גלן גולד

גלן גולד

גלן הרברט גולד (Glenn Herbert Gould; נולד בשם גולד [Gold]; 25 בספטמבר 1932 – 4 באוקטובר 1982) היה פסנתרן ושדרן קנדי. הוא נחשב לאחד מגדולי הפסנתרנים של המאה ה-20, ונודע כפרשן של יצירות המקלדת של יוהאן סבסטיאן באך (Johann Sebastian Bach). נגינתו התאפיינה ביכולת טכנית יוצאת דופן וביכולת לבטא את המרקם הקונטרפונקטי במוזיקה של באך.

גולד דחה את רוב ספרות הפסנתר הרומנטית – שופן (Chopin), שומאן (Schumann), ליסט (Liszt), רחמנינוב (Rachmaninoff) ואחרים – לטובת באך ובטהובן (Beethoven) בעיקר, לצד כמה מלחינים מסוף התקופה הרומנטית ומלחינים מודרניסטים. גולד הקליט גם מלחינים מתקופות שלפני הבארוק כגון יאן פיטרסזון סוולינק (Jan Pieterszoon Sweelinck), ויליאם בירד (William Byrd) ואורלנדו גיבונס (Orlando Gibbons); מלחינים קלאסיים כגון היידן (Haydn), מוצרט (Mozart) וברהמס (Brahms); ומלחינים מהמאה ה-20, בהם פאול הינדמית (Paul Hindemith), ארנולד שנברג (Arnold Schoenberg), אלכסנדר סקריאבין (Alexander Scriabin) וריכרד שטראוס (Richard Strauss). הוא תמך ביצירותיו של גיבונס, שאותו כינה המלחין המועדף עליו.

גולד היה גם כותב ושדרן, ועסק לפרקים בהלחנה ובניצוח. הוא הפיק תוכניות טלוויזיה על מוזיקה קלאסית, שבהן דיבר, הופיע וקיים אינטראקציה עם מראיינים בדרך מתוסרטת. הוא יצר שלושה סרטים דוקומנטריים רדיופוניים בסגנון מוזיקה קונקרטית, הידועים כ"טרילוגיית הבדידות" (Solitude Trilogy), על אזורים מבודדים בקנדה. הוא היה כותב פורה בכתבי עת למוזיקה, שבהם דן בתאוריה מוזיקלית. גולד נודע במוזרויותיו, שנעו בין פרשנויות מוזיקליות לא שגרתיות והתנהגויות מוזרות ליד המקלדת ועד להיבטים באורח חייו ובהתנהגותו. הוא סלד מהופעות פומביות והפסיק להופיע בקונצרטים בגיל 31 כדי להתרכז בהקלטות אולפן ובמדיה. הקלטתו לפרלוד ופוגה בדו מז'ור (BWV 870) מתוך "הפסנתר המושווה", כרך 2, נמצאת בתקליט הזהב של וויאג'ר (Voyager Golden Record), דגימה של מראות וצלילים מכדור הארץ שנשלחה לחלל עם החללית וויאג'ר. הוא נושא הסרטים "Thirty Two Short Films About Glenn Gould" (1993) ו-"Genius Within: The Inner Life of Glenn Gould" (2009).

חיים

### חיים מוקדמים

גלן גולד נולד בביתו ברחוב סאות'ווד דרייב 32 ברובע דה ביצ'ס (The Beaches) בטורונטו, ב-25 בספטמבר 1932, בן יחיד לראסל הרברט גולד ופלורנס אמה גולד (לבית גריג, קרובה רחוקה של המלחין והפסנתרן הנורווגי אדוארד גריג [Edvard Grieg]), פרסביטריאנים ממוצא סקוטי, אנגלי, גרמני ונורווגי. שם המשפחה שונה באופן לא רשמי לגולד (Gould) בסביבות 1939 כדי להימנע מבלבול עם יהודים, לאור האנטישמיות ששררה בטורונטו שלפני המלחמה. לגולד לא היה מוצא יהודי, אם כי לעיתים התבדח על כך ואמר: "כשאנשים שואלים אותי אם אני יהודי, אני תמיד אומר להם שהייתי יהודי במהלך המלחמה".

עניינו של גולד במוזיקה וכישרונו כפסנתרן ניכרו מגיל צעיר מאוד. שני הוריו היו מוזיקליים; אמו לימדה אותו פסנתר ועודדה את התפתחותו המוזיקלית מאז הינקות. בתקווה שיהפוך למוזיקאי מצליח, היא חשפה אותו למוזיקה במהלך הריונה. כתינוק, על פי הדיווחים, הוא המה במקום לבכות והניע את אצבעותיו כאילו הוא מנגן בכלי מקלדת. הדבר הוביל את הרופא שלו לנבא שיהיה "או רופא או פסנתרן". הוא למד לקרוא תווים לפני שידע לקרוא מילים, והוער כי החזיק בשמיעה אבסולוטית כבר בגיל שלוש. כשקיבל פסנתר, צעיר גולד נטה להקיש על תווים בודדים ולהקשיב לדעיכתם הארוכה, פרקטיקה שאביו ברט ציין שהייתה שונה מילדים רגילים. עניינו של גולד בפסנתר היה מלווה בעניין בהלחנה. הוא ניגן את יצירותיו לפני משפחה, חברים ולעיתים קהל גדול – כולל, בשנת 1938, הופעה בכנסייה הפרסביטריאנית עמנואל (מרחק בלוקים ספורים מבית משפחת גולד) של אחת מיצירותיו.

גולד שמע לראשונה הופעה מוזיקלית חיה, של הפסנתרן יוזף הופמן (Josef Hofmann), בגיל שש. הדבר השפיע עליו עמוקות. מאוחר יותר תיאר את החוויה:

> זה היה הופמן. אני חושב שזו הייתה ההופעה האחרונה שלו בטורונטו, וזה היה רושם מהמם. הדבר היחיד שאני באמת זוכר הוא שכאשר הובלתי הביתה במכונית, הייתי במצב נפלא של חצי-ערות שבו שומעים כל מיני צלילים מדהימים העוברים בראש. כולם היו צלילים תזמורתיים, אבל אני ניגנתי את כולם, ופתאום הייתי הופמן. הייתי מוקסם.

בגיל 10, החל ללמוד בקונסרבטוריון של טורונטו (הידוע מאז 1947 כקונסרבטוריון המלכותי למוזיקה). הוא למד תאוריה מוזיקלית אצל ליאו סמית', עוגב אצל פרדריק סי. סילבסטר, ופסנתר אצל אלברטו גררו (Alberto Guerrero). באותה תקופה בערך, הוא פצע את גבו כתוצאה מנפילה מרמפת סירה על חופי אגם סימקו (Lake Simcoe). אירוע זה קשור באופן אפוקריפי לכיסא בעל גובה מתכוונן שאביו הכין זמן קצר לאחר מכן. אמו של גולד הפצירה בצעיר גולד לשבת זקוף ליד המקלדת. הוא השתמש בכיסא זה למשך שארית חייו, ולקח אותו איתו כמעט לכל מקום. הכיסא תוכנן כך שגולד יוכל לשבת נמוך מאוד, מה שאפשר לו למשוך את הקלידים כלפי מטה במקום להקיש עליהם מלמעלה, רעיון טכני מרכזי של גררו.

