בוב דילן: הקול שאף אחד לא הצליח להגדיר

באוקטובר 2016 עשתה האקדמיה השוודית דבר מעולם לא עשתה במשך למעלה ממאה שנות הענקת פרס נובל לספרות: היא העניקה את הפרס לכותב שירים. בוב דילן (Bob Dylan) לא ענה לטלפון במשך שבועות. כאשר המזכיר הקבוע של האקדמיה הצליח לבסוף ליצור עמו קשר, התגובה תוארה כ"גסה ויהירה" – דילן פשוט ניתק את השיחה. בסופו של דבר הוא קיבל את הפרס, שלח הרצאה מוקלטת ברגע החוקי האחרון, מעולם לא הסביר לחלוטין את השתיקה. הסירוב הזה להסביר את עצמו הוא, במידה קטנה, סיפור הקריירה כולה שלו.

מצימרמן לדילן

הוא נולד בשם רוברט אלן צימרמן (Robert Allen Zimmerman) ב-24 במאי 1941 בדולות', מינסוטה, וגדל בעיירת כריית הברזל היבינג (Hibbing) לאחר שאביו חלה בפוליו. הוא הקים להקות בבית הספר התיכון היבינג, סיים את לימודיו ב-1959, נרשם לזמן קצר לאוניברסיטת מינסוטה, ונשר ב-1960 כדי לרדוף אחרי מוזיקת פולק בניו יורק. עד אוגוסט 1962 הוא הפך באופן חוקי לבוב דילן – שמה הושאל באופן סביר יותר מאקדוחן הטלוויזיה מרשל דילן מאשר מהמשורר דילן תומאס (Dylan Thomas), שלגביו אמר מאוחר יותר כי אינו מחבב אותו.

גריניץ' וילג' ושנות המחאה

דילן הגיע לניו יורק ב-1961 ועבד במועדוני הפולק של גריניץ' וילג' (Greenwich Village), פגש את האליל שלו וודי גאת'רי (Woody Guthrie) ומשך תשומת לב מוקדמת וחלטית מצד מבקר הניו יורק טיימס רוברט שלטון (Robert Shelton), שכינה אותו "פנים חדשות ומבריקות במוזיקת הפולק". קולומביה רקורדס (Columbia Records) החתימה אותו באותו אוקטובר. שני תקליטים לאחר מכן הוא כבר לא היה רק מבטיח: The Freewheelin' Bob Dylan‏ (1963) הפיק את השיר "Blowin' in the Wind" והפך אותו לכותב השירים של תנועה שמעולם לא טען לחלוטין שהוא מוביל אותה, והאלבום The Times They Are A-Changin' ביסס את התפקיד הזה. השותפות הרומנטית והמקצועית שלו עם זואן באез (Joan Baez) בשנים 1963–65 העמידה אותו במרכז המילולי של סצנת מחאת-הפולק של התקופה, העמדה שעליה יבלה את שארית העשור בניסיון לברוח ממנה.

מעבר לחשמל

דילן פצץ בכוונה את הקהל של עצמו. Bringing It All Back Home, אלבום שחציו אקוסטי וחציו חשמלי, יצא במרץ 1965, וב-25 ביולי 1965 הוא התחבר לחשמל בפסטיבל הפולק של ניופورت (Newport Folk Festival) לקול מקהלת קריאות בוז מצד פוריסטים של פולק שהרגשו נבגדים. Highway 61 Revisited ו-Blonde on Blonde הגיעו תוך שנה, וביססו אותו לא כטרובדור פולק שמכר את עצמו אלא החדשן האורייני ביותר של הרוק – שירים כמו "Like a Rolling Stone" נמשכו שש דקות ברדיו ה-Top 40 וכתבו מחדש מה סינגל פופ יכול להכיל. תאונת אופנוע כמעט קטלנית ביולי 1966 הוציאה אותו מעין הציבור; הוא הגיח מחדש עם האלבום הסגפני במתכוון John Wesley Harding‏ (1967) ועם Nashville Skyline (1969) בעל הגוון הקאנטרי, כל אחד מהם נסיגה מחושבת מהצליל שהביא לו פרסום.

המצאה מחדש כהרגל

ההמצאה מחדש הפכה לקבועה היחידה. Planet Waves (1974) העניק לו את אלבום המקום הראשון הראשון שלו; Blood on the Tracks (1975), שנקרא ברבים כתיעוד התפרקות נישואיו לסרה לונדס (Sara Lownds), ו-Desire (1976) – שכלל את "Hurricane", על אודות המתאגרף שהורשע לשווא רובין קרטר (Rubin Carter), ושיר הפיוס "Sara" – נמנים בדרך כלל בין שיאיו היצירתיים. לאחר מכן, ב-1979, למרות חינוך יהודי, הוא הכריז על עצמו כנוצרי נולד-מחדש; Slow Train Coming זיכה אותו בפרס גראמי סולו ראשון עבור "Gotta Serve Somebody", אף על פי שתקליטי האוונגליזם שבאו לאחר מכן מצאו קהל קטן יותר. הוא המשיך לצאת לסיבובי הופעות בלתי פוסקים בשנות ה-80 וה-90, הצטרף לסופרגרופ Traveling Wilburys ב-1988 לצד ג'ורג' האריסון (George Harrison), רוי אורביסון (Roy Orbison), טום פטי (Tom Petty) וג'ף לין (Jeff Lynne), וחזר לאהדת הביקורת עם Time Out of Mind (1997), שזכה באלבום השנה. במאה ה-21 המשיך לעבוד: Love and Theft (2001), שהופק באופן עצמאי תחת שם הבדוי ג'ק פרוסט (Jack Frost), Modern Times (2006), ולאחר הפסקה ארוכה מכתיבת שירים מקוריים, Rough and Rowdy Ways (2020), ששיר ה-17 דקות שלו "Murder Most Foul" הפך לשיר הראשון במצעד הבילבורד שלו אי פעם, והגיע כמעט שישה עשורים לתוך הקריירה שלו.

