סמואל בארבר

סמואל בארבר

סמואל אוסמונד בארבר השני (Samuel Osmond Barber II;‏ 9 במרץ 1910 – 23 בינואר 1981) היה מלחין, פסנתרן, מנצח, בריטון ומורה למוזיקה אמריקאי, ואחד המלחינים המהוללים ביותר באמצע המאה ה-20. בהשפעה עיקרית של תשע שנות לימודי הלחנה אצל רוזאריו סקאלרו (Rosario Scalero) במכון קרטיס למוזיקה (Curtis Institute of Music) ויותר מ-25 שנות לימוד אצל דודו, המלחין סידני הומר (Sidney Homer), המוזיקה של בארבר נמנעה בדרך כלל ממגמות ניסיוניות של המודרניזם המוזיקלי לטובת שפה הרמונית מסורתית מהמאה ה-19 ומבנה פורמלי המאמץ ליריות וביטוי רגשי. עם זאת, הוא אימץ אלמנטים של מודרניזם לאחר 1940 בכמה מיצירותיו, כגון שימוש מוגבר בדיסוננס וכרומטיות בקונצ'רטו לצ'לו (1945) וב"ריקוד הנקמה של מדיאה" (1955); ושימוש בעמימות טונאלית ושימוש מצומצם בסריאליזם בסונאטה לפסנתר שלו (1949), "תפילות קירקגור" (1954) ו"נוקטורן" (1959).

בארבר היה מיומן במוזיקה כלית וקולית כאחד. יצירותיו זכו להצלחה על הבמה הבינלאומית ורבות מהן אומצו במהירות לקנון הביצועים הקלאסי. בפרט, ה"אדאג'ו לכלי קשת" (1936) שלו זכה למקום קבוע ברפרטואר הקונצרטים התזמורתי, וכך גם העיבוד של אותה יצירה למקהלה, "אניוס דאי" (Agnus Dei;‏ 1967). הוא קיבל את פרס פוליצר למוזיקה פעמיים: עבור האופרה שלו "ונסה" (1956–1957), ועבור הקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת (1962). יצירה נוספת המבוצעת רבות היא "נוקסוויל: קיץ 1915" (1947), הגדרה לסופרן ותזמורת של טקסט פרוזה מאת ג'יימס אייג'י (James Agee). בזמן מותו של בארבר, כמעט כל יצירותיו הוקלטו. רבות מיצירותיו הוזמנו או בוצעו לראשונה על ידי הרכבים ואמנים בולטים כגון התזמורת הסימפונית של בוסטון, תזמורת פילדלפיה, הפילהרמונית של ניו יורק, המטרופוליטן אופרה, ולדימיר הורוביץ, אלינור סטיבר, ראיה גרבוסובה, ג'ון בראונינג, לאונטיין פרייס, פייר ברנאק, פרנסיס פולנק ודיטריך פישר-דיסקאו.

בעוד שבארבר הלחין גוף משמעותי של מוזיקה כלית טהורה, שני שלישים מתפוקתו היצירתית היו שירי אמנות לקול ופסנתר, מוזיקה מקהלתית ושירים לקול ותזמורת. כמה משיריו המבוצעים ביותר כוללים את גרסאות הקול הסולו והמקהלה של "Sure on this shining night" (גרסת סולו מ-1938 וגרסת מקהלה מ-1961) עם טקסט מאת אייג'י, ומחזור השירים "שירי נזירים" (Hermit Songs;‏ 1953), עם טקסטים אנונימיים של נזירים איריים מהמאות השמינית עד השלוש-עשרה. דגש זה על חומר שירתי נבע מהקריירה הקצרה שלו כבריטון מקצועי בשנות ה-20 לחייו, שעוררה אהבה לכל החיים למוזיקה קולית. ב-1935, בארבר הקליט את העיבוד שלו ל"דובר ביץ'" (Dover Beach) של מתיו ארנולד עבור NBC, שר את החלק הקולי בליווי רביעיית כלי קשת, והוא אף הופיע מדי שבוע ברדיו NBC בשנים 1935–1936 בביצוע לידר ושירים גרמניים. הוא גם ניצח מדי פעם על הופעות והקלטות של יצירותיו עם תזמורות סימפוניות במהלך שנות ה-50, ולימד הלחנה במכון קרטיס מ-1939 עד 1942.