גולד פיתח טכניקה שאפשרה לו לבחור טמפו מהיר מאוד תוך שמירה על ה"נפרדות" והבהירות של כל תו. ישיבתו הנמוכה מאוד ליד הכלי אפשרה לו שליטה רבה יותר על המקלדת. גולד הפגין מיומנות טכנית ניכרת בנגינה ובהקלטת רפרטואר רחב שכלל יצירות וירטואוזיות ורומנטיות, כגון העיבוד שלו ל-"La valse" של ראוול (Ravel) והתעתיקים של ליסט לסימפוניות החמישית והשישית של בטהובן. גולד עבד מגיל צעיר עם גררו על טכניקה המכונה "הקשת אצבעות": שיטה לאימון האצבעות לפעול באופן עצמאי יותר מהזרוע.

גולד עבר את בחינת הקונסרבטוריון הסופית בפסנתר בגיל 12, כשהוא משיג את הציונים הגבוהים ביותר מבין כל המועמדים, ובכך השיג מעמד מקצועי כפסנתרן. שנה לאחר מכן עבר את בחינות התאוריה בכתב, והוסמך לתואר עמית של קונסרבטוריון טורונטו (ATCM).

שכנו וחברו הטוב ביותר של גולד בילדות היה רוברט פולפורד (Robert Fulford), שהפך לעיתונאי ומסאי בולט. בשנת 1952, פולפורד וגולד ייסדו את "New Music Associates", שהפיקו וקידמו את שלוש ההופעות הפומביות הראשונות של גולד, כולל הופעת הבכורה של גולד ב-"וריאציות גולדברג" של י. ס. באך.

### פסנתר

גולד היה ילד פלא ותואר בבגרותו כתופעה מוזיקלית. הוא טען שכמעט לא התאמן בפסנתר עצמו, והעדיף ללמוד רפרטואר על ידי קריאה, טכניקה נוספת שלמד מגררו. ייתכן שדיבר באירוניה על תרגוליו, שכן ישנן עדויות לכך שמעת לעת התאמן קשה למדי, לעיתים באמצעות תרגילים וטכניקות משלו. נראה שהיה מסוגל להתאמן מחשבתית, ופעם התכונן להקלטה של יצירות הפסנתר של ברהמס מבלי לנגן אותן עד כמה שבועות לפני הסשנים. גולד יכול היה לנגן רפרטואר עצום של מוזיקת פסנתר, כמו גם מגוון רחב של תעתיקים תזמורתיים ואופראיים, מהזיכרון. הוא יכול היה "לשנן במבט ראשון" ופעם אתגר חבר למצוא כל יצירה מוזיקלית שהוא לא יכול "לנגן מיד מהזיכרון".

הפסנתר, אמר גולד, "אינו כלי שיש לי אהבה גדולה אליו ככזה... [אבל] ניגנתי בו כל חיי, והוא הכלי הטוב ביותר שיש לי להביע את רעיונותיי". במקרה של באך, ציין גולד: "[אני] מתקן את המכניקה בחלק מהכלים שאני מנגן עליהם – והפסנתר שבו אני משתמש לכל ההקלטות מתוקן כעת כך – כך שהוא בעל פעולה רדודה ומגיבה יותר מהסטנדרט. יש לו מנגנון שדומה למכונית ללא הגה כוח: אתה בשליטה ולא הוא; הוא לא מסיע אותך, אתה מסיע אותו. זהו הסוד לנגינת באך בפסנתר בכלל. חייבים שתהיה את המיידיות הזו בתגובה, את השליטה בהגדרות דקות של דברים".

כנער, גולד הושפע משמעותית מארתור שנאבל (Artur Schnabel), מהקלטותיו של באך בביצוע רוזלין טורק (Rosalyn Tureck) (שאותן כינה "זקופות, עם תחושת מנוחה וחיוביות"), ומהמנצח ליאופולד סטוקובסקי (Leopold Stokowski). הוא נזכר: "זו הייתה נגינה של זקיפות כזו, אם להכניס אותה לספירה המוסרית". גולד נודע בדמיונו החי. מאזינים ראו את פרשנויותיו כנעות בין יצירתיות מבריקה למוזרות קיצונית. הפסנתרנות שלו ניחנה בבהירות רבה ובלמדנות, במיוחד בקטעי קונטרפונקט, ובשליטה יוצאת דופן. גולד האמין שהפסנתר הוא "כלי קונטרפונקטי" וכל גישתו למוזיקה הייתה מרוכזת בבארוק. חלק גדול מההומופוניה שבאה בעקבותיה הרגיש ששייכת לתקופה פחות רצינית ופחות רוחנית של אמנות.

לגולד הייתה סלידה מופגנת ממה שכינה גישות "נהנתניות" לרפרטואר פסנתר, להופעה ולמוזיקה בכלל. עבורו, "נהנתנות" במובן זה ציינה תיאטרליות שטחית, דבר שלדעתו מוצרט, למשל, הפך חשוף אליו יותר ויותר בהמשך הקריירה שלו. הוא קישר את הסחף הזה לעבר נהנתנות להופעת פולחן הראוותנות והווירטואוזיות המיותרת על במת הקונצרטים במאה ה-19 ואילך. מוסד הקונצרט הפומבי, כך הרגיש, התנוון ל"ספורט דמים" שעמו נאבק, ואותו דחה בסופו של דבר.

### הופעות והקלטות

ב-5 ביוני 1938, בגיל חמש, גולד ניגן בציבור בפעם הראשונה, כשהצטרף למשפחתו על הבמה לנגינת פסנתר בטקס כנסייתי ב-"Business Men's Bible Class" באוקסברידג', אונטריו, מול קהל של כ-2,000 איש. בשנת 1945, בגיל 13, הופיע לראשונה עם תזמורת בביצוע הפרק הראשון של קונצ'רטו לפסנתר מס' 4 של בטהובן עם התזמורת הסימפונית של טורונטו. קונצרט הסולו הראשון שלו הגיע בשנת 1947, ורסיטל הרדיו הראשון שלו היה עם ה-CBC בשנת 1950. זו הייתה תחילת הקשר הארוך של גולד עם הרדיו וההקלטות. הוא הקים את הרכב הקאמרי "Festival Trio" בשנת 1953 והופיע בפסטיבל סטרטפורד (Stratford Festival) עם הצ'לן אייזק מאמוט והכנר אלברט פראץ.

