעב ללא הרף, ואכן תצלומים שלו מאותה תקופה מראים נער רזה מאוד ותת-תזונתי.
עד מהרה הוא נכנס לחברת הדיבייט של בית הספר. שנים אלו מסמנות את תחילת התעניינותו ברפורמה אפשרית של החברה. בתחילה ניגש לנושא דרך "המדינה" של אפלטון, עד מהרה פנה לרעיונות עכשוויים של סוציאליזם כפי שבאו לידי ביטוי על ידי החברה הפביאנית שהוקמה לאחרונה והרצאות חופשיות שנשאו בקלמסקוט האוס, ביתו של ויליאם מוריס. הוא היה גם בין מייסדי The Science School Journal, מגזין בית ספר שאפשר לו להביע את דעותיו על ספרות וחברה, כמו גם לנסות את כוחו בסיפורת; מבשר לרומן שלו "מכונת הזמן" פורסם בכתב העת תחת הכותרת "הארגונאוטים הכרוניים". שנת הלימודים 1886–87 הייתה שנת לימודיו האחרונה.
במהלך 1888, ולס שהה בסטוק-און-טרנט, וחי בבספורד. הסביבה הייחודית של ה-Potteries הייתה ללא ספק השראה. הוא כתב במכתב לחבר מהאזור כי "המחוז עשה עלי רושם עצום". ההשראה לחלק מתיאוריו ב-"מלחמת העולמות" נחשבת ככזו שהגיעה מזמנו הקצר שבילה כאן, כשראה את כבשני בית היציקה לברזל בוערים מעל העיר, יורים אור אדום עז לשמיים. שהותו ב-Potteries הניבה גם את הסיפור הקצר המקאברי "החרוט" (1895, בן זמנו של "מכונת הזמן" המפורסם שלו), המתרחש בצפון העיר.
לאחר שלימד זמן מה – הוא היה תקופה קצרה בסגל אקדמיית הולט בוויילס – ולס מצא צורך להשלים את הידע שלו בנוגע לעקרונות ומתודולוגיה חינוכית ונכנס לקולג' המורים (College of Preceptors). מאוחר יותר הוא קיבל את תעודות ה-Licentiate וה-Fellowship FCP מהקולג'. רק ב-1890 קיבל ולס תואר ראשון במדעים בזואולוגיה מהתוכנית החיצונית של אוניברסיטת לונדון. ב-1889–90, הוא הצליח למצוא משרה כמורה בבית הספר הנלי האוס בלונדון, שם לימד את א. א. מילן (שאביו ניהל את בית הספר). יצירתו הראשונה שפורסמה הייתה "ספר לימוד לביולוגיה" בשני כרכים (1893).
עם עזיבתו את בית הספר הרגיל למדעים, נותר ולס ללא מקור הכנסה. דודתו מרי – גיסתו של אביו – הזמינה אותו להתארח אצלה זמן מה, מה שפתר את בעיית המגורים המיידית שלו. במהלך שהותו אצל דודתו, הוא גילה עניין גובר בבתה, איזבל, שאותה חיזר מאוחר יותר ונשא לאישה. כדי להרוויח כסף, הוא החל לכתוב מאמרים הומוריסטיים קצרים לכתבי עת כמו ה-Pall Mall Gazette, ואסף אותם מאוחר יותר ב-"שיחות נבחרות עם דוד" (1895) ו-"עניינים אישיים מסוימים" (1897). ולס הפך לכל כך פורה בסגנון עיתונאות זה שרבים ממאמריו המוקדמים נותרו לא מזוהים. על פי דייוויד סי. סמית'
> רוב הקטעים המזדמנים של ולס לא נאספו, ורבים אפילו לא זוהו כשלו. ולס לא קיבל באופן אוטומטי את הקרדיט שדרש המוניטין שלו עד לאחר 1896 לערך... כתוצאה מכך, רבים מהקטעים המוקדמים שלו אינם ידועים. ברור שפריטים מוקדמים רבים של ולס אבדו.
הצלחתו עם קטעים קצרים אלו עודדה אותו לכתוב עבודה באורך ספר, והוא פרסם את הרומן הראשון שלו, "מכונת הזמן", ב-1895.
### חיים אישיים
בשנת 1891, ולס נשא לאישה את בת דודתו איזבל מרי ולס (1865–1931; מ-1902 איזבל מרי סמית'). בני הזוג הסכימו להיפרד ב-1894, כאשר התאהב באחת מתלמידותיו, איימי קתרין רובינס (1872–1927; נודעה מאוחר יותר כג'יין), שאיתה עבר לווקינג, סארי, במאי 1895. הם חיו בבית שכור, 'לינטון' (כיום מס' 141), דרך מייבורי, במרכז העיר במשך פחות מ-18 חודשים ונישאו במשרד הרישום של סנט פנקראס באוקטובר 1895. תקופתו הקצרה בווקינג הייתה אולי היצירתית והפורייה ביותר בכל קריירת הכתיבה שלו; בזמן שהיה שם, הוא תכנן וכתב את "מלחמת העולמות" ו-"מכונת הזמן", השלים את "האי של דוקטור מורו", כתב ופרסם את "הביקור הנפלא" ו-"גלגלי המזל", והחל לכתוב שני ספרים מוקדמים אחרים, "כשהישן יתעורר" ו-"אהבה ומר לואישהם".
