בוב בימון: 29 רגל וסופו של אירוע
המכשיר האופטי למדידה שהותקן באצטדיון האולימפי האוניברסיטאי במקסיקו סיטי פעל על גבי מסילה. הייתה לו הגבלה, כיוון שאף אחד ממי שבנו אותו לא דמיין שיידרש ליותר מכך. ב-18 באוקטובר 1968, בניסיון הראשון שלו בגמר הקפיצה לרוחק האולימפי, בוב בימון (Bob Beamon) נחת מעבר לקצה המסילה, והשופטים נאלצו ללכת לחפש סרט מדידה. כשפורסם המספר הוא לא הבין אותו, כיוון שחשב במונחים של רגל ואינץ' והלוח הציג מטרים. אז אמר לו ראלף בוסטון שהוא שבר את שיא העולם בכמעט שני רגל, ורגליו של בימון חדלו לתפקד. הוא צנח על ברכיו במה שרופאים זיהו מאוחר יותר כהתקף קטפלקסיה.
ג'מייקה האוסס
רוברט בימון נולד ב-29 באוגוסט 1946 בדרום ג'מייקה, קווינס. אמו, נעמי בראון בימון, מתה משחפת כשהיה בן אחד-עשר חודשים. אביו החורג נכנס לכלא. הוא גדל אצל סבתו מצד אמו, בסי, בשיכון "ג'מייקה האוסס" של הרשות לדיור בעיר ניו יורק – ילדות שכמעט לא הותירה מרווח לטעויות.
לארי אליס מוצא אותו
מאמן האתלטיקה לארי אליס מצא אותו בתיכון ג'מייקה, ועד שנת 1965 החזיק בימון בשיא התיכונים הלאומי בקפיצה משולשת וסיים שני ברמה הלאומית בקפיצה לרוחק. הוא החל את קריירת המכללות שלו בנורת' קרוליינה A&T, שנבחרה כיוון שהשאירה אותו קרוב לסבתו, שהייתה חולה. לאחר מותה הוא עבר לאוניברסיטת טקסס באל פאסו על מלגת אתלטיקה.
אל פאסו והחרם
באביב 1968, בעקבות רצח מרטין לותר קינג הבן, סירבו בימון ואחד-עשר ספורטאים שחורים אחרים להתחרות נגד אוניברסיטת בריגהם יאנג במחאה על הדוקטרינות הגזעניות דאז של כנסיית ישו המשיח של קדושי אחרית הימים. אוניברסיטת טקסס באל פאסו סילקה את כל השנים-עשר מהנבחרת. בימון איבד את המלגה שלו שישה חודשים לפני המשחקים האולימפיים שהיה המועמד לניצחון בהם.
מה שהציל אותו היה ראלף בוסטון – בעצמו אלוף אולימפי בקפיצה לרוחק – שלקח אותו תחת חסותו כמאמן לא רשמי. בימון הגיע למקסיקו סיטי לאחר שניצח עשרים ושניים מתוך עשרים ושלושה התחרויות שלו באותה עונה, עם שיא חוקי של 8.33 מטרים ותוצאה עם רוח גבית של 8.39.
18 באוקטובר 1968
הוא כמעט ולא העפיל לגמר. במוקדמות הוא דרך מעבר לקרש בשני הניסיונות הראשונים שלו, עבירה אחת מהדחה, ורק בשלישי – לאחר שחישב מחדש את ריצת ההתקרבות – רשם קפיצה חוקית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →התנאים בגמר היו נדיבים ככל שהחוקים מאפשרים: מקסיקו סיטי יושבת בגובה 2,240 מטרים, ומד הרוח הראה 2.0 מטרים לשנייה, בדיוק המקסימום החוקי. בקפיצה הראשונה שלו כיסה בימון 8.90 מטרים – 29 רגל ו-2.5 אינץ'. שיא העולם הקיים נשבר ב-55 סנטימטרים.
כדי להבין מדוע המספר הזה עצר אצטדיון של שישים אלף איש, יש להתחשב בהיסטוריה שהוא קטע. שיא העולם בקפיצה לרוחק נשבר שלוש-עשרה פעמים מאז 1901, והשיפור הממוצע היה שישה סנטימטרים. בימון לקח אותו פי תשעה מהעלייה הממוצעת, בניסיון אחד, וחצה גם את מחסומי ה-28 רגל וגם ה-29 רגל באותה תנועה. איש לא עבר את ה-28 רגל במשך שתים-עשרה שנים נוספות.
לין דייוויס, האלוף האולימפי המכהן, ניגש ואמר: "השמדת את האירוע הזה". מל ווטמן, שצפה מתא העיתונות, כתב שבעזרת קפיצה אחת בימון שינה את כל התפיסות לגבי מה שניתן לאדם להשיג באירוע שלו ו, במשתמע, בכל השאר. השפה האנגלית אימצה את התואר "בימוני" (Beamonesque), שעדיין משמש לכל ביצוע שמותיר תחום שנראה מסודר מחדש.
