אנרי מאטיס

אנרי מאטיס

אנרי אמיל בנואה מאטיס (בצרפתית: [ɑ̃ʁi emil bənwa matis]; 31 בדצמבר 1869 – 3 בנובמבר 1954) היה אמן חזותי צרפתי, הידוע הן בשימוש שלו בצבע והן ברישום הנוזלי והמקורי שלו. הוא היה רשם, אמן הדפס ופסל, אך ידוע בעיקר כצייר.

מאטיס נחשב בדרך כלל, יחד עם פבלו פיקאסו, לאחד האמנים שעזרו בצורה הטובה ביותר להגדיר את ההתפתחויות המהפכניות באמנויות החזותיות לאורך העשורים הראשונים של המאה העשרים, והיה אחראי להתפתחויות משמעותיות בציור ובפיסול.

עוצמת הצבע ביצירות שצייר בין 1900 ל-1905 הביאה לו פרסום כאחד ה"פוביסטים" (בצרפתית: "חיות פרא"). רבות מיצירותיו הטובות ביותר נוצרו בעשור בערך שאחרי 1906, כאשר פיתח סגנון קפדני שהדגיש צורות שטוחות ודפוסים דקורטיביים. בשנת 1917 עבר לפרבר של ניס בריביירה הצרפתית, והסגנון הרגוע יותר של עבודתו במהלך שנות ה-20 זיכה אותו בשבחי הביקורת כמגן המסורת הקלאסית בציור הצרפתי. לאחר 1930 אימץ פישוט נועז יותר של הצורה. כאשר בריאות לקויה בשנותיו האחרונות מנעה ממנו לצייר, הוא יצר גוף עבודה חשוב במדיום של קולאז' נייר גזור.

שליטתו בשפה האקספרסיבית של צבע ורישום, שהוצגה בגוף עבודה המשתרע על פני למעלה מחצי מאה, זיכתה אותו בהכרה כדמות מובילה באמנות המודרנית.

חיים מוקדמים וחינוך

מאטיס נולד בלה קאטו-קמברזי, במחוז נור שבצפון צרפת בערב השנה החדשה ב-1869, בנו הבכור של סוחר תבואה עשיר. הוא גדל בבוהן-אן-ורמנדואה, פיקארדי. בשנת 1887 נסע לפריז ללמוד משפטים, ועבד כמנהל בית משפט בלה קאטו-קמברזי לאחר שקיבל את הסמכתו. הוא החל לצייר לראשונה ב-1889, לאחר שאמו הביאה לו ציוד אמנות בתקופת החלמה לאחר התקף אפנדיציט. הוא גילה "סוג של גן עדן" כפי שתיאר זאת מאוחר יותר, והחליט להפוך לאמן, מה שאכזב עמוקות את אביו.

בשנת 1891 חזר לפריז ללמוד אמנות באקדמיה ז'וליאן אצל ויליאם-אדולף בוגרו ובאקול נסיונל סופרייר דה בוז-אר אצל גוסטב מורו. בתחילה צייר טבע דומם ונופים בסגנון מסורתי, שבו הגיע למיומנות סבירה. מאטיס הושפע מיצירותיהם של אמנים מוקדמים יותר כגון ז'אן-בטיסט-סימאון שארדן, ניקולא פוסן ואנטואן ואטו, כמו גם מאמנים מודרניים, כגון אדואר מאנה, ומאמנות יפנית. שארדן היה אחד הציירים שמאטיס העריץ ביותר; כסטודנט לאמנות הוא יצר העתקים של ארבעה מציוריו של שארדן בלובר.

בשנת 1896 ביקר מאטיס, סטודנט לאמנות לא ידוע באותה עת, את הצייר האוסטרלי ג'ון ראסל באי בל-איל מול חופי בריטני. ראסל הציג בפניו את האימפרסיוניזם ואת עבודתו של וינסנט ואן גוך – שהיה חבר של ראסל – ונתן לו רישום של ואן גוך. הסגנון של מאטיס השתנה לחלוטין: הוא נטש את הפלטה בצבעי האדמה שלו לטובת צבעים בהירים. מאוחר יותר אמר שראסל היה המורה שלו, ושראסל הסביר לו את תורת הצבעים. באותה שנה הציג מאטיס חמישה ציורים בסלון של ה-Société Nationale des Beaux-Arts, שניים מהם נרכשו על ידי המדינה.

עם הדוגמנית קרולין ז'ובלו, נולדה לו בת, מרגריט, ב-1894. בשנת 1898 נישא לאמלי נואלי פארייר; השניים גידלו את מרגריט יחד ונולדו להם שני בנים, ז'אן (נולד ב-1899) ופייר (נולד ב-1900). מרגריט ואמלי שימשו לעיתים קרובות כדוגמניות עבור מאטיס.

בשנת 1898, בעצתו של קאמי פיסארו, נסע ללונדון ללמוד את ציוריו של ג'. מ. ו. טרנר ואז יצא לטיול בקורסיקה. עם חזרתו לפריז בפברואר 1899, עבד לצד אלבר מארקה ופגש את אנדרה דרן, ז'אן פוי וז'ול פלנדרן. מאטיס שקע בעבודתם של אחרים ונכנס לחובות מקניית עבודות של ציירים שהעריץ. העבודות שתלה והציג בביתו כללו פסל גבס של רודן, ציור של גוגן, רישום של ואן גוך, ו"שלוש מתרחצות" של סזאן. בתחושת המבנה הציורי והצבע של סזאן, מצא מאטיס את השראתו העיקרית.

