טרומן קפוטה

טרומן קפוטה

טרומן גרסיה קפוטה (Truman Garcia Capote; נולד בשם טרומן סטריקפוס פרסונס; 30 בספטמבר 1924 – 25 באוגוסט 1984) היה סופר, תסריטאי ומחזאי אמריקאי. רבים מסיפוריו הקצרים, הרומנים והמחזות שלו זכו לשבחים כיצירות מופת ספרותיות, והוא נחשב לאחד ממייסדי ה"עיתונאות החדשה" (New Journalism), לצד גיי טליז (Gay Talese), האנטר ס. תומפסון (Hunter S. Thompson), נורמן מיילר (Norman Mailer), ג'ואן דידיון (Joan Didion) וטום וולף (Tom Wolfe). יצירתו וסיפור חייו עובדו והיוו נושא ליותר מ-20 סרטים והפקות טלוויזיה.

קפוטה חווה ילדות קשה עקב גירושי הוריו, היעדרות ממושכת של אמו ומעברי מגורים מרובים. הוא תכנן להפוך לסופר כבר בגיל שמונה, ושיכלל את כישורי הכתיבה שלו לאורך כל ילדותו. הוא החל את הקריירה המקצועית שלו בכתיבת סיפורים קצרים. ההצלחה הביקורתית של "מרים" (1945) משכה את תשומת ליבו של המוציא לאור של רנדום האוס (Random House), בנט סרף (Bennett Cerf), והובילה לחוזה לכתיבת הרומן "קולות אחרים, חדרים אחרים" (Other Voices, Other Rooms) (1948). הוא זכה להערצה רחבה עם "ארוחת בוקר בטיפאני" (Breakfast at Tiffany's) (1958) – נובלה על נערת חברה דמיונית מניו יורק בשם הולי גולייטלי – ועם הרומן "בדם קר" (In Cold Blood) (1966), יצירה עיתונאית על רצח משפחת איכרים מקנזס בביתם. קפוטה הקדיש שש שנים לכתיבת הספר האחרון, בסיועה של חברתו לכל החיים הרפר לי (Harper Lee), שכתבה את "אל תיגע בזמיר" (To Kill a Mockingbird) (1960).

חיים מוקדמים

טרומן קפוטה נולד בבית החולים טורו (Touro Infirmary) בניו אורלינס, לואיזיאנה, ללילי מיי פולק (Lillie Mae Faulk) (1905–1954) ולאיש המכירות ארקולוס פרסונס (Archulus Persons) (1897–1981). הוא נשלח למונרוויל, אלבמה, שם גודל על ידי קרובי משפחתה של אמו במשך ארבע עד חמש השנים הבאות. הוא יצר קשר הדוק עם קרובת משפחה רחוקה של אמו, נאני רמבלי פולק, שטרומן קרא לה "סוק". "פניה יוצאי דופן – לא שונים מאלו של לינקולן, חרושים כך, וצבועים על ידי שמש ורוח", כך תיאר קפוטה את סוק ב"זיכרון חג המולד" (A Christmas Memory) (1956). במונרוויל, קפוטה היה שכנו וחברו של הרפר לי, שגם היא הפכה לסופרת מהוללת וחברה לכל החיים של קפוטה. הספר "אל תיגע בזמיר" של לי ככל הנראה מבסס את אופיו של דיל על דמותו של קפוטה.

בילדותו הבודדה, קפוטה לימד את עצמו לקרוא ולכתוב לפני שהחל את שנת לימודיו הראשונה. קפוטה נראה לעיתים קרובות בגיל חמש כשהוא נושא את המילון ופנקס הרשימות שלו, והחל לכתוב סיפורת בגיל 11. הוא קיבל את הכינוי "בולדוג" בסביבות גיל זה.

בימי שבת, הוא נסע ממונרוויל לעיר הסמוכה מוביל (Mobile) שבחוף המפרץ, ובשלב מסוים הגיש סיפור קצר, "גברת עסוקה זקנה" (Old Mrs. Busybody), לתחרות כתיבה לילדים בחסות ה"מוביל פרס רג'יסטר" (Mobile Press Register). קפוטה קיבל הכרה על עבודתו המוקדמת מפרסי סקולאסטיק לאמנות וכתיבה (The Scholastic Art & Writing Awards) בשנת 1936.

