מקוי טיינר

מקוי טיינר

אלפרד מקוי טיינר (11 בדצמבר 1938 – 6 במרץ 2020) היה פסנתרן ומלחין ג'אז אמריקאי שנודע בשל עבודתו עם הרביעייה של ג'ון קולטריין (John Coltrane) בין השנים 1960 ל-1965, ובשל קריירת הסולו הארוכה שלו לאחר מכן. הוא היה חתן פרס "NEA Jazz Master" וזכה חמש פעמים בפרס גראמי. טיינר זכה לחיקויים רבים ונחשב לאחד מפסנתרני הג'אז המזוהים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים.

חיים מוקדמים וחינוך

טיינר נולד ב-11 בדצמבר 1938 בפילדלפיה, פנסילבניה, ארצות הברית, והיה הבכור מבין שלושת ילדיהם של ג'רוויס וביאטריס (לבית סטיבנסון) טיינר.

טיינר עוטד ללמוד פסנתר על ידי אמו, שהציבה פסנתר במכון היופי שלה. בגיל 13 החל לקחת שיעורי פסנתר בבית הספר למוזיקה גראנוף (Granoff School of Music), שם למד גם תיאוריה והרמוניה. כשהיה בן 15, המוזיקה הפכה למרכז חייו.

החלטתו של טיינר ללמוד פסנתר התחזקה כשפגש את פסנתרן הביבופ באד פאואל (Bud Powell), שהיה שכנה של משפחת טיינר. השפעה מרכזית נוספת על נגינתו הייתה תלוניוס מונק (Thelonious Monk), שהתקפותיו הקצביות עיצבו את סגנונו של טיינר. במהלך שנות העשרה שלו הוביל טיינר הרכב משלו בשם האוזרוקרס (Houserockers).

כשהיה בן 17, התאסלם טיינר והצטרף לקהילת האחמדיה, ושנה את שמו לסולימאן סעוד, אם כי המשיך להופיע בשם "מקוי טיינר".

קריירה מוקדמת והרביעייה של ג'ון קולטריין

טיינר החל לנגן באופן מקצועי בפילדלפיה עם אמנים מקומיים כגון לי מורגן (Lee Morgan) וג'ימי הית' (Jimmy Heath), והשתתף בסצנת הג'אז המודרני בעיר. הוא פגש לראשונה את ג'ון קולטריין, שהפך לימים ל"אח גדול" עבורו, בקיץ 1955. הם שמרו על קשר, ניגנו יחד מדי פעם, והייתה ביניהם הסכמה שאם קולטריין יקים הרכב משלו, טיינר יהיה הפסנתרן שלו. בשנת 1960 הצטרף טיינר להרכב הג'אזטט (The Jazztet) בהנהגת בני גולסון (Benny Golson) וארט פארמר (Art Farmer) והקליט באלבום הבכורה של ההרכב, Meet the Jazztet. באותה תקופה בערך, קולטריין עזב את ההרכב של מיילס דייוויס (Miles Davis) והקים רביעייה משלו, אך מכיוון שהיה חבר של גולסון, הוא היסס לבקש מטיינר לעזוב את הג'אזטט. בעידוד אשתו, נאימה, קולטריין שאל לבסוף את טיינר מה הוא רוצה לעשות.

לאחר שישה חודשים עם הג'אזטט, הצטרף טיינר לרביעייה של ג'ון קולטריין, שכללה אז את הבסיסט סטיב דייוויס (Steve Davis) והמתופף אלווין ג'ונס (Elvin Jones). טיינר עבד עם הלהקה במהלך הופעותיה הממושכות בג'אז גלרי (Jazz Gallery), כשהוא מחליף את סטיב קון (Steve Kuhn). בבואו להרהר על הסיטואציה מאוחר יותר, אמר טיינר: "כנראה היו תחושות רעות בהתחלה עם הג'אזטט, אבל אני חושב שהם הבינו זאת טוב יותר מאוחר יותר. ההרכב של ג'ון היה המקום אליו השתייכתי". קולטריין כבר הקליט את הלחן של טיינר "The Believer" ב-10 בינואר 1958, שהפך לשיר הנושא של האלבום משנת 1964 בחברת פרסטיז' רקורדס (Prestige Records) תחת שמו של קולטריין.