רבים מציוריו של מאטיס משנים 1898 עד 1901 עושים שימוש בטכניקה דיוויזיוניסטית שאימץ לאחר קריאת המאמר של פול סיניאק, "D'Eugène Delacroix au Néo-impressionisme".

במאי 1902 נקלעו הוריה של אמלי לשערורייה פיננסית גדולה, פרשת הומבר. אמה (שהייתה סוכנת הבית של משפחת הומבר) ואביה הפכו לשעירים לעזאזל בשערורייה, ומשפחתה אוימה על ידי המונים זועמים של קורבנות הונאה. לדברי היסטוריונית האמנות הילארי ספורלינג, "חשיפתם הפומבית, ואחריה מעצרו של חמיו, הותירה את מאטיס כמפרנס היחיד של משפחה מורחבת של שבעה". במהלך 1902 עד 1903 אימץ מאטיס סגנון ציור שהיה קודר יחסית ועסק בצורה, שינוי שנועד ככל הנראה לייצר עבודות למכירה בתקופה זו של קושי חומרי. לאחר שעשה את ניסיונו הראשון בפיסול, העתק לפי אנטואן-לואי בארי, ב-1899, הקדיש חלק ניכר מהאנרגיה שלו לעבודה בחימר, והשלים את "העבד" ב-1903.

פוביזם

הפוביזם כסגנון החל בסביבות 1900 ונמשך מעבר ל-1910. התנועה ככזו נמשכה רק כמה שנים, 1904–1908, והיו לה שלוש תערוכות. מנהיגי התנועה היו מאטיס ואנדרה דרן. תערוכת היחיד הראשונה של מאטיס הייתה בגלריה של אמברואז וולאר ב-1904, ללא הצלחה רבה. חיבתו לצבעים בהירים ואקספרסיביים הפכה בולטת יותר לאחר שבילה את קיץ 1904 בציור בסן טרופה עם הנאו-אימפרסיוניסטים סיניאק ואנרי-אדמון קרוס. באותה שנה צייר את החשובה שביצירותיו בסגנון הנאו-אימפרסיוניסטי, "Luxe, Calme et Volupté". בשנת 1905 נסע שוב דרומה לעבוד עם אנדרה דרן בקוליוור. ציוריו מתקופה זו מאופיינים בצורות שטוחות וקווים מבוקרים, תוך שימוש בפואנטיליזם בצורה פחות קפדנית מבעבר.

מאטיס וקבוצת אמנים הידועים כיום כ"פוביסטים" הציגו יחד בחדר בסלון הסתיו ב-1905. הציורים ביטאו רגש בצבעים פראיים, לעיתים קרובות צורמים, ללא התחשבות בצבעים הטבעיים של הנושא. מאטיס הציג את "החלון הפתוח" ו"אישה עם כובע" בסלון. המבקר לואי ווקסל העיר על פסל בודד מוקף ב"אורגיה של גוונים טהורים" כ"Donatello chez les fauves" (דונטלו בין חיות הפרא), בהתייחסו לפסל בסגנון הרנסאנס שחלק איתם את החדר. הערתו הודפסה ב-17 באוקטובר 1905 ב-Gil Blas, עיתון יומי, ועברה לשימוש פופולרי. התערוכה זכתה לביקורת קשה – "סיר צבע נשפך בפני הציבור", אמר המבקר קאמי מוקלר – אך גם לתשומת לב חיובית. כאשר הציור שסומן לגינוי מיוחד, "אישה עם כובע" של מאטיס, נרכש על ידי גרטרוד וליאו שטיין, המורל של האמן הנצור השתפר במידה ניכרת.

מאטיס הוכר כמנהיג הפוביסטים, יחד עם אנדרה דרן; השניים היו יריבים ידידותיים, לכל אחד חסידים משלו. חברים אחרים היו ז'ורז' בראק, ראול דופי ומוריס דה ולאמנק. הצייר הסימבוליסט גוסטב מורו (1826–1898) היה המורה מעורר ההשראה של התנועה. כפרופסור באקול דה בוז-אר בפריז, הוא דחף את תלמידיו לחשוב מחוץ לקווי הפורמליות וללכת בעקבות חזונם.

בשנת 1907, גיום אפולינר, בהתייחסו למאטיס במאמר שפורסם ב-La Falange, כתב: "אנחנו לא כאן בנוכחות מיזם מופרז או קיצוני: האמנות של מאטיס היא סבירה באופן מובהק." אך עבודתו של מאטיס באותה תקופה נתקלה גם בביקורת עזה, והיה לו קשה לפרנס את משפחתו. הציור שלו "Nu bleu" (1907) נשרף בדמות בובת קש בתערוכת הארמורי בשיקגו ב-1913.