גולד ערך את הופעת הבכורה האמריקאית שלו ב-2 בינואר 1955, בוושינגטון די.סי ב-"The Phillips Collection". מבקר המוזיקה פול יום כתב ב-"וושינגטון פוסט": "ה-2 בינואר הוא מוקדם מכדי לנבא, אך לא סביר ששנת 1955 תביא לנו רסיטל פסנתר משובח יותר מזה שנוגן אתמול אחר הצהריים בגלריה פיליפס. נהיה ברי מזל אם היא תביא לנו אחרים בעלי יופי וחשיבות שווים". הופעה ב-"The Town Hall" בניו יורק הגיעה ב-11 בינואר. המוניטין של גולד צמח במהירות.

גם בשנת 1955, גולד הקליט את "וריאציות גולדברג" של באך. ההקלטה בנתה את המוניטין של גולד הן בצפון אמריקה והן בעולם והובילה לסיבובי הופעות באירופה ובברית המועצות.

בשנת 1957, הוא יצא לסיבוב הופעות בברית המועצות, והיה לצפון-אמריקאי הראשון שניגן שם מאז מלחמת העולם השנייה. הקונצרטים שלו כללו את באך, בטהובן והמוזיקה הסריאלית של שנברג וברג (Berg), שהיו מוחרמות בברית המועצות במהלך עידן הריאליזם הסוציאליסטי.

גולד ביצע את קונצ'רטו לפסנתר מס' 3 של בטהובן בניצוחו של הרברט פון קאראיין (Herbert von Karajan) עם הפילהרמונית של ברלין בברלין ב-26 במאי 1957. גולד ערך את הופעת הבכורה שלו בבוסטון בשנת 1958, כחלק מסדרת הקונצרטים "Peabody Mason". ב-31 בינואר 1960, גולד הופיע לראשונה בטלוויזיה האמריקאית בסדרה "Ford Presents" של CBS, בביצוע הקונצ'רטו למקלדת מס' 1 ברה מינור (BWV 1052) של באך בניצוחו של ליאונרד ברנשטיין (Leonard Bernstein) עם הפילהרמונית של ניו יורק.

ב-7 באוגוסט 1960, גולד והצ'לן ליאונרד רוז (Leonard Rose) ביצעו את סונאטה לצ'לו ופסנתר מס' 3, אופוס 69, של בטהובן בפסטיבל סטרטפורד בסטרטפורד, אונטריו, קנדה. באותה תוכנית, הצטרף לגולד ולרוז הכנר אוסקר שומסקי (Oscar Shumsky) לביצוע "שלישיית הרוחות" של בטהובן.

ב-8 בנובמבר 1960, גולד ביצע את "קונצ'רטו הקיסר" של בטהובן עם התזמורת הפילהרמונית של באפלו בניצוחו של יוזף קריפס (Josef Krips).

במרץ 1961, גולד ביצע והקליט את קונצ'רטו לפסנתר מס' 4 של בטהובן עם ברנשטיין והתזמורת הפילהרמונית של ניו יורק.

ב-1 וב-4 במרץ 1966, במנהטן סנטר בניו יורק, גולד הקליט את קונצ'רטו לפסנתר מס' 5 של בטהובן בניצוחו של ליאופולד סטוקובסקי עם התזמורת הסימפונית האמריקאית.

בשנת 1962, גולד ביצע את קונצ'רטו לפסנתר מס' 1 ברה מינור של ברהמס עם הפילהרמונית של ניו יורק בניצוחו של ברנשטיין. למרות המחלוקת סביב הערותיו של ברנשטיין לפני ההופעה, גולד ראה בה הצלחה גדולה.

אף שהופעותיו החיות של גולד היו מוצלחות להפליא, הוא החל להאמין שמוסד הקונצרט הפומבי הוא אנכרוניזם ו"כוח של רוע", מה שהוביל לפרישתו המוקדמת מהופעות קונצרטים. הוא טען שהופעה פומבית התנוונה לסוג של תחרות, עם קהל חסר אמפתיה שנוכח בעיקר כדי לחכות לאפשרות שהמבצע יטעה או ייכשל בציפיות הביקורתיות, ושהופעות כאלה הפיקו פרשנויות לא יוצאות דופן בגלל מגבלות המוזיקה החיה. הוא ניסח דוקטרינה זו, חציה בצחוק, ב-"GPAADAK", "תוכנית גולד לביטול מחיאות כפיים והפגנות מכל סוג". ב-10 באפריל 1964, הוא נתן את הופעתו הפומבית האחרונה, בתיאטרון וילשייר איבל (Wilshire Ebell Theater) בלוס אנג'לס. בין היצירות שביצע היו סונאטה לפסנתר מס' 30 של בטהובן, מבחר מ-"אמנות הפוגה" של באך, וסונאטה לפסנתר מס' 3 של הינדמית. גולד הופיע בפחות מ-200 קונצרטים, מתוכם פחות מ-40 מחוץ לקנדה. עבור פסנתרן כמו ואן קלייברן (Van Cliburn), 200 קונצרטים היו מסתכמים בכשנתיים של סיבובי הופעות.

אחת הסיבות של גולד לזניחת ההופעה החיה הייתה העדפתו האסתטית לאולפן ההקלטות, שם, במילותיו, פיתח "פרשת אהבים עם המיקרופון". שם, הוא יכול היה לשלוט בכל היבט של התוצר המוזיקלי הסופי על ידי בחירת חלקים מטייקים שונים. הוא הרגיש שהוא יכול לממש פרטיטורה מוזיקלית בצורה מלאה יותר בדרך זו. גולד הרגיש נחרצות שאין הרבה טעם בהקלטה מחדש של יצירות בנות מאות שנים אם למבצע אין פרספקטיבה חדשה להביא. לשארית חייו, הוא נמנע מהופעות חיות, והתמקד במקום זאת בהקלטה, כתיבה ושידור.

### מוזרויות

גולד היה ידוע ברבים בהרגליו יוצאי הדופן. הוא לעיתים קרובות המה או שר בזמן שניגן, ומהנדסי האודיו שלו לא תמיד יכלו להוציא את קולו מההקלטות. גולד טען שהשירה שלו הייתה לא מודעת וגברה ביחס לחוסר יכולתו להפיק את הפרשנות המיועדת שלו על פסנתר נתון. סביר שההרגל נבע מכך שאמו לימדה אותו "לשיר כל מה שהוא מנגן", כפי שכתב הביוגרף שלו קווין בזאנה (Kevin Bazzana). זה הפך ל-"הרגל בלתי ניתן לשבירה (וידוע לשמצה)". חלק מהקלטותיו של גולד זכו לביקורת חריפה בגלל "הווקאליזציה" הזו ברקע. לדוגמה, מבקר של הקלטתו מחדש משנת 1981 ל-"וריאציות גולדברג" כתב שמאזינים רבים "ימצאו את הגניחות וההמיומים בלתי נסבלים". גולד נודע בתנועותיו המוזרות, אפילו התיאטרליות, בזמן הנגינה. מוזרות נוספת הייתה התעקשותו על שליטה מוחלטת בכל היבט של סביבתו. הטמפרטורה באולפן ההקלטות הייתה צריכה להיות מווסתת במדויק; הוא תמיד התעקש שהיא תהיה חמה מאוד. על פי ביוגרף אחר של גולד, אוטו פרידריך (Otto Friedrich), מהנדס מיזוג האוויר היה צריך לעבוד קשה בדיוק כמו מהנדסי ההקלטה.

