וינסנט ואן גוך

וינסנט ואן גוך

וינסנט ווילם ואן גוך (בהולנדית: [ˈvɪnsɛnt ˈʋɪləɱ vɑŋ ˈɣɔx]; 30 במרץ 1853 – 29 ביולי 1890) היה צייר פוסט-אימפרסיוניסט הולנדי (Dutch Post-Impressionist painter) הנמנה עם הדמויות המפורסמות והמשפיעות ביותר בתולדות האמנות המערבית. במשך קצת יותר מעשור הוא יצר כ-2,100 יצירות אמנות, בהן כ-860 ציורי שמן, רובם בשנתיים האחרונות לחייו. יצירות אלו כוללות נופים, טבע דומם, דיוקנאות ודיוקנאות עצמיים, והן מאופיינות בצבעים עזים ובמשיחות מכחול דרמטיות, אימפולסיביות ואקספרסיביות שתרמו ליסודות האמנות המודרנית. התאבדותו בגיל 37 באה בעקבות שנים של מחלת נפש ועוני.

ואן גוך נולד למשפחה מעמד בינוני-גבוה בזונדרט, צייר בילדותו והיה ילד רציני, שקט ומהורהר. בצעירותו עבד כסוחר אמנות, הרבה לנסוע, אך שקע בדיכאון לאחר שהועבר ללונדון. הוא פנה לדת ובילה תקופה כמיסיונר פרוטסטנטי בדרום בלגיה. הוא נדד בבריאות רעועה ובבדידות טרם החל לצייר ב-1881, לאחר שחזר לגור עם הוריו בביתם. אחיו הצעיר תאו תמך בו כלכלית, והשניים שמרו על התכתבות ארוכה במכתבים. יצירותיו המוקדמות, בעיקר ציורי טבע דומם ותיאורים של פועלים חקלאיים, מכילים סימנים מעטים לצבע החי שאפיין את עבודתו המאוחרת. בשנת 1886 עבר לפארז (Paris), שם פגש חברים באוונגרד, בהם אמייל ברנאר (Émile Bernard) ופול גוגן (Paul Gauguin), שהגיבו נגד הרגישות האימפרסיוניסטית. ככל שהתפתחה יצירתו, הוא יצר גישה חדשה לציורי טבע דומם ולנופים מקומיים. ציוריו נעשו בהירים יותר בצבעיהם ככל שפיתח סגנון שהגיע למימוש מלא במהלך שהותו בארל (Arles) שבדרום צרפת ב-1888. בתקופה זו הרחיב את נושאי הציור שלו כך שיכללו סדרות של עצי זית, שדות חיטה וחמניות.

ואן גוך סבל מאפיזודות פסיכוטיות ומאשליות, ולמרות שחשש ליציבותו הנפשית, הוא הזניח לעתים קרובות את בריאותו הפיזית, לא אכל כראוי ושתה לשוכרה. חברותו עם גוגן הסתיימה לאחר עימות באמצעות תער, כאשר בזעם הוא חתך חלק מאוזנו השמאלית. הוא בילה זמן בבתי חולים פסיכיאטריים, כולל תקופה בסן-רמי (Saint-Rémy). לאחר ששחרר את עצמו ועבר לאובר רבו (Auberge Ravoux) באובר-סור-אואז (Auvers-sur-Oise) ליד פריז, הוא הגיע תחת טיפולו של הרופא ההומאופתי פול גאשה (Paul Gachet). הדיכאון שלו נמשך וב-27 ביולי 1890 ירה ואן גוך בעצמו בחזהו באקדח. הוא מת מפצעיו כעבור יומיים.

ואן גוך לא זכה להצלחה בחייו ונחשב למשוגע ולכישלון. הוא נעשה מפורסם לאחר התאבדותו, והוא קיים בדמיון הציבורי כגאון המנודה המובהק, האמנות "שבה מתכנסים שיחים על טירוף ויצירתיות". המוניטין שלו החל לצמוח בראשית המאה ה-20 כאשר אלמנטים מסגנון הציור שלו שולבו על ידי הפוביסטים (Fauves) והאקספרסיוניסטים הגרמנים. הוא זכה להצלחה ביקורטית, מסחרית ופופולרית רחבת היקף במשך העשורים הבאים, והוא נזכר כצייר חשוב אך טרגדי, שאישיותו הסוערת מאפיינת את האידיאל הרומנטי של האמן המעונה.

מכתבים

המקור הראשוני המקיף ביותר על ואן גוך הוא התכתבותו עם אחיו הצעיר, תאו. חברותם לכל החיים, ורוב מה שידוע על מחשבותיו ותיאוריות האמנות של וינסנט, מתועדים במאות המכתבים שהחליפו משנת 1872 ועד 1890. תאו ואן גוך היה סוחר אמנות וסיפק לאחיו תמיכה כספית ורגשית וכן גישה לאנשים משפיעים בזירת האמנות העכשווית.

תאו שמר את כל מכתביו של וינסנט אליו, אך וינסנט שמר רק מעטים מהמכתבים שקיבל. לאחר מות שניהם, אלמנתו של תאו, יוהנה ואן גוך-בונגר (Johanna van Gogh-Bonger), ארגנה את הוצאתם לאור של חלק ממכתביהם. מעטים הופיעו ב-1906 וב-1913; הרוב פורסמו ב-1914. מכתביו של וינסנט רהוטים ואקספרסיביים, תוארו כבעלי "אינטימיות דמויית יומן", ונקראים בחלקם כמו אוטוביוגרפיה. המתורגמן ארנולד פומרנס (Arnold Pomerans) כתב שהוצאתם לאור מוסיפה "ממד רענן להבנת הישגו האמנותי של ואן גוך, הבנה שניתנה לנו על ידי כמעט שום צייר אחר". המכתבים נחשבים גם למקור חשוב להבנת שיטות העבודה האמנותיות של ואן גוך, פרקטיקות העבודה שלו, ותיאוריות מתפתחות של צבע וקומפוזיציה.

ישנם יותר מ-600 מכתבים מאת וינסנט לתאו וכ-40 מתאו לווינסנט. ישנם 22 מכתבים לאחותו וויל (Wil), 58 לצייר אנתון ואן ראפארד (Anthon van Rappard), 22 לאמייל ברנאר וכן מכתבים אישיים לפול סיنياק (Paul Signac), פול גוגן ולבקר אלברט אוריאר (Albert Aurier). בחלקם מופיעים איורים סקיצות. רבים אינם מתוארכים, אך היסטוריונים של האמנות הצליחו למקם את רובם בסדר כרונולוגי. בעיות בתעתוק ובתיארוך נותרו בעיקר באלו שנשלחו מארל. בזמן שהותו שם, כתב וינסנט כ-200 מכתבים בהולנדית, צרפתית ואנגלית. ישנו פער בתיעוד כאשר גר בפריז כיוון שהאחים גרו יחד ולא נזקקו להתכתב.

