מרתה ארחריץ'
מרתה ארחריץ' (בספרדית: Martha Argerich; נולדה ב-5 ביוני 1941) היא פסנתרנית קונצרטים קלאסית ארגנטינאית. היא נחשבת במידה רחבה לאחת מגדולי הפסנתרנים החיים כיום.
ארחריץ', שנולדה וגדלה בבואנוס איירס, הופיעה בקונצרט הבכורה שלה בגיל שמונה בטרם המשיכה בהכשרתה המוזיקלית באירופה. בגיל שש-עשרה, זכתה בתחרות הבינלאומית למוזיקה בז'נבה ובתחרות הבינלאומית על שם פרוצ'ו בוזוני, והקריירה הבינלאומית שלה נסקה לאחר זכייתה בתחרות הפסנתר הבינלאומית ע"ש שופן בשנת 1965. מאז שנות ה-80 של המאה ה-20 היא מעדיפה הופעות משותפות, ומופיעה לעיתים קרובות עם אמנים דוגמת נלסון פריירה, מישה מייסקי וגידון קרמר. ארחריץ' ידועה במיוחד בפרשנויות שלה ליצירות של מלחינים כגון שופן, ראוול, ליסט, פרוקופייב ושומאן.
חיים מוקדמים וחינוך
ארחריץ' נולדה בבואנוס איירס. אבותיה מצד אביה הגיעו מקטלוניה והתיישבו בבואנוס איירס מאז המאה ה-18. סביה מצד אמה היו מהגרים יהודים מהאימפריה הרוסית שהתיישבו בקולוניה וילה קלרה שבפרובינציית אנטרה ריוס בארגנטינה, אחת המושבות שהקים הברון הירש והאגודה להתיישבות יהודים.
ארחריץ' החלה את לימודיה בגן הילדים בגיל שלוש לערך, שם הייתה הילדה הצעירה ביותר. ילד בן חמש, שהיה חבר שלה, הקניט אותה שהיא לא תוכל לנגן בפסנתר, וארחריץ' הגיבה בנגינת יצירה באופן מושלם לפי שמיעה. היא החלה ללמוד פסנתר בגיל שלוש. בגיל חמש, החלה ללמוד אצל וינצ'נצו סקאראמוצה, שהדגיש ליריות ורגש.
ארחריץ' הופיעה בקונצרט הראשון שלה ב-1949 בגיל שמונה. שש שנים לאחר מכן, משפחתה עברה לאירופה. ארחריץ' למדה אצל פרידריך גולדה באוסטריה, אותו תיארה כאחד מהמשפיעים העיקריים עליה. מאוחר יותר למדה אצל סטפן אסקנזי ומריה קורצ'ו.
ארחריץ' למדה גם אצל מדלן ליפאטי (אלמנתו של דינו ליפאטי), אבי סימון וניקיטה מגאלוב. בשנת 1957, בהיותה בת שש-עשרה, זכתה הן בתחרות הבינלאומית ע"ש פרוצ'ו בוזוני והן בתחרות הבינלאומית למוזיקה בז'נבה.
בעקבות הצלחה זו חוותה ארחריץ' משבר אישי ואמנותי. לאחר ניסיון ללמוד אצל הפסנתרן האיטלקי ארתורו בנדטי מיכלאנג'לי, שנתן לה ארבעה שיעורים בלבד במשך 18 חודשים, היא נסעה לניו יורק במטרה ללמוד אצל ולדימיר הורוביץ. במשך שלוש שנים חדלה ארחריץ' לנגן בפסנתר ושקלה לפתוח בקריירה של מזכירה או רופאה. היא זקפה לזכותה של אני אסקנזי, אשתו של סטפן אסקנזי, את העידוד שקיבלה לשוב לפסנתר.
קריירה מקצועית
קריירת הנגינה של ארחריץ' החלה בארגנטינה. בשנת 1949 היא ביצעה את הקונצ'רטו הראשון שלה בגיל שמונה באודיטוריו רדיו אל מונדו בבואנוס איירס שבארגנטינה, כשהיא מנגנת את הקונצ'רטו לפסנתר מס' 1 של בטהובן ואת הקונצ'רטו לפסנתר מס' 20 של מוצרט בשנה שלאחר מכן, תחת ניצוחו של סקאראמוצה. שני הקונצרטים שודרו ברדיו הלאומי של ארגנטינה. ארחריץ' נתנה קונצרטים נוספים כחלק מסדרת קונצרטים ברדיו לסולנים והופיעה בסדרה שהציגה את הסונאטות לפסנתר של בטהובן.