דעיכת התנועה הפוביסטית לאחר 1906 לא השפיעה על הקריירה של מאטיס; רבות מיצירותיו הטובות ביותר נוצרו בין 1906 ל-1917, כאשר היה חלק פעיל מההתכנסות הגדולה של כישרונות אמנותיים במונפרנאס, למרות שלא ממש השתלב, עם המראה השמרני והרגלי העבודה הבורגניים הקפדניים שלו. הוא המשיך לספוג השפעות חדשות. הוא נסע לאלג'יריה ב-1906 ולמד אמנות אפריקאית ופרימיטיביזם. לאחר שצפה בתערוכה גדולה של אמנות איסלאמית במינכן ב-1910, בילה חודשיים בספרד בלימוד אמנות מורית. הוא ביקר במרוקו ב-1912 ושוב ב-1913 ובזמן שצייר בטנג'יר ביצע כמה שינויים בעבודתו, כולל השימוש שלו בשחור כצבע. ההשפעה על האמנות של מאטיס הייתה תעוזה חדשה בשימוש בצבע אינטנסיבי ולא מודולרי, כפי שניתן לראות ב-"L'Atelier Rouge" (1911).

למאטיס היה קשר ארוך עם אספן האמנות הרוסי סרגיי שצ'וקין. הוא יצר את אחת מיצירותיו המרכזיות "הריקוד" במיוחד עבור שצ'וקין כחלק מהזמנה לשני ציורים, כשהציור השני הוא "מוזיקה" (1910). גרסה מוקדמת יותר של "הריקוד" (1909) נמצאת באוסף המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק.

### יצירות נבחרות (1901–1910)

### פיסול

גרטרוד שטיין, אקדמיית מאטיס והאחיות קון

בסביבות אפריל 1906 פגש מאטיס את פבלו פיקאסו, שהיה צעיר ממנו ב-11 שנים. השניים הפכו לחברים לכל החיים וגם ליריבים ולעיתים קרובות מושווים זה לזה. הבדל מרכזי ביניהם הוא שמאטיס צייר וצבע מהטבע, בעוד פיקאסו נטה יותר לעבוד מהדמיון. הנושאים שצוירו בתדירות הגבוהה ביותר על ידי שני האמנים היו נשים וטבע דומם, כאשר מאטיס נטה יותר להציב את דמויותיו בחללי פנים ממומשים במלואם. מאטיס ופיקאסו הופגשו לראשונה בסלון הפריזאי של גרטרוד שטיין עם בת זוגה אליס ב. טוקלאס. במהלך העשור הראשון של המאה העשרים, האמריקאים בפריז – גרטרוד שטיין, אחיה ליאו שטיין, מייקל שטיין ואשתו של מייקל שרה – היו אספנים ותומכים חשובים בציוריו של מאטיס. בנוסף, שתי חברותיה האמריקאיות של גרטרוד שטיין מבולטימור, האחיות קון קלריבל ואטה, הפכו לפטרוניות מרכזיות של מאטיס ופיקאסו, ואספו מאות מציוריהם ורישומיהם. אוסף קון מוצג כעת במוזיאון האמנות של בולטימור.

בעוד אמנים רבים ביקרו בסלון שטיין, רבים מאמנים אלו לא היו מיוצגים בין הציורים על הקירות ברחוב פלורוס 27. בעוד יצירותיהם של רנואר, סזאן, מאטיס ופיקאסו שלטו באוסף של ליאו וגרטרוד שטיין, האוסף של שרה שטיין הדגיש במיוחד את מאטיס.

בני דורם של ליאו וגרטרוד שטיין, מאטיס ופיקאסו הפכו לחלק מהמעגל החברתי שלהם והצטרפו באופן שגרתי למפגשים שהתקיימו בערבי שבת ברחוב פלורוס 27. גרטרוד ייחסה את תחילת סלוני ערב השבת למאטיס, וציינה: "יותר ויותר אנשים החלו לבקר כדי לראות את ציורי מאטיס [...] מאטיס הביא אנשים, כולם הביאו מישהו, והם באו בכל עת וזה התחיל להיות מטרד".

בין מכריו של פבלו פיקאסו שפקדו גם את ערבי השבת היו פרננדה אוליבייה (פילגשו של פיקאסו), ז'ורז' בראק, אנדרה דרן, המשוררים מקס ז'אקוב וגיום אפולינר, מארי לורנסן (פילגשו של אפולינר ואמנית בזכות עצמה), ואנרי רוסו.

חבריו ארגנו ומימנו את אקדמיית מאטיס בפריז, בית ספר פרטי ולא מסחרי שבו מאטיס הדריך אמנים צעירים. הוא פעל מ-1907 עד 1911. היוזמה לאקדמיה הגיעה מהשטיינים והדומיירים, עם מעורבותם של הנס פורמן, פטריק הנרי ברוס ושרה שטיין.

מאטיס בילה שבעה חודשים במרוקו מ-1912 עד 1913, והפיק כ-24 ציורים ורישומים רבים. נושאי האוריינטליזם התכופים שלו בציורים מאוחרים יותר, כגון אודליסקות, ניתנים לייחוס לתקופה זו. דגי זהב באקווריומים הפכו גם הם לנושא שחוזר על עצמו לעיתים קרובות באמנות של מאטיס בעקבות טיולו למרוקו.