אחרי הקפיצה
הוא מעולם לא התקרב לזה שוב. פיניקס סאנס בחרו בו בסיבוב החמישה-עשר של דראפט ה-NBA ב-1969; הוא מעולם לא שיחק באופן מקצועני. הוא חזר ללימודיו וסיים את אוניברסיטת אדלפי ב-1972 עם תואר בסוציולוגיה. בשנת 1977 הפך למאמן אתלטיקה באוניברסיטה הבינלאומית של ארה"ב בסן דייגו, והוא הקדיש חלק ניכר מהחמישים שנה שחלפו מאז לתוכניות אתלטיקה לנוער, עבד בנקודה מסוימת עם היוזמות של ארנולד שוורצנגר ושימש כשגריר גלובלי של הספיישל אולימפיקס הבינלאומי.
הוא הפך גם לאמן גרפי. עבודתו הוצגה על ידי "Art of the Olympians", והוא כיהן כמנכ"ל המוזיאון של הארגון בפורט מאיירס, פלורידה. בשנת 2024, בגיל שבעים ושבע, הוא ניגן בכלי הקשה בתקליט ג'אז היפ-הופ.
מדוע בוב מכונה גאון
יש לציין טענה זו בזהירות, מכיוון שאינה טענה בנוגע לאינטלקט, והעמדת פנים אחרת תהיה לא ישרה. איש לא טען שבוב בימון חשב על הקפיצה לרוחק לעומק רב יותר מיריביו. מה שהוא הפיק היה פעולה אחת, מושלמת, מבוצעת פיזית – והמיומנות הספציפית הכרוכה בכך ראויה לציון, שכן האמירה "הוא קפץ רחוק" מסתירה עד כמה זה קשה.
הקפיצה לרוחק דורשת שמהירות הגישה של רץ הספרינט תומר להנפה אנכית על קרש המראה ברוחב שמונה אינץ', ללא רגל החוצה את הקצה הקדמי, ובזווית שממירה כמה שפחות מהירות אופקית לגובה. כל אחד מהמשתנים הללו נלחם באחרים. גישות מהירות יותר מקשות על הפגיעה בקרש; זוויות המראה גבוהות יותר עולות במהירות. סבב המוקדמות של בימון עצמו מדגים עד כמה הסבילות צרה – הוא ביצע שתי עבירות וכמעט הלך הביתה. מה שקרה בניסיונו הראשון בגמר היה אופטימיזציה סימולטנית של הכל: מהירות מבוקרת מקסימלית, מיקום רגל חוקי, וזווית המראה שהמירה את הריצה ל-8.90 מטרים של מעוף. תיאום כזה אינו דבר שאדם יכול להחליט לעשות. זה דבר שגוף מאומן עושה לעיתים.
טענת הנגד משמעותית ובימון מעולם לא הסתתר ממנה. הקפיצה נעזרה באוויר דליל בגובה 2,240 מטרים וברוח גבית שהייתה בדיוק בגבול החוקי. השיא האישי החוקי שלו לפני כן היה 8.33 מטרים, והוא מעולם לא התקרב שוב ל-8.90 – לא באותה תחרות, לא בשאר הקריירה שלו. הוא לא זכה באף תואר גדול אחר. סטטיסטית הוא החריג הגדול ביותר בהיסטוריה של האתלטיקה, וחריג הוא בדיוק לא מה ש"גאון" מתאר בדרך כלל: גאונות מרמזת בדרך כלל על יכולת שניתן לחזור עליה, וזו של בימון לא חזרה על עצמה על ידו או על ידי איש אחר במשך עשרים ושלוש שנים. מייק פאוול שבר לבסוף את השיא עם 8.95 מטרים באליפות העולם ב-1991 בטוקיו. הקפיצה של בימון נותרה השיא האולימפי והקפיצה החוקית השנייה באורכה שבוצעה אי פעם.
הניסוח ההוגן ביותר הוא שבימון אינו גאון כמו שהוא הוכחה לכך שבן אנוש יכול, פעם אחת, לעשות משהו שלענף הספורט לא הייתה מסגרת עבורו. זו הבחנה שונה ובמובנים מסוימים מוזרה יותר.
מורשת
הוא היה בין הנכנסים הראשונים להיכל התהילה האולימפי של ארה"ב כשהוקם ב-1983, והוא חבר בהיכל התהילה הלאומי לאתלטיקה; התאחדות הוועדים האולימפיים הלאומיים העניקה לו פרס ביצועים מצטיינים ב-2015. אל פאסו, העיר שהאוניברסיטה שלה משכה את המלגה שלו בשל סירובו להתחרות נגד אוניברסיטת בריגהם יאנג, קראה רחוב על שמו. מסילת המדידה שלא יכלה להגיע אליו הפכה לסמל של כל העניין: הישג שלא הגיע רק לפני המתחרים, אלא לפני הציוד שנבנה כדי לתעד אותו.