בשנת 1932, עבר לניו יורק כדי לחיות עם אמו ובעלה השני, חוסה גרסיה קפוטה (José García Capote). חוסה היה קולונל ספרדי לשעבר שהפך לבעל קרקעות ביוניון דה רייס (Union de Reyes), קובה.

על ימיו הראשונים סיפר קפוטה: "כתבתי ברצינות כשהייתי בערך בן אחת עשרה. אני אומר ברצינות במובן שבו ילדים אחרים הולכים הביתה ומתאמנים בכינור או בפסנתר או מה שלא יהיה, אני הייתי חוזר הביתה מבית הספר בכל יום, והייתי כותב במשך כשלוש שעות. הייתי אובססיבי לגבי זה". בשנת 1932, למד בבית הספר טריניטי (Trinity School) בניו יורק. לאחר מכן למד באקדמיה הצבאית סנט ג'וזף (St. Joseph Military Academy). ב-1939 עברה משפחת קפוטה לגריניץ', קונטיקט, וטרומן למד בתיכון גריניץ', שם כתב עבור כתב העת הספרותי של בית הספר, "הגרין וויץ'" (The Green Witch), ועבור עיתון בית הספר. כשחזרו לניו יורק ב-1941, הוא למד בבית הספר פרנקלין (Franklin School), בית ספר פרטי באפר וסט סייד הידוע כיום כבית ספר דווייט (Dwight School), וסיים את לימודיו ב-1942. זה היה סוף השכלתו הפורמלית.

בעודו לומד בפרנקלין ב-1942, החל קפוטה לעבוד כנער שליח במחלקת האמנות של ה"ניו יורקר" (The New Yorker), עבודה שהחזיק בה במשך שנתיים לפני שפוטר בשל הרגזת המשורר רוברט פרוסט (Robert Frost). שנים מאוחר יותר, הוא הרהר: "לא עבודה מפוארת במיוחד, שכן כל מה שהיא באמת כללה היה מיון קריקטורות וגזירת עיתונים. ובכל זאת, היה לי מזל שיש לי אותה, במיוחד מכיוון שהייתי נחוש בדעתי לעולם לא להניח רגל של סטודנט בתוך כיתת קולג'. הרגשתי שאו שאתה סופר או שאינך, ושום שילוב של פרופסורים לא יכול להשפיע על התוצאה. אני עדיין חושב שצדקתי, לפחות במקרה הפרטי שלי". הוא עזב את עבודתו כדי לחיות עם קרובי משפחה באלבמה והחל לכתוב את הרומן הראשון שלו, "מעבר הקיץ" (Summer Crossing).

הוא נקרא לגיוס לכוחות המזוינים במהלך מלחמת העולם השנייה, אך מאוחר יותר סיפר לחבר שהוא "נדחה מכל דבר, כולל ה-WACS" (חיל הנשים). הוא הסביר מאוחר יותר שנמצא "נוירוטי מדי".

### חברות עם הרפר לי

קפוטה ביסס את דמותה של איידבל ב"קולות אחרים, חדרים אחרים" על שכנתו וחברתו הטובה ביותר ממונרוויל, אלבמה, הרפר לי. קפוטה הודה בכך פעם: "מר וגברת לי, אמה ואביה של הרפר לי, גרו קרוב מאוד. היא הייתה החברה הכי טובה שלי. האם אי פעם קראת את הספר שלה, 'אל תיגע בזמיר'? אני דמות בספר ההוא, שמתרחש באותה עיירה קטנה באלבמה שבה חיינו. אביה היה עורך דין, והיא ואני היינו הולכים למשפטים כל הזמן כילדים. הלכנו למשפטים במקום ללכת לסרטים". לאחר שלי זכתה בפרס פוליצר בשנת 1961 וקפוטה פרסם את "בדם קר" בשנת 1966, הסופרים הלכו והתרחקו זה מזו.