### יצירות נבחרות (1910–1917)

אחרי פריז

בשנת 1917 עבר מאטיס לסימייה בריביירה הצרפתית, פרבר של העיר ניס. עבודתו בעשור בערך שלאחר מעבר זה מראה רגיעה וריכוך בגישתו. "חזרה לסדר" זו אופיינית לחלק ניכר מהאמנות שלאחר מלחמת העולם הראשונה, וניתן להשוותה לנאו-קלאסיציזם של פיקאסו וסטרווינסקי כמו גם לחזרה למסורתיות של דרן. ציורי האודליסקות האוריינטליסטיים של מאטיס אופייניים לתקופה; בעוד שעבודה זו הייתה פופולרית, כמה מבקרים בני זמנו מצאו אותה רדודה ודקורטיבית.

בסוף שנות ה-20 עסק מאטיס שוב בשיתופי פעולה פעילים עם אמנים אחרים. הוא עבד לא רק עם צרפתים, הולנדים, גרמנים וספרדים, אלא גם עם כמה אמריקאים ומהגרים אמריקאים טריים.

לאחר 1930 הופיעו בעבודתו חיוניות חדשה ופישוט נועז יותר. אספן האמנות האמריקאי אלברט סי. בארנס שכנע את מאטיס להפיק ציור קיר גדול עבור קרן בארנס, "הריקוד II", שהושלם ב-1932; הקרן מחזיקה בכמה עשרות ציורים נוספים של מאטיס. מהלך זה לעבר פישוט וביטוי מקדים של טכניקת הגזירה ניכר גם בציורו "עירום שוכב גדול" (1935). מאטיס עבד על ציור זה במשך מספר חודשים ותיעד את ההתקדמות בסדרה של 22 תצלומים, אותם שלח לאטה קון.

שנות מלחמת העולם השנייה

אשתו של מאטיס, אמלי, שחשדה שהוא מנהל רומן עם בת לווייתו הרוסייה הצעירה, לידיה דלקטורסקיה, סיימה את נישואיהם בני ה-41 ביולי 1939, וחילקה את רכושם שווה בשווה ביניהם. דלקטורסקיה ניסתה להתאבד על ידי ירייה בחזה; באופן מדהים, היא שרדה ללא השפעות לוואי חמורות, וחזרה למאטיס ועבדה איתו לשארית חייו, מנהלת את משק הבית שלו, משלמת את החשבונות, מקלידה את התכתובות שלו, מנהלת רישומים קפדניים, מסייעת בסטודיו ומתאמת את ענייניו העסקיים.

מאטיס ביקר בפריז כאשר הנאצים פלשו לצרפת ביוני 1940, אך הצליח לחזור לניס. בנו, פייר, שהיה אז בעל גלריה בניו יורק, התחנן בפניו לברוח כל עוד הוא יכול. מאטיס עמד לצאת לברזיל כדי להימלט מהכיבוש של צרפת אך שינה את דעתו ונשאר בניס, בצרפת של וישי. בספטמבר 1940 כתב לפייר: "זה נראה לי כאילו אני אערוק. אם כל מי שיש לו ערך עוזב את צרפת, מה נשאר מצרפת?" למרות שמעולם לא היה חבר במחתרת, זה הפך לנקודת גאווה עבור הצרפתים הכבושים שאחד האמנים המוערכים ביותר שלהם בחר להישאר.

בעוד הנאצים כבשו את צרפת מ-1940 עד 1944, הם היו סלחניים יותר בהתקפותיהם על "אמנות מנוונת" בפריז מאשר במדינות דוברות גרמנית תחת הדיקטטורה הצבאית שלהם. למאטיס הותר להציג, יחד עם פוביסטים וקוביסטים לשעבר אחרים שהיטלר טען בתחילה שהוא בז להם, אם כי ללא אמנים יהודים, שכל עבודותיהם טוהרו מכל המוזיאונים והגלריות הצרפתיים; כל אמן צרפתי שהציג בצרפת היה צריך לחתום על שבועה המבטיחה את מעמדו ה"ארי", כולל מאטיס. הוא עבד גם כאמן גרפי והפיק איורים בשחור-לבן למספר ספרים ומעל מאה ליטוגרפיות מקוריות באולפני מורלו בפריז.

בשנת 1941 אובחן מאטיס כחולה בסרטן התריסריון. הניתוח, אמנם הצליח, הביא לסיבוכים חמורים שמהם כמעט מת. היותו מרותק למיטה במשך שלושה חודשים הביא אותו לפתח צורת אמנות חדשה באמצעות נייר ומספריים.

באותה שנה, סטודנטית לסיעוד בשם מוניק בורז'ואה הגיבה למודעה שפרסם מאטיס עבור אחות. ידידות אפלטונית התפתחה בין מאטיס לבורז'ואה. הוא גילה שהיא אמנית חובבת ולימד אותה על פרספקטיבה. לאחר שבורז'ואה עזבה את התפקיד כדי להצטרף למנזר ב-1944, מאטיס יצר איתה קשר לעיתים כדי לבקש שתדגמן עבורו. בורז'ואה הפכה לנזירה דומיניקנית ב-1946, ומאטיס צייר קפלה בואנס, עיירה קטנה אליה עבר ב-1943, לכבודה.