הפסנתר היה צריך להיות מוגדר בגובה מסוים והיה מוגבה על בלוקים מעץ במידת הצורך. לעיתים היה צורך בשטיח לרגליו. הוא היה צריך לשבת בדיוק 14 אינץ' (360 מ"מ) מעל הרצפה, וניגן בקונצרטים רק עם הכיסא שאביו הכין. הוא המשיך להשתמש בכיסא גם כאשר המושב שלו היה שחוק לחלוטין, והפך מזוהה איתו כל כך שהוא מוצג בתוך תיבת זכוכית בספרייה וארכיוני קנדה.

למנצחים היו תגובות מעורבות לגולד ולהרגלי הנגינה שלו. ג'ורג' סל (George Szell), שהוביל את גולד ב-1957 עם תזמורת קליבלנד, העיר לעוזרו: "המשוגע הזה הוא גאון". ליאונרד ברנשטיין אמר: "אין עוד מישהו כמוהו, ואני פשוט אוהב לנגן איתו". ברנשטיין עורר סערה בקונצרט ב-6 באפריל 1962, כשממש לפני שהפילהרמונית של ניו יורק עמדה לבצע את קונצ'רטו לפסנתר מס' 1 ברה מינור של ברהמס עם גולד, הוא הודיע לקהל שהוא לא לוקח שום אחריות על מה שהם עומדים לשמוע. הוא שאל את הקהל: "בקונצ'רטו, מי הבוס – הסולן או המנצח?", מה שגרם לקהל לצחוק. "התשובה היא, כמובן, שלעיתים זה האחד ולעיתים השני, תלוי באנשים המעורבים". ספציפית, ברנשטיין התייחס לחזרות שלהם, עם התעקשותו של גולד שהפרק הראשון כולו ינוגן בחצי מהטמפו המצוין. הנאום פורש על ידי הרולד סי. שונברג (Harold C. Schonberg), מבקר המוזיקה של ה-"ניו יורק טיימס", כהתנערות מאחריות ומתקפה על גולד. תוכניות להקלטת אולפן של ההופעה לא יצאו לפועל. שידור הרדיו החי פורסם לאחר מכן בתקליטור, כולל הסתייגותו של ברנשטיין.

גולד סלד מקור ולבש בגדים כבדים (כולל כפפות) גם במקומות חמים. הוא נעצר פעם, ייתכן שנחשב לדר רחוב, בזמן שישב על ספסל בפארק בסרסוטה, פלורידה, לבוש בלבוש הסטנדרטי שלו לכל האקלים של מעיל, כובע וכפפות. הוא גם לא אהב אירועים חברתיים. הוא שנא שנוגעים בו, ובגיל מאוחר יותר הגביל את המגע האישי, כשהוא מסתמך על הטלפון ומכתבים לתקשורת. בביקור ב-"Steinway Hall" בניו יורק בשנת 1959, ויליאם הופפר, טכנאי הפסנתרים הראשי, בירך את גולד בטפיחה על הגב. גולד נזדעזע מכך, והתלונן על כאבים, חוסר קואורדינציה ועייפות בגלל זה. הוא המשיך לחקור את האפשרות של תביעה משפטית נגד "Steinway & Sons" אם הפציעות לכאורה שלו היו קבועות. הוא נודע בביטול הופעות ברגע האחרון, וזו הסיבה שהסתייגותו הפומבית של ברנשטיין שהוזכרה לעיל נפתחה במילים: "אל תפחדו, מר גולד כאן... [הוא] יופיע בעוד רגע."

בהערות האלבום ובשידוריו, גולד יצר יותר משני תריסר דמויות משנה (אלטר אגו) למטרות סאטיריות, הומוריסטיות ודידקטיות, מה שאפשר לו לכתוב ביקורות עוינות או פרשנויות בלתי מובנות על הופעותיו שלו. כנראה המפורסמים ביותר הם המוזיקולוג הגרמני קרלהיינץ קלופווסר, המנצח האנגלי סר נייג'ל טוויט-תורנווייט והמבקר האמריקאי תיאודור סלוץ. היבטים אלה של גולד, בין אם פורשו כנוירוזה או כ"משחק", סיפקו חומר רב לפסיכוביוגרפיה.

גולד היה נמנע משתיית אלכוהול ולא עישן. הוא לא בישל; במקום זאת הוא אכל לעיתים קרובות במסעדות והסתמך על שירות חדרים. הוא אכל ארוחה אחת ביום, בתוספת עוגיות שורש חץ וקפה. בשנותיו המאוחרות טען שהוא צמחוני, אם כי זה לא בטוח.

בשנת 1979 גולד קריין והופיע בפרק הומוריסטי של סדרת הטלוויזיה של ה-CBC "Cities", שבו הוא לוקח את הקהל לסיור דגימה בטורונטו, כולל מספר מקומות שמעולם לא היה בהם קודם לכן.

### חיים אישיים

גולד חי חיים פרטיים. הדוקומנטריסט ברונו מונסאנז'ון (Bruno Monsaingeon) אמר עליו: "אף פסנתרן עליון מעולם לא נתן מליבו ומחשבתו בצורה כה מוחצת תוך שהוא מראה את עצמו בצורה כה חסכונית". הוא מעולם לא נישא, וביוגרפים הקדישו זמן רב למיניות שלו. בזאנה כותב, "מפתה להניח שגולד היה א-מיני, דימוי שבהחלט מתאים לאסתטיקה שלו ולדמות שהוא ביקש להקרין, ואפשר לקרוא את כל ספרות גולד ולהשתכנע שהוא מת בתול" – אך הוא גם מזכיר שעדויות מצביעות על "מספר מערכות יחסים עם נשים שאולי היו או לא היו אפלטוניות ובסופו של דבר הפכו מסובכות והסתיימו".

