מרתה גרהם

מרתה גרהם

מרתה גרהם (Martha Graham; 11 במאי 1894 – 1 באפריל 1991) הייתה רקדנית מודרנית, מורה וכוריאוגרפית אמריקאית, האחראית ליצירת טכניקת גרהם (Graham technique).

גרהם רקדה ולימדה במשך למעלה משבעים שנה. היא הייתה הרקדנית הראשונה שהופיעה בבית הלבן, נסעה לחו"ל כשגרירה תרבותית, וקיבלה את העיטור האזרחי הגבוה ביותר של ארצות הברית: מדליית החירות הנשיאותית עם ציון לשבח. במהלך חייה קיבלה הוקרות שונות, בהן מפתח העיר פריז ומסדר הכתר היקר של יפן.

חיים מוקדמים

גרהם נולדה בעיר אלגני (Allegheny City), שהפכה לימים לחלק מפיטסבורג, פנסילבניה, בשנת 1894. אביה, ג'ורג' גרהם, היה "מומחה למחלות נפש" (alienist), העוסק בצורה מוקדמת של פסיכיאטריה. משפחת גרהם הייתה פרסביטריאנית. אביה היה אמריקאי דור שלישי ממוצא אירי. אמה של גרהם, ג'יין בירס, הייתה אמריקאית דור שני ממוצא אירי, סקוטי-אירי ואנגלי, שטענה כי היא צאצאית דור עשירי של מיילס סטנדיש (Myles Standish). בעוד שהוריה סיפקו לה סביבה נוחה בצעירותה, זו לא הייתה סביבה שעודדה ריקוד.

משפחת גרהם עברה לסנטה מריה, קליפורניה, כאשר מרתה הייתה בת 14. בשנת 1911 צפתה במופע המחול הראשון בחייה, שבו הופיעה רות סנט דניס (Ruth St. Denis) בבית האופרה מייסון בלוס אנג'לס. באמצע שנות ה-1910 החלה מרתה גרהם את לימודיה בבית הספר החדש למחול ואמנויות נלוות דנישון (Denishawn School of Dancing and Related Arts), שייסדו רות סנט דניס וטד שון (Ted Shawn), בו נשארה עד 1923. בשנת 1922 ביצעה גרהם את אחד מריקודי מצרים של שון יחד עם ליליאן פאוול (Lillian Powell) בסרט אילם קצר של הוגו ריזנפלד (Hugo Riesenfeld), שניסה לסנכרן שגרת מחול על הסרט עם תזמורת חיה ומנצח על המסך.

קריירה

גרהם עזבה את מוסד דנישון בשנת 1923 כדי להפוך לרקדנית מובילה במופע הרוי יוניברסיטי גריניץ' וילג' פוליז (Greenwich Village Follies) במשך שנתיים.

בשנת 1925 הועסקה גרהם בבית הספר למוזיקה איסטמן (Eastman School of Music), שם ראובן ממיוליאן (Rouben Mamoulian) עמד בראש בית הספר לדרמה. בין הופעות אחרות, יצרו ממיוליאן וגרהם יחד סרט קצר דו-צבעי בשם "חליל קרישנה" (The Flute of Krishna), בהשתתפות סטודנטים מאיסטמן. ממיוליאן עזב את איסטמן זמן קצר לאחר מכן, וגרהם בחרה לעזוב גם היא, אף שהתבקשה להישאר.

בשנת 1926 הוקם מרכז מרתה גרהם למחול עכשווי (Martha Graham Center of Contemporary Dance) בסטודיו קטן באפר איסט סייד של ניו יורק. ב-18 באפריל של אותה שנה ערכה גרהם את מופע היחיד העצמאי הראשון שלה, שכלל 18 סולואים ושלישיות קצרים לכוריאוגרפיה שלה. הופעה זו התקיימה בתיאטרון רחוב 48 במנהטן. מאוחר יותר אמרה על הקונצרט: "כל מה שעשיתי הושפע מדנישון". ב-28 בנובמבר 1926 קיימו גרהם וחברי להקתה רסיטל מחול בתיאטרון קלו (Klaw Theatre) בניו יורק. בתקופה זו החלה בשיתוף פעולה ממושך עם הצלם הפיקטוריאליסט היפני-אמריקאי סואיצ'י סונאמי (Soichi Sunami). גרהם הייתה בסגל המורים של בית הספר לתיאטרון נייבורהוד פלייהאוס (Neighborhood Playhouse School of the Theatre) כשנפתח ב-1928.