מאטיס נשאר, ברובו, מבודד בדרום צרפת לאורך כל המלחמה, אך משפחתו הייתה מעורבת באופן אינטימי במחתרת הצרפתית. בנו פייר, סוחר האמנות בניו יורק, עזר לאמנים היהודים והאנטי-נאצים הצרפתים שייצג להימלט מצרפת הכבושה ולהיכנס לארצות הברית. בשנת 1942 קיים פייר תערוכה בניו יורק, "אמנים בגלות", שהפכה לאגדית. אשתו בנפרד של מאטיס, אמלי, הייתה קלדנית במחתרת הצרפתית ונכלאה לשישה חודשים. מאטיס היה מזועזע כששמע שבתו מרגריט, שהייתה פעילה במחתרת במהלך המלחמה, עונתה (כמעט למוות) על ידי הגסטפו בכלא רן ונידונה למחנה הריכוז ראוונסבריק בגרמניה. מרגריט הצליחה להימלט מהרכבת לראוונסבריק, שנעצרה במהלך פשיטה אווירית של בעלות הברית; היא שרדה ביערות בתוהו ובוהו של ימי המלחמה האחרונים עד שחולצה על ידי חברי מחתרת. תלמידו של מאטיס, רודולף לוי, נהרג במחנה הריכוז אושוויץ ב-1944.

שנים אחרונות

### גזירות נייר

לאחר שאובחן כחולה בסרטן בטן ב-1941, עבר מאטיס ניתוח שהותיר אותו תלוי בכיסא גלגלים ולעיתים קרובות מרותק למיטה. ציור ופיסול הפכו לאתגרים פיזיים, אז בעזרת עוזריו, הוא החל ליצור קולאז'ים מנייר גזור, או דקופאז'. הוא גזר דפי נייר, צבועים מראש בגואש על ידי עוזריו, לצורות בגדלים וצבעים משתנים, וסידר אותם ליצירת קומפוזיציות תוססות. התוצאה הייתה מורכבות מובחנת ותלת-ממדית – צורת אמנות שלא הייתה בדיוק ציור, אך לא בדיוק פיסול. היצירות הראשוניות שלו היו צנועות בגודלן, אך בסופו של דבר פיתח ציורי קיר ועבודות בגודל חדר. הוא התייחס לשנותיו האחרונות כאל חייו השניים, כי בעוד הניידות שלו הייתה מוגבלת, הוא יכול היה לשוטט בגנים בצורה של גזירות הנייר שלו.

אף שגזירת הנייר הייתה המדיום העיקרי של מאטיס בעשור האחרון לחייו, השימוש המתועד הראשון שלו בטכניקה היה ב-1919 במהלך עיצוב התפאורה ל-"Le chant du rossignol", אופרה שהולחנה על ידי איגור סטרווינסקי. אלברט סי. בארנס דאג לייצור תבניות קרטון של הממדים הלא שגרתיים של הקירות שעליהם קיבע מאטיס, בסטודיו שלו בניס, את הקומפוזיציה של צורות נייר צבועות. קבוצה נוספת של גזירות נייר נעשתה בין 1937 ל-1938, בזמן שמאטיס עבד על תפאורות ותלבושות לבלט רוס של סרגיי דיאגילב. עם זאת, רק לאחר הניתוח שלו, כשהוא מרותק למיטה, החל מאטיס לפתח את טכניקת הגזירה כצורה עצמאית, ולא כמקורה התועלתני הקודם.

הוא עבר לראש הגבעה של ואנס, צרפת ב-1943, שם הפיק את פרויקט הגזירה המרכזי הראשון שלו עבור ספר האמן שלו שכותרתו "ג'אז". עם זאת, גזירות אלו נתפסו כעיצובים להדפסי שבלונה שנועדו להיראות בספר, ולא כיצירות ציוריות עצמאיות. בשלב זה, מאטיס עדיין חשב על הגזירות כנפרדות מצורת האמנות העיקרית שלו. ההבנה החדשה שלו לגבי מדיום זה נחשפת עם ההקדמה ל-"ג'אז" מ-1946. לאחר סיכום הקריירה שלו, מאטיס מתייחס לאפשרויות שטכניקת הגזירה מציעה, ומתעקש: "אמן לעולם לא חייב להיות אסיר של עצמו, אסיר של סגנון, אסיר של מוניטין, אסיר של הצלחה..."

מספר הגזירות שנתפסו באופן עצמאי גדל בהתמדה בעקבות "ג'אז", והוביל בסופו של דבר ליצירת עבודות בגודל קיר, כגון "אוקיאניה השמיים" ו-"אוקיאניה הים" מ-1946. תחת הנחייתו של מאטיס, לידיה דלקטורסקיה, עוזרת הסטודיו שלו, הצמידה ברפיון את צלליות הציפורים, הדגים וצמחיית הים ישירות על קירות החדר. שתי יצירות "אוקיאניה", הגזירות הראשונות שלו בקנה מידה זה, העלו זיכרון מטיול לטהיטי שעשה שנים קודם לכן.

במאי 1954 הוצגה הגזירה שלו "האלומות" בסלון דה מה וזכתה להצלחה. יצירת האמנות הייתה הזמנה עבור האספנים האמריקאים סידני ופרנסס ברודי והגזירה הותאמה לאחר מכן לקרמיקה עבור ביתם בלוס אנג'לס. היא ממוקמת כעת במוזיאון המחוזי לאמנות של לוס אנג'לס.