פיסת עדות אחת הגיעה בשנת 2007. כשגולד היה בלוס אנג'לס ב-1956, הוא פגש את קורנליה פוס (Cornelia Foss), מדריכת אמנות, ואת בעלה לוקאס, מנצח. לאחר מספר שנים, היא וגולד הפכו למאהבים. בשנת 1967, היא עזבה את בעלה עבור גולד, כשהיא לוקחת את שני ילדיה איתה לטורונטו. היא רכשה בית ליד דירתו של גולד. בשנת 2007, פוס אישרה שהיא וגולד ניהלו פרשיית אהבים במשך מספר שנים. לדבריה, "היו הרבה תפיסות שגויות לגבי גלן, וזה היה בחלקו בגלל שהוא היה כל כך פרטי. אבל אני מבטיחה לכם, הוא היה גבר הטרוסקסואלי ביותר. מערכת היחסים שלנו הייתה, בין היתר, מינית למדי". הרומן ביניהם נמשך עד 1972, אז חזרה לבעלה. כבר שבועיים לאחר שעזבה את בעלה, פוס הבחינה בסימנים מטרידים אצל גולד, כשהיא רומזת על התנהגות יוצאת דופן שהייתה יותר מ"רק נוירוטית". באופן ספציפי, הוא האמין ש-"מישהו מרגל אחריו", לדברי בנה של פוס.

### בריאות ומוות

אף שהיה היפוכונדר מוצהר, לגולד היו כאבים ומחלות רבות, אך נתיחת הגופה שלו חשפה בעיות בסיסיות מעטות באזורים שלעיתים קרובות הטרידו אותו. הוא דאג מהכל, מלחץ דם גבוה (שבשנותיו המאוחרות תיעד בצורת יומן) ועד לבטיחות ידיו. (גולד לעיתים רחוקות לחץ ידיים לאנשים, ונהג לעטות כפפות באופן קבוע.) פגיעת עמוד השדרה שחווה כילד הובילה רופאים לרשום לו, בדרך כלל באופן עצמאי, מבחר של משככי כאבים, תרופות נוגדות חרדה ותרופות אחרות. בזאנה שיער שהשימוש הגובר של גולד במגוון תרופות מרשם במהלך הקריירה שלו עשוי היה להיות בעל השפעה מזיקה על בריאותו. זה הגיע לשלב, כותב בזאנה, ש-"הוא לקח כדורים כדי לנטרל את תופעות הלוואי של כדורים אחרים, מה שיצר מעגל של תלות". בשנת 1956, גולד אמר לעיתונאי הצילום ג'וק קרול על "ההיסטריה שלי לגבי אכילה. זה נהיה גרוע יותר כל הזמן". בביוגרפיה שלו, הפסיכיאטר פיטר פ. אוסטוולד (Peter F. Ostwald) ציין את הנוירוזה הגוברת של גולד לגבי אוכל באמצע שנות ה-50, דבר שגולד דיבר איתו עליו. אוסטוולד דן מאוחר יותר באפשרות שגולד פיתח "הפרעת אכילה פסיכוגנית" בסביבות זמן זה. בשנת 1956, גולד גם נטל תורזין (Thorazine), תרופה אנטי-פסיכוטית, ורסרפין, תרופה אנטי-פסיכוטית נוספת, שיכולה לשמש גם להורדת לחץ דם. קורנליה פוס אמרה שגולד נטל תרופות נוגדות דיכאון רבות, אותן האשימה בהידרדרות מצבו הנפשי.

האם התנהגותו של גולד נפלה בתוך הספקטרום האוטיסטי – נושא זה עמד לוויכוח. האבחנה הוצעה לראשונה על ידי הפסיכיאטר פיטר אוסטוולד, חבר של גולד, בספר משנת 1997 "Glenn Gould: The Ecstasy and Tragedy of Genius". היו גם השערות שייתכן שהיה לו הפרעה דו-קוטבית, כיוון שלעיתים עברו כמה ימים ללא שינה, היו לו עליות קיצוניות באנרגיה, נהג בפזיזות, ובגיל מאוחר יותר סבל מפרקים דיכאוניים קשים.

ב-27 בספטמבר 1982, יומיים לאחר יום הולדתו ה-50, לאחר שחווה כאב ראש חמור, גולד עבר שבץ מוחי ששיתק את הצד השמאלי של גופו. הוא אושפז בבית החולים הכללי של טורונטו ומצבו הידרדר במהירות. עד ה-4 באוקטובר, היו סימנים לנזק מוחי, ואביו של גולד החליט שיש להסיר את בנו מהנשמה. הלווייתו הפומבית של גולד נערכה בכנסייה האנגליקנית סנט פול ב-15 באוקטובר בשירת לואיס מרשל ומורין פורסטר. בטקס נכחו מעל 3,000 איש והוא שודר ב-Canadian Broadcasting Corporation. הוא קבור ליד הוריו בבית הקברות מאונט פלזנט בטורונטו (חלק 38, חלקה 1050). התיבות הראשונות של "וריאציות גולדברג" חרוטות על מצבתו. חובב בעלי חיים, גולד הוריש חצי מעזבונו לאגודה ההומנית של טורונטו; החצי השני הלך לצבא הישועה.

בשנת 2000, נוירולוג המתמחה בהפרעות תנועה הציע במאמר שגולד סבל מדיסטוניה, "בעיה שלא הובנה מעט בזמנו".

נקודות מבט

### כתבים

גולד אמר מדי פעם למראיינים שהוא היה הופך לסופר אם לא היה פסנתרן. הוא הציג את הביקורת והפילוסופיה שלו על מוזיקה ואמנות בהרצאות, נאומי טקסים, כתבי עת, ותיעודי רדיו וטלוויזיה של ה-CBC. גולד השתתף בראיונות רבים, והייתה לו נטייה לתסרט אותם עד כדי כך שניתן לראות בהם עבודה כתובה לא פחות מאשר דיונים ספונטניים. סגנון הכתיבה של גולד היה רהוט מאוד, אך לעיתים פרחוני, מתרצה ורטורי. זה ניכר במיוחד בניסיונותיו (התכופים) להומור ואירוניה. בזאנה כותב שאף שחלק מ-"קסם השיחה" של גולד מצא את דרכו לכתיבתו הפורה, כתיבתו הייתה "במקרה הטוב לא אחידה [ובמקרה הרע] נוראית". תוך הצעת "תובנות מבריקות" ו-"תזות פרובוקטיביות", כתיבתו של גולד לעיתים קרובות מוכתמת ב-"משפטים ארוכים ומפותלים" וב-"פורמליות מזויפת", כותב בזאנה.

בכתביו, גולד שיבח מלחינים מסוימים ודחה את מה שראה כבנאלי בהלחנת מוזיקה וצריכתה על ידי הקהל, וגם נתן ניתוחים למוזיקה של ריכרד שטראוס, אלבן ברג (Alban Berg) ואנטון וברן (Anton Webern). למרות חיבה מסוימת לג'אז דיקסילנד, גולד היה ברובו סולד ממוזיקה פופולרית. הוא נהנה מקונצרט ג'אז עם חבריו כנער, הזכיר ג'אז בכתביו, ופעם ביקר את הביטלס על "הולכת קולות רעה" – תוך שהוא משבח את פטולה קלארק (Petula Clark) וברברה סטרייסנד (Barbra Streisand). גולד ופסנתרן הג'אז ביל אוונס (Bill Evans) היו מעריצים הדדיים, ואוונס הקליט את התקליט שלו "Conversations with Myself" באמצעות פסנתר סטיינוויי דגם CD 318 של גולד.