ביוגרפיה

### ילדות (1910–1923)

בארבר נולד בווסט צ'סטר (West Chester), פנסילבניה, בנם של מרגריט מקלאוד (לבית ביטי) וסמואל לה רוי בארבר. הוא נולד למשפחה אמריקאית מכובדת. אביו היה רופא; אמו הייתה פסנתרנית ממוצא אנגלי-סקוטי-אירי, שמשפחתה חיה בארצות הברית מאז ימי מלחמת העצמאות של ארצות הברית. דודתו מצד אמו, לואיז הומר (Louise Homer), הייתה קונטרלטו מובילה במטרופוליטן אופרה; דודו, סידני הומר, היה מלחין של שירי אמנות אמריקאיים. ידוע שלואיז הומר השפיעה על התעניינותו של בארבר בקול. דרך דודתו, בארבר נחשף לזמרים ושירים דגולים רבים. סידני הומר חנך את בארבר במשך יותר מ-25 שנים, והשפיע עמוקות על האסתטיקה ההלחנתית שלו.

כילד פלא, בארבר החל ללמוד פסנתר בגיל שש ובגיל שבע הלחין את יצירתו הראשונה, "עצבות" (Sadness), קטע פסנתר סולו בן 23 תיבות בדו מינור. למרות העניין העמוק של בארבר במוזיקה, משפחתו רצתה שהוא יהיה ילד אמריקאי טיפוסי, מוחצן ואתלטי. בפרט, הם עודדו אותו לשחק פוטבול. עם זאת, בארבר לא היה בשום אופן ילד טיפוסי, ובגיל תשע הוא כתב לאמו:

> אמא יקרה: כתבתי זאת כדי לספר לך את הסוד המדאיג שלי. אל תבכי כשאת קוראת אותו כי זו לא אשמתך ולא אשמתי. אני מניח שאצטרך לספר זאת עכשיו בלי שטויות. בתור התחלה, לא נועדתי להיות אתלט. נועדתי להיות מלחין, ואני בטוח שאהיה כזה. אבקש ממך עוד דבר אחד — אל תבקשי ממני לנסות לשכוח את הדבר הלא נעים הזה וללכת לשחק פוטבול — בבקשה — לפעמים דאגתי בגלל זה כל כך שזה משגע אותי (לא ממש).

בגיל 10, בארבר כתב את האופרטה הראשונה שלו, "עץ הוורד" (The Rose Tree), לליברית מאת הטבחית של המשפחה. בגיל 12 הוא הפך לנגן עוגב בכנסייה מקומית.

### חינוך וקריירה מוקדמת (1924–1941)

כנער, בארבר לקח שיעורים פרטיים מוויליאם האטון גרין (William Hatton Green). קונסטנט ווקלן (Constant Vauclain), אחד מעמיתיו של בארבר, תיאר את גרין כאחת ההשפעות המוקדמות הגדולות ביותר של בארבר. בגיל 14, בארבר התקבל לתוכנית האמנים הצעירים במכון קרטיס למוזיקה בפילדלפיה, שם בילה בסופו של דבר עשר שנים בפיתוח כישרונותיו כילד פלא משולש בהלחנה, שירה ופסנתר. במהלך לימודיו הראשוניים בקרטיס, הוא למד במקביל וסיים את לימודיו בתיכון ווסט צ'סטר (מאוחר יותר תיכון ווסט צ'סטר הנדרסון), ובמהלכו הלחין את שיר בית הספר, "עלמה מאטר" (Alma Mater), שנותר בשימוש. לאחר סיום לימודיו בתיכון ב-1928, הוא נכנס לתוכנית המקצועית למבוגרים בקרטיס, שממנה סיים ב-1934. בקרטיס הוא למד פסנתר אצל ג'ורג' פרדריק בויל (George Frederick Boyle) ואיזבל ונגרובה (Isabelle Vengerova), הלחנה אצל רוזאריו סקאלרו, ניצוח אצל פריץ ריינר (Fritz Reiner) וקול אצל אמיליו דה גוגורזה (Emilio de Gogorza). בשנת 1928, הוא פגש את חברו לספסל הלימודים בקרטיס, ג'אן קרלו מנוטי (Gian Carlo Menotti), שהפך לשותפו לחיים כמו גם למקצוע המשותף שלהם. במהלך שנתו האחרונה בקרטיס הוא הפך לחביבה של מייסדת הקונסרבטוריון, מרי לואיז קרטיס בוק (Mary Louise Curtis Bok). דרך גברת בוק הוצג בארבר למוציאים לאור שלו לכל החיים, משפחת שירמר (Schirmer).