האמן העכשווית בעל השכר הגבוה ז'ול ברטון (Jules Breton) הוזכר בתדירות גבוהה במכתביו של וינסנט. במכתבים משנת 1875 לתאו, וינסנט מציין שראה את ברטון, דן בציורים של ברטון שראה בסלון (Salon), ודן בשליחת אחד מספריו של ברטון אך רק בתנאי שיוחזר. במכתב ממרץ 1884 לראפארד הוא דן באחד משיריו של ברטון שעורר השראה באחד מציוריו. ב-1885 הוא מתאר את עבודתו המפורסמת של ברטון שיר העפרוני (The Song of the Lark) כ"נפלאה". במרץ 1880, בערך באמצע הדרך בין מכתבים אלו, יצא ואן גוך למסע ברגל בן 80 קילומטרים (50 מייל) כדי לפגוש את ברטון בכפר קורייר (Courrières); הוא חשש מהצלחתו של ברטון ומהחומה הגבוהה סביב אחוזתו, וחזר מבלי לחשוף את נוכחותו. נראה שברטון לא היה מודע לוואן גוך או לביקורו המנוסה. אין מכתבים ידועים בין שני האמנים וואן גוך אינו אחד מהאמנים העכשוויים הנדונים על ידי ברטון באוטוביוגרפיה שלו משנת 1891 חיי אמן (Life of an Artist).

חיים

### שנים ראשונות

וינסנט ווילם ואן גוך נולד ב-30 במרץ 1853 בגרוט-זונדרט (Groot-Zundert), בפרובינציית צפון בראבנט (North Brabant) שבהולנד, המאופיינת ברוב קתולי. הוא היה הילד הבכור ששרד מבין ילדיו של תאודורוס ואן גוך (Theodorus van Gogh, 1822–1885), כומר של הכנסייה הרפורמית ההולנדית, ואשתו, אנה קורנליה קארבנטוס (Anna Cornelia Carbentus, 1819–1907). ואן גוך קיבל את שמו של סבו ושל אח שנולד מת בדיוק שנה לפני לידתו. סבו, וינסנט (1789–1874), היה סוחר אמנות בולט ובוגר תיאולוגיה מאוניברסיטת ליידן (University of Leiden) בשנת 1811. לווינסנט זה היו שישה בנים, שלושה מהם הפכו לסוחרי אמנות, והוא עשוי להיקרא על שם דוד רבה, פסל (1729–1802).

אמו של ואן גוך באה ממשפחה משגשגת בהאג (The Hague). אביו היה הבן הצעיר של כומר. השניים נפגשו כאשר אחותה הצעירה של אנה, קורנליה, נישאה לאחיו הבכור של תאודורוס, וינסנט (סנט). הוריו של ואן גוך נישאו במאי 1851 ועברו לזונדרט. אחיו תאו נולד ב-1 במאי 1857. היה עוד אח, קורנליס (הידוע כ-"קור"), ושלוש אחיות: אליזבת, אנה וויל. בהמשך חייו נשאר ואן גוך בקשר רק עם וויל ותאו. משכורתו של תאודורוס ככומר הייתה צנועה, אך הכנסייה גם סיפקה למשפחה בית, משרתת, שני טבחים, גנן, כרכרה וסוס; אמו אנה טבעה בילדים את החובה לקיים את מעמדם החברתי הגבוה של המשפחה.

ואן גוך היה ילד רציני ומהורהר. הוא חונך בבית על ידי אמו ואומנת, ובשנת 1860 נשלח לבית הספר בכפר. בשנת 1864 הושם בפנימייה בזבנברגן (Zevenbergen), שם הרגיש נטוש, והוא ניסה להילחם כדי לחזור הביתה. במקום זאת, ב-1866, הוריו שלחו אותו לבית הספר התיכון בטילבורג (Tilburg), שם היה גם הוא אומלל עמוקות. התעניינותו באמנות החלה בגיל צעיר. הוא עודד לצייר בילדותו על ידי אמו, וציוריו המוקדמים אקספרסיביים, אך אינם מתקרבים לעוצמת עבודתו המאוחרת. קונסטנט קורנליס הויסמאנס (Constant Cornelis Huijsmans), שהיה אמן מצליח בפריז, לימד את התלמידים בטילבורג. הפילוסופיה שלו הייתה לדחות את הטכניקה לטובת לכידת ההתרשמות של דברים, במיוחד הטבע או חפצים רגילים. נראה שאומללות העמוקה של ואן גוך האפילה על השיעורים, שהשפיעו מעט. במרץ 1868 הוא חזר פתאום הביתה. מאחר שכתב מאוחר יותר שילדותו הייתה "קפואה וקרה, וסטרילית".

ביולי 1869 השיג דודו של ואן גוך, סנט, משרה עבורו אצל סוחרי האמנות גופיל אן סיי (Goupil & Cie) בהאג. לאחר שסיים את הכשרתו ב-1873, הוא הועבר לסניף לונדון של גופיל ברחוב סאות'המפטון (Southampton Street), ושכר מגורים בכתובת רחוב האקפורד 87 (87 Hackford Road), סטוקוול (Stockwell). זו הייתה תקופה מאושרת עבור ואן גוך; הוא הצליח בעבודתו ובגיל 20 הרוויח יותר מאביו. אשתו של תאו, יו ואן גוך-בונגר, ציינה מאוחר יותר שזו הייתה השנה הטובה ביותר בחייו של וינסנט. הוא התאהב בבתה של בעלת הבית שלו, אוז'ני לואייה (Eugénie Loyer), אך היא דחתה אותו לאחר שהתוודה על רגשותיו; היא הייתה מאורסת בסתר לדייר קודם. הוא הפך לבודד יותר וקנאי דתית. אביו ודודו סידרו לו העברה לפריז ב-1875, שם החל לחוש טינה כלפי עניינים כמו המידה שבה סוחרי האמנות מסחרו את האמנות, והוא פוטר שנה לאחר מכן.

באפריל 1876 חזר לאנגליה כדי לקחת עבודה ללא שכר כמורה מחליף בפנימייה קטנה ברמסגייט (Ramsgate). כאשר בעל המקום עבר לאילזוורת' (Isleworth) במידלסקס (Middlesex), ואן גוך נסע עמו. הסידור לא הצליח; הוא עזב כדי להיות עוזר כומר מתודיסטי. בינתיים הוריו עברו לאטן (Etten); ב-1876 חזר הביתה בחג המולד למשך שישה חודשים ולקח עבודה בחנות ספרים בדורדרכט (Dordrecht). הוא היה אומלל בתפקיד, ובילה את זמנו בקשקושים או בתרגום קטעים מהתנ"ך לאנגלית, צרפתית וגרמנית. הוא שקע בנצרות והפך יותר ויותר דתי ומנזרי. לדברי שותפו לדירה באותו זמן, פאולוס ואן גורליץ (Paulus van Görlitz), ואן גוך אכל בצמצום, ונמנע מאכילת בשר.