### על אמנות

נקודת המבט של גולד על אמנות מסוכמת לעיתים קרובות על ידי ציטוט זה משנת 1962: "ההצדקה לאמנות היא הבעירה הפנימית שהיא מדליקה בלבבות האנשים ולא הביטויים השטחיים, החיצוניים והציבוריים שלה. מטרת האמנות אינה שחרור של פליטת אדרנלין רגעית אלא, במקום זאת, בנייה הדרגתית, לכל החיים, של מצב של פליאה ושלווה".

גולד כינה את עצמו שוב ושוב "הפוריטני האחרון", התייחסות לרומן משנת 1935 של הפילוסוף ג'ורג' סנטיאנה (George Santayana) בעל אותו שם. אך הוא היה פרוגרסיבי בדרכים רבות, כשהוא מפיץ את המלחינים הא-טונאליים של תחילת המאה ה-20, וצפה, באמצעות מעורבותו העמוקה בתהליך ההקלטה, את השינויים העצומים שהיו לטכנולוגיה על הייצור וההפצה של מוזיקה. מארק קינגוול (Mark Kingwell) מסכם את הפרדוקס, שמעולם לא נפתר על ידי גולד או ביוגרפיו, בדרך זו:

> הוא היה פרוגרסיבי ואנטי-פרוגרסיבי בעת ובעונה אחת, וכמו כן בו בזמן גם מבקר של ה-Zeitgeist והביטוי המעניין ביותר שלו. הוא היה, למעשה, תקוע על ראש גשר של מחשבתו שלו בין עבר לעתיד. זה שהוא לא היה מסוגל, בעצמו, לאופנת גשר ביניהם זה לא מפתיע, ולא, בסופו של דבר, מאכזב. עלינו לראות בכישלון הזה, במקום זאת, היבט של הגאונות שלו. הוא גם היה וגם לא היה אדם של זמנו.

### טכנולוגיה

סוגיית ה-"אותנטיות" ביחס לגישה כמו של גולד עמדה לוויכוח רב (אם כי פחות עד סוף המאה ה-20): האם הקלטה היא פחות אותנטית או "ישירה" בשל היותה מזוקקת מאוד באמצעים טכניים באולפן? גולד השווה את התהליך שלו לזה של במאי קולנוע – יודעים שסרט של שעתיים לא נוצר בשעתיים – ושאל במרומז מדוע הקלטת מוזיקה צריכה להיות שונה. הוא הרחיק לכת עד כדי עריכת ניסוי עם מוזיקאים, מהנדסי סאונד ואנשים מהשורה שבו הם היו אמורים להקשיב להקלטה ולקבוע היכן התרחשו החיבורים (הספלייסים). כל קבוצה בחרה נקודות שונות, אך אף אחת לא הצליחה לחלוטין. בעוד שהמבחן בקושי היה מדעי, גולד העיר: "הסרט כן משקר, וכמעט תמיד יוצא מזה".

בהרצאה ובמאמר "זיוף וחיקוי בתהליך היצירתי", אחד הטקסטים המשמעותיים ביותר שלו, גולד מבהיר את דעותיו על אותנטיות ויצירתיות. הוא שואל מדוע התקופה שבה יצירה מתקבלת משפיעה על קבלתה כ-"אמנות", ומעלה השערה על סונאטה מפרי עטו שנשמעת כל כך כמו אחת של היידן שהיא מתקבלת ככזו. אם, במקום זאת, הסונאטה הייתה מיוחסת למלחין מוקדם או מאוחר יותר, היא הופכת ליותר או פחות מעניינת כיצירה מוזיקלית. ובכל זאת לא היצירה היא שהשתנתה אלא הקשר שלה בנרטיב המקובל של תולדות המוזיקה. באופן דומה, גולד מציין את ה-"דואליות הפתטית" בקבלת זיופים באיכות גבוהה על ידי האן ואן מיגרן (Han van Meegeren) של ציורים חדשים המיוחסים לצייר ההולנדי יאן ורמיר (Johannes Vermeer), לפני ואחרי שהזיוף נודע.

גולד העדיף השקפה אהיסטורית, או לפחות פרה-רנסנסית, על אמנות, תוך צמצום זהות האמן וההקשר ההיסטורי הנלווה בהערכת יצירת האמנות: "מה נותן לנו את הזכות להניח שביצירת אמנות עלינו לקבל תקשורת ישירה עם הגישות ההיסטוריות של תקופה אחרת? ... יתרה מכך, מה גורם לנו להניח שמצבו של האדם שכתב אותה משקף במדויק או בנאמנות את מצב זמנו? ... מה אם המלחין, כהיסטוריון, שגוי?"

הקלטות

### אולפן

ביצירת מוזיקה, גולד העדיף בהרבה את השליטה והאינטימיות שמספק אולפן ההקלטות. הוא סלד מאולם הקונצרטים, אותו השווה לזירת ספורט תחרותית. הוא נתן את הופעתו הפומבית האחרונה בשנת 1964, ולאחר מכן הקדיש את הקריירה שלו לאולפן, הקלטת אלבומים וכמה סרטים דוקומנטריים לרדיו. הוא נמשך להיבטים הטכניים של ההקלטה, וראה במניפולציה של סרט הקלטה חלק נוסף בתהליך היצירתי. למרות שמפיקי אולפן ההקלטות של גולד העידו ש-"הוא נזקק לחיבורים פחות מרוב המבצעים", גולד השתמש בתהליך כדי לתת לעצמו שליטה אמנותית מלאה על תהליך ההקלטה. הוא סיפר על הקלטתו לפוגה בלה מינור מתוך כרך א' של "הפסנתר המושווה" וכיצד היא חוברה משני טייקים, עם התערוכות של הפוגה מטייק אחד והאפיזודות שלה מאחר.

הקלטתו המסחרית הראשונה של גולד (של סונאטת הפסנתר של ברג, אופוס 1) הגיעה בשנת 1953 בלייבל הקנדי קצר הימים "Hallmark". עד מהרה חתם עם חטיבת המוזיקה הקלאסית של "Columbia Records" ובשנת 1955 הקליט את באך: "וריאציות גולדברג", יצירת הפריצה שלו. למרות שהייתה מחלוקת מסוימת בקולומביה לגבי ההתאמה של יצירת "בכורה" זו, התקליט זכה לשבחים יוצאי דופן והיה בין אלבומי המוזיקה הקלאסית הנמכרים ביותר בתקופתו. גולד הפך מזוהה מאוד עם היצירה, כשהוא מנגן אותה במלואה או בחלקה ברסיטלים רבים. הקלטה חדשה של "וריאציות גולדברג", בשנת 1981, הייתה בין האלבומים האחרונים שלו; היצירה הייתה אחת ממעט שביצע פעמיים באולפן. המהדורה של 1981 הייתה אחת ההקלטות הדיגיטליות הראשונות של "CBS Masterworks". הפרשנות של 1955 אנרגטית מאוד ולעיתים קרובות קדחתנית; המאוחרת יותר איטית ומחושבת יותר – גולד רצה להתייחס לאריה ו-30 הווריאציות שלה כמכלול מגובש.

