מיב ליקי: האישה שסיבכה את אילן היוחסין
בשנת 1999, בחוף המערבי של אגם טורקאנה, צוות בהובלת מיב ליקי (Meave Leakey) שלף גולגולת חבוטה ושטוחת פנים באופן מוזר מתוך משקעים בני 3.5 מיליון שנה. הסיפור המקובל של אותה תקופה כלל מין אחד מככב, Australopithecus afarensis — המין של לוסי — שהלך בקו יחיד לעברנו. ליקי הביטה בפנים השטוחות והסיקה שהם לא מתאימים. היא כינתה אותו Kenyanthropus platyops, "אדם שטוח-פנים מקניה", והכריזה על סוג חדש. הטענה זכתה לקונטרה מיידית, וכך נותרה. זהו בערך קווי המתאר של כל הקריירה שלה: ראיות שנגררו מתוך אחד הנופים הקשים ביותר על פני כדור הארץ, ואז סירוב לתת להן להסתדר בתוך הסיפור שאנשים כבר האמינו בו.
זואולוגית ימית שמעולם לא הגיעה לים
היא נולדה בשם מיב אפס (Meave Epps) בלונדון ב-28 ביולי 1942, והתחנכה בבתי ספר מנזרים ופנימיות לפני שהלכה לאוניברסיטת צפון ויילס, שם למדה לימודים משולבים בזואולוגיה וזואולוגיה ימית. שאיפתה הייתה האוקיינוס. באותה תקופה, זו הייתה שאיפה עם דלת נעולה לפניה: עולם המחקר הימי אליו רצתה להיכנס לא העסיק נשים על ספינות. בשנת 1965 היא תפסה משרה בצוות במרכז המחקר לפרימטים בטיגוני מחוץ לניירובי, שבאופן מקרי נוהל על ידי אדם בשם לואיס ליקי (Louis Leakey). היא סיימה את הדוקטורט שלה בזואולוגיה ב-1968.
תאונה תעסוקתית זו היא הציר של כל מה שבא בעקבותיה. טיגוני עסקה בפרימטים, לא במאובנים, וניירובי לא הייתה הים. אבל זה הציב אותה בתוך המסלול של המשפחה המפורסמת ביותר בחקר מוצא האדם בדיוק ברגע שבו המשפחה פתחה חזית חדשה.
טורקאנה
בשנת 1969 ריצ'רד ליקי (Richard Leakey) — בנו של לואיס, שכבר ניהל משלחות משלו — הזמין אותה להצטרף לחפירות באגם טורקאנה. הם נישאו בשנת 1970. בנותיהן לואיז (Louise) וסמירה (Samira) נולדו בשנים 1972 ו-1974.
אגן טורקאנה אינו מקום עדין לעבודה. הוא חם, יבש, מרוחק, ועונות השטח ארוכות. אבל הגיאולוגיה שלו קרובה לאידיאלית עבור הדבר הספציפי שליקי עושה. כפי שהסבירה זאת, הנהרות של השבר הסורי-אפריקני הניחו משקעים שכבה על גבי שכבה, קברו ושימרו עצמות, והסחיפה שלאחר מכן הייתה נדיבה מספיק כדי לחשוף אותן שוב. מה שהאגן מציע אינו אתר בודד אלא רצף קריא — ערימת זמן. הצוותים של ליקי למדו לסרוק אותו באופן שיטתי, מאוחר יותר עם קואורדינטות GPS ומיפוי GIS כך שניתן היה לקשור כל שבר לנקודה מדויקת במרחב, ודרך השכבות, בזמן.
כשריצ'רד ליקי עזב את השטח ב-1989 כדי לנהל את שירות חיות הבר של קניה, מיב השתלטה כמתאמת המחקר הפליאונטולוגי בשטח של המוזיאונים הלאומיים של קניה באגן טורקאנה. החלון שבו התמקדה — בערך לפני שמונה עד שלושה מיליון שנה — הוא הקטע העכור והמשמעותי ביותר בסיפור האנושי, התקופה שבה קופים הפכו למשהו שהלך.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קאנאפוי, ועידן ההליכה
בשנת 1994 הצוות שלה, שעבד בקאנאפוי, אסף מאובנים שהיא שייכה למין חדש: Australopithecus anamensis, המתוארך לכ-4.1 מיליון שנה לפני זמננו. המשמעות הייתה כרונולוגית. Anamensis דחף את הראיות להומינינים דו-רגליים עמוק משמעותית אל העבר מאשר הממצא המפורסם של לוסי, ונתן למעבר עוגן מוקדם וסביר יותר. במונחים גולמיים, זו הייתה הוכחה שהליכה זקופה הייתה עתיקה יותר ממה שהתחום הניח בנוחות.