כדי לתמוך באמונתו הדתית וברצונו להיות כומר, בשנת 1877 שלחה אותו המשפחה לחיות עם דודו יוהנס סטריקר (Johannes Stricker), תיאולוג מוערך, באמסטרדם (Amsterdam). ואן גוך התכונן למבחן הכניסה לתיאולוגיה של אוניברסיטת אמסטרדם; הוא נכשל בבחינה ועזב את בית דודו ביולי 1878. הוא לקח על עצמו, אך גם נכשל, קורס בן שלושה חודשים בבית ספר מיסיונרי פרוטסטנטי בלייקן (Laken), ליד בריסל (Brussels).

בינואר 1879 הוא קיבל משרה כמיסיונר בפט-ואזם (Petit-Wasmes) במחוז כריית הפחם של בנינאז' (Borinage) בבלגיה, המאוכלס בבני מעמד הפועלים. כדי להפגין תמיכה בקהילתו הענייה, הוא מסר את מגוריו הנוחים במאפייה לאדם חסר בית ועבר לצריף קטן, שם ישן על קש. תנאי מחייתו הצנועים לא קירבו אותו לרשויות הכנסייה, שפיטרו אותו בשל "פגיעה בכבוד הכוהنة". לאחר מכן הוא צעד 75 קילומטרים (47 מייל) לבריסל לפני שהגיע בקצרה לקואזם (Cuesmes) שבבנינאז', אך הוא נכנע ללחץ מצד הוריו לחזור הביתה לאטן. הוא שהה שם עד סביבות מרץ 1880, דבר שעורר דאגה ותסכול מצד הוריו. אביו היה מתוסכל במיוחד והמליץ לאשפז את בנו בבית החולים הפסיכיאטרי בגיל (Geel).

ואן גוך חזר לקואזם באוגוסט 1880, שם התגורר אצל כורה פחם עד אוקטובר. הוא החל להתעניין באנשים ובנופים סביבו, ותיעד אותם ברישומים בעקבות הצעתו של תאו שייקח את האמנות ברצינות. הוא נסע לבריסל מאוחר יותר באותה שנה, בעקבות המלצתו של תאו שילמד אצל האמן ההולנדי וילם רולוף (Willem Roelofs), אשר שכנע אותו – למרות סלידתו מבתי ספר פורמליים לאמנות – להירשם לאקדמיה המלכותית לאמנויות יפות (Académie Royale des Beaux-Arts). הוא נרשם לאקדמיה בנובמבר 1880, שם למד אנטומיה ואת הכללים הסטנדרטיים של מידול ופרספקטיבה.

### אטן, דרנטה והאג

ואן גוך חזר לאטן באפריל 1881 לשהייה ממושכת אצל הוריו. הוא המשיך לצייר, ולעתים קרובות השתמש בשכניו כמושאי ציור. באוגוסט 1881 הגיעה לביקור בת דודתו האלמנה הטרייה, קורנליה "קי" פוס-סטריקר (Cornelia "Kee" Vos-Stricker), בתה של אחות אמו הבכורה וילמינה ויוהנס סטריקר. הוא היה נלהב ויצא עמה לטיולים ארוכים. קי הייתה מבוגרת ממנו בשבע שנים, והיה לה בן בן שמונה. ואן גוך הפתיע את כולם כאשר הציע לה את אהבתו והציע לה נישואים. היא סירבה במילים "לא, לא, לעולם" ("nooit, neen, nimmer"). לאחר שקי חזרה לאמסטרדם, נסע ואן גוך להאג כדי לנסות למכור ציורים ולפגוש את בן דודו השני, אנטון מוב (Anton Mauve). מוב היה האמן המוצלח וואן גוך השתוקק להיות כמותו. מוב הזמין אותו לחזור בעוד מספר חודשים, והציע לו להעביר את הזמן שנותר בעבודה בפחם ובפסטל; ואן גוך חזר לאטן ויישם עצה זו.

בסוף נובמבר 1881 כתב ואן גוך מכתב ליוהנס סטריקר, מכתב שאותו תיאר לתאו כהתקפה. בתוך ימים אחדים הוא יצא לאמסטרדם. קי סירבה לפגוש אותו, והוריה כתבו שה"התעקשות שלו מגעילה". בייאושו, החזיק את יד שמאל בלהבת מנורה, תוך כדי אמירת המילים: "תן לי לראות אותה כל עוד אני יכול להחזיק את ידי בלהבה". הוא לא זכר את האירוע היטב, אך מאוחר יותר הניח שדודו כיבה את הלהבה. אביה של קי הבהיר שיש להישמע לסירובה ושהשניים לא יתחתנו, בעיקר בשל חוסר יכולתו של ואן גוך לפרנס את עצמו.

מוב לקח את ואן גוך כתלמיד והכיר לו את צבעי המים, שבהם עבד בחודש הבא בטרם חזר הביתה לחג המולד. הוא הסתכסך עם אביו, סירב ללכת לכנסייה, ועזב להאג. בתוך חודש הסתכסכו ואן גוך ומוב, ככל הנראה סביב כדאיות הרישום מיציקות גבס. ואן גוך יכול היה להרשות לעצמו לשכור רק אנשים מן הרחוב כדוגמנים, מנהג שמוב נראה שלא אישר. ביוני סבל ואן גוך מהתקף של זיבה (gonorrhoea) ובילה שלושה שבועות בבית חולים. זמן קצר לאחר מכן, צייר לראשונה בצבעי שמן, שנקנו בכסף שלווה מתאו. הוא חיבב את המדיום, ומרח את הצבע בנדיבות, גרד מן הבד ועבד בחזרה עם המכחול. הוא כתב שהוא מופתע עד כמה טובות התוצאות.

עד מרץ 1882 נראה שמוב התקרר כלפי ואן גוך, והפסיק לענות למכתביו. הוא למד על סידורו הביתי החדש של ואן גוך עם פרוטוקולית אלכוהוליסטית, קלסינה מריה "סיין" הורניק (Clasina Maria "Sien" Hoornik, 1850–1904), ובתה הקטנה. ואן גוך פגש את סיין לקראת סוף ינואר 1882, כאשר הייתה אם לבת בת חמש והייתה בהריון. היא ילדה קודם לכן שני ילדים שמתו, אך ואן גוך לא היה מודע לכך; ב-2 ביולי היא ילדה תינוק זכר, ווילם. כאשר אביו של ואן גוך גילה את פרטי מערכת היחסים ביניהם, הוא הפעיל לחץ על בנו לנטוש את סיין ושני ילדיה. וינסנט תחילה התנגד לו, ושקל להעביר את המשפחה אל מחוץ לעיר, אך בסוף 1883 עזב את סיין ואת הילדים.