הלהקה הופיעה ללא הפסקה כמעט בין 1961 ל-1965 ועברה שינויים בהרכב הבס, כאשר רג'י וורקמן (Reggie Workman) החליף את דייוויס, ולאחר מכן ג'ימי גאריסון (Jimmy Garrison) החליף את וורקמן, ובכך התקבע ההרכב הקלאסי של הרביעייה. ההרכב הקליט אלבומים רבים הנחשבים לקלאסיקות ג'אז, ביניהם My Favorite Things (1961) עבור חברת אטלנטיק רקורדס (Atlantic Records) ואלבומים עבור חברת אימפולס! (Impulse! Records): Coltrane "Live" at the Village Vanguard (1962), Ballads (1963), John Coltrane and Johnny Hartman (1963), Live at Birdland (1964), Crescent (1964), A Love Supreme (1964) ו-The John Coltrane Quartet Plays (1965).

האלבום A Love Supreme, בפרט, מוכר בקונצנזוס כאחד מאלבומי הג'אז הגדולים ביותר שנוצרו אי פעם. טיינר אמר: "הלהקה הגיעה לרמה גבוהה מאוד באותו זמן... [קולטריין] רצה להעמיק ולהביא אותנו לרמה אחרת. וזה מה שהוא עשה".

בעודו בהרכב של קולטריין, הקליט טיינר גם אלבומים כמוביל, כולל הקלטות שלישייה, כגון אלבום הבכורה שלו, Inception (1962). בסוף 1962 ובמחצית הראשונה של 1963, המפיק בוב תיל (Bob Thiele) ביקש מטיינר להקליט אלבומי ג'אז ישירים נוספים כמוביל. אלה כוללים את Reaching Fourth (1963), Nights of Ballads & Blues (1963), Today and Tomorrow (1964) ו-McCoy Tyner Plays Ellington (1965).

טיינר הופיע גם כנגן צד באלבומים רבים של חברת בלו נוט (Blue Note Records) בשנות ה-60, כולל הקלטות קלאסיות עם פרדי האברד (Freddie Hubbard), ויין שורטר (Wayne Shorter) וג'ו הנדרסון (Joe Henderson), אם כי לעתים קרובות צוין כ-"וכו'" על עטיפות האלבומים הללו כדי לכבד את החוזה שלו עם אימפולס!.

THE FREE TEST
How high is yours?

Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.

Take the IQ test →

סגנון הנגינה המקסימליסטי של טיינר התפתח במגע קרוב עם קולטריין. ב-2019 כתב סאמי לינה (Sami Linna) מאוניברסיטת האמנויות בהלסינקי שקולטריין תיאר את שני הכיוונים השונים בנגינתו כ"נגינה אקורדית (אנכית) או מלודית (אופקית)". לינה מציע כי "טיינר ימצא בסופו של דבר דרך להתמודד עם שני הכיוונים בו-זמנית, באופן שהיה תומך ומשלים אך מקורי ושונה במקצת מגישתו של קולטריין". לאחר 1960, קולטריין לא שכר איש שיחליף את טיינר אם לא היה זמין; בין הזמן שטיינר הצטרף להרכב (בערך בסוף מאי 1960) ועד שעזב (דצמבר 1965), לא ליווה אף פסנתרן אחר את קולטריין.

מעורבותו של טיינר עם קולטריין הסתיימה ב-1965. המוזיקה של קולטריין הפכה ליותר אטונלית וחופשית; הוא גם הגדיל את הרביעייה שלו עם נגני כלי הקשה נוספים שאיימו להטביע הן את טיינר והן את ג'ונס, שעזב בשנה שלאחר מכן. טיינר הגיב: "לא ראיתי את עצמי תורם למוזיקה הזו... כל מה שיכולתי לשמוע היה הרבה רעש. לא היו לי רגשות למוזיקה, וכשאין לי רגשות, אני לא מנגן". אליס קולטריין (Alice Coltrane) החליפה אז את טיינר כפסנתרנית ההרכב.