בסוף קיץ 1896, ולס וג'יין עברו לבית גדול יותר בווסטר פארק, ליד קינגסטון שעל התמזה, למשך שנתיים; זה נמשך עד שמצבו הבריאותי הירוד הוביל אותם לסנדגייט, ליד פולקסטון, שם בנה בית משפחתי גדול, ספייד האוס, ב-1901. נולדו לו שני בנים עם ג'יין: ג'ורג' פיליפ (ידוע כ-"גיפ"; 1901–1985) ופרנק ריצ'רד (1903–1982) (סבו של במאי הקולנוע סיימון ולס). ג'יין מתה ב-6 באוקטובר 1927, בדאנמו, בגיל 55, מה שהותיר את ולס הרוס. היא נשרפה בגולדרס גרין, בנוכחות חברים של בני הזוג, כולל ג'ורג' ברנרד שו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לוולס היו מערכות יחסים רומנטיות מרובות. דורותי ריצ'רדסון הייתה חברה שאיתה ניהל רומן קצר שהוביל להריון והפלה, ב-1907. אשתו של ולס הייתה חברה לספסל הלימודים של ריצ'רדסון. בדצמבר 1909, נולדה לו בת, אנה-ג'יין, עם הסופרת אמבר ריבס, שהוריה, ויליאם ומוד פמבר ריבס, פגש דרך החברה הפביאנית. אמבר נישאה לעורך הדין ג'. ר. בלנקו וייט ביולי של אותה שנה, כפי שסוכם על ידי ולס. לאחר שביאטריס ווב הביעה מורת רוח מה-"תככים המלוכלכים" של ולס עם אמבר, הוא הגיב בלעג לביאטריס ווב ובעלה סידני ווב ברומן שלו מ-1911 "המקיאוולי החדש" כ-'אלטיורה ואוסקר ביילי', זוג מניפולטורים בורגנים קצרי רואי. בין 1910 ל-1913, הסופרת אליזבת פון ארנים הייתה אחת ממאהבותיו. ב-1914, נולד לו בן, אנתוני ווסט (1914–1987), מהסופרת והפמיניסטית רבקה ווסט, הצעירה ממנו ב-26 שנים. ב-1920–21, ולסירוגין עד מותו, ניהל רומן עם פעילת אמצעי המניעה האמריקאית מרגרט סנגר.
בין 1924 ל-1933, הוא חי עם ההרפתקנית והסופרת ההולנדית הצעירה ממנו ב-22 שנים, אודט קון, שאיתה חי בלו פידו, בית שבנו יחד בגראס, צרפת. ולס הקדיש לה את ספרו הארוך ביותר ("עולמו של ויליאם קליסולד", 1926). כשביקר את מקסים גורקי ברוסיה ב-1920, הוא שכב עם מאהבתו של גורקי, מורה בודברג, אז עדיין הרוזנת בנקנדורף והצעירה ממנו ב-27 שנים. ב-1933, כשעזבה את גורקי והיגרה ללונדון, מערכת היחסים ביניהם התחדשה והיא טיפלה בו במהלך מחלתו האחרונה. ולס ביקש ממנה שוב ושוב להינשא לו, אך בודברג דחתה בתוקף את הצעותיו.
ב-"ניסוי באוטוביוגרפיה" (1934), כתב ולס: "מעולם לא הייתי מאהב גדול, אם כי אהבתי כמה אנשים עמוק מאוד". הרומן של דייוויד לודג' "איש של חלקים" (2011) – "נרטיב המבוסס על מקורות עובדתיים" (הערת המחבר) – נותן תיאור משכנע ובדרך כלל אוהד של מערכות היחסים של ולס עם הנשים שהוזכרו לעיל, ואחרות.
### אמן
אחת הדרכים שבהן ולס ביטא את עצמו הייתה באמצעות רישומיו וסקיצותיו. מיקום נפוץ עבור אלו היה דפי המגן ודפי השער של יומניו שלו, והם כיסו מגוון רחב של נושאים, מפרשנות פוליטית ועד רגשותיו כלפי בני דורו הספרותיים ותחומי העניין הרומנטיים הנוכחיים שלו. במהלך נישואיו לאיימי קתרין, שאותה כינה ג'יין, הוא צייר מספר ניכר של תמונות, רבות מהן היו הערות גלויות על נישואיהם. בתקופה זו, הוא כינה תמונות אלו "פיקשוואס" (picshuas). הפיקשוואס הללו היו נושא למחקר על ידי חוקרי ולס במשך שנים רבות, וב-2006 פורסם ספר בנושא.