קריירת כתיבה

### שלב הסיפורים הקצרים

קפוטה החל לכתוב סיפורים קצרים בסביבות גיל שמונה. בשנת 2013, המוציא לאור השוויצרי פיטר האג (Peter Haag) גילה ארבעה-עשר סיפורים שלא פורסמו, שנכתבו כשקפוטה היה נער, בארכיון הספרייה הציבורית של ניו יורק. רנדום האוס פרסמו אותם ב-2015 תחת הכותרת "הסיפורים המוקדמים של טרומן קפוטה" (The Early Stories of Truman Capote).

בין 1943 ל-1946, קפוטה כתב זרם מתמיד של סיפורת קצרה, כולל "מרים", "הצד שלי של העניין" (My Side of the Matter) ו"סגור דלת אחרונה" (Shut a Final Door) (עבורו זכה בפרס או. הנרי בשנת 1948, בגיל 24). סיפוריו פורסמו הן בכתבי עת ספרותיים רבעוניים והן במגזינים פופולריים ידועים, כולל "האטלנטיק מאנת'לי" (The Atlantic Monthly), "הארפרס בזאר" (Harper's Bazaar), "הארפרס מגזין" (Harper's Magazine), "מדמואזל" (Mademoiselle), "הניו יורקר", "פריירי שונר" (Prairie Schooner) ו"סטורי" (Story). ביוני 1945 פורסם "מרים" על ידי "מדמואזל" וזכה בפרס, הסיפור הראשון שפורסם בצורה הטובה ביותר, ב-1946. באביב 1946, קפוטה התקבל ליאדו (Yaddo), מושבת האמנים והסופרים בסרטוגה ספרינגס, ניו יורק. (הוא אישר מאוחר יותר את פטרישה הייסמית' (Patricia Highsmith) כמועמדת ליאדו, והיא כתבה את "זרים ברכבת" בזמן שהייתה שם.)

במהלך ראיון ל"פריז רוויו" (The Paris Review) בשנת 1957, אמר קפוטה על טכניקת הסיפור הקצר שלו:

> מכיוון שכל סיפור מציג את הבעיות הטכניות שלו, ברור שלא ניתן להכליל עליהם על בסיס שתיים-פעמים-שתיים-שווה-ארבע. מציאת הצורה הנכונה לסיפור שלך היא פשוט להבין את הדרך הטבעית ביותר לספר את הסיפור. המבחן אם כותב ניחש את הצורה הטבעית של הסיפור שלו הוא בדיוק זה: אחרי הקריאה, האם אתה יכול לדמיין אותו אחרת, או שהוא משתיק את הדמיון שלך ונראה לך מוחלט וסופי? כמו שתפוז הוא סופי. כמו שתפוז הוא משהו שהטבע עשה בדיוק כמו שצריך.

רנדום האוס, המוציא לאור של הרומן שלו "קולות אחרים, חדרים אחרים" (ראו להלן), פעל לנצל את הצלחתו של רומן זה עם פרסום "עץ הלילה וסיפורים אחרים" (A Tree of Night and Other Stories) ב-1949. בנוסף ל"מרים", אוסף זה כולל גם את "סגור דלת אחרונה", שפורסם לראשונה ב"אטלנטיק מאנת'לי" (אוגוסט 1947).

אחרי "עץ הלילה", פרסם קפוטה אוסף של כתבי המסעות שלו, "צבע מקומי" (Local Color) (1950), שכלל תשעה מאמרים שפורסמו במקור במגזינים בין 1946 ל-1950.

"זיכרון חג המולד", סיפור אוטוביוגרפי ברובו המתרחש בשנות ה-30, פורסם במגזין "מדמואזל" ב-1956. הוא יצא במהדורה נפרדת בכריכה קשה ב-1966, ומאז פורסם במהדורות ואנתולוגיות רבות.

### רומן מוקדם שפורסם לאחר מותו

מתישהו בשנות ה-40 כתב קפוטה רומן המתרחש בניו יורק על רומן קיץ של אשת חברה ועובד בחניון. קפוטה טען מאוחר יותר שהשמיד את כתב היד של הרומן הזה; אך עשרים שנה לאחר מותו, ב-2004, התברר שכתב היד נמשה מהאשפה בשנת 1950 על ידי שומר בית בדירה שהוחזקה בעבר על ידי קפוטה. הרומן פורסם ב-2006 על ידי רנדום האוס תחת הכותרת "מעבר הקיץ".

