סירי דרקרט: קונקרטיות, קוביזם וחיים מלאי עשייה
בגיל שבעים ואחת, הפכה סירי דרקרט (Siri Derkert) לאישה הראשונה אי פעם שזכתה לתערוכת יחיד במוזיאון המודרנה (Moderna Museet) בשוודיה, ציון דרך שהגיע לא כתגלית מוקדמת, אלא כשיאה של קריירה שעברה דרך איור אופנה, ציור קוביסטי, אימהות, מעקב פוליטי, ולבסוף פנייה מאוחרת לפיסול מונומנטלי בבטון שהגדיר מחדש כיצד עשויה להיראות האמנות הציבורית השוודית.
סטוקהולם, אחת משבעה ילדים
סירי דרקרט נולדה ב-30 באוגוסט 1888, בקהילת כנסיית אדולף פרדריק בסטוקהולם, אחת משבעה ילדים של הסוחר קרל אדוארד יוהנסון דרקרט (Carl Edward Johansson Derkert) ואמה שרלוטה וולבורג פוגלין (Emma Charlotta Valborg Fogelin). השכלתה האמנותית הפורמלית החלה בשנת 1904 בבית הספר לאמנות של קיילב אלטין (Caleb Althin) בסטוקהולם ונמשכה במכון המלכותי לאמנות מ-1911 עד 1913, לפני שעברה לפריז ללימודים נוספים באקדמיה קולארוסי (Académie Colarossi) ובאקדמיה דה לה גרנד שומייר (Académie de la Grande Chaumière) בשנים 1913 ו-1914 – מסלול הכשרה שהפגיש אותה ישירות עם הזרמים הקוביסטיים והפוביסטיים שעיצבו מחדש את הציור האירופי באותן שנים.
חיי משפחה מורכבים
חייה האישיים של דרקרט התנהלו בתנאים לא שגרתיים לתקופה. נולד לה בן, קרלו, ב-1915, מהאמן הפיני ואלה רוזנברג (Valle Rosenberg), ושתי בנות – ליב, שנולדה ב-1917 ומתה ב-1938, ושרה, שנולדה ב-1920 – מהמאייר השוודי ברטיל ליבק (Bertil Lybeck), לו נישאה ב-1921 והתגרשה ב-1925. השילוב בין קריירה רצינית בציור לבין גידול שלושה ילדים כאם לא נשואה ואחר כך גרושה בשוודיה של תחילת המאה העשרים היווה בעצמו חריגה מהציפיות החברתיות, והוא עיצב את התודעה הפמיניסטית שלימים תעבור דרך האמנות הציבורית שלה.
מאיור אופנה לאמנות יפה
לאורך שנות ה-1910 וה-1920, עבדה דרקרט כמאיירת ומעצבת אופנה, והפיקה צורות גיאומטריות ודוגמאות שהושפעו מהקוביזם שספגה בפריז – עבודה מסחרית שבכל זאת שמרה על אוצר המילים המודרניסטי שלה בתרגול מתמיד במהלך העשורים שלפני פריצת הדרך שלה באמנות יפה. על פי מוזיאון המודרנה, מכלול עבודתה לאורך תקופה זו ואחריה כלל ציורי דמויות, דיוקנאות ואיורי אופנה, לפני שעברה לעבודה ניסיונית תוך שימוש בחומרים לא קונבנציונליים כמו בטון וברזל מאוחר יותר בקריירה שלה – טווח רחב באמת של מדיות שאמן בודד יכול לשלוט בהן במהלך חיי עבודה אחד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פריצת דרך בשנות החמישים לחייה
פריצת הדרך האמנותית של דרקרט לא הגיעה עד שנות ה-1940, כשהייתה כבר בשנות החמישים לחייה, בגיל שבו החידושים המרכזיים של אמנים רבים כבר מאחוריהם ולא לפניהם. בשנת 1943 היא למדה גם בבית הספר לאזרחות לנשים קווינליגה מדבורגארסקולן ויד פוגלסטאד (Kvinnliga medborgarskolan vid Fogelstad), מוסד שוודי לנשים המזוהה עם התנועות הפמיניסטיות והפציפיסטיות שדרקרט תקדיש את שארית הקריירה שלה לתמיכה בהן. סגנונה בנקודה זו תואר כאישי מאוד ואקספרסיוניסטי, הנושא הלאה את האלמנטים הקוביסטיים והפוביסטיים מהכשרתה בפריז לכדי שפה חזותית בוגרת ואינדיבידואלית במובהק.
