סמואל בקט: הגאונות שבצמצום
שני נוודים עומדים על במה חשופה לצד עץ בודד וחסר עלים, ומחכים לאדם בשם גודו שלעולם אינו מגיע. דבר אינו קורה. הם מדברים, מתווכחים, שוקלים התאבדות ומחכים. "אין מה לעשות", נפתח המחזה, ולאורך שתי מערכות שבהן, כפי שכתב מבקר מפורסם, "דבר אינו קורה, פעמיים", יצר סמואל בקט את אחד המחזות החשובים והמשפיעים ביותר של המאה העשרים. מחכים לגודו (Waiting for Godot) הותיר את קהל הצופים הראשון שלו נבוך, אך לאחר מכן כבש את העולם, שכן מתחת לריקות לכאורה שלו טמנה אמת מטלטלת על המצב האנושי: שאנו מבלים את חיינו בהמתנה, בתקווה ובהתמדה, אל מול שתיקה שלעולם אינה משיבה.
מצילו של ג'ויס אל קולו העצמי
בקט נולד ליד דבלין בשנת 1906 למשפחה פרוטסטנטית מבוססת, והיה סטודנט מבריק לשפות בטריניטי קולג'. כצעיר בפריז הוא נכנס למסלולו של בן ארצו ג'יימס ג'ויס (James Joyce), הפך לחלק מהחוג של ג'ויס וסייע לאמן חצי-העיוור. ההשפעה הייתה מכרעת – והגאונות של בקט הייתה ביכולתו להיחלץ ממנה. בעוד שג'ויס הרחיב את השפה כדי להקיף הכל, כשהוא גודש את הפרוזה שלו ברמזים ובשפע, בקט פנה לכיוון ההפוך. "הבנתי שג'ויס הלך רחוק ככל האפשר בכיוון של לדעת יותר", הרהר. "הבנתי שהדרך שלי היא בהתרוששות, בחוסר ידע ובגריעה". אמנותו של בקט תהיה אמנות של חיסור – של הפשטה עד שרק המצב האנושי העירום והחיוני יישאר.
המלחמה והפנייה לצרפתית
פרק מכריע היה מלחמת העולם השנייה. בעת מגוריו בפריז, הצטרף בקט למחתרת הצרפתית ועבד בתא מודיעין עד שנחשף ונאלץ להימלט על חייו ולהסתתר באזור הכפרי. מאוחר יותר עוטר על אומץ ליבו. חוויית הסכנה, ההמתנה וההישרדות הבסיסית במלחמה הזינה ישירות את יצירתו שלאחר המלחמה. בתקופה זו הוא קיבל את ההחלטה המוזרה והנחושה לכתוב בעיקר בצרפתית ולא באנגלית שפת אמו, מתוך הבנה שהשפה הזרה כופה עליו משמעת וסגפנות – היא הסירה את הרהיטות והקישוטים הקלים, והותירה רק את העצם. לאחר מכן הוא נהג לתרגם את יצירותיו שלו בחזרה לאנגלית, והפך לאחד הסופרים הנדירים השולטים באופן מלא בשתי שפות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ספרות האבסורד
יצירתו הבוגרת של בקט – המחזות סוף משחק (Endgame) והמכתבה האחרונה של קראפ (Krapp's Last Tape), וטרילוגיית הפרוזה הגדולה מולוי (Molloy), מארון מת (Malone Dies) והשם חסר (The Unnamable) – דחפה ללא הרף לעבר מינימליזם וגבולות המשמעות. דמויותיו לרוב הרוסות פיזית: כלואות בפחי אשפה, קבורות עד המותניים באדמה, משותקות, מצומצמות לפה המדבר בחושך. התפאורות שלו חשופות; שפתו מצטמצמת לעבר השתיקה. הוא התעמת, ללא נחמה, עם החסרים הגדולים של החיים המודרניים: שתיקת האל, חוסר המשמעות של הקיום, וכישלון השפה ללכוד אותנו או להציל אותנו.
ובכל זאת, יצירתו אינה קודרת בלבד. היא שזורה בהומור – וודבילי, עוקצני, אנושי עמוק – ובהתמדה עיקשת ויוצאת דופן. השורות המפורסמות ביותר שלו הן גם סוג של אני מאמין: "אני לא יכול להמשיך, אני אמשיך". בקט הביט אל התהום ללא מורא יותר מכל סופר אחר, ומה שמצא שם לא היה רק ייאוש, אלא את התמדת הקול האנושי שממשיך לדבר, הגוף שממשיך לחכות, והרצון שממשיך לפעול נגד כל היגיון. הוא זכה בפרס נובל בשנת 1969, כבוד שהיה כה מנוגד לאופיו המופנם עד שכינה אותו "קטסטרופה" וסירב להגיע לטקס.
מדוע זה חשוב
סמואל בקט חשוב משום שהוא שינה את מה שהתיאטרון והספרות יכלו להיות. מחכים לגודו הרס את המוסכמות של המחזה העשוי היטב – עלילה, פתרון, משמעות ברורה – ופתח את הבמה להפשטה, חזרתיות ושתיקה, ובכך אפשר כמעט את כל הדרמה הניסיונית שבאה בעקבותיו. הוא הוכיח שפחות יכול להיות הרבה יותר, ושבמה ריקה ושני גברים מחכים יכולים לשאת את כל כובד הקיום האנושי.
הישגו העמוק יותר הוא צורה מוזרה ומחזקת של אומץ. בקט סירב לכל נחמה, לכל משמעות קלה, לכל שקר מנחם – ובכל זאת, מתוך הסירוב הזה, הוא חילץ סוג של יופי ואפילו סוג של תקווה. הוא ניצב כאמן הגדול של האיוולת האנושית, שאיכשהו הופך את האיוולת לנסבלת, ואף מצחיקה, על ידי התמודדות מלאה איתה. בעידן שאינו בטוח במשמעותו שלו, קולו – דל, כן, מסרב להעמיד פנים ומסרב לעצור – נותר אחד הקולות האמיתיים ביותר שיש לנו.