### קפלה ומוזיאון

בשנת 1948 החל מאטיס להכין עיצובים עבור ה-Chapelle du Rosaire de Vence, מה שאפשר לו להרחיב טכניקה זו בהקשר דקורטיבי באמת. החוויה של עיצוב חלונות הקפלה, גלימות הכומר ודלת הטאברנקל – כולם מתוכננים בשיטת הגזירה – השפיעה על ביסוס המדיום כמוקד העיקרי שלו. (הרישומים שלו לקפלה הם נושא התערוכה "מאטיס בואנס: תחנות הצלב" (29 במרץ 2026 – 28 ביוני 2026) במוזיאון האמנות של בולטימור.) לאחר שסיים את הציור האחרון שלו ב-1951 (והפסל האחרון שנה קודם לכן), השתמש מאטיס בגזירת הנייר כמדיום הביטוי היחיד שלו עד מותו.

בשנת 1952 הקים מאטיס מוזיאון המוקדש לעבודתו, מוזיאון מאטיס בלה קאטו, ומוזיאון זה הוא כיום האוסף השלישי בגודלו של עבודות מאטיס בצרפת.

לדברי דייוויד רוקפלר, עבודתו האחרונה של מאטיס הייתה העיצוב לחלון ויטראז' שהותקן בכנסיית האיחוד של פוקאנטיקו הילס ליד אחוזת רוקפלר מצפון לעיר ניו יורק: "זו הייתה יצירתו האמנותית האחרונה; המאקט היה על קיר חדר השינה שלו כשמת בנובמבר 1954." ההתקנה הושלמה ב-1956.

### מוות

מאטיס מת מהתקף לב בגיל 84 ב-3 בנובמבר 1954. הוא קבור בבית הקברות של מנזר נוטרדאם דה סימייה, בשכונת סימייה בניס.

מורשת

הציור הראשון של מאטיס שנרכש על ידי אוסף ציבורי היה "טבע דומם עם גרניום" (1910), שנרכש ב-1912 על ידי הפינקוטק המודרני.

בנו של מאטיס, פייר מאטיס (1900–1989), פתח גלריה לאמנות מודרנית בעיר ניו יורק במהלך שנות ה-30. גלריית פייר מאטיס, שפעלה מ-1931 עד 1989, ייצגה והציגה אמנים אירופאים רבים וכמה אמריקאים וקנדים בניו יורק לעיתים קרובות בפעם הראשונה. הוא הציג את ז'ואן מירו, מארק שאגאל, אלברטו ג'קומטי, ז'אן דובופה, אנדרה דרן, איב טנגי, לה קורבוזיה, פול דלוו, וילפרדו לאם, ז'אן-פול ריופל, באלתוס, ליאונורה קרינגטון, זאו וו-קי, סם פרנסיס וסימון האנטאי, הפסלים תיאודור רוזאק, ריימונד מייסון ורג באטלר, ועוד כמה אמנים חשובים אחרים, כולל עבודתו של אנרי מאטיס.

מוזיאון מאטיס בניס, מוזיאון עירוני, מחזיק באחד האוספים הגדולים בעולם של עבודות מאטיס, העוקב אחר התחלותיו האמנותיות והתפתחותו עד ליצירותיו האחרונות. המוזיאון, שנפתח ב-1963, ממוקם בווילה דה ארן, וילה מהמאה השבע-עשרה בשכונת סימייה.

הציור שלו "פריחת השזיף" (1948) נרכש ב-8 בספטמבר 2005 עבור המוזיאון לאמנות מודרנית על ידי הנרי קראביס והנשיאה החדשה של המוזיאון, מארי-ז'וזה דרואן. מחירו המשוער היה 25 מיליון דולר. בעבר, הוא לא נראה על ידי הציבור מאז 1970.

מכתש על כוכב הלכת כוכב חמה נקרא מאטיס לכבודו ב-1976.

בקולנוע, מאטיס גולם על ידי ג'וס אקלנד ב-"להישרד עם פיקאסו" (1996), וכן על ידי איב-אנטואן ספוטו ב-"חצות בפריז" (2011).

הסיפור הקצר של ריי ברדבורי "הז'יטון הערני של ה. מאטיס" מכיל רמיזה לאמן המצייר עין על ז'יטון פוקר עבור גבר אמריקאי שישתמש בו כמונוקל.

אמנות שנבזזה על ידי הנאצים

יצירות אמנות רבות של מאטיס נתפסו על ידי הנאצים או נבזזו מאספנים יהודים או החליפו ידיים במכירות כפויות במהלך שנות הנאצים. בעשרים השנים האחרונות, כמה יצירות אמנות של מאטיס הוחזרו ליורשי בעליהן מלפני הרייך השלישי, כולל "Le Mur Rose", ממוזיאון פומפידו בצרפת ליורשי הנרי פולד, "Femme Assise", שהתגלה במחבוא של בנו של הילדברנד גורליט במינכן, "La vallée de la Stour", שהיה שייך לאנה ז'אפה, נמצא במוזיאון לה שו-דה-פון ורבים אחרים. קרן האמנות האבודה הגרמנית מפרטת 38 יצירות אמנות של מאטיס במאגר האמנות האבודה באינטרנט.