אחת מתלמידותיה של גרהם הייתה היורשת בת שבע דה רוטשילד (Bethsabée de Rothschild), עמה הפכה לחברה קרובה. כאשר עברה רוטשילד לישראל והקימה את להקת מחול בת-שבע ב-1965, הפכה גרהם למנהלת הראשונה של הלהקה.

הטכניקה של גרהם הציגה עיקרון הידוע בשם "התכווצות והרפיה" (contraction and release) במחול מודרני, שנגזר מתפיסה מסוגננת של נשימה.

במסגרת המשחקים האולימפיים בברלין ב-1936, רצתה ממשלת גרמניה לכלול מחול בתחרויות האמנות שהתקיימו במהלך האולימפיאדה, אירוע שכלל בעבר אדריכלות, פיסול, ציור, מוזיקה וספרות. על אף שיוזף גבלס, שר התעמולה של הרייך, לא העריך את אמנות המחול המודרני ושינה את המחול בגרמניה מאוונגרד למסורתי, הוא ואדולף היטלר עדיין הסכימו להזמין את גרהם לייצג את ארצות הברית. עם זאת, ארצות הברית לא יוצגה בתחרויות האמנות מכיוון שגרהם סירבה להזמנה באומרה:

> יהיה לי בלתי אפשרי לרקוד בגרמניה בזמן הזה. אמנים רבים שאני מכבדת ומעריצה נרדפו, נשללה מהם הזכות לעבוד מסיבות מגוחכות ולא מספקות, כך שאני רואה את זה כבלתי אפשרי להזדהות, על ידי קבלת ההזמנה, עם המשטר שהפך דברים כאלה לאפשריים. בנוסף, חלק מחברי להקת הקונצרטים שלי לא היו מתקבלים בברכה בגרמניה.

גבלס עצמו כתב לה מכתב המבטיח לה שהרקדנים היהודים שלה "יקבלו חסינות מלאה". גרהם דחתה בכל זאת את ההזמנה.

מעוררת על ידי אירועי המשחקים האולימפיים ב-1936 והתעמולה ששמעה ברדיו ממדינות הציר, יצרה גרהם את "מסמך אמריקאי" (American Document) בשנת 1938. הריקוד הביע אידיאלים אמריקאיים ודמוקרטיה, שכן גרהם הבינה שזה יכול להעצים גברים ולעורר אותם להילחם באידיאולוגיות פאשיסטיות ונאציות. "מסמך אמריקאי" הסתיים כהצהרה פטריוטית המתמקדת בזכויות ועוולות התקופה, המייצגת את העם האמריקאי, כולל המורשת האינדיאנית שלו והעבדות. במהלך המופע הוקראו קטעים מהכרזת העצמאות של ארצות הברית, נאום גטיסברג של לינקולן והצהרת האמנציפציה. אלו היו קטעים שהדגישו את האידיאלים האמריקאיים וייצגו את מה שהפך את העם האמריקאי לאמריקאי. עבור גרהם, ריקוד היה צריך "לחשוף מאפיינים לאומיים מסוימים מכיוון שללא מאפיינים אלה לריקוד לא יהיה תוקף, לא שורשים, לא קשר ישיר לחיים".

בשנת 1938 הזמינה משפחת רוזוולט את גרהם לרקוד בבית הלבן, ובכך הפכה לרקדנית הראשונה שהופיעה שם. באותה שנה הפך אריק הוקינס (Erick Hawkins) לגבר הראשון שרקד עם להקתה. הוא הצטרף רשמית ללהקה בשנה שלאחר מכן, ורקד בתפקידים גבריים ראשיים במספר מיצירותיה של גרהם. הם נישאו ביולי 1948 לאחר הבכורה בניו יורק של "מסע לילה" (Night Journey). הוא עזב את להקתה ב-1951 והם התגרשו ב-1954.