מראשית בגרותו, בארבר כתב שטף של יצירות מצליחות, שהזניקו אותו לאור הזרקורים של עולם המוזיקה הקלאסית. לדברי וולטר סימונס (Walter Simmons), יצירותיו המוקדמות של בארבר מכילות מאפיינים מסוימים הקשורים ישירות לתקופת ה"ילדות" של הלחנתו, שנמשכה עד 1942. השימוש בהרמוניה טונאלית, דיסוננס לא פתור, כרומטיות מתונה ומנגינות ליריות דיאטוניות ברובן הם חלק מהמאפיינים המגדירים של תקופה זו בקריירת ההלחנה שלו. בגיל 18, הוא זכה בפרס ג'וזף ה. בירנס (Joseph H. Bearns Prize) מאוניברסיטת קולומביה עבור הסונאטה לכינור שלו (שמאז אבדה או הושמדה על ידי המלחין). הוא זכה בפרס בירנס בפעם השנייה עבור יצירתו התזמורתית רחבת ההיקף הראשונה שלו, פתיחה ל"בית הספר לשערוריות" (The School for Scandal), שהולחנה ב-1931 כשהיה בן 21. היא הוקרנה בהצלחה שנתיים לאחר מכן בביצוע שנתנה תזמורת פילדלפיה בניצוחו של המנצח אלכסנדר סמולנס (Alexander Smallens).

בעודו סטודנט בקרטיס, בארבר עסק גם בהזדמנויות פיתוח מוזיקליות אחרות וכן בתחומי עניין אישיים באמצעות נסיעות באירופה; בעיקר בחודשי הקיץ כשהלימודים לא התקיימו, אך לעיתים גם לתקופות ארוכות יותר. טיולו האירופי הראשון החל בקיץ 1928, שבו ביקר בפריז, בברטאן ובאיטליה עם הצ'לן והמלחין דיוויד פריד (David Freed). הוא המשיך לטייל באירופה בסתיו 1928 ללא פריד לערים אירופיות אחרות בצ'כוסלובקיה, גרמניה, שווייץ ואוסטריה; בתקופה זו ביקר לראשונה בעיר וינה, שתהפוך מאוחר יותר לעיר חשובה בהתפתחותו המוזיקלית. במהלך שהותו הראשונה בווינה ב-1928 הוא רקם ידידות עם המלחין ג'ורג' אנטייל (George Antheil).

בארבר חזר לאיטליה בקיץ 1929 באמצעות כספים שקיבל עם זכייתו בפרס בירנס; הפעם עם מנוטי כבן לווייתו למסע. הוא חזר לפריז בקיץ 1930, ובקיצי 1931 ו-1933 למדו גם בארבר וגם מנוטי הלחנה אצל רוזאריו סקאלרו במונטסטרוטו, טורינו, בזמן שהתארחו אצל הוריו של מנוטי בקדליאנו. לאחר שזכה בפרס בירנס בפעם השנייה באפריל 1933, הוא האריך את שהותו באירופה מעבר לקיץ של אותה שנה כדי להמשיך בלימודים בווינה; הוא שהה בעיר זו בסתיו 1933 עד תחילת 1934. בתקופה זו התמקדו לימודיו בעיקר בפיתוח כישרונותיו כזמר במטרה להמשיך בקריירה כבריטון. הוא גם למד ניצוח באופן עצמאי בתקופה זו; וערך את הופעת הבכורה המקצועית שלו כמנצח בווינה ב-4 בינואר 1934. במרץ 1934 חזר לפילדלפיה כדי לסיים את לימודיו בקרטיס.

לאחר שסיים את לימודיו בקרטיס באביב 1934, המשיך בארבר בלימודי ניצוח ושירה אצל ג'ון בראון (John Braun) בווינה בקיצי 1935 ו-1936 בעזרת מלגת נסיעות של פרס פוליצר. זמן קצר לאחר מכן הוענק לו פרס רומא (Rome Prize), שאפשר לו להמשיך בלימודים באקדמיה האמריקאית ברומא מ-1935 עד 1937. הוא זכה במלגת גוגנהיים (Guggenheim Fellowship) ב-1946 ולמד ניצוח באופן פרטי אצל ג'ורג' סל (George Szell).

בראשית הקריירה שלו לבארבר הייתה קריירה קצרה כבריטון מקצועי, שהופיע בסדרת הקונצרטים של גילדת המוזיקה של NBC וזכה בחוזה שבועי ברדיו NBC ב-1935. המוזיקולוגית ברברה היימן (Barbara Heyman) כתבה כי הקלטתו של בארבר לעיבוד שלו ל"דובר ביץ'" של ארנולד זכתה לשבחים כבעלת "קסם ויופי ייחודיים, מושרת בתבונה על ידי קול יפה באופן טבעי". ניסיון אישי כזמר ואמפתיה אינטואיטיבית לקול ימצאו ביטוי במורשת הגדולה של שירים שתופסים כשני שלישים מהתפוקה שלו.