קריירת סולו מאוחרת

ב-1966 חזר טיינר עם שלישייה חדשה ויצא לקריירה כמוביל הרכב. עבודה לא עקבית הרתיעה אותו בתחילה והובילה אותו לשקול עבודה יומית כדי לפרנס את משפחתו, והוא התעניין בעבודה כנהג מונית. בסופו של דבר, טיינר ביסס את עצמו כאמן סולו בר-קיימא באמצעות סדרת אלבומי פוסט-בופ כמוביל שהוציאה בלו נוט בין 1967 ל-1970. אלה כוללים את The Real McCoy (1967), Tender Moments (1967), Time for Tyner (1968) עם נגן הויברפון בובי האצ'רסון (Bobby Hutcherson), Expansions (1968) ו-Extensions (1970).

טיינר חתם לאחר מכן בחברת מיילסטון (Milestone Records), שם פיתח מערכת יחסים עבודה מצוינת עם מפיק הג'אז אורין קיפניוס (Orrin Keepnews), שעבד בעבר בצמידות עם תלוניוס מונק וביל אוונס (Bill Evans). האלבום הראשון של טיינר עם הלייבל החדש שלו, Sahara, זיכה אותו בשתי מועמדויות הגראמי הראשונות שלו וזכה בתואר אלבום השנה בסקר המבקרים של דאון ביט (DownBeat). טיינר הקליט 19 אלבומים עבור הלייבל לפני שעבר לקולומביה, כולל אלבום פסנתר סולו כמחווה לקולטריין בשם Echoes of a Friend (1972), מספר תקליטי הרכב קטן כמו Enlightenment (1973) ו-Sama Layuca (1974), ושני אלבומים תזמורתיים, Song of the New World (1973) ו-Fly with the Wind (1976), שניהם בהשתתפות החלילן הוברט לוז (Hubert Laws), כלי נשיפה שונים אחרים וסקציות כלי קשת מלאות. טיינר ביצע את התזמורים, תוך הסתמכות על ספרו של וולטר פיסטון (Walter Piston), "הרמוניה". הנגנים הבולטים שהופיעו בהקלטות של טיינר במיילסטון כוללים את גארי בארץ (Gary Bartz), סוני פורצ'ן (Sonny Fortune), עזאר לורנס (Azar Lawrence) ווודי שו (Woody Shaw).

ההקלטות של טיינר עבור בלו נוט ומיילסטון לקחו לעתים קרובות את המוזיקה של הרביעייה של קולטריין כנקודת מוצא; כפי שאמר טיינר, "הרבה ממה שלמדתי מ[קולטריין] עבר" לעבודתו המאוחרת. טיינר שילב גם אלמנטים אפריקאיים ומזרח-אסיאתיים במוזיקה שלו. ב-Sahara הוא ניגן בקוטו בנוסף לפסנתר, חליל וכלי הקשה. בהקלטת השלישייה Trident (1975), עם הבסיסט רון קרטר (Ron Carter) ואלווין ג'ונס, ניגן טיינר בצ'מבלו ובצ'לסטה, כלים שלעתים נדירות נשמעים בג'אז. אלבומים אלו צוינו כדוגמאות לג'אז חדשני משנות ה-70 שלא היה פיוז'ן ולא ג'אז חופשי. בניגוד לנגני קלידים רבים בני דורו, טיינר השתמש לעתים רחוקות בקלידים אלקטרוניים או בסינתיסייזרים, באומרו: "מבחינתי, לכלים אלקטרוניים יש צליל מלאכותי יותר. רגשית, לא יכולתי לתפקד איתם".

בשנת 1982, טיינר ומספר פסנתרני ג'אז בולטים אחרים השתתפו בהקלטת האלבום Bill Evans: A Tribute (חברת Avion Records). הוא ניגן גרסת סולו בת 8 וחצי דקות ליצירה של אוונס "We Will Meet Again" לכבוד עמיתו המנוח.

במהלך שנות ה-80 וה-90, הופיע טיינר והקליט בשלישייה שכללה את אייברי שארפ (Avery Sharpe) על הבס ואת לואי הייז (Louis Hayes), ולאחר מכן ארון סקוט (Aaron Scott), על התופים. הוא גם הקליט טרילוגיה של אלבומי סולו או סולו עם אורחים עבור בלו נוט, שהחלה ב-Revelations (1988) והגיעה לשיאה ב-Soliloquy (1991). בנוסף, הוא הקליט אלבום נוסף עם בובי האצ'רסון, Manhattan Moods, בשנת 1993.