בטון כמדיום ציבורי
השינוי המשמעותי ביותר בקריירה המאוחרת של דרקרט היה המעבר לעבודות בטון מונומנטליות עבור חללים ציבוריים, והפרויקט המגדיר שלה היה העיצוב לתחנת הרכבת התחתית Östermalmstorg בסטוקהולם, שנוצרה בין השנים 1962 ו-1964 תוך שימוש בבטון בהתזת חול – Ristningar i naturbetong. מוזיאון המודרנה מתאר פרויקט זה כמציין "שינוי רדיקלי במושג הקישוט הציבורי", תוך הטמעת דימויים פמיניסטיים ופציפיסטיים ישירות בתשתית חיי היומיום של הנוסעים במקום להגבילם לקירות גלריה. היא כבר החלה כיוון זה עם Kvinnopelaren, תגליפי בטון לתחנת T-Centralen שנעשו בין 1956 ל-1958, והמשיכה בו עם Sverigeväggen, תבליט בבטון ופלדת אל-חלד עבור בית שוודיה, שהושלם ב-1967, ו-Ren luft – rent vatten, פסל אלומיניום שנעשה בין 1968 ל-1972 בטנסטה (Tensta).
במעקב מצד המדינה
האקטיביזם של דרקרט לא היה רק תמטי; היא עמדה בראש הסניף בסטוקהולם של איגוד הנשים השוודיות השמאליות (Svenska Kvinnors Vänsterförbund) וכתוצאה מכך הייתה נתונה במעקב של שירות הביטחון השוודי – רמה של תשומת לב מצד המדינה המעידה על כך שדרישתה לשלום, פמיניזם וסוגיות סביבתיות נלקחה ברצינות רבה על ידי רשויות זמנה. היא זכתה לתואר הבלתי נשכח "מרקסיסטית-אופנוענית חובבת ציפורים", כינוי הלוכד גם את אקסצנטריות שלה וגם את רצינות מחויבויותיה הפוליטיות.
הכרה מוסדית
באפריל 1960 הפכה דרקרט לאישה הראשונה שקיבלה תערוכת יחיד במוזיאון המודרנה, שכותרתה "תנועות בכל הכיוונים" (Rörelser i alla riktningar) – ציון דרך שהמוזיאון עצמו ממשיך לציין כמרכזי למורשתה בהרחבת ההזדמנויות לנשים אמניות בתוך המודרניזם השוודי. באותה שנה היא קיבלה את מדליית הנסיך יוג'ן (Prince Eugen Medal), אחד הכבודים היוקרתיים ביותר בשוודיה לאמנים חזותיים, ואת פרס גוגנהיים הבינלאומי בסך 1,000 דולר על עבודתה "ציפור למעלה" (Bird on top), הכרה בינלאומית יוצאת דופן לאמנית שוודית מבני דורה.
מדוע סירי מכונה גאונה
שום דבר בחומר המקור אינו משתמש במילה "גאון" בהקשר של סירי דרקרט, והישגיה מתוארים טוב יותר כרוחב יריעה והתמדה מאשר כהברקה בודדת: היא עברה בהצלחה בין איור אופנה, ציור קוביסטי ופוביסטי, אקספרסיוניזם, ולבסוף פיסול ציבורי רחב היקף מבטון ומתכת, כשהיא מגיעה לעבודתה המשמעותית ביותר מבחינה היסטורית – תחנת Östermalmstorg – רק בשנות השבעים לחייה. הפריחה המאוחרת הזו, לאחר "פריצת דרך" שכבר התעכבה לשנות החמישים לחייה, היא מקרה של כוח הישרדות יוצא דופן והמצאה מחדש מתמדת ולא של כישרון מוקדם מזהיר. מעמדה כ"חלוצה של האמנות השוודית במאה ה-20", במילותיו של מוזיאון המודרנה עצמו, נשען על ראשוניות מתועדת – האישה הראשונה עם תערוכת יחיד במוזיאון המודרנה, הראשונה להטמיע תוכן פמיניסטי ופציפיסטי במפורש בתשתית רכבת תחתית קבועה – שזו טענה חזקה וספציפית יותר משבח גנרי. הגבול הכנה הוא שההכרה בה, כולל הזמנות העבודה הציבוריות המזוהות איתה, הגיעה ברובה המכריע בשני העשורים האחרונים של חיים בני 85 שנה; במשך רוב הקריירה שלה היא עבדה באלמוניות יחסית לבני דורה הגברים.
מורשת
סירי דרקרט מתה ב-28 באפריל 1973, בלידינגו (Lidingö), שוודיה, לאחר שבילתה את שלושת העשורים האחרונים שלה בהפיכת התשתית הציבורית של סטוקהולם לקנבס לפוליטיקה פמיניסטית וסביבתית, שכפי שמציין מוזיאון המודרנה, נותרו "רלוונטיות היום כפי שהיו לבני דורה". עבודתה מוחזקת במוזיאון הלאומי (Nationalmuseum) ובמוזיאון המודרנה, ועיצוב תחנת Östermalmstorg שלה ממשיך להיראות מדי יום על ידי מאות אלפי נוסעים בסטוקהולם, מה שהופך אותה לאחת האמניות הנדירות שעבודתן המשמעותית ביותר מתפקדת כתשתית ציבורית קבועה ובלתי נמנעת במקום כמשהו שהצופה צריך לבחור לחפש.