גולד אמר שבאך היה "בראש ובראשונה אדריכל, בונה של צלילים, ומה שהופך אותו לבעל ערך לאין ערוך עבורנו הוא שהוא היה ללא ספק אדריכל הצלילים הגדול ביותר שחי אי פעם". הוא הקליט את רוב יצירות המקלדת האחרות של באך, כולל שני הכרכים של "הפסנתר המושווה" והפרטיטות, הסוויטות הצרפתיות, הסוויטות האנגליות, אינוונציות וסינפוניות, קונצ'רטי למקלדת, ומספר טוקטות (שעניינו אותו הכי פחות, בהיותן פחות פוליפוניות). עבור ההקלטה היחידה שלו בעוגב, הוא הקליט חלק מ-"אמנות הפוגה", ששוחררה גם לאחר מותו בפסנתר.

באשר לבטהובן, גולד העדיף את התקופות המוקדמות והמאוחרות של המלחין. הוא הקליט את כל חמשת הקונצ'רטי לפסנתר, בשיתוף פעולה עם ולדימיר גולשמן (Vladimir Golschmann) והתזמורת הסימפונית של קולומביה (חברי הפילהרמונית של ניו יורק) במס' 1, עם ליאונרד ברנשטיין והתזמורת הסימפונית של קולומביה (חברי הפילהרמונית של ניו יורק) במס' 2 ו-3, עם ברנשטיין והתזמורת הפילהרמונית של ניו יורק במס' 4, ועם ליאופולד סטוקובסקי והתזמורת הסימפונית האמריקאית במס' 5. הוא גם הקליט 22 מהסונאטות לפסנתר, ומספר רב של בגטלות ווריאציות. גולד היה הפסנתרן הראשון שהקליט כל אחד מתעתיקי הפסנתר של ליסט לסימפוניות של בטהובן (החל מהסימפוניה החמישית, בשנת 1967, כשהשישית יצאה ב-1969).

גולד הקליט גם יצירות של ברהמס, מוצרט, ומלחיני פסנתר בולטים רבים אחרים, אם כי הוא היה גלוי לב בביקורתו על התקופה הרומנטית ככלל. הוא היה ביקורתי ביותר כלפי שופן. כשנשאל האם הוא מוצא את עצמו רוצה לנגן שופן, השיב: "לא, אני לא. אני מנגן את זה ברגע של חולשה – אולי פעם בשנה או פעמיים בשנה לעצמי. אבל זה לא משכנע אותי". אך בשנת 1970, הוא ניגן את הסונאטה בסי מינור של שופן עבור ה-CBC ואמר שהוא אוהב כמה מהמיניאטורות ו-"די אהב את הפרק הראשון של הסי מינור".

אף שהקליט את כל הסונאטות של מוצרט והודה שהוא נהנה מ-"הנגינה בפועל" שלהן, גולד אמר שהוא סולד מהיצירות המאוחרות של מוצרט. הוא חיבב מספר מלחינים פחות מוכרים כגון אורלנדו גיבונס, שהמנוניו (Anthems) שמע כנער, ושמוזיקה שלו הרגיש "קשר רוחני" אליה. הוא הקליט מספר מיצירות המקלדת של גיבונס, וכינה אותו המלחין האהוב עליו, למרות הערצתו הידועה יותר לבאך. הוא עשה הקלטות של מוזיקת פסנתר מאת ז'אן סיבליוס (Jean Sibelius) (הסונטינות וקיליקי), ז'ורז' ביזה (Georges Bizet) (וריאציות כרומטיות לקונצרט והנוקטורן הראשון), ריכרד שטראוס (סונאטת הפסנתר, חמשת הקטעים, ו-"אנוך ארדן" עם קלוד ריינס [Claude Rains]), והינדמית (שלוש סונאטות הפסנתר והסונאטות לכלי נשיפה ופסנתר). הוא גם עשה הקלטות ליצירות הפסנתר המלאות של שנברג. בתחילת ספטמבר 1982, גולד עשה את הקלטתו האחרונה: סונאטת הפסנתר בסי מינור של שטראוס.

### שיתופי פעולה

הצלחת שיתופי הפעולה של גולד הייתה במידה מסוימת תלויה בנכונותם של משתפי הפעולה שלו לקרוא את המוזיקה בדרכים הלא קונבנציונליות שלו. המוזיקולוג מיכאל שטגמן (Michael Stegemann) החשיב את שיתוף הפעולה הטלוויזיוני של גולד עם הכנר האמריקאי יהודי מנוחין (Yehudi Menuhin) בשנת 1965, שבו ניגנו יצירות של באך, בטהובן ושנברג, להצלחה כי "מנוחין היה מוכן לאמץ את הפרספקטיבות החדשות שנפתחו על ידי מבט לא אורתודוקסי". אך שטגמן החשיב את שיתוף הפעולה ב-1966 עם הסופרן אליזבת שוורצקופף (Elisabeth Schwarzkopf), בהקלטת "שירי אופליה" של שטראוס, ל-"פיאסקו מוחלט". שוורצקופף האמינה ב-"נאמנות מוחלטת" לפרטיטורה, והתנגדה לטמפרטורה:

> האולפן היה מחומם בצורה מוגזמת, מה שאולי טוב לפסנתרן אבל לא לזמרת: גרון יבש זה הסוף מבחינת שירה. אבל התמדנו בכל זאת. זה לא היה קל עבורי. גולד התחיל באלתור משהו שטראוסיאני – חשבנו שהוא פשוט מתחמם, אבל לא, הוא המשיך לנגן ככה לאורך כל ההקלטות עצמן, כאילו התווים של שטראוס היו רק אמתלה שאפשרה לו לאלתר בחופשיות.

גולד הקליט את שנברג, הינדמית וארנסט קרנק (Ernst Krenek) עם זמרים רבים, כולל דונלד גראם ואלן פול. הוא גם הקליט את שש הסונאטות של באך לכינור וצ'מבלו (BWV 1014–1019) עם חיימה לארדו (Jaime Laredo), ושלוש הסונאטות לוויולה דה גמבה ומקלדת עם ליאונרד רוז. קלוד ריינס קריין בהקלטתם למלודרמה "אנוך ארדן" של שטראוס. גולד שיתף פעולה גם עם חברים מהפילהרמונית של ניו יורק, החלילן ג'וליוס בייקר (Julius Baker) והכנר רפאל דרויאן (Rafael Druian), בהקלטה של קונצ'רטו ברנדנבורגי מס' 4 של באך, ועם ליאופולד סטוקובסקי והתזמורת הסימפונית האמריקאית בביצוע קונצ'רטו לפסנתר מס' 5 של בטהובן בשנת 1966.