העוני עשוי היה לדחוף את סיין חזרה לזנות; הבית נעשה שמח פחות וואן גוך הרגיש אולי שחיי המשפחה אינם ניתנים ליישוב עם התפתחותו האמנותית. סיין מסרה את בתה לאמה ואת התינוק ווילם לאחיה. ווילם זכר שביקר ברוטרדם (Rotterdam) כשהיה כבן 12, כאשר דוד ניסה לשכנע את סיין להינשא כדי להכשיר את הילד. הוא האמין שואן גוך היה אביו, אך תזמון לידתו הופך זאת לבלתי סביר. סיין טבעה את עצמה בנהר שלדה (Scheldt) בשנת 1904.

בספטמבר 1883 עבר ואן גוך לדרנטה (Drenthe) שבצפון הולנד. בדצמבר, מתוך בדידות, הלך לחיות עם הוריו, ששהו אז בנואנן (Nuenen) שבצפון בראבנט.

### אמן מתפתח

נואנן ואנטוורפן (1883–1886)

בנואנן התמקד ואן גוך בציור ורישום. הוא עבד בחוץ ובמהירות רבה, והשלים סקיצות וציורים של אריגים (weavers) ובקתותיהם. ואן גוך השלים גם את גן בית הקהילה בנואנן (The Parsonage Garden at Nuenen), שגנב ממוזיאון זינגר לארן (Singer Laren) במרץ 2020. מאוגוסט 1884 הצטרפה אליו מרגוט בגמן (Margot Begemann), בת שכן המבוגרת ממנו בעשור, למסעותיו; היא התאהבה והוא השיב אהבה, אם כי בהתלהבות פחותה. הם רצו להתחתן, אך אף אחד מצד משפחותיהם לא אישר זאת. מרגוט הייתה המומה ולקחה מנת יתר של סטריכנין, אך שרדה לאחר שואן גוך מיהר להביאה לבית חולים סמוך. ב-26 במרץ 1885 מת אביו מהתקף לב.

ואן גוך צייר מספר קבוצות של טבע דומם ב-1885. במהלך שהותו בת השנתיים בנואנן, הוא השלים רישומים וצבעי מים רבים וכמעט 200 ציורי שמן. הפלטה שלו הייתה מורכבת בעיקר מצבעי אדמה קודרים, במיוחד חום כהה, ולא הראתה סימן לצבעים העזים שאפיינו את עבודתו המאוחרת.

התעניינות הגיעה מצד סוחר בפריז בתחילת 1885. תאו שאל את וינסנט אם יש לו ציורים מוכנים לתצוגה. במאי הגיב ואן גוך עם יצירתו הגדולה הראשונה, אוכלי תפוחי האדמה (The Potato Eaters), וסדרה של "מחקרים על אופי איכרים" שהיו שיאם של מספר שנות עבודה. כאשר התלונן שתאו אינו משקיע מאמץ מספיק כדי למכור את ציוריו בפריז, השיב אחיו שהם כהים מדי ואינם עולים בקנה אחד עם סגנונו הבהיר של האימפרסיוניזם. באוגוסט הוצגה יצירתו לציבור בפעם הראשונה, בחלונות הראווה של הסוחר לאור (Leurs) בהאג. אחת מהדוגמניות הצעירות שלו מקרב האיכרים נכנסה להריון בספטמבר 1885; ואן גוך הואשם בכך שכפה את עצמו עליה, וכומר הכפר אסאך על בני הקהילה לדגמן עבורו.

הוא עבר לאנטוורפן (Antwerp) בנובמבר ההוא ושכר חדר מעל חנות חומרי ציור ברחוב דה זימאז' (rue des Images / Lange Beeldekensstraat). הוא חי בעוני ואכל גרוע, כשהוא מעדיף להוציא את הכסף ששלח תאו על חומרי ציור ודוגמנים. לחם, קפה וטבק הפכו למזونو הבסיסי. בפברואר 1886 כתב לתאו שהוא זוכר שאכל רק שש ארוחות חמות מאז חודש מאי הקודם. שיניו התרופפו וכאבו. באנטוורפן הקדיש עצמו ללימוד תורת הצבע ובילה במוזיאונים – במיוחד בחקירת עבודתו של פטר פאול רובנס (Peter Paul Rubens) – והרחיב את הפלטה שלו כך שתכלול קרמין, כחול קובלט וירוק אמרלד. ואן גוך קנה הדפסי עץ יפניים מסוג אוקיו-אֶה (ukiyo-e) באזור הרציפים, ושלב בהמשך אלמנטים מהסגנון שלהם ברקע של חלק מציוריו. הוא שתה שוב לשוכרה, ואושפז בין פברואר למרץ 1886, אז טופל אולי גם בשל עגבת (syphilis).

לאחר החלמתו, למרות סלידתו מהוראה אקדמית, הוא נבחן בבחינות הקבלה ברמה הגבוהה באקדמיה לאמנויות יפות באנטוורפן ובינואר 1886 התקבל ללימודי ציור ורישום. הוא חלה והידרדר עקב עבודת יתר, תזונה גרועה ועישון מופרז. הוא החל להשתתף בשיעורי רישום לפי דגמי גבס באקדמיה של אנטוורפן ב-18 בארבעה עשר בינואר 1886. הוא הסתבך במהרה עם שארל ורלא (Charles Verlat), מנהל האקדמיה ומורה לשיעור ציור, בגלל סגנון הציור הבלתי שגרתי שלו. ואן גוך גם התנגש עם מדריך שיעור הרישום פרנץ וינק (Franz Vinck). ואן גוך החל לבסוף להשתתף בשיעורי הרישום לפי דגמי גבס עתיקים שניתנו על ידי אอג'ן סיברדט (Eugène Siberdt). זמן קצר לאחר מכן נקלעו סיברדט ואן גוך לעימות כאשר האחרון לא ציית לדרישתו של סיברדט שהרישומים יבטאו את המתאר ויתמקדו בקו. כאשר נדרש ואן גוך לרשום את ונוס מילו (Venus de Milo) במהלך שיעור רישום, הוא הפיק את גומה חסרת הגפיים והעירומה של אישה פלמית פשוטה. סיברדט ראה בכך מרד נגד הדרכתו האמנותית וביצע תיקונים ברישומו של ואן גוך באמצעות פחם בעוצמה כה רבה עד שקרע את הנייר. ואן גוך פרץ אז בזעם אלים וצעק על סיברדט: 'אתה בבירור אינך יודע איך אישה צעירה נראית, לעזאזל! לאישה חייבים להיות ירכיים, עכוז, אגן שבו היא יכולה לשאת תינוק!' לפי עדויות מסוימות, זו הייתה הפעם האחרונה שבה ואן גוך השתתף בשיעורים באקדמיה והוא עזב מאוחר יותר לפריז. ב-31 במרץ 1886, שהיה כחודש לאחר העימות עם סיברדט, החליטו מורי האקדמיה ש-17 תלמידים, כולל ואן גוך, חייבים לחזור על שנת לימודים. הסיפור לפיו ואן גוך גורש מהאקדמיה על ידי סיברדט הוא לפיכך חסר בסיס.