חיי נישואים, ציור והמילה הכתובה

הוא התחתן עם סרה לונדס ב-1965; מנישואים אלו נולדו חמישה ילדים, בהם יעקב דילן (Jakob Dylan), לימים סולן להקת ה-Wallflowers, והם הסתיימו ב-1977. נישואים שניים, לקולית הליווי קרולין דניס (Carolyn Dennis) ב-1986, הניבו בת ונשמרו בסוד עד שנים לאחר מכן. בשנות ה-70 למד אמנות במנהטן אצל נורמן רייבן (Norman Raeben), ובהמשך פרסם את אוסף הרישומים Drawn Blank (1994) והציג ציורים בעולם, כולל בגלריה הלאומית של דנמרק. הוא גם כתב, באקראי אך בעקביות: שירת הפרוזה החופשית של Tarantula (1971) והספר המוערך באמת Chronicles: Volume One‏ (2004), אוטוביוגרפיה על שנותיו הראשונות בניו יורק שנקראת יותר כיצירת ספרות ממה שרובן של אוטוביוגרפיות הרוק מנסות.

פרס נובל ומה שהוא הכיר בו

האקדמיה השוודית העניקה לדילן את פרס נובל לספרות לשנת 2016 "על יצירת ביטויים פואטיים חדשים במסורת השיר האמריקאית הגדולה" – נימוק שהתייחס למילות השירים שלו כאל ספרות בפני עצמה, המותאמת למוזיקה אך אינה תלויה בה. הוא היה המוזיקאי הראשון שזכה בו, והבחירה עוררה ויכוח אמיתי בחוגים ספרותיים בשאלה האם מילות שירים שייכות לאותה קטגוריה כמו רומנים ושירים. זה לא היה הכבוד המרכזי היחיד שלו: ציון לשבח מיוחד של פרס פוליצר ב-2008 על "השפעתו העמוקה על המוזיקה הפופולרית ועל התרבות האמריקאית", אות מרכז קנדי ב-1997, פרס אוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר ב-2000 עבור "Things Have Changed", כניסה להיכל התהילה של הרוק אנד רול ב-1988, ומדליית החירות הנשיאותית, שהוענקה לו על ידי ברק אובמה (Barack Obama) ב-2012. על פני קטלוג של ארבעים אלבומי אולפן, הוא זכה בעשרה פרסי גראמי תחרותיים מתוך שלושים ושמונה מועמדויות.

מדוע בוב מכונה גאון

המילה נדבקת לדילן פחות בשל וירטואוזיות טכנית – הוא מעולם לא זכה לשבחים כזמר או כגיטריסט במובן המקובל כלשהו – ויותר בשל יכולת יחידה במינה למזג את שפת העממית של הפולק האמריקאי, הבלוז ושירת הביט (Beat poetry) למילים שמתפקדות כספרות ועדיין פועלות כשירים שאנשים יכולים לשיר יחד איתם. ברוס ספרינגסטין (Bruce Springsteen), שהכניס אותו להיכל התהילה של הרוק אנד רול, אמר זאת בבוטות: "בוב שחרר את המוח כפי שאלביס שחרר את הגוף... הוא המציא דרך חדשה שבה זמר פופ יכול להישמע". זוהי הטענה הספציפית שעומדת בבסיס תווית הגאון – לא המצאה מלודית, אלא הרחבה גורפת של מה ששיר פופ הורשה לומר וכיצד הוא הורשה לומר זאת, החל מ-"Like a Rolling Stone" בן שש הדקות ואילך. שפת ועדת נובל – "ביטויים פואטיים חדשים" – מעלה בעצם את אותו הטיעון מהכיוון ההפוך, ומתייחסת אליו כמשורר שנקלע לעבודה בשירה. מקרה הנגד ההגון הוא מהותי: קול השירה שלו נשאר, עבור מאזינים רבים, טעם נרכש במקרה הטוב; תקליטי תקופת הדת שלו היו חלשים מסחרית וביקורתית כאחד; והחלטת נובל עצמה עורערה על ידי סופרים ומבקרים שטענו שלמרות כמה שהמילים טובות על הדף, הן נכתבו כדי להיות שוררות, והפרס דילל קטגוריה שנועדה לפרוזה ושירה העומדות לבדן. דילן עצמו התחמק מכל הוויכוח בהתחמקות אופיינית: "אני מחשיב את עצמי כמשורר קודם כל וכמוזיקאי שניות. אני חי כמשורר, ואמות כמשורר".

המקרה הבלתי גמור

דילן מכר את קטלוג כתיבת השירים שלו ליוניברסל מיוזיק פבלישינג גרופ (Universal Music Publishing Group) תמורת כ-300 מיליון דולר ב-2020 ואת קטלוג המוזיקה המוקלטת שלו לסוני (Sony) שנה לאחר מכן, עסקאות שמעידות לבדן עד כמה גוף העבודה שלו בן ששי העשורים הפך להיות מטופל כנכס תרבותי קבוע ולא כקריירת פופ עם תאריך תפוגה. הוא ממשיך להופיע בסיבובי הופעות עד שנות השמונים לחייו במה שהמעריצים מכנים "סבב ההופעות שאינו נגמר" (Never Ending Tour), ממשיך לעבד מחדש את שיריו מעבר לזיהוי קל, וממשיך לסרב להסביר מה משמעות הדבר.