מיט לוף: רוק אופראי והעטלף שלא רצה למות
כל חברת תקליטים בניו יורק דחתה אותו. אלבום רוק תיאטרלי על תשוקה ואבדון של מתבגרים, הבנוי סביב שירים של שבע דקות ושדרן בייסבול המתאר סצנת התמזמזות כאילו הייתה מהלך מכריע בבסיס, נראה כמו התאבדות מסחרית ב-1977. אז קליבלנד אינטרנשיונל רקורדס לקחה את ההימור, ו-Bat Out of Hell מכר כ-43 מיליון עותקים, הפך לאחד האלבומים הנמכרים ביותר בהיסטוריה ונשאר במצעד הבריטי במשך למעלה מ-500 שבועות. מיט לוף, הזמר במשקל 108 קילוגרם שאף אחד לא היה מהמר עליו, בנה אנדרטה.
מרווין לי אדיי מדאלאס
הוא נולד בשם מרווין לי אדיי (Marvin Lee Aday) ב-27 בספטמבר 1947, בדאלאס, טקסס, למורה ששרה גוספל ואב שוטר שהאלכוהוליזם שלו הפך את הבית לסוער. הכינוי הגיע מוקדם: אביו אמר שהרך הנולד נראה כמו "ארבעה קילוגרם של בשר טחון", ובכיתה ז' חבריו לכיתה החליטו על "מיט לוף". אמו נפטרה מסרטן ב-1967; זמן קצר לאחר מכן, אביו הסתער עליו עם סכין, והצעיר בן התשע-עשרה נמלט ללוס אנג'לס. הוא סיים את בית הספר התיכון תומאס ג'פרסון, שם שיחק כדפנסיב טאקל ושיחק בהפקות במה, שני הזרמים, כוח ותיאטרון, שיגדירו אותו.
מ-Hair למופע הקולנוע של רוקי
דרכו של מיט לוף לרוק עברה דרך הבמה. הוא הצטרף להפקות של Hair בלוס אנג'לס ובברודוויי, הקליט אלבום מוטאון ב-1971 כ-Stoney & Meatloaf, וב-1973 לוהק להפקה המקורית של מופע האימים של רוקי בתפקיד אדי, תפקיד שנשא לסרט מופע הקולנוע של רוקי ב-1975. באופן מכריע, בזמן שנבחן למחזה More Than You Deserve של התיאטרון הציבורי, הוא פגש את כותב השירים ג'ים סטיינמן. זו הייתה השותפות של חייו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הקשר עם סטיינמן
סטיינמן כתב בעודף וגנריאני, שירים שהיו מיני-אופרות של מלודרמה מתבגרת, ולמיט לוף היה בדיוק הקול והמחויבות התיאטרלית למכור אותם ללא אירוניה. בהפקת טוד רונדגרן, Bat Out of Hell (1977) הניב את "Paradise by the Dashboard Light", "Two Out of Three Ain't Bad", ושיר הנושא האפי. ההצלחה הגיעה לאט, תפסה תאוצה לאחר הופעה ב-Saturday Night Live, ואז לא נעצרה. מסירותו של מיט לוף לשותפו הייתה מוחלטת; בטקס הכניסה של סטיינמן להיכל התהילה של כותבי השירים ב-2012 הוא כינה אותו "ההשפעה הגדולה ביותר על חיי" ואמר "אין עוד כותב שירים כמוהו". התקליטים שהם יצרו יחד מכרו יותר מ-190 מיליון עותקים ברחבי העולם, לפי הרולינג סטון.
בחזרה לגיהינום
לאחר שנים של פשיטת רגל, סכסוכים משפטיים ושממה מסחרית, מיט לוף וסטיינמן התאחדו עבור Bat Out of Hell II: Back into Hell (1993), שמכר מעל 15 מיליון עותקים. הסינגל שלו "I'd Do Anything for Love (But I Won't Do That)" הגיע למקום הראשון ב-28 מדינות והחזיק בפסגה הבריטית במשך שבעה שבועות. הוא זיכה את מיט לוף בפרס גראמי לשנת 1994 לביצוע הרוק הווקאלי הטוב ביותר, סולו, כשהתעשייה מאשרת את הבומבסטיות האופראית שדחתה בעבר. אלבום Bat Out of Hell שלישי הגיע ב-2006, והטרילוגיה מכרה יותר מ-100 מיליון תקליטים במצטבר.
שחקן האופי
מיט לוף הופיע ביותר מ-50 סרטים והפקות טלוויזיה, נוכחותו המסיבית ופניו המביעות הפכו אותו לשחקן אופי בלתי נשכח. הוא היה רוברט "בוב" פולסן, מפתח הגוף לשעבר הרך עם "ציצי הכלבה", ב-מועדון קרב (1999); המאבטח טייני ב-עולמו של ויין (1992); ודניס נהג האוטובוס ב-ספייס וורלד (1997). האינסטינקט התיאטרלי שהניע את שירתו תורגם ישירות למסך.
מדוע מיט לוף מכונה גאון
הקריאה ההוגנת ביותר מציבה את כישרונו לא בהלחנה אלא בפרשנות ובהופעה פיזית, ויש לציין הבחנה זו בבירור. מיט לוף לא כתב את "Bat Out of Hell"; ג'ים סטיינמן עשה זאת, ומיט לוף היה נדיב, כמעט מוחק את עצמו, במתן קרדיט לו. מה שמיט לוף הביא היה כלי נדיר וספציפי: קול עוצמתי ורחב טווח בשילוב עם מחויבות מוחלטת של שחקן לחומר שזמר פחות חסר פחד היה מוצא כמגוחך. השירים של סטיינמן הם אבסורדיים אם מבוצעים עם קריצה כלשהי; מיט לוף שר אותם כעניין של חיים ומוות, והכנות הזו היא בדיוק מה שגרם להם להצליח. הגאונות שלו, אם ניתן לקרוא לה כך, הייתה הגאונות של המפרשן הגדול, היכולת לאכלס שיר כמו תפקיד במה ולגרום לקהל להאמין ברגשות המוגזמים שלו לחלוטין. הגראמי לביצוע ווקאלי מכיר בדיוק בזה. הטיעון הנגדי הכן משמעותי: הוא היה כלי לחזון של אדם אחר, ההצלחה במצעדים באמריקה הייתה לא עקבית, ומבקרים סיווגו לעיתים קרובות את כל המפעל תחת קאמפ. הוא היה שחקן רוק יותר מאשר אוטר של רוק. אבל ביטול זה ממעיט בערך הקושי למכור כנות בעוצמה כזו, למשך זמן כזה, לכל כך הרבה אנשים.
מורשת
מיט לוף נפטר ב-20 בינואר 2022, בנאשוויל, בגיל 74. הוא הותיר אחריו גוף עבודה שהוכיח שעודף תיאטרלי יכול להיות אלמותי מסחרית, ושותפות עם סטיינמן, שנפטר תשעה חודשים לפניו, שהפיקה את אחד האלבומים המתמשכים של עידן הרוק. העטלף, באופן בלתי סביר, מעולם לא עף מהמצעדים.