נכון לשנת 2013, זכויות הסרט ל"מעבר הקיץ" נרכשו על ידי השחקנית סקרלט ג'והנסון (Scarlett Johansson), שתכננה על פי הדיווחים לביים את העיבוד.

### רומן ראשון, "קולות אחרים, חדרים אחרים"

ההצלחה הביקורתית של אחד מסיפוריו הקצרים, "מרים" (1945), משכה את תשומת ליבו של המוציא לאור בנט סרף, מה שהוביל לחוזה עם רנדום האוס לכתיבת רומן. עם מקדמה של 1,500 דולר, קפוטה חזר למונרוויל והחל את "קולות אחרים, חדרים אחרים", והמשיך לעבוד על כתב היד בניו אורלינס, סרטוגה ספרינגס, ניו יורק וצפון קרוליינה, ולבסוף השלים אותו בננטקט, מסצ'וסטס. הוא פורסם ב-1948. קפוטה תיאר את הסיפור הסמלי הזה כ"פיצוץ פיוטי ברגש מודחק ביותר". הרומן הוא שבירה אוטוביוגרפית למחצה של ילדותו של קפוטה באלבמה. עשורים לאחר מכן, בכתיבה ב"כלבי הנביחה" (The Dogs Bark) (1973), הוא העיר:

> "קולות אחרים, חדרים אחרים" היה ניסיון לגרש שדים, ניסיון לא מודע, אינטואיטיבי לחלוטין, שכן לא הייתי מודע, מלבד כמה אירועים ותיאורים, לכך שהוא אוטוביוגרפי במידה רצינית כלשהי. בקריאה חוזרת עכשיו, אני מוצא הונאה עצמית כזו בלתי נסלחת.

הסיפור מתמקד בג'ואל נוקס בן ה-13 לאחר אובדן אמו. ג'ואל נשלח מניו אורלינס לגור עם אביו, שנטש אותו בזמן לידתו. כשהוא מגיע ל"נחיתת סקאלי" (Skully's Landing), אחוזה עצומה ומתפוררת באלבמה הכפרית, ג'ואל פוגש את אמו החורגת הקודרת איימי, את הטרנסווסטיט המושחת רנדולף, ואת איידבל המתריסה, נערה שהופכת לחברתו. הוא גם רואה "ליידי מוזרה" ספקטרלית עם "תלתלים מטפטפים שמנים" מסתכלת עליו מחלון עליון. למרות שאלותיו של ג'ואל, מקום הימצאו של אביו נותר תעלומה. כשהוא סוף סוף מורשה לראות את אביו, ג'ואל נדהם לגלות שהוא משותק בארבע גפיו, לאחר שנפל במורד גרם מדרגות לאחר שנורה בטעות על ידי רנדולף. ג'ואל בורח עם איידבל אך לוקה בדלקת ריאות ובסופו של דבר חוזר ל"נחיתה", שם הוא מטופל בחזרה לבריאות על ידי רנדולף. הרמיזה בפסקה האחרונה היא ש"הליידי המוזרה" שקוראת מהחלון היא רנדולף בתלבושת המרדי גרא הישנה שלו. ג'רלד קלארק (Gerald Clarke), ב"קפוטה: ביוגרפיה" (1988), תיאר את הסיום:

> לבסוף, כשהוא הולך להצטרף לליידי המוזרה בחלון, ג'ואל מקבל את גורלו, שהוא להיות הומוסקסואל, לשמוע תמיד קולות אחרים ולחיות בחדרים אחרים. עם זאת, קבלה אינה כניעה; זוהי שחרור. "אני זה אני", הוא קורא בהתלהבות. "אני ג'ואל, אנחנו אותם אנשים". כך, במובן מסוים, שמח טרומן כשעשה שלום עם זהותו שלו.