### סופר
חלק מהרומנים המוקדמים שלו, שנקראו "רומנים מדעיים", המציאו כמה נושאים שהם כיום קלאסיים במדע הבדיוני ביצירות כמו "מכונת הזמן", "האי של דוקטור מורו", "האיש הבלתי נראה", "מלחמת העולמות", "כשהישן יתעורר" ו-"האנשים הראשונים על הירח". הוא כתב גם רומנים ריאליסטיים שזכו לשבחים ביקורתיים, כולל "קיפס" וביקורת על התרבות האנגלית בתקופה האדוארדית, "טוני-בנגיי". ולס כתב גם עשרות סיפורים קצרים ונובלות, כולל "פריחת הסחלב המוזר", שעזר להביא את מלוא ההשפעה של הרעיונות הבוטניים המהפכניים של דרווין לקהל רחב יותר, ואחריו הגיעו הצלחות מאוחרות רבות כמו "ארץ העיוורים" (1904).
הסופר ג'יימס א. גאן טען שאחת התרומות העיקריות של ולס לסוגת המדע הבדיוני הייתה הגישה שלו, והתייחס אליה כאל "מערכת הרעיונות החדשה" שלו. גאן סבר שסופר צריך תמיד לשאוף להפוך את הסיפור לאמין ככל האפשר, גם אם הסופר והקורא יודעים שאלמנטים מסוימים בלתי אפשריים, מה שמאפשר לקורא לקבל את הרעיונות כמשהו שיכול באמת לקרות, המכונה כיום "הבלתי אפשרי הסביר" ו-"השעיית אי-האמון". בעוד שאף בלתי-נראות ולא מסע בזמן לא היו חדשים בספרות ספקולטיבית, ולס הוסיף תחושת ריאליזם למושגים שהקוראים לא היו מכירים. הוא הגה את הרעיון להשתמש בכלי רכב המאפשר למפעיל לנסוע במכוון ובאופן סלקטיבי קדימה או אחורה בזמן. המונח "מכונת זמן", שטבע ולס, משמש כמעט באופן אוניברסלי להתייחסות לכלי רכב כזה. הוא הסביר כי בזמן כתיבת "מכונת הזמן", הוא הבין ש-"ככל שהסיפור שהיה עלי לספר בלתי אפשרי יותר, כך הרקע חייב להיות רגיל יותר, והנסיבות שבהן הצבתי כעת את הנוסע בזמן היו כל מה שיכולתי לדמיין של נוחות מעמד גבוה מוצקה". ב-"חוק ולס", סיפור מדע בדיוני צריך להכיל רק הנחת יסוד יוצאת דופן אחת. לכן, כהצדקות לבלתי אפשרי, הוא השתמש ברעיונות ותיאוריות מדעיות. ההצהרה הידועה ביותר של ולס על ה-"חוק" מופיעה בהקדמה שלו לאוסף יצירותיו שפורסם ב-1934:
> ברגע שקסם הקסם בוצע, כל העסק של כותב הפנטזיה הוא לשמור על כל השאר אנושי ואמיתי. נגיעות של פרטים פרוזאיים הן הכרחיות והיצמדות קפדנית להשערה. כל פנטזיה נוספת מחוץ להנחת היסוד הקרדינלית מעניקה מיד נופך של טיפשות חסרת אחריות להמצאה.
ד"ר גריפין / האיש הבלתי נראה הוא מדען מחקר מבריק שמגלה שיטה של בלתי-נראות, אך מוצא את עצמו לא מסוגל להפוך את התהליך. חובב אלימות אקראית וחסרת אחריות, גריפין הפך לדמות איקונית בספרות האימה. "האי של דוקטור מורו" רואה אדם שספינתו טרופה נותר באי ביתו של דוקטור מורו, מדען מטורף שיוצר יצורים היברידיים דמויי אדם מבעלי חיים באמצעות ויויסקציה. התיאור המוקדם ביותר של העלאה (uplift), הרומן עוסק במספר נושאים פילוסופיים, כולל כאב ואכזריות, אחריות מוסרית, זהות אנושית והתערבות אנושית בטבע. ב-"האנשים הראשונים על הירח" ולס השתמש ברעיון של תקשורת רדיו בין עצמים אסטרונומיים, נקודת עלילה בהשראת טענתו של ניקולה טסלה שהוא קיבל אותות רדיו ממאדים. בנוסף למדע הבדיוני, ולס הפיק עבודה העוסקת ביצורים מיתולוגיים כמו מלאך ב-"הביקור הנפלא" (1895) ובתולת ים ב-"גברת הים" (1902).