בשנת 1952, ערכה את הופעת הבכורה שלה בתיאטרון קולון בבואנוס איירס, בביצוע הקונצ'רטו לפסנתר בלה מינור של שומאן עם הפילהרמונית של בואנוס איירס תחת שרביטו של וושינגטון קסטרו. בגיל אחת עשרה, יצאה ארחריץ' לסיבוב הופעות ברחבי המדינה פעמיים.
בשנת 1960 ביצעה ארחריץ' את הקלטתה המסחרית הראשונה, שכללה יצירות מאת שופן, ברהמס, ראוול, פרוקופייב וליסט. ההקלטה זכתה לשבחי הביקורת עם צאתה ב-1961. מאז הקליטה יצירות מאת מלחינים הכוללים את חינסטרה, רחמנינוב ושומאן, שלגביו היא מתארת הרגשת חיבור מיוחד.
היא זכתה לתשומת לב בינלאומית כשזכתה בתחרות הפסנתר הבינלאומית השביעית ע"ש שופן בוורשה בשנת 1965, בגיל 24. ב-16 בינואר 1966 ערכה את הופעת הבכורה האמריקאית שלה באולם הפילהרמונית במרכז לינקולן, בביצוע יצירת שומאן אופוס 17, הסונאטה מס' 7 של פרוקופייב ויצירות שונות של שופן.
ארחריץ' ציינה לעיתים קרובות בראיונות שהיא חשה "בודדה" על הבמה במהלך הופעות סולו. מאז שנות ה-80 של המאה ה-20 היא העלתה מעט הופעות סולו, והתרכזה במקום זאת בקונצ'רטו ובמוזיקה קאמרית, ובשיתוף פעולה עם נגנים בסונאטות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ארחריץ' קידמה גם פסנתרנים צעירים דרך הפסטיבל השנתי שלה ודרך הופעותיה כחברת חבר שופטים בתחרויות בינלאומיות. היא תמכה במספר אמנים, בהם גבריאלה מונטרו, מאוריסיו ואלינה, סרחיו טיימפו, רוברטו קרנוואלה, גבריאלה בלדוצ'י וכריסטופר פאלזון.
ארחריץ' מכהנת כנשיאת האקדמיה הבינלאומית לפסנתר באגם קומו ומופיעה מדי שנה בפסטיבל לוגאנו. היא גם הקימה וכיהנה כמנהלת כללית של פסטיבל המוזיקה ומפגשים ע"ש ארחריץ' בבפו שביפן, מאז 1996.
אף שהיא שומרת על חייה הפרטיים, ארחריץ' תוארה כאחת הפסנתרניות העכשוויות הגדולות ביותר. בהתבסס על סקר של 100 פסנתרנים מקצועיים, מגזין המוזיקה של ה-BBC דירג את ארחריץ' בין 21 הפסנתרנים הטובים בכל הזמנים. מגזין גרמופון כלל את ארחריץ' ברשימת 50 הפסנתרנים הטובים ביותר בהקלטות על הקלטתה לקונצ'רטי לפסנתר מס' 1 ו-2 של שופן עם התזמורת הסימפונית של מונטריאול בניצוח שארל דיטואה (וורנר קלאסיקס).
חיים אישיים
נישואיה הראשונים של ארחריץ' היו למלחין והמנצח רוברט צ'ן (בסינית: 陈亮声; פין-יין: Chén Liàngshēng), עמו נולדה לה בתה הבכורה (נגנית הוויולה לידה צ'ן-ארחריץ'). הנישואים התפרקו לאחר מספר חודשים בשנת 1964. מ-1969 עד 1973 הייתה ארחריץ' נשואה למנצח השווייצרי שארל דיטואה, עמו נולדה לה בתה השנייה, אנני דיטואה. לאחר שנפרדו ב-1973 המשיכו ארחריץ' ודיטואה לשתף פעולה. בשנות ה-70 של המאה ה-20 ניהלה ארחריץ' מערכת יחסים עם הפסנתרן האמריקאי סטיבן קובסביץ', עמו נולדה בתה השלישית, סטפני. אף שהם ביצעו הקלטות מעטות יחד במהלך מערכת היחסים שלהם, ארחריץ' וקובסביץ' המשיכו להופיע יחד גם במאה ה-21. סטפני ארחריץ' הסבירה בסרטה "ארחריץ' – בת דמים" (Argerich – Bloody Daughter) שמכיוון שהוריה לא היו נשואים, הם הטילו מטבע כדי לקבוע את שם בתם וארחריץ' ניצחה בהטלה. ארחריץ' גידלה את ילדיה בדרך שאנני דיטואה תיארה כ"בוהמיינית". היא העדיפה שילדיה יישארו בבית במקום ללכת לבית הספר. היא אירחה בקביעות מוזיקאים צעירים בביתה והתאמנה לתוך הלילה. במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20 ניהלה ארחריץ' מערכת יחסים עם הפסנתרן הצרפתי מישל ברוף.