Kenyanthropus platyops, שהוכרז ב-2001 על סמך הגולגולת מ-1999, היה הצעה רדיקלית יותר ושנויה במחלוקת יותר. סוג חדש הוא טענה גדולה. מבקרים טענו שהדגימה מעוותת מדי מהקבורה הארוכה שלה מכדי לתמוך בכך — שהפנים השטוחות עשויות להיות חפץ לוואי של ריסוק ולא של אנטומיה. ליקי לא חזרה בה מהטענה. המחלוקת אמיתית ולא פתורה, וכדאי לומר זאת בבירור במקום לטייח.
המוסד והטיעון
ליקי היא פרופסור מחקר באוניברסיטת סטוני ברוק בניו יורק ומנהלת את המחקר הפליאו-פלייסטוקני במכון אגן טורקאנה, תחנת השדה ופעילות ההוראה ששומרת על מדע רציף באגן במקום להצניח משלחות פנימה והחוצה. היא ובתה לואיז, גם היא פליאונטולוגית, שימשו שתיהן כחוקרות הבית של נשיונל ג'יאוגרפיק — שילוב נדיר של אם ובת בתחום שעדיין קטן.
היא גלויה לגבי מה העבודה באמת כוללת. כשנשאלה מה היא מוצאת כקשה ביותר, תשובתה לא הייתה החום או השטח: "גיוס כספים אני חושבת. כל כך קשה לגייס כסף." כשנשאלה מה מקיים אותה, היא תיארה את ההתמכרות הספציפית לעבודה — "הדבר הכי מרגש הוא כשאת באמת מבצעת תגלית... את אף פעם לא יודעת מה את הולכת למצוא או מתי את הולכת למצוא את זה."
ספרה The Sediments of Time: My Lifelong Search for the Past, שנכתב עם בתה סמירה ופורסם ב-2020, הוא החשבון שלה על מחצית המאה הזו.
מדוע מיב מכונה גאונה
המילה יושבת עליה במבוכה, והיא מעולם לא חיפשה אותה. מה שיש לה הוא לא הברקת התובנה הבודדת שהמונח בדרך כלל מרמז עליה. זהו מורכב מסוים: העין האנטומית שיכולה להביט בשבר מרוסק ומוכתם במינרלים ולראות איזו עצם זו ולאיזה יצור היא השתייכה, יחד עם חוסר רצון עקשן לכפות דגימה לתוך הסיפור שהתחום כבר מעדיף. שני החצאים חשובים. הרבה אנשים יכולים לזהות עצם. האיכות הנדירה יותר היא הנכונות לומר, על סמך הראיות של פנים שטוחות אחת, שתיאור שושלת יחידה מקובל רחב של לפני 3.5 מיליון שנה הוא כנראה שגוי — ולפרסם סוג חדש בידיעה בדיוק כמה אש חוזרת זה מזמין.
מקרה הנגד הכן הוא משמעותי. Kenyanthropus platyops לא שכנע את התחום; ההתנגדות של עיוות טפונומי היא רצינית ולא הונחה למנוחות. ציד מאובנים הוא גם בהכרח קולקטיבי ותלוי מזל: צוותים של עובדי שטח קנייתים, רבים מהם ותיקים, מבצעים את רוב הממצאים בפועל, וליקי הייתה עקבית באמירה זו. ויש להודות שהיא נכנסה לתחום דרך קרבה לשם ליקי ונשארה בתוך המנגנון המוסדי שלו — יתרון שאף כמות של יכולת לא מספקת בעצמה.
מה ששורד את הבדיקה הזו הוא אמיתי מספיק. ההכרה בה הגיעה מגופים ללא סיבה להחמיא: דוקטורט כבוד מאוניברסיטת קולג' לונדון ב-2004, בחירה ב-2013 כעמיתה זרה של האקדמיה הלאומית למדעים של ארה"ב — האזרחית הקנייתית הראשונה והאישה האפריקאית הראשונה שנבחרה כך — ובחירה לחברה הפילוסופית האמריקאית ב-2017. אלו הצבעות על גוף עבודה, לא על שם משפחה.
מורשת
ההשפעה המתמשכת של ליקי על התחום שלה היא פחות כל מאובן בודד מאשר שינוי בהנחת ברירת המחדל שלו. העבר האנושי שהיא עזרה לחפור הוא סבוך יותר מזה שהיא ירשה: יותר מינים, יותר חפיפה, פחות קווים נקיים מכאן לשם. היא גם בנתה משהו עמיד באגן עצמו — מכון, בית ספר לשדה, יכולת מחקר קנייתית שמאריכה ימים יותר מכל משלחת אחת — והעבירה את העבודה הלאה לבת שעדיין מוצאת דברים באותם משקעים.