היצירה התזמורתית הראשונה של בארבר שזכתה לתשומת לב בינלאומית הייתה הסימפוניה שלו בתנועה אחת (Symphony in One Movement), אותה כתב בזמן שלמד הלחנה ברומא. היצירה בוצעה לראשונה על ידי תזמורת האקדמיה הלאומית למוזיקה סנטה צ'צ'יליה (Orchestra dell'Accademia Nazionale di Santa Cecilia) ברומא בניצוחו של ברנרדינו מולינארי (Bernardino Molinari) בדצמבר 1936, וזמן קצר לאחר מכן שובצה בתוכניות של תזמורות סימפוניות בניו יורק ובקליבלנד. היצירה הייתה היצירה הסימפונית הראשונה שנוצרה על ידי אמריקאי שהופיעה בפסטיבל זלצבורג, שם בוצעה ב-1937.

בשנת 1938, כשהיה בארבר בן 28, ה"אדאג'ו לכלי קשת" שלו בוצע על ידי התזמורת הסימפונית של NBC בניצוחו של ארתורו טוסקניני, יחד עם ה"מסה הראשונה לתזמורת" (First Essay for Orchestra). האדאג'ו עובד מתוך הפרק האיטי של רביעיית כלי הקשת של בארבר, אופוס 11. טוסקניני כמעט ולא ביצע מוזיקה של מלחינים אמריקאים לפני כן (חריג היה הסימפוניה מס' 2 של הווארד הנסון, עליה ניצח ב-1933). בתום החזרה הראשונה על היצירה, העיר טוסקניני: "Semplice e bella" (פשוטה ויפה). מ-1939 עד 1942, בארבר לימד הלחנה במכון קרטיס בפילדלפיה.

בתקופה זו חלה נקודת מפנה מרכזית במוזיקה של בארבר. ב-1940 הוא כתב קטע מקהלתי תוך שימוש בשיר המלחמה של סטיבן ספנדר (Stephen Spender), "סטופר ומפת תותחנים" (A Stopwatch and an Ordnance Map). מנקודה זו ואילך, מלחמת העולם השנייה גרמה לשלב השני שלו בהלחנה. שלב חדש זה הושפע מאוד ממלחינים אחרים כמו סטרווינסקי, שנברג, ברטוק וז'אנרים כמו ג'אז. עידן ההלחנה החדש שלו התאפיין במעורבות רבה יותר בספרות ובתרבות האמריקאית.

### אמצע הקריירה (1942–1966)

בשנת 1942, לאחר שארצות הברית הצטרפה למלחמת העולם השנייה, הצטרף בארבר לחיל האוויר של הצבא (Army Air Corps), שם נשאר בשירות עד 1945. יצירתו הראשונה של בארבר לאחר גיוסו הצבאי הייתה "מצעד הקומנדו" (Commando March;‏ 1943), שהייתה יצירתו היחידה ללהקת קונצרטים. היא בוצעה לראשונה על ידי להקת פיקוד האימונים הטכני של חיל האוויר באטלנטיק סיטי ב-23 במאי 1943. סרגיי קוסביצקי (Serge Koussevitzky) הזמין גרסה תזמורתית לביצוע על ידי התזמורת הסימפונית של בוסטון באותה שנה.

בזמן שהיה בחיל האוויר של הצבא, הוזמן בארבר לכתוב כמה יצירות עבור התזמורת הסימפונית של בוסטון (BSO), כולל הקונצ'רטו לצ'לו שלו עבור ראיה גרבוסובה והסימפוניה השנייה שלו, יצירה שהוא דיכא מאוחר יותר. הסימפוניה, שהולחנה ב-1943, נקראה במקור "סימפוניה המוקדשת לכוחות האוויר" (Symphony Dedicated to the Air Forces) ובוצעה לראשונה בתחילת 1944 על ידי סרגיי קוסביצקי וה-BSO. בארבר תיקן את הסימפוניה ב-1947 והיא פורסמה לאחר מכן על ידי ג. שירמר ב-1950 והוקלטה בשנה שלאחר מכן על ידי התזמורת הסימפונית החדשה של לונדון, בניצוחו של בארבר עצמו. על פי כמה מקורות, בארבר השמיד את הפרטיטורה ב-1964. הנס היינסהיימר (Hans Heinsheimer) היה עד ראייה ודיווח כי ליווה את בארבר למשרדו של המוציא לאור, שם אספו את כל המוזיקה מהספרייה, ובארבר "קרע את כל החומרים המועתקים היטב והיקרים הללו במו ידיו". עם זאת, הוטל ספק בסיפור זה על בסיס העובדה שהיינסהיימר, כמנהל בחברת ג. שירמר, לא היה מאפשר לבארבר להיכנס למשרדי שירמר כדי לצפות בו קורע את המוזיקה שחברתו השקיעה כסף בפרסומה. הפרטיטורה שוחזרה מאוחר יותר מתוך חלקי הכלים ושוחררה בהקלטת "Stradivari Classics" של Vox Box על ידי התזמורת הסימפונית של ניו זילנד בניצוחו של אנדרו שנק (Andrew Schenck) ב-1988.