פריז (1886–1888)

ואן גוך עבר לפריז במרץ 1886 שם חלק עם תאו דירה ברחוב לאוואל (rue Laval) במונמארטר (Montmartre) ולמד בסטודיו של פרננן קורמון (Fernand Cormon). ביוני שכרו האחים דירה גדולה יותר בכתובת 54 רחוב לפיק (54 rue Lepic). בפריז צייר וינסנט דיוקנאות של חברים ומכרים, ציורי טבע דומם, מראות של מולן דה לה גאלט (Le Moulin de la Galette), סצנות במונמארטר, אנייר (Asnières) ולאורך נהר הסיין. ב-1885 באנטוורפן הוא התעניין בהדפסי עץ יפניים מסוג אוקיו-אֶה והשתמש בהם כדי לעטר את קירות הסטודיו שלו; בזמן שהותו בפריז אספ מאות מהם. הוא ניסה את כוחו ביפוניזם (Japonaiserie), כשהוא מעתיק דמות מהעתק על גבי מגזין פריז אילוסטרה (Paris Illustre), הקורטיזانة או אויוראן (The Courtesan or Oiran, 1887), מאת קאיסאי אייזן (Keisai Eisen), שאותו הגדיל גרפית בציור.

לאחר שראה את הדיוקן של אדולף מונטיצ'ילי (Adolphe Monticelli) בגלריה דלרייבארט (Galerie Delareybarette), אימץ ואן גוך פלטה בהירה יותר והתקפה נועזת יותר, במיוחד בציורים כגון נוף ימים בסנט-מארי (Seascape at Saintes-Maries, 1888). שנתיים לאחר מכן, שילמו וינסנט ותאו בעד הוצאת ספר על ציורי מונטיצ'ילי, ווינסנט קנה כמה מיצירותיו של מונטיצ'ילי כדי להוסיף לאוסף שלו.

ואן גוך למד על האתלייה של פרננן קורמון מתאו. הוא עבד בסטודיו באפריל ובמאי 1886, שם פקד את החוג של האמן האוסטרלי ג'ון ראסל (John Russell), שצייר את דיוקנו ב-1886. ואן גוך פגש גם את עמיתיו הסטודנטים אמייל ברנאר, לואי אנקטן (Louis Anquetin) והנרי דה טולוז-לוטרק (Henri de Toulouse-Lautrec) – שצייר דיוקן שלו בפסטל. הם נפגשו בחנות הצבעים של ז'וליאן "פר" טאנגי (Julien "Père" Tanguy), שהייתה באותו זמן המקום היחיד שבו הוצגו ציוריו של פול סזאן (Paul Cézanne). בשנת 1886 נערכו שם שתי תערוכות גדולות, שהציגו לראשונה פוינטיליזם ונאו-אימפרסיוניזם והביאו לתשומת לב את ז'ורז' סרה (Georges Seurat) ופול סיنياק. תאו החזיק במלאי של ציורים אימפרסיוניסטים בגלריה שלו בשדרות מונמארטר, אך ואן גוך היסס להכיר בהתפתחויות החדשות באמנות.

עימותים פרצו בין האחים. בסוף 1886 מצא תאו את החיים עם וינסנט כ"כמעט בלתי נסבלים". עד תחילת 1887 הם שבו לשלום, ווינסנט עבר לאנייר, פרוור צפון-מערבי של פריז, שם הכיר את סיنياק. הוא אימץ אלמנטים של פוינטיליזם, טכניקה שבה מורחים שפע של נקודות צבעוניות קטנות על הבד כך שכאשר הן נראות מרחוק הן יוצרות תערובת אופטית של גוונים. הסגנון מדגיש את יכולתם של צבעים משלימים – כולל כחול וכתום – ליצור ניגודים תוססים.

בעת שהותו באנייר צייר ואן גוך פארקים, מסעדות ואת הסיין, כולל גשרים מעל הסיין באנייר (Bridges across the Seine at Asnières). בנובמבר 1887 התיידדו תאו ווינסנט עם פול גוגן שזה עתה הגיע לפריז. לקראת סוף השנה, ארגן וינסנט תערוכה לצד ברנאר, אנקטן וכנראה טולוז-לוטרק, במסעדת גראן-בויון דה לו שאלֶה (Grand-Bouillon Restaurant du Chalet), בכתובת שדרות קלישי 43 (43 avenue de Clichy), מונמארטר. בדיווח בן הזמן כתב ברנאר שהתערוכה הקדימה כל דבר אחר בפריז. שם מכרו ברנאר ואנקטן את ציוריהם הראשונים, ואן גוך החליף יצירות עם גוגן. דיונים על אמנות, אמנים ומצבם החברתי החלו במהלך תערוכה זו, ונמשכו והתרחבו לכלול מבקרים בתערוכה, כמו קאמי פיסארו (Camille Pissarro) ובנו לוסיין (Lucien), סיنياק וסרה. בפברואר 1888, כשהוא מרגיש מותש מחייו בפריז, עזב ואן גוך לאחר שצייר יותר מ-200 ציורים במהלך שנותיו השנתיים שם. שעות ספורות לפני עזיבתו, בליווי תאו, ערך את ביקורו היחיד אצל סרה בסטודיו שלו.

### פריצת דרך אמנותית

ארל (1888–89)

חולה משתייה וסובל משיעול מעשנים, בפברואר 1888 חיפש ואן גוך מקלט בארל. נראה שהוא עבר לשם מתוך מחשבות על הקמת מושבת אמנים. האמן הדני כריסטיאן מורייה-פטרסן (Christian Mourier-Petersen) היה בן לוויה שלו במשך חודשיים ובתחילה נראתה ארל אקזוטית בעיני ואן גוך. במכתב הוא תיאר אותה כארץ זרה: "הזואבים (Zouaves), בתי הבושת, הארלזיאן הקטנה המקסימה ההולכת לתקופת הקודש הראשונה שלה, הכומר בגלימתו, שנראה כמו קרנף מסוכן, האנשים ששותים אבסינת, הכל נראה לי כיצורים מעולם אחר".

התקופה באارל הייתה אחת מתקופות הפוריות ביותר של ואן גוך: הוא השלים 200 ציורים ויותר מ-100 רישומים וצבעי מים. הוא התמלא אנרגיה מהנוף המקומי ומהאור; יצירותיו מתקופה זו עשירות בצהוב, אולטרמارين וסגמנט. הן כוללות קצירים, שדות חיטה וציוני דרך כפריים כלליים מהאזור, כולל הטחנה הישנה (The Old Mill, 1888), אחד משבעה קנווסים שנשלחו לפונט-אבן (Pont-Aven) ב-4 באוקטובר 1888 בהחלפת יצירות עם פול גוגן, אמייל ברנאר, שארל לאוואל (Charles Laval) ואחרים.