צילום של הרולד הלמה

"קולות אחרים, חדרים אחרים" נכנס לרשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס" ונשאר שם במשך תשעה שבועות, תוך מכירת יותר מ-26,000 עותקים. הקידום והמחלוקת סביב הרומן הזה הזניקו את קפוטה לתהילה. צילום של הרולד הלמה (Harold Halma) משנת 1947 ששימש לקידום הספר הראה את קפוטה שוכב ומביט בחירוף נפש אל המצלמה. ג'רלד קלארק, ב"קפוטה: ביוגרפיה" (1988), כתב: "הצילום המפורסם: התמונה של הרולד הלמה על גב הכריכה של 'קולות אחרים, חדרים אחרים' (1948) עוררה הערות ומחלוקת רבה כמו הפרוזה שבפנים. טרומן טען שהמצלמה תפסה אותו לא מוכן, אך למעשה הוא העמיד את עצמו והיה אחראי גם לתמונה וגם לפרסום". חלק גדול מהתשומת לב המוקדמת לקפוטה התמקד בפרשנויות שונות לצילום זה, שנתפס כפוזה מעוררת על ידי חלקם. לדברי קלארק, התמונה יצרה "מהומה" ונתנה לקפוטה "לא רק את האישיות הספרותית, אלא גם את האישיות הציבורית שתמיד רצה". התמונה עשתה רושם עצום על אנדי וורהול (Andy Warhol) בן העשרים, שלעיתים קרובות דיבר עליה וכתב מכתבי מעריצים לקפוטה. כשעבר וורהול לניו יורק ב-1949, עשה ניסיונות רבים לפגוש את קפוטה, והקסם של וורהול מהסופר הוביל לתערוכת היחיד הראשונה של וורהול בניו יורק, "חמישה עשר רישומים מבוססים על כתבי טרומן קפוטה" בגלריה הוגו (16 ביוני – 3 ביולי 1952).

כשהצילום הודפס מחדש לצד ביקורות במגזינים ובעיתונים, חלק מהקוראים השתעשעו, אך אחרים זעמו ונעלבו. ה"לוס אנג'לס טיימס" דיווח שקפוטה נראה "כאילו הוא שוקל בחלומות משהו נגד המוסר המקובל". הסופר מרל מילר (Merle Miller) הגיש תלונה על הצילום בפורום הוצאה לאור, והוא סאטירי בגיליון השלישי של "מד" (Mad) (מה שהפך את קפוטה לאחד מארבעת הסלבריטאים הראשונים שזכו לפרודיה ב"מד"). ההומוריסט מקס שולמן (Max Shulman) נקט באותה פוזה בדיוק עבור תמונת הכריכה באוסף שלו, "גודל חסכוני גדול של מקס שולמן" (1948). רב המופעים של ברודווי "פנים חדשות" (New Faces) (והגרסה הקולנועית שלאחר מכן) הציגו מערכון שבו רוני גרהם (Ronny Graham) עשה פרודיה על קפוטה, כשהוא מעתיק במכוון את הפוזה שלו בצילום של הלמה. רנדום האוס הציגו את הצילום של הלמה במודעות "זהו טרומן קפוטה", והגדלות גדולות הוצגו בחלונות ראווה של חנויות ספרים. בטיול בשדרה החמישית, שמע הלמה שתי נשים בגיל העמידה מביטות בהגדלה של קפוטה בחלון של חנות ספרים. כשאישה אחת אמרה, "אני אומרת לך: הוא פשוט צעיר", האישה השנייה הגיבה, "ואני אומרת לך, אם הוא לא צעיר, הוא מסוכן!" קפוטה נהנה לספר שוב את האנקדוטה הזו.

### עבודה בבמה, מסך ומגזינים

בתחילת שנות ה-50, קפוטה לקח על עצמו את ברודווי וסרטים, ועיבד את הנובלה שלו מ-1951, "נבל הדשא" (The Grass Harp), למחזה באותו שם מ-1952 (מאוחר יותר מחזמר מ-1971 וסרט מ-1995), ואחריו המחזמר "בית הפרחים" (House of Flowers) (1954), שהוליד את השיר "A Sleepin' Bee".