בשנת 1943, בארבר ומנוטי רכשו את 'קפריקורן' (Capricorn), בית צפונית לעיר ניו יורק בפרברים של מאונט קיסקו (Mount Kisco). הבית שימש כמפלט האמנותי שלהם עד 1972, ובבית זה היו לבארבר שנותיו הפוריות ביותר כמלחין במהלך שנות ה-40, ה-50 ותחילת שנות ה-60. כאן הוא כתב את סוויטת הבלט "מדיאה" (1946) עבור מרתה גרהם ואת היצירה הסימפונית "נוקסוויל: קיץ 1915" לסופרן ותזמורת עבור זמרת האופרה אלינור סטיבר, שביצעה את היצירה לראשונה עם ה-BSO ב-1948. ב-1946 הוא נבחר על ידי מחלקת המדינה של ארצות הברית להיות חבר במשלחת האמריקאית לפסטיבל הבינלאומי הראשון "אביב פראג" (Prague Spring International Music Festival), שם הוצגה המוזיקה שלו לצד מלחינים אמריקאים בולטים אחרים כגון ליאונרד ברנשטיין. ב-1949 הוא זכה להצלחה ביקורתית גדולה עם הסונאטה לפסנתר שלו, שבוצעה לראשונה על ידי ולדימיר הורוביץ והוזמנה על ידי אירווינג ברלין וריצ'רד רוג'רס כדי לחגוג את יום השנה ה-25 לליגת המלחינים. היצירה, שזכתה לפופולריות בקונצרטים ברחבי העולם על ידי הורוביץ ופסנתרנים בולטים אחרים, זכתה למקום של קבע בקנון הביצועים.

בשנות ה-50 היה בארבר מעורב בניצוח על יצירותיו שלו עם כמה תזמורות סימפוניות ברחבי העולם להופעות והקלטות, כולל ה-BSO, הפילהרמונית של ברלין והתזמורת הסימפונית של הרדיו של פרנקפורט. כדי להתכונן להקלטות של הסימפוניה השנייה שלו, הקונצ'רטו לצ'לו וסוויטת הבלט "מדיאה", הוא למד ניצוח אצל ניקולאי מאלקו (Nikolai Malko) ב-1951. ב-1952 נבחר לסגן נשיא המועצה הבינלאומית למוזיקה. ב-1953 הוצג בארבר בפני הסופרן לאונטיין פרייס על ידי מורה לפיתוח קול שלה, פלורנס קימבל (Florence Kimball), שהייתה ידידה של בארבר, כאשר פנה לקימבל בנוגע לצורך בזמרת שתבצע את מחזור השירים שלו "שירי נזירים". בארבר, שהתרשם מקולה, שכר אותה לבצע את היצירה בבכורה בספריית הקונגרס כשהוא מלווה בפסנתר. פרייס גם שרה בבכורה של הקנטטה של בארבר "תפילות קירקגור" עם ה-BSO ב-1954, והיא תהיה מזוהה מאוד עם ביצועי המוזיקה שלו במהלך שני העשורים הבאים.

בשנת 1958 זכה בארבר בפרס פוליצר למוזיקה עבור האופרה הראשונה שלו "ונסה", שהוצגה לראשונה במטרופוליטן אופרה בינואר 1958 עם צוות שכלל את כוכבות האופרה אלינור סטיבר, רוזלינד אליאס (Rosalind Elias), רגינה רזניק (Regina Resnik), ניקולאי גדה (Nicolai Gedda) וג'ורג'יו טוצי (Giorgio Tozzi). המטרופוליטן לקח את ההפקה לפסטיבל זלצבורג מאוחר יותר באותה שנה, והפך לאופרה האמריקאית הראשונה שבוצעה בפסטיבל זה. מנוטי כתב את הליברית עבור "ונסה" וגם עבור האופרה השנייה של בארבר, "יד של גשר" (A Hand of Bridge). היצירה האחרונה בוצעה לראשונה בפסטיבל שני העולמות (Festival dei Due Mondi) בספולטו, איטליה, ב-1959 עם צוות שכלל את פטרישיה ניווי (Patricia Neway) וויליאם לואיס (William Lewis).