תערוכות אחרונות

מה-5 באוקטובר 2001 עד ה-20 בינואר 2002, קרן חואן מארץ', מדריד הציגה את "מאטיס. רוח ורגש. עבודות על נייר". התערוכה "מדגישה את הקשר בין עוצמת המשיכה היצירתית של הרישום לבין העוצמה האקספרסיבית הקשורה לצבע, שני היסודות החיוניים שעליהם מבוססת עבודתו של מאטיס."

בשנת 2004, מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, האקדמיה המלכותית לאמנויות, לונדון ומוזיאון מאטיס, לה קאטו-קמברזי ארגנו את "מאטיס: מארג החלומות: האמנות שלו והטקסטיל שלו", והציגו את אוסף הטקסטיל של מאטיס עם יצירות המציגות את הטקסטיל. התערוכה הוצגה במוזיאון מאטיס (23 באוקטובר 2004–25 בינואר 2005), האקדמיה המלכותית לאמנויות (5 במרץ–30 במאי 2005) ומוזיאון המטרופוליטן לאמנות (23 ביוני–25 בספטמבר 2005). הקטלוג נכתב על ידי הילארי ספורלינג, קתלין ברונר, אן דיומא ואחרים. ISBN 978-1-903-97347-9

בשנת 2012, "מאטיס: בחיפוש אחר הציור האמיתי" אורגנה על ידי מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, ניו יורק, בשיתוף עם המוזיאון הלאומי לאמנות, קופנהגן, ומרכז פומפידו, המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית, פריז. רוברטה סמית' מהניו יורק טיימס תיארה זאת כ"אחת התערוכות המאלפות והמרגשות ביותר של [מאטיס]." התערוכה הוצגה במרכז פומפידו, פריז (7 במרץ–18 ביוני 2012), במוזיאון המטרופוליטן לאמנות (4 בדצמבר 2012–17 במרץ 2013) ובמוזיאון הלאומי לאמנות, קופנהגן (14 ביולי–28 באוקטובר 2012). הקטלוג נערך על ידי רבקה רבינוב ודורטה אגסן ISBN 978-0300184976

"אנרי מאטיס: הגזירות" הוצגה בטייט מודרן בלונדון, מאפריל עד ספטמבר 2014. התערוכה הייתה הגדולה והמקיפה ביותר של הגזירות שהוצגה אי פעם, וכללה כ-100 מאקטים מנייר – מושאלים מאוספים ציבוריים ופרטיים בינלאומיים – כמו גם מבחר של רישומים קשורים, הדפסים, ספרים מאוירים, ויטראז'ים וטקסטיל. בסך הכל, הרטרוספקטיבה כללה 130 יצירות המקיפות את עבודתו מ-1937 עד 1954. תערוכת הטייט מודרן הייתה הראשונה בתולדותיה שמשכה יותר מחצי מיליון אנשים.

התערוכה עברה לאחר מכן למוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, שם הוצגה מה-12 באוקטובר 2014 ועד ה-10 בפברואר 2015. הגזירה ששומרה לאחרונה, "בריכת השחייה", שלא הוצגה במשך יותר מ-20 שנה, חזרה לגלריות כמרכז התערוכה.

מה-30 באוקטובר 2015 עד ה-18 בינואר 2016, ספריית ומוזיאון מורגן קיימו תערוכה של פרויקטי איור הספרים שלו שכותרתה, "תשוקה גרפית: מאטיס ואמנויות הספר".

בשנת 2018, עבודתו של מאטיס הוצגה לצד עבודותיהם של ז'ואן מירו, לה קורבוזיה, ריימונד היינס ואריק סנדיון במוזיאון לאמנויות דקורטיביות ועיצוב בריגה, לטביה. תערוכה זו, שכותרתה "צבע גובלן: גובלנים עכשוויים מאוסף 'Mobilier national' בצרפת", התקיימה במהלך המהדורה השישית של אמנות הטקסטיל של ריגה.

מה-1 במאי עד ה-10 בספטמבר 2022, המוזיאון לאמנות מודרנית הציג את הציור של מאטיס "הסטודיו האדום", יחד עם "ציורים ורישומים הקשורים קשר הדוק ל'סטודיו האדום'".

בשנת 2023, מוזיאון המטרופוליטן לאמנות ומוזיאון האמנויות היפות, יוסטון, ארגנו והציגו יחד את "סחרחורת של צבע: מאטיס, דרן ומקורות הפוביזם", תערוכה הבוחנת את עבודתם המשותפת ואת הולדת הפוביזם. מוזיאון המטרופוליטן לאמנות הציג את התערוכה מה-13 באוקטובר 2023 עד ה-21 בינואר 2024; מוזיאון האמנויות היפות, יוסטון הציג אותה מה-25 בפברואר עד ה-27 במאי 2024. הקטלוג נכתב על ידי דיטה אמורי ואן דיומא.