אף על פי ש-"טוני-בנגיי" אינו רומן מדע בדיוני, דעיכה רדיואקטיבית משחקת בו תפקיד קטן אך בעל השלכות. דעיכה רדיואקטיבית משחקת תפקיד גדול הרבה יותר ב-"העולם שוחרר" (1914), ספר המוקדש לפרדריק סודי שיקבל פרס נובל על הוכחת קיומם של איזוטופים רדיואקטיביים. ספר זה מכיל את מה שהוא ללא ספק ה-"להיט" הנבואי הגדול ביותר של ולס, עם התיאור הראשון של נשק גרעיני (שאותו כינה "פצצות אטומיות"). מדעני התקופה היו מודעים היטב לכך שהדעיכה הטבעית של רדיום משחררת אנרגיה בקצב איטי לאורך אלפי שנים. קצב השחרור איטי מכדי שיהיה לו שימוש מעשי, אך הכמות הכוללת המשתחררת היא עצומה. הרומן של ולס סובב סביב המצאה (לא מוגדרת) שמאיצה את תהליך הדעיכה הרדיואקטיבית, ומייצרת פצצות שמתפוצצות בעוצמה שלא עולה על זו של חומרי נפץ רגילים – אך ש-"ממשיכות להתפוצץ" במשך ימים שלמים. "שום דבר לא יכול היה להיות ברור יותר לאנשי תחילת המאה העשרים, מאשר המהירות שבה המלחמה הופכת לבלתי אפשרית... [אך] הם לא ראו זאת עד שהפצצות האטומיות התפוצצו בידיהם המגושמות". ב-1932, הפיזיקאי והוגה תגובת השרשרת הגרעינית לאו סילארד קרא את "העולם שוחרר" (באותה שנה שסר ג'יימס צ'דוויק גילה את הנייטרון), ספר שכתב בזיכרונותיו שעשה עליו "רושם גדול מאוד". ב-1934, סילארד לקח את רעיונותיו לתגובת שרשרת למשרד המלחמה הבריטי ומאוחר יותר לאדמירליות, והעביר את הפטנט שלו לאדמירליות כדי למנוע מהחדשות להגיע לידיעת הקהילה המדעית הרחבה. הוא כתב: "בידיעה מה זה [תגובת שרשרת] אומר – וידעתי זאת כי קראתי את ה. ג'. ולס – לא רציתי שהפטנט הזה יהפוך לציבורי".
ולס כתב גם עיון. רב-המכר העיוני הראשון שלו היה "ציפיות לתגובת הקידמה המכנית והמדעית על חיי האדם ומחשבתו" (1901). כאשר פורסם במקור בהמשכים במגזין הוא כונה "ניסוי בנבואה", ונחשב ליצירתו העתידנית המפורשת ביותר. הוא הציע את המסר הפוליטי המיידי של החלקים המיוחסים בחברה שממשיכים למנוע מאנשים מוכשרים ממעמדות אחרים קידום עד שמלחמה תכפה צורך להעסיק את המוכשרים ביותר, במקום המעמדות הגבוהים המסורתיים, כמנהיגים. בציפייה לאיך ייראה העולם בשנת 2000, הספר מעניין הן בגלל הלהיטים שלו (רכבות ומכוניות המובילות לפיזור אוכלוסיות מערים לפרברים; הגבלות מוסריות דועכות ככל שגברים ונשים מחפשים חופש מיני רב יותר; תבוסת המיליטריזם הגרמני, וקיומו של האיחוד האירופי) והן בגלל ההחמצות שלו (הוא לא ציפה לכלי טיס מוצלחים לפני 1950, וטען ש-"דמיוני מסרב לראות כל סוג של צוללת עושה משהו מלבד לחנוק את צוותה ולטבוע בים").
יצירתו רבת-המכר בשני כרכים, "קיצור תולדות העולם" (1920), החלה עידן חדש של היסטוריה עולמית פופולרית. היא קיבלה תגובה ביקורתית מעורבת מהיסטוריונים מקצועיים. עם זאת, היא הייתה פופולרית מאוד בקרב האוכלוסייה הכללית והפכה את ולס לאדם עשיר. סופרים רבים אחרים עקבו עם "קיצורים" משלהם בנושאים אחרים. הוא חזר על הקיצור שלו ב-1922 עם יצירה פופולרית קצרה הרבה יותר, "קיצור תולדות העולם" (A Short History of the World), ספר היסטוריה שזכה לשבחים מאלברט איינשטיין, ושני מאמצים ארוכים, "מדע החיים" (1930) – שנכתב עם בנו ג'. פ. ולס והביולוג האבולוציוני ג'וליאן האקסלי, ו-"עבודה, עושר ואושר של האנושות" (1931). ה-"קיצורים" הפכו לנפוצים מספיק כדי שג'יימס ת'רבר יפרודי את המגמה במאמרו ההומוריסטי, "קיצור של מדענים" – אכן, "קיצור תולדות העולם" של ולס נותר בדפוס עם מהדורה חדשה מ-2005, בעוד "קיצור תולדות העולם" (A Short History of the World) נערך מחדש (2006).