בשנת 1962 הפך בארבר למלחין האמריקאי הראשון שהשתתף בקונגרס הדו-שנתי של המלחינים הסובייטים במוסקבה. באותה שנה הוא זכה בפרס פוליצר בפעם השנייה עבור הקונצ'רטו לפסנתר שלו, שהיה אחת משלוש יצירות שהוזמנו ממנו עבור פתיחת מרכז לינקולן ובוצע בפתיחת הפילהרמונית הול עם הפסנתרן ג'ון בראונינג בספטמבר 1962. היצירה השנייה שבוצעה עבור פתיחת מרכז לינקולן הייתה "פרידת אנדרומאכה" (Andromache's Farewell), קטע לסופרן ותזמורת, שבוצע לראשונה על ידי הפילהרמונית של ניו יורק והסופרן מרטינה ארויו (Martina Arroyo) בניצוחו של תומאס שיפרס (Thomas Schippers) באפריל 1963. היצירה האחרונה שהולחנה עבור מרכז לינקולן הייתה האופרה השלישית והאחרונה שלו, "אנטוניוס וקלאופטרה", שבוצעה לראשונה בפתיחת בית האופרה החדש של המטרופוליטן ב-1966 עם לאונטיין פרייס וג'וסטינו דיאז (Justino Diaz) בתפקידים הראשיים. בארבר עבד על האופרה ביוון וביקרו אותו המאהב לשעבר של הסופר ויליאם גוין (William Goyen), האמנית האמריקאית ג'וזף גלאסקו (Joseph Glasco) וחברו האספן סטנלי סיגר (Stanley Seeger). ביקור זה אולי היווה הסחת דעת והיצירה התקבלה בצורה גרועה על ידי המבקרים, אם כי בארבר עצמו האמין שהיא מכילה כמה מהיצירות הטובות ביותר שלו, והוא בילה את העשור שלאחר הבכורה שלה בתיקון האופרה.

### שנים מאוחרות (1966–1981)

לאחר הדחייה הצורבת של האופרה השלישית שלו "אנטוניוס וקלאופטרה" (1966), בארבר נאבק בדיכאון ואלכוהוליזם שהשפיעו לרעה על הפריון היצירתי שלו. הוא החל לחלק את זמנו בין ביתו בניו יורק לבין בקתה בסנטה כריסטינה גרדנה (Santa Cristina Gherdëina), שם בילה תקופות ארוכות בבידוד. המתיחות גברה בין מנוטי לבארבר, מה שהוביל את מנוטי להתעקש שהזוג יסיים את הקשר הרומנטי שלהם ויעמיד את "קפריקורן" למכירה ב-1970. "קפריקורן" אכן נמכר ב-1972, אך שני הגברים נותרו ביחסים ידידותיים לאחר שהקשר הרומנטי ביניהם הסתיים.

במהלך שנותיו המאוחרות והבעייתיות, בארבר המשיך לכתוב מוזיקה עד שהיה כמעט בן 70. בשנת 1967, הוא עיבד בהצלחה את ה"אדאג'ו לכלי קשת" (1936) שלו ליצירה מקהלתית, "אניוס דאי" (Agnus Dei), המוגדרת לטקסט המיסה הליטורגי הלטיני על שה האלוהים. היצירה הפכה למבוצעת ומוקלטת רבות על ידי מקהלות ברחבי העולם. בשנת 1969, לאונטיין פרייס ביצעה את הבכורה של מחזור השירים של בארבר "למרות ועדיין" (Despite and Still), שהדגיש נושאים טקסטואליים של בדידות, בידוד ואהבה אבודה; כל הנושאים קיימים בחייו האישיים של בארבר בזמן יצירת עבודה זו. יצירה זו אימצה שפה הרמונית מודרנית דיסוננטית יותר עם דימויים טקסטואליים חיים המאופיינים בעמימות טונאלית ושימוש תכוף בכרומטיות, שלישיות סותרות, טריטונים וקטעים של טון שלם.

בשנת 1971, הקנטטה שלו "האוהבים" (The Lovers) התקבלה היטב על ידי הקהל והמבקרים כאשר בוצעה לראשונה בהופעות עם תזמורת פילדלפיה, הבריטון הפיני טום קראוס (Tom Krause), ומקהלת אוניברסיטת טמפל בניצוחו של רוברט פייג' (Robert Page). ה"מסה השלישית לתזמורת" (1978) הייתה יצירתו הגדולה האחרונה.