מה-4 באפריל עד ה-24 באוגוסט 2025, המוזיאון לאמנות מודרנית של פריז הציג את "מאטיס ומרגריט: דרך עיני אביה". התערוכה כללה יותר מ-110 ציורים, רישומים, הדפסים ופסלים של מאטיס של בתו מרגריט שנוצרו לאורך ארבעה עשורים. לאחר סגירת התערוכה, ברברה דופין דותויט, אשתו של בנה של מרגריט קלוד דותויט, תרמה את היצירות שהשאילה לתערוכה למוזיאון לאמנות מודרנית של פריז. (קלוד דותויט היה בנם של מרגריט וז'ורז' דותויט.)

מה-7 במרץ עד ה-1 ביוני 2026, המכון לאמנות של שיקגו יציג את "ג'אז של מאטיס: מקצבים בצבע" הכולל את הקומפוזיציות התוססות שלו בשילוב עם הטקסט המקורי שלו שנאסף בספר הלא כרוך "ג'אז".

מוזיאון האמנות של בולטימור יציג שלוש תערוכות של עבודות מאטיס ב-2026. "פראטינו ומאטיס: לראות את האור הזה שוב" (11 במרץ 2026–6 בספטמבר 2026) משדכת את עבודותיו של מאטיס עם אלו של הצייר יליד בולטימור לואי פראטינו. "מאטיס ומרטיניק: דיוקנאות ושירה" (18 במרץ 2026–25 באוקטובר 2026) מתמקדת בליטוגרפיות שמאטיס יצר עבור ספר שירים של ג'ון-אנטואן נא. "מאטיס בואנס: תחנות הצלב" (29 במרץ 2026–28 ביוני 2026) מציגה רישומים עבור ציור הקיר של תחנות הצלב שנוצר עבור קפלת המחרוזת בואנס.

מה-24 במרץ עד ה-26 ביולי 2026, הגראן פלה, פריז צפוי להציג את "מאטיס 1941 – 1954" הכולל "מעל 300 ציורים, רישומים, ספרים וגואש גזור העוקבים, בין 1941 ל-1954." התערוכה תלווה בקטלוג "צבע ללא גבולות: אנרי מאטיס 1941-1954", מאת קלודין גרמון (ISBN 978-0-500-03157-5).

מה-9 באפריל עד ה-22 במאי 2026, גלריות אקווולה יציגו את "מאטיס: המרדף אחר ההרמוניה" הכולל יותר מ-50 ציורים, פסלים ועבודות על נייר בהשאלה מאוספים ציבוריים ופרטיים עם דוגמאות מחמישה עשורים של עבודתו.

מה-16 במאי עד ה-13 בספטמבר 2026 המוזיאון לאמנות מודרנית של סן פרנסיסקו יציג את "Femme au chapeau של מאטיס: שערורייה מודרנית" המביימת מחדש את מה שחוו המבקרים והמבקרים כשנתקלו לראשונה ב-"Femme au chapeau" (אישה עם כובע) ב-1905 "צבוע בצבע נועז ומשיכות מכחול חופשיות שערערו על המוסכמות."

רשימה חלקית של יצירות

### ציורים

אישה קוראת (1894), המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית פריז

- Le Mur Rose (1898), המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית

- Canal du Midi (1898), מוזיאון טיסן-בורנמיסה

- נוטרדאם, סוף אחר הצהריים (1902), גלריה לאמנות אולברייט-נוקס, באפלו, ניו יורק

- Luxe, Calme, et Volupté (1904), המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית

- דיוקן עצמי בחולצת טריקו מפוספסת (1906)

- עירום כחול (1907), מוזיאון האמנות של בולטימור

- הקינוח: הרמוניה באדום (החדר האדום) (1908)

- מתרחצות עם צב (1908), מוזיאון האמנות של סנט לואיס, מיזורי

- Le rideau jaune (הווילון הצהוב) (1915)

- החלון (1916), המכון לאמנויות של דטרויט, מישיגן

- השמשה הקדמית, בדרך לוילאקובלה (1917), מוזיאון האמנות של קליבלנד

- פסטיבל הפרחים, ניס (1923), מוזיאון האמנות של קליבלנד

- אודליסקה עם זרועות מורמות (1923), הגלריה הלאומית לאמנות, וושינגטון די.סי.

- הריקוד II (1932), ציור קיר טריפטיכון (45 רגל על 15 רגל) בקרן בארנס בפילדלפיה

- Le Rêve de 1940 (החלום של 1940) (1940)

- פנים עם אגרטל אטרוסקי (1940), מוזיאון האמנות של קליבלנד

- אנליס, צבעונים לבנים וכלניות (1944), מוזיאון האמנות של הונולולו

- Deux fillettes, fond jaune et rouge (1947)

- Chapelle du Saint-Marie du Rosaire (1948–1951)

- Le Bateau (1954) גואש זה יצר מהומה קלה כאשר ה-MoMA הציג אותו בטעות הפוך במשך 47 ימים ב-1961.

### איורים

- ז'אן קוקטו, ברטרנד גואן (1892–1943); L'almanach de Cocagne pour l'an 1920–1922, מוקדש לגורמנדים האמיתיים ולשותים הכנים

### כתבים

- הערות של צייר ("Note d'un peintre") (1908)

- הערות צייר על רישום ("Notes d'un peintre sur son dessin") (1939)

- מאטיס על אמנות, נאסף על ידי ג'ק ד. פלאם (1973)

- שיחות עם אנרי מאטיס: הראיון האבוד מ-1941 (2013)