ב-1 באפריל 1958 הציגה להקת המחול של מרתה גרהם את הבכורה לבלט "קליטמנסטרה" (Clytemnestra), שהפך להצלחה. עם מוזיקה מאת המלחין יליד מצרים חלים אל-דבח (Halim El-Dabh), בלט זה היה יצירה רחבת היקף והיצירה היחידה באורך מלא בקריירה של גרהם. גרהם כוריאוגרפה ורקדה בתפקיד הראשי, כשהיא מבלה כמעט את כל משך ההופעה על הבמה. הבלט מספר את סיפורה של המלכה קליטמנסטרה, הנשואה למלך אגממנון. אגממנון מקריב את בתם איפיגניה על מוקד, כמנחה לאלים כדי להבטיח רוחות הוגנות לטרויה, שם משתוללת מלחמת טרויה. עם שובו של אגממנון לאחר 10 שנים, קליטמנסטרה הורגת את אגממנון כדי לנקום את רצח איפיגניה. קליטמנסטרה נרצחת אז על ידי בנה, אורסטס, והקהל חווה את קליטמנסטרה בעולם הבא. הבלט הוצג בהופעות מוגבלות בתיאטרון רחוב 54 בברודוויי, בניצוחו של רוברט אירווינג, עם קטעי שירה של רוזליה מרסקה (Rosalia Maresca) ורונלד הולגייט (Ronald Holgate).

גרהם שיתפה פעולה עם מלחינים רבים, בהם אהרן קופלנד (Aaron Copland) ב-"אביב אפלצ'י" (Appalachian Spring), לואי הורסט (Louis Horst), סמואל ברבר (Samuel Barber), ויליאם שומאן (William Schuman), קרלוס סורינאץ' (Carlos Surinach), נורמן דלו ג'ויו (Norman Dello Joio) וג'אן קרלו מנוטי (Gian Carlo Menotti). אמה של גרהם מתה בסנטה ברברה ב-1958. חברה הוותיק ביותר ושותפה המוזיקלי לואי הורסט מת ב-1964. היא אמרה על הורסט: "הסימפתיה וההבנה שלו, אבל בעיקר האמונה שלו, נתנו לי נוף לנוע בו. בלעדיו, בוודאי הייתי הולכת לאיבוד."

גרהם התנגדה לבקשות להקליט את ריקודיה כי האמינה שמופעי במה צריכים להחוות רק בשידור חי. היו כמה חריגים בולטים. למשל, בנוסף לשיתוף הפעולה שלה עם סונאמי בשנות ה-20, היא עבדה גם על בסיס מוגבל עם צלמי הסטילס אימוג'ן קנינגהם (Imogen Cunningham) בשנות ה-30 וברברה מורגן (Barbara Morgan) בשנות ה-40. גרהם ראתה בתצלומים של פיליפ הלסמן (Philippe Halsman) ל-"Dark Meadow" את התיעוד הצילומי המלא ביותר של כל ריקוד שלה. הלסמן צילם בשנות ה-40 גם את "מכתב לעולם" (Letter to the World), "מערת הלב" (Cave of the Heart), "מסע לילה" ו-"כל נשמה היא קרקס" (Every Soul is a Circus). בשנים מאוחרות יותר השתנתה דעתה. בשנת 1952 אפשרה גרהם הקלטה של פגישתה וחילופי התרבות שלה עם הסופרת, הפעילה והמרצה חירשת-עיוורת המפורסמת הלן קלר (Helen Keller), שהפכה לחברה קרובה ותומכת לאחר ביקור באחת החזרות של להקתה. גרהם קיבלה השראה מההנאה של קלר מהמחול והפרשנות שלה אליו, תוך שימוש בגופה כדי להרגיש את הרטט של התופים ושל כפות הרגליים והתנועה המזיזה את האוויר סביבה.

בביוגרפיה שלה "מרתה", אגנס דה מיל (Agnes de Mille) מציינת את הופעתה האחרונה של גרהם ככזו שהתרחשה בערב ה-25 במאי 1968, ב-"זמן של שלג" (Time of Snow). אך ב-"חיי רקדן", הביוגרף ראסל פרידמן (Russell Freedman) מציין את שנת הופעתה האחרונה של גרהם כ-1969. באוטוביוגרפיה שלה משנת 1991, "זיכרון דם" (Blood Memory), גרהם עצמה מציינת את הופעתה האחרונה בהופעתה ב-1970 ב-"תהלוכת נשרים" (Cortege of Eagles), כשהייתה בת 76. הכוריאוגרפיות של גרהם משתרעות על פני 181 יצירות.