מתחילת הקריירה של ולס, הוא חיפש דרך טובה יותר לארגן את החברה וכתב מספר רומנים אוטופיים. הראשון שבהם היה "אוטופיה מודרנית" (1905), המציג אוטופיה עולמית עם "ללא יבוא מלבד מטאוריטים, וללא יצוא כלל"; שני מטיילים מעולמנו נופלים להיסטוריה החלופית שלה. האחרים מתחילים בדרך כלל כשהעולם ממהר לקטסטרופה, עד שאנשים מבינים דרך חיים טובה יותר: בין אם על ידי גזים מסתוריים משביט הגורמים לאנשים להתנהג בצורה רציונלית ולנטוש מלחמה אירופית ("בימי השביט" (1906)), או מועצה עולמית של מדענים המשתלטת, כפי שקורה ב-"צורת הדברים שיבואו" (1933, שאותה עיבד מאוחר יותר לסרט של אלכסנדר קורדה מ-1936, "דברים שיבואו"). זה תיאר, בצורה מדויקת מדי, את מלחמת העולם הממשמשת ובאה, עם ערים שנהרסות על ידי פצצות אוויריות. הוא תיאר גם את עלייתם של דיקטטורים פשיסטים ב-"אוטוקרטיה של מר פארהאם" (1930) ו-"הטרור הקדוש" (1939). "אנשים כמו אלים" (1923) הוא גם רומן אוטופי. ולס בתקופה זו נחשב לדמות בעלת השפעה עצומה; מבקר הספרות מלקולם קאולי הצהיר: "עד גיל ארבעים, השפעתו הייתה רחבה יותר מכל סופר אנגלי חי אחר".
ולס מהרהר ברעיונות של טבע וטיפוח ומטיל ספק באנושות בספרים כמו "האנשים הראשונים על הירח", שבו הטבע מדוכא לחלוטין על ידי הטיפוח, ו-"האי של דוקטור מורו", שבו הנוכחות החזקה של הטבע מייצגת איום על חברה מתורבתת. לא כל הרומנים המדעיים שלו הסתיימו באוטופיה, וולס כתב גם רומן דיסטופי, "כשהישן יתעורר" (1899, נכתב מחדש כ-"הישן מתעורר", 1910), המצייר חברה עתידית שבה המעמדות הפכו ליותר ויותר מופרדים, מה שהוביל למרד של ההמונים נגד השליטים. "האי של דוקטור מורו" אפל עוד יותר. המספר, לאחר שנלכד באי של בעלי חיים שעברו ויויסקציה (ללא הצלחה) ליצורים דמויי אדם, חוזר בסופו של דבר לאנגליה; כמו גוליבר עם שובו מההוינהנמים, הוא מוצא את עצמו לא מסוגל לנער מעליו את התפיסות של בני אדם עמיתיו כחיות מתורבתות בקושי, שחוזרות לאט לטבען החייתי.
ולס כתב גם את ההקדמה למהדורה הראשונה של יומניו של ו. נ. פ. ברבליון, "יומנו של אדם מאוכזב", שפורסם ב-1919. מכיוון ש-"ברבליון" היה שם העט של המחבר האמיתי, מבקרים רבים האמינו שוולס היה המחבר האמיתי של היומן; ולס תמיד הכחיש זאת, למרות שהיה מלא שבחים ליומנים.
בשנת 1927, מורה וסופרת קנדית פלורנס דיקס תבעה ללא הצלחה את ולס בגין הפרת זכויות יוצרים והפרת אמונים, בטענה שחלק גדול מ-"קיצור תולדות העולם" הועתק מכתב היד שלא פורסם שלה, "הרשת של הרומנטיקה של העולם", שבילה כמעט תשעה חודשים בידי המוציא לאור הקנדי של ולס, מקמילן קנדה. עם זאת, הושבע בשבועה במשפט שכתב היד נותר בטורונטו במשמורת של מקמילן, ושוולס אפילו לא ידע על קיומו, שלא לדבר על כך שראה אותו. בית המשפט לא מצא הוכחה להעתקה, והחליט שהדמיון נובע מכך שלספרים היה אופי דומה וששני הכותבים היו בעלי גישה לאותם מקורות. התיק עבר בערעור מהבתי המשפט הקנדיים לוועדה השיפוטית של המועצה המלכותית, באותה עת בית המשפט הגבוה ביותר לערעורים של האימפריה הבריטית, שדחה את הערעור בתיק דיקס נגד ולס. בשנת 2000, א. ב. מקיליופ, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת קרלטון, הפיק ספר על התיק, "הרווקה והנביא: פלורנס דיקס, ה. ג'. ולס, והתעלומה של העבר הגנוב". על פי מקיליופ, התביעה לא הצליחה בשל הדעה הקדומה נגד אישה שתובעת סופר גבר ידוע ומפורסם, והוא מצייר סיפור מפורט המבוסס על הראיות הנסיבתיות של התיק. בשנת 2004, דניס נ. מגנוסון, פרופסור אמריטוס בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת קווינס, אונטריו, פרסם מאמר על דיקס נגד ולס. זה בוחן מחדש את התיק ביחס לספרו של מקיליופ. תוך גילוי אהדה מסוימת לדיקס, הוא טוען שהיה לה תיק חלש שלא הוצג היטב, ולמרות שאולי נתקלה בסקסיזם מצד עורכי דינה, היא קיבלה משפט הוגן, ומוסיף שהחוק המיושם הוא בעצם אותו חוק שהיה מיושם על תיק דומה כיום (כלומר, 2004).