ארחריץ' היא רב-לשונית הדוברת ספרדית, צרפתית, איטלקית, גרמנית, אנגלית ופורטוגזית. אף ששפת האם שלה היא ספרדית, היא גידלה את ילדיה כשהם דוברים צרפתית. היא התגוררה בארגנטינה, בלגיה, שווייץ וצרפת, ומחזיקה באזרחות שווייצרית וארגנטינאית.
ארחריץ' מעולם לא הייתה קשורה למפלגה פוליטית. היא הצהירה בראיון ב-2019 שהיא מתנגדת בתוקף לעונש מוות ומעריצה את הפוליטיקאי הצרפתי רובר באדנטר, שחוקק את ביטול עונש המוות בצרפת. חברה, הפסנתרן דניאל בארנבוים, הצהיר כי כשפנה לנשיא ארגנטינה מאוריסיו מאקרי ב-2016 כדי לבקש ממנו לקלוט פליטים סוריים במדינה, הדבר נעשה גם בשמה של ארחריץ'.
בשנת 1990 אובחנה ארחריץ' כחולה במלנומה. לאחר טיפול הסרטן נכנס להפוגה, אך הוא חזר בשנת 1995 ושלח גרורות לריאות, ללבלב, לכבד, למוח ולבלוטות הלימפה. בעקבות טיפול ניסיוני במכון ג'ון ויין לחקר הסרטן בסנטה מוניקה שפותח על ידי האונקולוג דונלד מורטון, הסרטן של ארחריץ' נכנס שוב להפוגה. בהוקרה, קיימה ארחריץ' רסיטל בקרנגי הול לטובת המכון. נכון לשנת 2023 נותרה ארחריץ' ללא סרטן. באוגוסט 2023 נאלצה לבטל מספר קונצרטים בגרמניה ובשווייץ בשל מחלה שלא פורסמה. נכון לשנת 2026 היא יצאה למסע הופעות מלא, עם הופעות ברחבי אירופה ומעבר לה.
מדיה
בשנת 2002 הוציא הבמאי ז'ורז' גאשו את "מרתה ארחריץ': שיחות לילה" (Martha Argerich: Conversation nocturne), סרט תיעודי על ארחריץ'. סטפני ארחריץ' בלגויביץ', תוך שימוש בסרטים שצילמה מילדותה, ביימה סרט תיעודי בשנת 2012 על אמה בשם "בת דמים".
בספטמבר 2025 הופיע ראיון עם ארחריץ' בפודקאסט היוטיוב "פורטיסימו", בהנחיית הפסנתרנים השווייצרים הצעירים לוקאס צ'יצ'ה ודייוויד צ'ן ארחריץ', נכדה של ארחריץ'.
פרסים
תחרות הפסנתר הבינלאומית ע"ש פרוצ'ו בוזוני: פרס ראשון (1957)
- תחרות בינלאומית למוזיקה בז'נבה: פרס ראשון (1957)
- תחרות הפסנתר הבינלאומית השביעית ע"ש שופן: פרס ראשון (1965)
- פרס קונקס יהלום (1999) כמוזיקאית הקלאסית החשובה ביותר של העשור בארגנטינה
- פרס גראמי לביצוע הסולו האינסטרומנטלי הטוב ביותר (עם תזמורת): שארל דיטואה (מנצח), מרתה ארחריץ' והתזמורת הסימפונית של מונטריאול עבור פרוקופייב: קונצ'רטי לפסנתר מס' 1 ו-3 / בארטוק: קונצ'רטו לפסנתר מס' 3 (2000)
- פרס גראמי לביצוע המוזיקה הקאמרית הטוב ביותר: מרתה ארחריץ' ומיכאיל פלטניוב עבור פרוקופייב (עיבוד פלטניוב): סוויטת סינדרלה לשני פסנתרים / ראוול: אמא אווזה (2005)
- מסדר השמש העולה, קרני זהב עם רוזטה (2005) יפן
- פרס גראמי לביצוע הסולו האינסטרומנטלי הטוב ביותר (עם תזמורת): קלאודיו אבאדו (מנצח), מרתה ארחריץ' ותזמורת מאהלר הקאמרית עבור בטהובן: קונצ'רטי לפסנתר מס' 2 ו-3 (2006)
- נבחרה להיכל התהילה של מגזין גרמופון (2012)
- זוכת פרס מרכז קנדי (2016)
- זוכת עיטור מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית (2018)
- זוכת מסדר לגיון הכבוד הלאומי (2023)
- זוכת המסדר הלאומי לשירות נאמן מטעם נשיאות רומניה (2025)
- אסטרואיד חגורה מרכזית 56067 ארחריץ' נקרא על שמה על ידי האיגוד האסטרונומי הבינלאומי (2025)