פרישה ושנים מאוחרות

בשנים שלאחר עזיבתה את הבמה, שקעה גרהם בדיכאון עמוק, שהוזן ממבטים מהכנפיים על רקדנים צעירים המבצעים רבים מהריקודים שכוריאוגרפה עבור עצמה ועבור בעלה לשעבר. בריאותה של גרהם הידרדרה במהירות כשהשתמשה לרעה באלכוהול כדי להקהות את הכאב שלה. ב-"זיכרון דם" היא כתבה:

> רק שנים לאחר שויתרתי על בלט יכולתי לסבול לראות מישהו אחר רוקד אותו. אני מאמינה בלא להסתכל אף פעם לאחור, לא להתמכר לנוסטלגיה או להעלות זיכרונות. ובכל זאת, איך אפשר להימנע מכך כשמסתכלים על הבמה ורואים רקדנית מאופרת כדי להיראות כמו שאת נראית לפני שלושים שנה, רוקדת בלט שיצרת עם מישהו שהיית אז מאוהבת בו עמוקות, בעלך? אני חושבת שזה מעגל גיהינום שדנטה השמיט. [כשחדלתי לרקוד] איבדתי את רצון החיים שלי. נשארתי בבית לבד, אכלתי מעט מדי, שתיתי יותר מדי והתייסרתי. הפנים שלי נהרסו, ואנשים אומרים שנראיתי מוזר, דבר שהסכמתי איתו. לבסוף המערכת שלי פשוט נכנעה. הייתי בבית החולים זמן רב, חלק גדול ממנו בתרדמת.

גרהם לא רק שרדה את שהותה בבית החולים, אלא התאוששה. בשנת 1972 הפסיקה לשתות, חזרה לסטודיו שלה, ארגנה מחדש את להקתה והמשיכה לכוריאוגרף עשרה בלטות חדשים וחידושים רבים. הבלט האחרון שהשלימה היה "Maple Leaf Rag" משנת 1990.

מוות

גרהם כוריאוגרפה עד מותה בניו יורק מדלקת ריאות ב-1991, בגיל 96. רגע לפני שחלתה בדלקת ריאות, סיימה את הטיוטה האחרונה של האוטוביוגרפיה שלה, "זיכרון דם", שפורסמה לאחר מותה בסתיו 1991. היא נשרפה, ואפרה פוזר מעל הרי סאנגרה דה כריסטו (Sangre de Cristo Mountains) בצפון ניו מקסיקו.

השפעה ומורשת

גרהם כונתה לעיתים "פיקאסו של המחול", בכך שניתן לראות את חשיבותה והשפעתה על המחול המודרני כשוות ערך למה שהיה פבלו פיקאסו (Pablo Picasso) לאמנויות החזותיות המודרניות. השפעתה הושוותה גם להשפעתו של סטרווינסקי (Stravinsky) על המוזיקה ופרנק לויד רייט (Frank Lloyd Wright) על האדריכלות.

נאמר על גרהם שהיא זו שהביאה את המחול למאה ה-20. בזכות עבודתם של עוזריה, לינדה הודס (Linda Hodes), פרל לאנג (Pearl Lang), דיאן גריי (Diane Gray), יוריקו (Yuriko) ואחרים, חלק ניכר מעבודתה והטכניקה של גרהם נשמרו. הם הקליטו ראיונות עם גרהם המתארים את כל הטכניקה שלה וסרטוני וידאו של הופעותיה. גלן טטלי (Glen Tetley) אמר לאגנס דה מיל: "הדבר הנפלא במרתה בימיה הטובים היה נדיבותה. כל כך הרבה אנשים גנבו את אוצר המילים האישי הייחודי של מרתה, במודע או שלא במודע, וביצעו אותו בקונצרטים. מעולם לא שמעתי את מרתה אומרת, 'פלוני השתמש בכוריאוגרפיה שלי'." תנועה שלמה נוצרה על ידה שחוללה מהפכה בעולם המחול ויצרה את מה שידוע כיום כמחול מודרני. כיום, רקדנים בכל רחבי העולם לומדים ומבצעים מחול מודרני. כוריאוגרפים ורקדנים מקצועיים מחפשים אצלה השראה.