בשנת 1933, ולס חזה ב-"צורת הדברים שיבואו" שמלחמת העולם שחשש ממנה תתחיל בינואר 1940, תחזית שבסופו של דבר התגשמה ארבעה חודשים מוקדם יותר, בספטמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנת 1936, לפני המכון המלכותי, קרא ולס לחיבור אנציקלופדיה עולמית גדלה ומשתנה ללא הרף, שתעבור סקירה על ידי רשויות בולטות ותהיה נגישה לכל בן אנוש. הוא הציג גם את תפיסתו לגבי אנציקלופדיה עולמית בקונגרס העולמי לתיעוד אוניברסלי בפריז ב-1937.
בשנת 1938, הוא פרסם אוסף מאמרים על הארגון העתידי של ידע וחינוך, "מוח עולמי", כולל המאמר "הרעיון של אנציקלופדיה עולמית קבועה".
לפני 1933, ספריו של ולס נקראו רבות בגרמניה ובאוסטריה, ורוב יצירות המדע הבדיוני שלו תורגמו זמן קצר לאחר פרסומן. עד 1933, הוא משך את תשומת ליבם של פקידים גרמנים בגלל ביקורתו על המצב הפוליטי בגרמניה, וב-10 במאי 1933, ספריו של ולס נשרפו על ידי הנוער הנאצי באופרנפלאץ בברלין, ויצירותיו נאסרו בספריות ובחנויות ספרים. ולס, כנשיא PEN International (משוררים, מסאים, סופרים), הרגיז את הנאצים על ידי פיקוח על גירוש מועדון ה-PEN הגרמני מהגוף הבינלאומי ב-1934 בעקבות סירובו של ה-PEN הגרמני לקבל סופרים לא-ארים לחברותו. בוועידת PEN ברגוזה, ולס סירב להיכנע לאוהדי הנאצים שדרשו למנוע מהסופר הגולה ארנסט טולר לדבר. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, כוחות בעלות הברית גילו שה-SS ערך רשימות של אנשים המיועדים למעצר מיידי במהלך הפלישה לבריטניה במבצע ארי-ים הנטוש, כאשר ולס נכלל ברשימה האלפביתית של "הספר השחור".
יצירות מתקופת המלחמה
בחיפוש אחר דרך מובנית יותר לשחק במשחקי מלחמה, ולס כתב את "משחקי רצפה" (1911) ואחריו "מלחמות קטנות" (1913), שקבעו חוקים לניהול קרבות עם חיילי צעצוע (מיניאטורות). פציפיסט לפני מלחמת העולם הראשונה, ולס הצהיר "כמה טובה יותר המיניאטורה החביבה הזו [מלחמה] מהדבר האמיתי". על פי ולס, הרעיון למשחק התפתח מביקור של חברו ג'רום ק. ג'רום. לאחר ארוחת הערב, ג'רום החל לירות בחיילי צעצוע עם תותח צעצוע וולס הצטרף כדי להתחרות.
במהלך אוגוסט 1914, מיד לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, פרסם ולס מספר מאמרים בעיתוני לונדון שהופיעו לאחר מכן כספר שכותרתו "המלחמה שתסיים את המלחמה". הוא טבע את הביטוי עם האמונה האידיאליסטית שתוצאת המלחמה תהפוך סכסוך עתידי לבלתי אפשרי. ולס האשים את מעצמות המרכז בבוא המלחמה וטען שרק תבוסת המיליטריזם הגרמני יכולה להביא קץ למלחמה. ולס השתמש בצורה הקצרה יותר של הביטוי, "המלחמה שתסיים את המלחמה", ב-"בשנה הרביעית" (1918), שבה ציין שהביטוי "נכנס למחזור" במחצית השנייה של 1914. למעשה, הוא הפך לאחת מסיסמאות המלחמה הנפוצות ביותר.
בשנת 1918, ולס עבד עבור הלשכה הבריטית לתעמולת מלחמה, שנקראה גם ולינגטון האוס. ולס היה גם אחד מחמישים ושלושה סופרים בריטים מובילים – מספר שכלל את רודיארד קיפלינג, תומאס הארדי וסר ארתור קונאן דויל – שחתמו את שמם על "הצהרת הסופרים". מניפסט זה הצהיר שהפלישה הגרמנית לבלגיה הייתה פשע אכזרי, וכי בריטניה "לא יכלה ללא חרפה לסרב לקחת חלק במלחמה הנוכחית".