לאחר שחתם בטלארק (Telarc), הוא הקליט בין 1998 ל-2003 אלבום מוזיקה לטינית, אלבום שלישייה עם סטנלי קלארק (Stanley Clarke) ואל פוסטר (Al Foster), אלבום סולו המוקיר אגדות פסנתר ג'אז אחרות מ-ארל היינס (Earl Hines) ועד קית' ג'ארט (Keith Jarrett), אלבום חדש עם האצ'רסון, ולבסוף, אלבום חמישייה, Illuminations, עם טרנס בלנצ'ארד (Terence Blanchard) וגארי בארץ. שלושת האלבומים האחרונים של טיינר הוקלטו עבור חברת McCoy Tyner Music בחסות Half Note Records. אלה כוללים הקלטת רביעייה עם ג'ו לובנו (Joe Lovano), אלבום בהשתתפות גיטריסטים אורחים שונים מביל פריזל (Bill Frisell) ועד דרק טראקס (Derek Trucks), ואלבום סולו חי.

טיינר הפסיק להקליט ב-2007 למרות שחי עוד 13 שנים. הוא המשיך להופיע תקופה מסוימת לאחר מכן אך אז פרש בשקט.

טיינר הלחין רבות. היצירה שלו שזכתה למספר הכיסויים הגדול ביותר היא "You Taught My Heart to Sing" (1985), שעבורה כתב סמי קאהן (Sammy Cahn) את המילים. לחנים אחרים שלו שהוקלטו על ידי מספר אמנים כוללים את "Aisha" (1961), "Inception" ו-"Effendi" (1962), ו-"Passion Dance", "Contemplation", "Search for Peace" ו-"Blues on the Corner", כולם מהאלבום The Real McCoy משנת 1967.

חיים אישיים

טיינר התחתן עם עאישה סעוד כשהיו שניהם בשנות העשרה שלהם; נולדו להם שלושה בנים. הנישואים הסתיימו בגירושין.

אחיו הצעיר של טיינר, ג'רוויס טיינר, היה סגן יו"ר המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית.

מוות

טיינר הלך לעולמו בביתו בברגנפילד, ניו ג'רזי, ב-6 במרץ 2020. הוא היה בן 81. לא נמסרה סיבת מוות, אך הוא היה במצב בריאותי לקוי.

השפעה וסגנון נגינה

טיינר נחשב לאחד מפסנתרני הג'אז המשפיעים ביותר של סוף המאה ה-20, כבוד שהרוויח במהלך זמנו עם קולטריין ואחריו.

טיינר, שהיה שמאלי, ניגן עם יד שמאל בבאס נמוך והרים את זרועו גבוה מעל המקלדת להתקפות נמרצות. נגינת הסולו שלו ביד ימין הייתה מופרדת וסטקטו. אוצר המילים המלודי שלו היה עשיר, ונע בין בלוז גולמי לסקאלות פנטטוניות מורכבות מרובדות; גישתו לנגינת אקורדים (בצורה האופיינית ביותר על ידי קוורטות) השפיעה על פסנתרני ג'אז עכשוויים כגון הרבי הנקוק (Herbie Hancock), צ'יק קוריאה (Chick Corea), ג'ון היקס (John Hicks) וקני בארון (Kenny Barron). חלק מהטכניקות ההרמוניות של טיינר נקשרו לקלוד דביסי (Claude Debussy), אחד המלחינים האהובים על טיינר. השימוש הנרחב של טיינר בהרמוניה לא-טרציונית הוביל גם להשוואות ליצירתו של פאול הינדמית (Paul Hindemith), אך טיינר שלל כל השפעה ישירה במקרה זה. טיינר אמר שהוא מצא השראה במוזיקה של איגור סטרווינסקי (Igor Stravinsky), דיוק אלינגטון (Duke Ellington) וארט טייטום (Art Tatum), כמו גם במוזיקה מיפן, טורקיה ואפריקה.