במרץ 1888 יצר ואן גוך נופים באמצעות "מסגרת פרספקטיבה" משובצת ושלוש מיצירות אלו הוצגו בתערוכה השנתית של אגודת האמנים העצמאיים (Société des Artistes Indépendants). באפריל ביקר אותו האמן האמריקאי דודג' מקנייט (Dodge MacKnight), שהתגורר בקרבת מקום בפונטוויי (Fontvieille).

ב-1 במאי 1888 חתם ואן גוך על חוזה שכירות לארבעה חדרים בכתובת פלאס למרטן 2 (2 Place Lamartine) בארל, שאותם צייר מאוחר יותר בציור הבית הצהוב (The Yellow House). החדרים עלו 15 פרנק לחודש, ללא ריהוט; הם היו בלתי מיושבים במשך חודשים. מכיוון שהבית הצהוב היה צריך להיות מרוהט בטרם יוכל לעבור אליו במלואו, עבר ואן גוך ממלון קארל (Hôtel Carrel) לקפה דה לה גאר (Café de la Gare) ב-7 במאי 1888. הוא התיידד עם בעלי הבית הצהוב, ז'וזף ומארי ז'ינו (Joseph and Marie Ginoux), ויכול היה להשתמש בו כסטודיו. ואן גוך רצה גלריה שתציג את עבודתו והחל בסדרה של ציורים שכללו בסופו של דבר את הכיסא של ואן גוך (Van Gogh's Chair, 1888), חדר שינה בארל (Bedroom in Arles, 1888), קפה הלילה (The Night Café, 1888), טרסת בית קפה בלילה (Café Terrace at Night, ספטמבר 1888), ליל כוכבים מעל הרון (Starry Night Over the Rhône, 1888), וטבע דומם: אגרטל עם שתים עשרה חמניות (Still Life: Vase with Twelve Sunflowers, 1888), שכולם נועדו לעיטור הבית הצהוב.

ואן גוך כתב שעם קפה הלילה הוא ניסה "להביע את הרעיון שבית הקפה הוא מקום שבו אדם יכול להרוס את עצמו, להשתגע, או לבצע פשע". כאשר ביקר בסנט-מארי-דה-לה-מר (Saint-Maries-de-la-Mer) ביוני, הוא נתן שיעורים לסגן משנה זואבי – פול-אואז'ן מילייה (Paul-Eugène Milliet) – וצייר סירות על הים ואת הכפר. מקנייט הכיר לוואן גוך את אוז'ן בوش (Eugène Boch), צייר בלגי שלפעמים התגורר בפונטוויי, והשניים החליפו ביקורים ביולי.

ביקורו של גוגן (1888)

כאשר הסכים גוגן לבקר בארל ב-1888, ואן גוך קיווה לידידות ולמימוש רעיונו על קולקטיב אמנים. ואן גוך התכונן לבואו של גוגן על ידי ציור ארבעה גרסאות של חמניות בשבוע אחד. "בתקווה לחיות בסטודיו משלנו עם גוגן," כתב במכתב לתאו, "הייתי רוצה ליצור עיטור לסטודיו. שום דבר חוץ מחמניות גדולות."

כאשר בوش ביקר שוב, צייר ואן גוך דיוקן שלו, וכן את המחקר המשורר מול שמיים זרועי כוכבים (The Poet Against a Starry Sky).

כדי להתכונן לביקורו של גוגן, ואן גוך קנה שני מיטות בהמלצת מפקח הדואר של התחנה ז'וזף רולן (Joseph Roulin), שאת דיוקנו צייר. ב-17 בספטמבר בילה את הלילה הראשון שלו בבית הצהוב שעדיין היה מרוהט בדלילות. כאשר גוגן הסכים לעבוד ולחיות בארל עמו, ואן גוך החל לעבוד על עיטור הבית הצהוב (Décoration for the Yellow House), כנראה המאמץ השאפתני ביותר שנטל מעולם. הוא השלים שני ציורי כיסאות: הכיסא של ואן גוך והכיסא של גוגן.

לאחר הפצרות רבות מצד ואן גוך, הגיע גוגן לארל ב-23 באוקטובר ובנובמבר ציירו השניים יחד. גוגן תיאר את ואן גוך בציורו צייר החמניות (The Painter of Sunflowers); ואן גוך צייר תמונות מהזיכרון, בהתאם להצעתו של גוגן. בין ציורים "דמיוניים" אלו נמנה זכרון הגן באטן (Memory of the Garden at Etten). מיזם החוץ המשותף הראשון שלהם היה באליסקאמפ (Alyscamps), כאשר יצרו את התליונים אליסקאמפ (Les Alyscamps). הציור הבודד שגוגן השלים במהלך ביקורו היה דיוקנו של ואן גוך.

ואן גוך וגוגן ביקרו במונפלייה (Montpellier) בדצמבר 1888, שם ראו יצירות מאת קורבה ודלקרואה (Delacroix) במוזיאון פابر (Musée Fabre). מערכת היחסים ביניהם החלה להידרדר; ואן גוך העריץ את גוגן ורצה שייחסו אליו כאל שווה ערך, אך גוגן היה יהיר ושתלטן, מה שתסכל את ואן גוך. הם רבו לעתים קרובות; ואן גוך חשש יותר ויותר שגוגן הולך לנטוש אותו, והמצב, שאותו תיאר ואן גוך כאחד של "מתח מוגזם", התקדם במהירות לקראת נקודת משבר.

בית חולים בארל (דצמבר 1888)

השלשלת המדויקת של האירועים שהובילו להשחתת אזנו של ואן גוך אינה ידועה. גוגן אמר, חמש עשרה שנים לאחר מכן, שהלילה בא בעקבות מספר מקרים של התנהגות מאיימת מבחינה פיזית. מערכת היחסים ביניהם הייתה מורכבת ותאו עשוי היה להיות חייב כסף לגוגן, שחשד שהאחים מנצלים אותו פיננסית. נראה סביר שוינסנט הבין שגוגן מתכנן לעזב. הימים הבאים ראו גשם כבד, מה שהוביל לכך ששני הגברים ננעלו בבית הצהוב. גוגן נזכר שואן גוך עקב אחריו לאחר שיצא לטיול ו"רץ לעברי, תער פתוח בידו". דיווח זה אינו מאומת; גוגן כמעט בוודאות נעדר מהבית הצהוב באותו לילה, סביר להניח ששהה במלון.