### נסיעות לרוסיה ולברית המועצות
ולס ביקר ברוסיה שלוש פעמים: 1914, 1920 ו-1934. לאחר ביקוריו בפטרוגרד ובמוסקבה, בינואר 1914, הוא חזר לאנגליה, "רוסופיל מושבע". השקפותיו תועדו במאמר בעיתון, "רוסיה ואנגליה: מחקר על ניגודים", שפורסם ב-Daily News ב-1 בפברואר 1941, וברומן שלו "ג'ואן ופיטר" (1918). במהלך ביקורו השני, הוא ראה את חברו הוותיק מקסים גורקי ובעזרתו של גורקי, פגש את ולדימיר לנין. בספרו "רוסיה בצללים", ולס תיאר את רוסיה כמתאוששת מקריסה חברתית מוחלטת, "השלמה ביותר שקרתה אי פעם לארגון חברתי מודרני כלשהו". ב-23 ביולי 1934, לאחר ביקור אצל נשיא ארה"ב פרנקלין ד. רוזוולט, ולס נסע לברית המועצות וראיין את יוסיף סטלין במשך שלוש שעות עבור המגזין New Statesman, דבר שהיה נדיר ביותר באותה תקופה. הוא סיפר לסטלין כיצד ראה את "פניהם המאושרות של אנשים בריאים" בניגוד לביקורו הקודם במוסקבה ב-1920. עם זאת, הוא גם ביקר את חוסר החוק, האפליה המעמדית, האלימות המדינתית והיעדר חופש הביטוי. סטלין נהנה מהשיחה והשיב בהתאם. כיו"ר ה-PEN International שבסיסו בלונדון, שהגן על זכויות הסופרים לכתוב מבלי להיות מאוימים, ולס קיווה בטיולו לבריה"מ, שיוכל לנצח את סטלין בכוח הטיעון. לפני שעזב, הוא הבין ששום רפורמה לא עומדת לקרות בעתיד הקרוב.
### שנים אחרונות
התפוקה הספרותית הגדולה ביותר של ולס התרחשה לפני מלחמת העולם הראשונה, דבר שהצטער עליו על ידי סופרים צעירים יותר שאותם השפיע. בהקשר זה, ג'ורג' אורוול תיאר את ולס כ-"שפוי מדי מכדי להבין את העולם המודרני", ו-"מאז 1920 הוא בזבז את כישרונותיו בקטילת דרקוני נייר". ג'. ק. צ'סטרטון התבדח: "מר ולס הוא מספר סיפורים מלידה שמכר את בכורתו עבור נזיד של מסר". בנוסף לבריה"מ, ולס ביקר גם ברפובליקה הספרדית השנייה, שם פגש אישים מהשמאל כמו הפמיניסטית וחוקרת המין הילדגרט רודריגז קרבאליירה, לה הציע עבודה כמזכירתו ועוזרתו.
לוולס הייתה סוכרת, והיה ממייסדי עמותת The Diabetic Association ב-1934 (כיום Diabetes UK, עמותת הצדקה המובילה לאנשים עם סוכרת בבריטניה).
ב-28 באוקטובר 1940, בתחנת הרדיו KTSA בסן אנטוניו, טקסס, ולס השתתף בראיון רדיו עם אורסון ולס, ששנתיים קודם לכן ביצע עיבוד רדיו מפורסם ל-"מלחמת העולמות". במהלך הראיון, על ידי צ'ארלס סי. שו, מנחה רדיו ב-KTSA, ולס הודה בהפתעתו מהסנסציה שנבעה מהשידור אך הודה בחובו לוולס על הגדלת המכירות של אחד מכותרותיו ה-"עלומות יותר".
### מוות
ולס מת ב-13 באוגוסט 1946, בגיל 79, בביתו ב-13 Hanover Terrace, המשקיף על ריג'נטס פארק, לונדון. בהקדמתו למהדורת 1941 של "המלחמה באוויר", ולס הצהיר שהאפיטף שלו צריך להיות: "אמרתי לכם. אתם טיפשים ארורים". גופתו של ולס נשרפה בקרמטוריום גולדרס גרין ב-16 באוגוסט 1946; אפרו פוזר לאחר מכן בתעלת למאנש ב-Old Harry Rocks, הנקודה המזרחית ביותר של חוף היורה וכ-3.5 מיילים (5.6 ק"מ) מסוואנאג' בדורסט.
לוח כחול להנצחה לכבודו הותקן על ידי מועצת לונדון רבתי בביתו בריג'נטס פארק ב-1966.