בארבר אושפז לסירוגין בין 1978 ל-1981 בזמן שעבר טיפול בסרטן. הוא מת מהמחלה ב-23 בינואר 1981, בדירתו בשדרה החמישית 907 במנהטן בגיל 70. ההלוויה נערכה בכנסייה הפרסביטריאנית הראשונה של ווסט צ'סטר שלושה ימים לאחר מכן והוא נקבר בבית הקברות אוקלנדס (Oaklands Cemetery) שם. יצירתו האחרונה, "קנצונטה" לאבוב ותזמורת כלי קשת (1981), פורסמה לאחר מותו. במקור נועדה להיות קונצ'רטו לאבוב מפותח במלואו, אך בארבר השלים רק את הפרק השני של אותה יצירה.

חיים אישיים

בארבר היה במערכת יחסים עם המלחין האיטלקי ג'אן קרלו מנוטי במשך יותר מ-40 שנה. הם גרו ב"קפריקורן", בית ממש צפונית לעיר ניו יורק, שם אירחו לעיתים קרובות מסיבות עם אנשי אקדמיה ומוזיקה בולטים. מנוטי היה הליבריתן של בארבר בשתיים מתוך שלוש האופרות שלו. כשהקשר הסתיים ב-1970, הם נותרו חברים קרובים עד מותו של בארבר מסרטן ב-1981.

הישגים ופרסים

בזמן מותו של בארבר ב-1981, מבקר המוזיקה זוכה פרס פוליצר דונל הנאהאן (Donal Henahan) כתב ב"ניו יורק טיימס" על בארבר כי "כנראה שאף מלחין אמריקאי אחר מעולם לא זכה לשבחים מוקדמים, עקביים וארוכי טווח שכאלה".

בארבר קיבל פרסים ותארים רבים, כולל פרס רומא, שני פרסי פוליצר, מדליית הנרי הדלי (1958), ומדליית הזהב למוזיקה מהאקדמיה והמכון האמריקאי לאמנויות וספרות (1976). הוא נבחר לאקדמיה האמריקאית לאמנויות וספרות, וכעמית, לאקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים ב-1961.

בארבר קיבל את מדליית אדוארד מקדואל (Edward MacDowell Medal) ב-1980 ממושבת מקדואל (MacDowell Colony) על תרומה יוצאת דופן לאמנויות. בשנת 1998, היכל התהילה של המוזיקה הקלאסית האמריקאית הכניס את בארבר לאחר מותו.

בנוסף להלחנה, בארבר היה פעיל בארגונים שביקשו לעזור למוזיקאים ולקדם מוזיקה. הוא היה נשיא המועצה הבינלאומית למוזיקה של אונסק"ו. הוא פעל כדי להפנות תשומת לב ולשפר תנאים שליליים העומדים בפני מוזיקאים וארגונים מוזיקליים ברחבי העולם.

מוזיקה

### תזמורתית

דרך הצלחת הפתיחה שלו ל"בית הספר לשערוריות" (1931), "מוזיקה לסצנה מאת שלי" (1933), "אדאג'ו לכלי קשת" (1936), סימפוניה (ראשונה) בתנועה אחת (1936), "מסה (ראשונה) לתזמורת" (1937) וקונצ'רטו לכינור (1939), בארבר זכה לביצועים על ידי המנצחים המובילים בעולם כגון ארתור רודזינסקי (Artur Rodziński), יוג'ין אורמנדי (Eugene Ormandy), דימיטרי מיטרופולוס (Dimitri Mitropoulos), ברונו ולטר (Bruno Walter), שארל מינש (Charles Münch), ג'ורג' סל, ליאופולד סטוקובסקי (Leopold Stokowski) ותומאס שיפרס.

בין יצירותיו ארבעה קונצ'רטי, אחד לכל כלי: כינור (1939), צ'לו (1945) ופסנתר (1962), וה"קונצ'רטו קפריקורן" הניאו-קלאסי לחליל, אבוב, חצוצרה ותזמורת כלי קשת (1944). הוא גם כתב יצירה קונצ'רטנטית לעוגב ותזמורת בשם "טוקאטה פסטיבה" (Toccata Festiva;‏ 1960).

האופוס האחרון של בארבר היה ה"קנצונטה" לאבוב ותזמורת כלי קשת (1977–78), אופוס 48, שנועד במקור כפרק השני של קונצ'רטו לאבוב.

### פסנתר

היצירות החשובות והמנוגנות ביותר של בארבר לפסנתר כוללות את ה"אקסקורסיות" (Excursions), אופוס 20, המחקות ארבעה סגנונות של ניבים אמריקאיים קלאסיים, כולל הבוגי-ווגי והבלוז, והסונאטה לפסנתר במי-במול מינור, אופוס 26. ה"נוקטורן (מחווה לג'ון פילד)", אופוס 33, הוא קטע מכובד נוסף שהלחין עבור הכלי. בשנת 1977, קרן ואן קלייבורן (Van Cliburn Foundation) הזמינה מבארבר לכתוב "בלאדה", אופוס 46, עבור תחרות הפסנתר הבינלאומית החמישית של ואן קלייבורן.