לאחר עימות בערב 23 בדצמבר 1888, חזר ואן גוך לחדרו שם לכאורה שמע קולות וכרת בשלמותו או בחלקו את אזנו השמאלית באמצעות תער שגרם לדימום חמור. הוא חבש את הפצע, עטף את האוזן בנייר ומסר את החבילה לאישה בבית בושת שואן גוך וגוגן פקדו שניהם. ואן גוך נמצא מחוסר הכרה למחרת בבוקר על ידי שוטר ופונה לבית חולים, שם טופל על ידי פליקס ריי (Félix Rey), רופא צעיר שעדיין היה בהכשרה. האוזן הובאה לבית החולים, אך ריי לא ניסה לחברה מחדש כיוון שעבר זמן רב מדי. חוקר ואן גוך והיסטוריון האמנות ברנדט מרפי (Bernadette Murphy) גילה את זהותה האמיתית של האישה בשם גבריאל ברלאטייה (Gabrielle Berlatier), שמתה בארל בגיל 80 בשנת 1952, וצאצאיה עדיין חיו (נכון לשנת 2020) ממש מחוץ לארל. גבריאל, שנודעה בנעוריה כ-"גבי", הייתה נערת ניקוי בת 17 בבית הבושת ובבסביבות מקומיות אחרות בזמן שואן גוך הגיש לה את אזנו.

ואן גוך לא זכר דבר מהאירוע, מה שמעיד על כך שאולי סבל מהתמוטטות נפשית חריפה. האבחנה של בית החולים הייתה "מאניה חריפה עם הזיות מוחלטות", ובתוך ימים ספורים הורתה המשטרה המקומית שיאושפז במסגרת אשפוז בבית חולים. גוגן הודיע מיד לתאו, אשר ב-24 בדצמבר הציע נישואים לאחות חברו הוותיק אנדרי בונגר (Andries Bonger), יו. באותו ערב מיהר תאו לתחנה כדי לעלות על רכבת לילה לארל. הוא הגיע ביום חג המולד וניחם את וינסנט, שנראה חצי צלול. באותו ערב עזב את ארל למסע חזרה לפריז.

במהלך הימים הראשונים לטיפולו, ביקש ואן גוך שוב ושוב וללא הצלחה את גוגן, שביקש מהשוטר שהשתתף במקרה "להיות אדיב מספיק, אדוני, להעיר את האיש הזה בזהירות רבה, ואם הוא שואל עליי אמור לו שעזבתי לפריז; מראי עלול להיות קטלני עבורו". גוגן ברח מארל, לעולם לא לראות את ואן גוך עוד. הם המשיכו להתכתב, וב-1890 הציע גוגן שייצרו סודיו באנטוורפן. בינתיים, מבקרים אחרים בבית החולים כללו את מארי ז'ינו ורולן.

למרות אבחנה פסימית, ואן גוך החלים וחזר לבית הצהוב ב-7 בינואר 1889. הוא בילה את החודש הבא בין בית חולים לבית, כשהוא סובל מהזיות ואשליות של הרעלה. במרס סגרה המשטרה את ביתו בעקבות עצומה מאת 30 בני עיר (כולל משפחת ז'ינו) שתיארו אותו כ-le fou roux "המשוגע ג'ינג'י"; ואן גוך חזר לבית חולים. פול סיنياק ביקר אותו פעמיים במרס; באפריל עבר ואן גוך לחדרים בבעלותו של ריי לאחר ששיטפון פגע בציורים בביתו שלו. חודשיים לאחר מכן עזב את ארל ונכנס מרצונו לבית חולים פסיכיאטרי בסן-רמי-דה-פרובאנס (Saint-Rémy-de-Provence). בערך בתקופה זו כתב: "לפעמים מצבי רוח של ייעור בלתי מתואר, לפעמים רגעים שבהם המסך של הזמן וגורל הנסיבות נראה כאילו נקרע לרגע".

ואן גוך מסר את דיוקנו משנת 1889 של דוקטור ריי לריי. הרופא לא חיבב את הציור והשתמש בו כדי לתקן לול תרנגולות, ואז נתן אותו במתנה. בשנת 2016 אוכסן הדיוקן במוזיאון פושקין לאמנויות יפות (Pushkin Museum of Fine Arts) והוערך בשווי של מעל 50 מיליון דולר.

סן-רמי (מאי 1889 – מאי 1890)

ואן גוך נכנס לבית החולים הפסיכיאטרי סן-פול-דה-מוזול (Saint-Paul-de-Mausole) ב-8 במאי 1889, מלווה במטפלו, פרדריק סאל (Frédéric Salles), כומר פרוטסטנטי. סן-פול היה מנזר לשעבר בסן-רמי, הממוקם פחות מ-30 קילומטרים (19 מייל) מארל, ונוהל על ידי רופא צי ימי לשעבר, תאופיל פיירון (Théophile Peyron). לוואן גוך היו שני תאים עם חלונות ממוסגרים בסורגים, באחד מהם השתמש כסטודיו. המרפאה וגנה הפכו למושאים העיקריים של ציוריו. הוא ערך מספר מחקרים על פנים בית החולים, כגון פרוזדור בית החולים הפסיכיאטרי וסן-רמי (Vestibule of the Asylum and Saint-Rémy, ספטמבר 1889), ועל גניו, כגון לילכים (Lilacs, מאי 1889). חלק מיצירותיו מתקופה זו מאופיינות במערבולות, כגון ליל כוכבים (The Starry Night). הותרו לו טיולים קצרים בפיקוח, שבמהלכם צייר עצי ברוש ועצי זית, כולל עמק עם חורש נראה מלמעלה, עצי זית עם האלפיל ברקע 1889, ברושים 1889, שדה תירס עם ברושים (1889), דרך כפרית בפרובאנס בלילה (1890). בספטמבר 1889 הפיק שתי גרסאות נוספות של חדר שינה בארל והגנן.

גישה מוגבלת לחיים מחוץ למרפאה הביאה למחסור בנושאי ציור. ואן גוך עבד במקום זאת על פרשנויות לציורים של אמנים אחרים, כגון הזורע ומנוחת צהריים של מייה, ווריאציות על עבודתו הקודמת שלו. ואן גוך היה מעריץ של הריאליזם של ז'ול ברטון, גיסטב קורבה (Gustave Courbet) ומייה, והשווה את העתקותיו למוזיקאי המפרש את בטהובן.

סיבוב האסירים (על פי גיסטב דורה) (Prisoners' Round (after Gustave Doré), 1890) צויר בעקבות תחריט מאת גיסטב דורה (1832–1883). טרלבאו (Tralbaut) מציע שפניו של האסיר במרכז הציור המביט לעבר הצופה הם ואן גוך עצמו; יאן הולסקר (Jan Hulsker) דוחה זאת.