אגנס דה מיל אמרה:

> הדבר הגדול ביותר ש[גרהם] אמרה לי אי פעם היה ב-1943 אחרי הבכורה של "אוקלהומה!", כשהייתה לי פתאום הצלחה בלתי צפויה וראוותנית ליצירה שחשבתי שהיא רק טובה למדי, אחרי שנים של הזנחה ליצירה שחשבתי שהיא מצוינת. הייתי מבולבלת ודואגת שכל סולם הערכים שלי אינו אמין. דיברתי עם מרתה. אני זוכרת את השיחה היטב. זה היה במסעדת שראפטס (Schrafft's) על גזוז. התוודעתי לכך שיש לי תשוקה בוערת להיות מצוינת, אבל אין לי אמונה שאני יכולה להיות כזו. מרתה אמרה לי, בשקט רב: "יש חיוניות, כוח חיים, אנרגיה, התעוררות שמתורגמים דרכך לפעולה, ומכיוון שיש רק אחת כמוך בכל הזמן, הביטוי הזה הוא ייחודי. ואם תחסמי אותו, הוא לעולם לא יתקיים דרך אף מדיום אחר והוא יאבד. העולם לא יזכה בו. זה לא העסק שלך לקבוע כמה טוב זה או כמה ערך יש לזה או איך זה בהשוואה לביטויים אחרים. זה העסק שלך לשמור על זה שלך בבירור ובאופן ישיר, לשמור על הערוץ פתוח. את אפילו לא צריכה להאמין בעצמך או בעבודה שלך. את צריכה לשמור על עצמך פתוחה ומודעת לדחפים שמניעים אותך. שמרי על הערוץ פתוח... אף אמן אינו מרוצה. [יש] אי-שביעות רצון אלוהית מוזרה, אי-שקט מבורך שמשאיר אותנו צועדים והופך אותנו לחיים יותר מהאחרים."

כדי לחגוג את מה שהיה יכול להיות יום הולדתה ה-117 ב-11 במאי 2011, הלוגו של גוגל ליום אחד הוחלף לכזה המוקדש לחייה ומורשתה של גרהם.

בשנת 2013, סרטי המחול שלה נבחרו לשימור במרשם הסרטים הלאומי (National Film Registry) על ידי בעל המרשם, ספריית הקונגרס. ארבעת הסרטים שנבחרו במיוחד מצוינים יחד להלן בסעיף הכוריאוגרפיה.

בשנת 2019 יצר המגזין "טיים" (Time) 89 שערים חדשים כדי לחגוג את נשות השנה החל מ-1920; הוא בחר בגרהם לשנת 1930.

בשנת 2021 גילמה השחקנית מרי בת' פיל (Mary Beth Peil) את גרהם בסדרה של נטפליקס "האלסטון" (Halston).

להקת המחול של מרתה גרהם

להקת המחול של מרתה גרהם היא להקת המחול העתיקה ביותר באמריקה, שנוסדה ב-1926. היא עזרה לפתח רקדנים וכוריאוגרפים מפורסמים רבים של המאות ה-20 וה-21, כולל אריק הוקינס, אנה סוקולוב (Anna Sokolow), מרס קנינגהם (Merce Cunningham), לילה יורק (Lila York) ופול טיילור (Paul Taylor). היא ממשיכה להופיע, כולל במרכז לאמנויות הבמה סרטוגה (Saratoga Performing Arts Center) ביוני 2008. הלהקה הופיעה גם ב-2007 במוזיאון לאמנות עכשווית בשיקגו, עם תוכנית שכללה את: "אביב אפלצ'י", "גן עוין" (Embattled Garden), "שליחות למבוך" (Errand into the Maze) ו-"אמריקאי מקורי" (American Original).

בין הרקדנים שעברו בלהקתה ב-1978 הייתה הזמרת מדונה (Madonna), כמה שנים לפני שהתפרסמה. הזמרת, שמעריצה מאוד את גרהם, קיבלה ממנה את הכינוי "מאדאם איקס" (Madame X), שיהיה שמו של אלבום האולפן ה-14 שלה ב-2019.