עתידן
עתידן ו-"בעל חזון", ולס חזה את בואם של כלי טיס, טנקים, מסע בחלל, נשק גרעיני, טלוויזיה לוויינית ודבר מה הדומה ל-World Wide Web. בקובעו ש-"חזונותיו של ולס לגבי העתיד נותרו ללא תחרות", ג'ון היגס, מחבר "מוזר יותר ממה שאנחנו יכולים לדמיין: לעשות סדר במאה העשרים", קובע שבסוף המאה ה-19 ולס "ראה את המאה הבאה ברור יותר מכל אחד אחר. הוא צפה מלחמות באוויר, את המהפכה המינית, תחבורה ממונעת הגורמת לצמיחת פרברים ופרוטו-ויקיפדיה שהוא כינה 'מוח עולמי'. ברומן שלו 'העולם שוחרר', הוא דמיין 'פצצה אטומית' בעלת עוצמה מבעיתה שתוטל ממטוסים. זו הייתה תובנה יוצאת דופן עבור סופר שכתב ב-1913, והיא עשתה רושם עמוק על וינסטון צ'רצ'יל".
> קוראים רבים היללו את ה. ג'. ולס וג'ורג' אורוול כסוגים מיוחדים של סופרים, כאלה שניחנו בכוחות מרשמיים ונבואיים יוצאי דופן. ולס היה האבטיפוס של המאה העשרים לדמות ספרותית נבואית זו: הוא המציא את התפקיד, חקר את אפשרויותיו, במיוחד באמצעות צורות פרוזה חדשות ודרכים חדשות לפרסם, והגדיר את גבולותיו. השפעתו על תרבותו הייתה עמוקה; כפי שכתב ג'ורג' אורוול, "מוחות כולנו, ולכן העולם הפיזי, היו שונים באופן מורגש אילו ולס מעולם לא היה קיים".
— הסופר כגיבור תרבות: ה. ג'. ולס וג'ורג' אורוול.
בשנת 2011, ולס היה בין קבוצה של סופרי מדע בדיוני שהוצגו בסדרה "נביאי המדע הבדיוני", תוכנית שהופקה והונחתה על ידי במאי הקולנוע סר רידלי סקוט, המתארת כיצד תחזיות השפיעו על פיתוח התקדמויות מדעיות על ידי השראת קוראים רבים לסייע בהפיכת חזונות עתידניים אלו למציאות יומיומית. בסקירה מ-2013 של "מכונת הזמן" עבור המגזין New Yorker, בראד לית'האוזר כותב: "בבסיס ההישג החזוני הגדול של ולס נמצא ניסיון רציונלי, מדעי בסופו של דבר, להוציא את ההשלכות העתידיות הפוטנציאליות של תנאים נוכחיים – לא כפי שהם עשויים להתעורר בעוד כמה שנים, או אפילו עשורים, אלא אלפי שנים, עידנים לאחר מכן. הוא ה'אקסטרפולטור הגדול' של הספרות העולמית. כמו אף סופר סיפורת לפניו, הוא אימץ את 'הזמן העמוק'."
השקפות פוליטיות
ולס היה סוציאליסט וחבר בחברה הפביאנית. הוא התמודד כמועמד מפלגת הלייבור עבור אוניברסיטת לונדון בבחירות הכלליות של 1922 ו-1923. ולס היה חבר ב-The Other Club, מועדון אוכל לונדוני שהוקם בשותפות עם וינסטון צ'רצ'יל שהיה קורא נלהב של ספריו; לאחר שנפגשו לראשונה ב-1902, הם שמרו על קשר עד מותו של ולס ב-1946. כשר זוטר, צ'רצ'יל השאיל שורות מוולס לאחד מנאומיו המפורסמים המוקדמים ב-1906; כראש ממשלה, הביטוי "הסערה המתקרבת" – ששימש את צ'רצ'יל לתיאור עליית גרמניה הנאצית – נכתב על ידי ולס ב-"מלחמת העולמות", המתארת התקפה על בריטניה על ידי מאדים. כתביו הנרחבים של ולס על שוויון וזכויות אדם, בעיקר יצירתו המשפיעה ביותר, "זכויות האדם" (1940), הניחו את היסודות להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם של 1948, שאומצה על ידי האומות המאוחדות זמן קצר לאחר מותו.
מאמציו בנוגע לחבר הלאומים, שבהם שיתף פעולה בפרויקט עם לאונרד וולף עם החוברות "הרעיון של חבר לאומים", "פרולגומנה לחקר הארגון העולמי" ו-"דרכו של חבר הלאומים", הפכו לאכזבה שכן הארגון התברר כחלש ולא מסוגל למנוע את מלחמת העולם השנייה, שהתרחשה בעצמה לקראת סוף חייו ורק הגבירה את הצד הפסימי של אופיו. בספרו האחרון "הנפש בקצה חבליה" (1945), הוא שקל את הרעיון שהחלפת האנושות על ידי מין אחר עשויה שלא להיות רעיון רע. הוא התייחס לעידן שבין שתי מלחמות העולם כ-"עידן התסכול". ולס היה בתחילה מתנגד לציונות. ב-"בימי השביט", יהודים מתוארים כטפילים על החברה האירופית; עם זאת, ולס הפך מאוחר יותר לתומך חזק בהקמת מדינה יהודית בתגובה לשואה ויזם התכתבות עם חיים ויצמן, הנשיא הראשון של ישראל.