בין פברואר לאפריל 1890 סבל ואן גוך מנסיגה חמורה. שקוע בדיכאון ולא מסוגל להביא את עצמו לכתוב, הוא עדיין היה מסוגל לצייר ולרשום מעט בתקופה זו, והוא כתב מאוחר יותר לתאו שיצר כמה קנווסים קטנים "מהזיכרון... זכרונות מהצפון". בין אלו היו שתי נשים איכריות חופרות בשדה מכוסה שלג בשקיעה (Two Peasant Women Digging in a Snow-Covered Field at Sunset). הולסקר מאמין שקבוצה קטנה זו של ציורים היוותה את הגרעין של רישומים ודפי מחקר רבים המתארים נופים ודמויות שעליהם עבד ואן גוך בתקופה זו. הוא מעיר שתקופה קצרה זו הייתה הפעם היחידה שבה למחלתו של ואן גוך הייתה השפעה משמעותית על עבודתו. ואן גוך ביקש מאמו ומאחיו לשלוח לו רישומים ועבודה גולמית שעשה בתחילת שנות ה-80 כדי שיוכל לעבוד על ציורים חדשים מהסקיצות הישנות שלו. השייך לתקופה זו הוא זקן מתאבל ("בפתח הנצח") (Sorrowing Old Man ("At Eternity's Gate")), מחקר צבע שהולסקר מתאר כ"זיכרון בלתי מעורער נוסף מימים עברו מזמן". ציוריו המאוחרים מציגים אמן בשיא יכולותיו, לדברי מבקר האמנות רוברט יוז (Robert Hughes), "המשתוקק לתמצות וחסד".

לאחר לידת אחיינו, כתב ואן גוך: "התחלתי מיד ליצור תמונה עבורו, כדי לתלות בחדר השינה שלהם, ענפי פריחת שקד לבנה כנגד שמיים כחולים".

תערוכות והכרה ב-1890

אלברט אוריאר שיבח את עבודתו במרקיר דה פראנס (Mercure de France) בינואר 1890 ותיארו כ"גאון". בפברואר צייר ואן גוך חמישה גרסאות של ארלזיאן (L'Arlésienne - Madame Ginoux), על בסיס סקיצת פחם שהפיק גוגן כאשר דגמנה לשני האמנים בנובמבר 1888. כמו כן בפברואר הוזמן ואן גוך על ידי לז אקס (Les XX), אגודה של ציירי אוונגרד בבריסל, להשתתף בתערוכתם השנתית. בארוחת הפתיחה חבר לז אקס, הנרי דה גרו (Henry de Groux), העליב את עבודתו של ואן גוך. טולוז-לוטרק דרש סיפוק, וסיنياק הכריז שימשיך להילחם למען כבודו של ואן גוך אם לוסטרק ייכנע. דה גרו התנצל על הפגיעה ועזב את הקבוצה.

מ-20 במרץ ועד 27 באפריל 1890 נכלל ואן גוך בתערוכה השישית של אגודת האמנים העצמאיים בביתן העיר פריז (Pavillon de la Ville de Paris) בשאנז-אליזה (Champs-Elysées). ואן גוך הציג עשרה ציורים. בזמן שהתערוכה הוצגה עם האמנים העצמאיים בפריז, אמר קלוד מונה (Claude Monet) שעבודתו של ואן גוך הייתה הטובה ביותר בתערוכה.

אובר-סור-אואז (מאי–יולי 1890)

במאי 1890 עזב ואן גוך את בית החולים בסן-רמי כדי לעבור קרוב יותר גם לד"ר פול גאשה בפרוור הפריזאי אובר-סור-אואז וגם לתאו. גאשה היה צייר חובב וטיפל במספר אמנים אחרים – קאמי פיסארו המליץ עליו. הרושם הראשוני של ואן גוך היה שגאשה היה "חולה יותר ממני, נראה לי, או בוא נגיד בדיוק באותה מידה".

הצייר שארל דוביני (Charles Daubigny) עבר לאובר ב-1861 ובתורו משך לשם אמנים אחרים, כולל קאמי קורו (Camille Corot) ואונורה דומייה (Honoré Daumier). ביולי 1890 השלים ואן גוך שני ציורים של גינתו של דוביני (Daubigny's Garden), שאחד מהם הוא כנראה עבודתו האחרונה.

במהלך שבועותיו האחרונים בסן-רמי, חזרו מחשבותיו ל"זיכרונות של הצפון", וכמה מתוך כ-70 ציורי השמן, שצוירו במשך ימים רבים באובר-סור-אואז, מזכירים סצנות צפוניות. ביוני 1890 צייר מספר דיוקנאות של רופאו, כולל דיוקן של ד"ר גאשה (Portrait of Dr Gachet), ואת התחריט היחיד שלו. בכל אחד מהם ניתן דגש על נטייתו המלנכולית של גאשה. ישנם ציורים אחרים שכנראה אינם גמורים, כולל בקתות קש ליד גבעה (Thatched Cottages by a Hill).

ביולי כתב ואן גוך שהוא שקוע "במישור העצום מול הגבעות, חסר גבולות כים, צהוב עדין". הוא נשבה לראשונה בקסמם של השדות במאי, כאשר החיטה הייתה צעירה וירוקה. ביולי תיאר לתאו "שדות חיטה עצומים תחת שמיים סוערים".

הוא כתב שהם מייצגים את "העצבות והבדידות הקיצונית" שלו וש"הקנווסים יגידו לך מה איני יכול לומר במילים, כלומר, כמה בריא ומעורר אני מוצא את הכפר". שדה חיטה עם עורבים (Wheatfield with Crows), למרות שאינו עבודת השמן האחרונה שלו, הוא מיולי 1890 והולסקר דן בו כקשור ל"מלנכוליה ובדידות קיצונית". הולסקר מזהה שבעה ציורי שמן מאובר שבאים בעקבות השלמת שדה חיטה עם עורבים. הולסקר הביע גם דאגה לגבי מספר הציורים המיוחסים לוואן גוך מהתקופה.

### מות

ב-27 ביולי 1890 (יום ראשון), בגיל 37, ירה ואן גוך בעצמו בחזהו באקדח. הירי התרחש אולי בשדה החיטה שבו צייר, או באסם מקומי. הקלבּיעה הדפה את הקליע והוא עבר דרך חזהו מבלי לגרום נזק לכאורה לאיברים פנימיים – אולי נעצר על ידי עמוד השדרה שלו. הוא הצליח ללכת חזרה לאובר רבו, שם טופל על ידי שני רופאים. אחד מהם, ד"ר גאשה, שימש כמנתח מלחמה במלחמת צרפת-פרוסיה ב-1870 והיה בעל ידע נרחב בפצעי ירי. וינסנט טופל אולי במהלך הלילה על ידי בנו של ד"ר גאשה, פול לואי גאשה (Paul Louis Gachet), ובעל הפונדק, ארתור רבו (Arthur Ravoux). למחרת בבוקר, מיהר תאו אל צד אחיו, ומצא אותו במצב רוח טוב אך בתוך שעות החלה בריאותו של וינסנט להידרדר, כשהוא סובל מזיהום כתוצאה מהפצע. הוא מת בשעות המוקדמות של יום שלישי, 29 ביולי. לדברי תאו, מילותיו האחרונות של וינסנט היו: "העצבות תימשך לנצח".

ואן גוך נקבר ב-30 ביולי, בבית הקברות העירוני של אובר-סור