### אופרה

מנוטי סיפק את הליברית לאופרה של בארבר "ונסה". (מנוטי תרם גם את הליברית לאופרה הקאמרית של בארבר "יד של גשר".) בשנת 1956, תוך שימוש בהכשרתו הקולית, בארבר ניגן ושר את הפרטיטורה של "ונסה" עבור המנהל הכללי של המטרופוליטן אופרה, רודולף בינג (Rudolf Bing), שקיבל את היצירה. היא בוצעה לראשונה בינואר 1958. "ונסה" זכתה בפרס פוליצר לשנת 1958 וזכתה לשבחים כאופרה גדולה אמריקאית ראשונה.

האופרה "אנטוניוס וקלאופטרה" של בארבר הוזמנה עבור בית האופרה החדש של המטרופוליטן במרכז לינקולן, ובוצעה לראשונה בפתיחת בית האופרה ב-16 בספטמבר 1966. ההפקה המשוכללת, בעיצובו של פרנקו זפירלי (Franco Zeffirelli), הייתה רצופה באסונות טכניים; היא גם השתלטה על המוזיקה של בארבר והסתירה אותה, שרוב המבקרים לעגו לה כחלשה ובלתי מקורית בצורה לא אופיינית. הדחייה הביקורתית של מוזיקה שבארבר החשיב כאחת הטובות ביותר שלו שלחה אותו לדיכאון עמוק. בשנים האחרונות, גרסה מתוקנת של "אנטוניוס וקלאופטרה", שעבורה סיפק מנוטי סיוע שיתופי, זכתה להצלחה מסוימת.

### כינור

בשנת 1939 הזמין התעשיין מפילדלפיה סמואל סימיון פלס (Samuel Simeon Fels) מבארבר לכתוב קונצ'רטו לכינור עבור חניכו של פלס, איזו בריסלי (Iso Briselli), בוגר מכון קרטיס למוזיקה משנת 1934 (כפי שהיה בארבר). הביוגרפיות של בארבר שנכתבו על ידי נתן ברודר (1954) וברברה ב. היימן (1992) דנות בראשיתו של הקונצ'רטו במהלך תקופת ההזמנה של הקונצ'רטו לכינור והשנה שלאחר מכן שהובילה להופעה הראשונה. היימן ראיינה את בריסלי ואחרים המכירים את ההיסטוריה עבור ספרה. בסוף 2010, מכתבים שלא פורסמו קודם לכן שנכתבו על ידי פלס, בארבר ואלברט מייף (Albert Meiff) (מאמן הכינור של בריסלי באותה תקופה), מתוך מסמכי סמואל סימיון פלס שנשמרו באגודה ההיסטורית של פנסילבניה, הפכו זמינים לציבור.

יצירות בולטות

"דובר ביץ'" (קול בינוני ורביעיית כלי קשת) (אופוס 3, 1931)

- "בית הספר לשערוריות" (פתיחה) (אופוס 5, 1931)

- "מוזיקה לסצנה מאת שלי" (אופוס 7, 1933)

- סימפוניה (ראשונה) בתנועה אחת (אופוס 9, 1936)

- "אדאג'ו לכלי קשת" (1936, עיבוד של הפרק השני של רביעיית כלי קשת, אופוס 11, 1936)

- "גלגולים" (Reincarnations) למקהלה מעורבת, (אופוס 16, 1939–1940); מילים מאת אנטואן או רייפטיירי (Antoine Ó Raifteirí) בתרגום ג'יימס סטפנס

- "מסה שנייה לתזמורת" (אופוס 17, 1942)

- "נוקסוויל: קיץ 1915" (סופרן ותזמורת) (אופוס 24, 1948)

- "תפילות קירקגור" (סופרן, מקהלה ותזמורת) (אופוס 30, 1954)

- "מוזיקת קיץ" (חמישיית כלי נשיפה) (אופוס 31, 1956)

- "נוקטורן (מחווה לג'ון פילד)" (פסנתר) (אופוס 33, 1959)

- "יד של גשר" (אופרה קאמרית) (אופוס 35, 1959)

- "טוקאטה פסטיבה" (עוגב ותזמורת) (אופוס 36, 1960)

- "אניוס דאי" (עיבוד מקהלתי ל"אדאג'ו לכלי קשת", 1967)

- "אנטוניוס וקלאופטרה" (אופוס 40, אופרה, 1966, מתוקן 1974)