### רקדנים מוקדמים

הרקדניות המקוריות של גרהם כללו את בסי שונברג (Bessie Schonberg), אוולין סבין (Evelyn Sabin), מרתה היל (Martha Hill), גרטרוד שור (Gertrude Shurr), אנה סוקולוב, נלה פישר (Nelle Fisher), דורותי בירד (Dorothy Bird), בוני בירד (Bonnie Bird), סופי מאסלו (Sophie Maslow), מיי אודונל (May O'Donnell), ג'יין דאדלי (Jane Dudley), אניטה אלבארז (Anita Alvarez), פרל לאנג ומרג'ורי ג'י מאזיה (Marjorie G. Mazia). קבוצה שנייה כללה את יוריקו, אתל באטלר (Ethel Butler), אתל וינטר (Ethel Winter), ג'ין ארדמן (Jean Erdman), פטרישיה בירץ' (Patricia Birch), נינה פונארוף (Nina Fonaroff), מאט טורני (Matt Turney), מרי הינקסון (Mary Hinkson). קבוצת הרקדנים הגברים הורכבה מאריק הוקינס, מרס קנינגהם, דייוויד קמפבל (David Campbell), ג'ון באטלר (John Butler), רוברט כהן (Robert Cohan), סטיוארט הודס (Stuart Hodes), גלן טטלי, ברטראם רוס (Bertram Ross), פול טיילור, דונלד מקיילי (Donald McKayle), מארק ריידר (Mark Ryder) וויליאם קרטר (William Carter).

עיטורים

במהלך הקריירה שלה, הוענקה לגרהם מלגת גוגנהיים (Guggenheim Fellowship) בכוריאוגרפיה שלוש פעמים - אחת ב-1932, אחת ב-1943 ואחת ב-1944.

בשנת 1957 נבחרה גרהם לעמיתה באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים. בשנת 1976 הוענקה לה מדליית החירות הנשיאותית על ידי הנשיא ג'רלד פורד (הגברת הראשונה בטי פורד למדה אצל גרהם בצעירותה). פורד הכריז עליה כ-"אוצר לאומי".

גרהם הייתה הזוכה הראשונה בפרס סמואל ה. סקריפס/פסטיבל המחול האמריקאי (Samuel H. Scripps/American Dance Festival Award) למפעל חיים במחול מודרני ב-1981, שהוענק לה על ידי בטי פורד.

בשנת 1984 הוענק לגרהם מסדר הכבוד הצרפתי הגבוה ביותר, לגיון הכבוד, על ידי שר התרבות דאז ג'אק לאנג (Jack Lang).

גרהם נכנסה להיכל התהילה של המוזיאון הלאומי למחול ע"ש מר וגברת קורנליוס ונדרבילט ויטני (Mr. & Mrs. Cornelius Vanderbilt Whitney Hall of Fame) ב-1987.

בשנת 1990 העניקה מועצת מעצבי האופנה של אמריקה לגרהם את פרס מפעל החיים ע"ש ג'פרי בין (Geoffrey Beene Lifetime Achievement Award).

בשנת 1998 גרהם הוכתרה לאחר מותה כ-"רקדנית המאה" על ידי מגזין "טיים", ואחת מ-"אייקוני המאה" הנשיים על ידי "פיפל" (People).

בשנת 2015 היא הוכנסה לאחר מותה להיכל התהילה הלאומי לנשים (National Women's Hall of Fame).

ב-11 במאי 2020, ביום שבו היה אמור להיות יום הולדתה ה-126 של גרהם, הודיעה הספרייה הציבורית של ניו יורק לאמנויות הבמה (New York Public Library for the Performing Arts) כי רכשה את הארכיונים של גרהם עבור חטיבת המחול ע"ש ג'רום רובינס (Jerome Robbins Dance Division). הארכיון מורכב בעיקר מחומר מבוסס נייר, תצלומים וסרטים, כולל קטעים נדירים של גרהם רוקדת ביצירות כמו "אביב אפלצ'י" ו-"הרודיאדה" (Hérodiade); התסריט שלה ל-"מסע לילה"; והערותיה בכתב יד ל-"מסמך אמריקאי".

כוריאוגרפיה

קטע זה מביקורותיו של ג'ון מרטין (John Martin) ב-"ניו יורק טיימס" מספק תובנה על סגנון הכוריאוגרפיה של גרהם. "לעיתים קרובות החיוניות והעוצמה של מטרתה חזקות כל כך שעם עליית המסך הן מכות כמו מכה, ובאותו רגע יש להחליט אם הוא בעדה או נגדה. היא מרתיחה את מצבי הרוח והתנועות שלה עד שהם נקיים מכל חומרים חיצוניים ומרוכזים בדרגה הגבוהה ביותר." גרהם יצרה 181 בלטות.