בשנת 1983, אמר עליו עמיתו רנדי וסטון (Randy Weston): "הוא מראה את הדרך לעתיד, ועם זאת הוא שומר על המסורת, האיכות הקצבית, החיוניות הרוחנית, ההומור, העצב... מקוי בדרך הנכונה". ויג'אי אייר (Vijay Iyer), פסנתרן ג'אז צעיר שמכיר בהשפעתו של טיינר, אמר: "למדתי את הנזילות, הגרוב הקשיח והצלילים העמוקים של טיינר במשך עשורים. בעקבות פטירתו ב-2020, שבתי לבחון את הרגעים בנגינתו שהיו מעצבים עבורי". היסטוריון הג'אז קווין וייטהד (Kevin Whitehead) כתב שטיינר "מנגן אקורדים רועמים ומעורפלים תחת מלודיות מהירות ביד ימין המבוססות לעתים קרובות על סולמות של חמישה תווים, סמן בג'אז לשורשים אפריקאיים. הצליל שלו היה כבד, אך עליז, מתנפח כמו עשן כחול. הפסנתר שלו יכול היה להדהד כמו פעמוני כנסייה. והוא גם יכול היה באמת לזוז".

בספרו תולדות הג'אז, טד ג'ויה (Ted Gioia) מסכם את סגנונו של טיינר באופן הבא:

> ברוך בהתקפת פסנתר חדה ונקייה וחוש בטוח לפיתוח מלודי, טיינר יכול היה להיות פסנתרן הארד-בופ מוביל. אבל לצד קולטריין, טיינר צמח בהדרגה להיות הרבה יותר. במקום שפסנתרנים אחרים היו מגבים את קווי כלי הנשיפה של קולטריין באקורדי ליווי חסרי חשיבות, טיינר אתגר את הסולן בצונאמי של סאונד... טיינר נהנה מקולות עמומים, מתובלים בנדיבות בקוורטות תלויות שכמעט ולא נפתרו, שלעתים קרובות נוגנו בהתקפה רועמת בשתי ידיים שנראתה נועדה להשאיר סימנים קבועים במקשים... קווי תווים בודדים, מתובלים בקפיצות מרווחים רחבות ולעתים בלתי צפויות, התחככו בארפג'יו סוחפים, ריצות מדורגות, טרמולו מהדהדים. המגע שלו בפסנתר, שבתחילה החזיק בחדות שבירה, קיבל נפח ועומק, ובסופו של דבר הגיח כאחד מצלילי המקלדת המלאים והמזוהים ביותר בג'אז. הקריירה של טיינר המשיכה לפרוח זמן רב לאחר שעזב את קולטריין, ו... השפיעה על פסנתרני ג'אז רבים שהתבגרו במהלך אותה תקופה. אך למרות שאחרים חיקו את המניירות, את הקולות ואת הריצות המודאליות של טיינר, חסידיו אלו בקושי התקרבו לעוצמה של המקור.

גיטריסט הקצב של הגרייטפול דד, בוב וייר (Bob Weir), ציין גם הוא את טיינר כהשפעה על נגינתו.

פרסים והוקרה

טיינר הוכרז כ-NEA Jazz Master לשנת 2002 על ידי הקרן הלאומית לאמנויות. הוא זכה בחמישה פרסי גראמי, כולם בשלב מאוחר יחסית בקריירה שלו: The Turning Point (1992) ו-Journey (1993) זכו שניהם בקטגוריית אלבום הג'אז האנסמבל הגדול הטוב ביותר, והאלבומים Blues for Coltrane: A Tribute to John Coltrane (1987), Infinity (1995) ו-Illuminations (2004) זכו כולם בקטגוריית אלבום הג'אז האינסטרומנטלי הטוב ביותר.

טיינר קיבל תואר דוקטור לשם כבוד במוזיקה ממכללת ברקלי למוזיקה (Berklee College of Music) באולם סאלה דיי נוטארי במהלך פסטיבל הג'אז באומבריה. הוא היה גם שופט בטקס פרסי המוזיקה העצמאיים ה-6, ה-10 וה-11. חברת סטיינוויי אנד סונס (Steinway & Sons) העניקה מדליית זהב מיוחדת לטיינר על 50 שנותיו כאמן סטיינוויי.