גולד שיתף פעולה בהרחבה עם ולדימיר גולשמן והתזמורת הסימפונית של קולומביה עבור הלייבל "Columbia Masterworks" בהקלטתו לקונצ'רטו לפסנתר מס' 1 של בטהובן בשנת 1958 ומספר יצירות של באך בשנות ה-60, כולל קונצ'רטו למקלדת מס' 3 (BWV 1054), קונצ'רטו למקלדת מס' 5 (BWV 1056) וקונצ'רטו למקלדת מס' 7 (BWV 1058) ב-1967 וקונצ'רטו למקלדת מס' 2 במי מז'ור (BWV 1053) וקונצ'רטו למקלדת מס' 4 בלה מז'ור (BWV 1055) ב-1969.

### סרטים דוקומנטריים

גולד יצר תוכניות טלוויזיה ורדיו רבות עבור CBC Television ו-CBC Radio. הפקות בולטות כוללות את טרילוגיית הבדידות שלו בסגנון מוזיקה קונקרטית, המורכבת מ-"The Idea of North", מדיטציה על צפון קנדה ואנשיה; "The Latecomers", על ניופאונדלנד; ו-"The Quiet in the Land", על המנוניטים במניטובה. שלושתם משתמשים בטכניקת מוזיקה אלקטרונית רדיופונית שגולד כינה "רדיו קונטרפונקטי", שבו שומעים כמה אנשים מדברים בבת אחת – בדומה לקולות בפוגה – מניפולציה באמצעות הקלטת יתר (אוברדאבינג) ועריכה. חווייתו בנהיגה ברחבי צפון אונטריו תוך האזנה לרדיו Top 40 בשנת 1967 נתנה השראה לאחד מקטעי הרדיו הלא שגרתיים ביותר שלו, "The Search for Petula Clark", דיסרטציה על ההקלטות של קלארק.

גם בין תוכניות ה-CBC של גולד הייתה הרצאה חינוכית על המוזיקה של באך, "Glenn Gould On Bach", שכללה ביצוע משותף עם ג'וליוס בייקר ואוסקר שומסקי של קונצ'רטו ברנדנבורגי מס' 5. סרטי הרדיו התיעודיים האחרים שלו כוללים "Casals: A Portrait for Radio", "Stokowski: A Portrait for Radio" ו-"Schoenberg: The Man Who Changed Music".

תעתיקים, הלחנות וניצוח

גולד היה גם מתעתק פורה של רפרטואר תזמורתי לפסנתר. הוא תעתק את הקלטות ואגנר (Wagner) וראוול שלו, כמו גם את האופרות של שטראוס והסימפוניות של שוברט (Schubert) וברוקנר (Bruckner), שאותן ניגן באופן פרטי להנאתו.

גולד עסק בהלחנה, עם מעט יצירות גמורות. כנער, כתב מוזיקה קאמרית ויצירות פסנתר בסגנון האסכולה הווינאית השנייה. יצירות משמעותיות כוללות רביעיית מיתרים, אותה סיים בשנות ה-20 לחייו (פורסמה ב-1956, הוקלטה ב-1960), וקאדנצות לקונצ'רטו לפסנתר מס' 1 של בטהובן. יצירות מאוחרות יותר כוללות את "Lieberson Madrigal" (סופרן, אלט, טנור, בס [SATB] ופסנתר), ו-"So You Want to Write a Fugue?" (SATB עם פסנתר או ליווי רביעיית מיתרים). רביעיית המיתרים שלו (אופוס 1) זכתה לתגובה מעורבת: "The Christian Science Monitor" ו-"Saturday Review" היו משבחים למדי, ה-"Montreal Star" פחות. יש מעט פרשנות ביקורתית על הלחנותיו של גולד כי יש מעט מהן; הוא מעולם לא הצליח מעבר לאופוס 1, והשאיר מספר יצירות לא גמורות. הוא ייחס את כישלונו כמלחין לחוסר ב-"קול אישי". רוב יצירותיו יוצאות לאור על ידי "Schott Music". ההקלטה "Glenn Gould: The Composer" מכילה את יצירותיו המקוריות.

לקראת סוף חייו, גולד החל לנצח. הוא ניצח קודם לכן על קונצ'רטו ברנדנבורגי מס' 5 של באך והקנטטה "Widerstehe doch der Sünde" מתוך ההרפסיפיאנו (פסנתר עם פטישי מתכת המדמים את צליל הצ'מבלו), ועל הסימפוניה מס' 2 של גוסטב מאהלר (Gustav Mahler) (קטע ה-"Urlicht") בשנות ה-60. הופעתו הציבורית הידועה הראשונה בניצוח התרחשה בשנת 1939 כשהיה בן שש, בזמן שהופיע כפסנתרן בקונצרט עבור ה-"Business Men's Bible Class" באוקסברידג'. עד 1957 הוא הופיע כמנצח עבור תוכנית הטלוויזיה של ה-CBC "Chrysler Festival", שבה שיתף פעולה עם מורין פורסטר. באותה שנה הוא גם חבר לתזמורת ה-CBC ונקובר כמנצח בשידור רדיו של סימפוניה מס' 1 של מוצרט וסימפוניה מס' 4 ("הטרגית") של שוברט.

בשנת 1958, גולד כתב לגולשמן על "פרישתו הזמנית" מניצוח, ככל הנראה כתוצאה מהמאמץ השרירי הבלתי צפוי שיצר. גולד מצא את עצמו "משותק למעשה" לאחר הופעות הניצוח שלו ולא מסוגל לנגן כראוי בפסנתר. ובכל זאת, גם בגיל 26, גולד המשיך להרהר בפרישה כסולן פסנתר והקדשת עצמו כליל לניצוח. מיד לפני מותו, הוא סיים תוכניות להופיע כמנצח של קונצ'רטו לפסנתר מס' 2 של בטהובן בשנת 1982 ובהקלטות של הפתיחה "הברידיים" של מנדלסון והפתיחה "קוריולן" של בטהובן בשנת 1983. הקלטתו האחרונה כמנצח הייתה של "אידיליה של זיגפריד" של ואגנר בתזמור המוזיקה הקאמרית המקורי שלה. הוא התכוון להעביר את שנותיו המאוחרות בניצוח, כתיבה על מוזיקה והלחנה תוך רדיפה אחר "אורח חיים ניאו-תורואני" אידילי באזור הכפרי.