בסתיו 1952, באותה שנה של המחזה הראשון שלו, שכר מפיק הסרטים דייוויד או. סלזניק (David O. Selznick) את קפוטה לצד שני תסריטאי הוליווד לתסריט של "תחנת טרמינל" (Terminal Station). כמה חודשים לאחר מכן בתחילת 1953, ג'ון יוסטון (John Huston) שכר אותו עבור "הכה את השטן" (Beat the Devil). בשנת 1960, בזמן כתיבת "בדם קר", ג'ק קלייטון (Jack Clayton) פנה אליו כדי לשכתב את התסריט עבור "החפים מפשע" (The Innocents). קפוטה הניח בצד את הרומן שלו ובתוך שמונה שבועות הפיק את התסריט ששימש לסרט הסופי.

בטיול ברחבי ברית המועצות עם הפקה נודדת של "פורגי ובס" (Porgy and Bess), הפיק סדרת מאמרים עבור ה"ניו יורקר" שהפכו לעבודת העיון הראשונה שלו באורך ספר, "המוזות נשמעות" (The Muses Are Heard) (1956).

בתקופה זו הוא כתב גם מאמר אוטוביוגרפי למגזין "הולידיי" (Holiday) – אחד המועדפים האישיים שלו – על חייו בברוקלין הייטס בסוף שנות ה-50, שכותרתו "ברוקלין הייטס: זיכרון אישי" (1959). בנובמבר 2015, הוציאה "הליטל בוקרום" (The Little Bookroom) מהדורת שולחן קפה חדשה של אותה יצירה, הכוללת דיוקנאות של קפוטה שטרם פורסמו מאת דייוויד אטי (David Attie) וכן צילום רחוב של אטי שצולם בקשר למאמר, שכותרתו "ברוקלין: זיכרון אישי, עם התצלומים האבודים של דייוויד אטי". מהדורה זו זכתה לביקורות טובות באמריקה ובחו"ל, והייתה גם מועמדת סופית לפרס אינדי בוק (Indie Book Award) לשנת 2016.

בשנת 1961 הוא חתם על פרסומת עבור הוועדה למשחק הוגן עבור קובה (Fair Play for Cuba Committee). מאוחר יותר הביע חרטה על כך, שכן האמין באמת שקסטרו אינו קומוניסט.

### "ארוחת בוקר בטיפאני"

"ארוחת בוקר בטיפאני: נובלה קצרה ושלושה סיפורים" (1958) איחדו את נובלת הכותרת ושלושה סיפורים קצרים יותר: "בית הפרחים", "גיטרה יהלום" ו"זיכרון חג המולד". הגיבורה של "ארוחת בוקר בטיפאני", הולי גולייטלי, הפכה לאחת היצירות הידועות ביותר של קפוטה, וסגנון הפרוזה של הספר גרם לנורמן מיילר לכנות את קפוטה "הסופר המושלם ביותר של דורי".

הנובלה עצמה הייתה אמורה להתפרסם במקור בגיליון יולי 1958 של "הארפרס בזאר", מספר חודשים לפני פרסומה בצורת ספר על ידי רנדום האוס. המוציא לאור של "הארפרס בזאר", תאגיד הרסט (Hearst Corporation), החל לדרוש שינויים בשפה העוקצנית של קפוטה, שאותם עשה בחוסר רצון כי אהב את התמונות של דייוויד אטי ואת עבודת העיצוב של מנהל האמנות של הרפר, אלכסי ברודוביץ' (Alexey Brodovitch), שהיו אמורות ללוות את הטקסט. אך למרות ציותו, הרסט הורה להרפר בכל זאת לא להריץ את הנובלה. השפה והנושא שלה עדיין נחשבו "לא מתאימים", והיה חשש שטיפאני'ס, מפרסם מרכזי, יגיב בצורה שלילית. קפוטה זועם מכר את הנובלה ל"אסקווייר" (Esquire) עבור גיליון נובמבר 1958 שלו; לדבריו, הוא אמר ל"אסקווייר" שהוא יהיה מעוניין לעשות זאת רק אם תצורף סדרת התמונות המקורית של אטי, אך לאכזבתו, המגזין הריץ רק תמונה אחת בגודל מלא של אטי (אחרת שימשה מאוחר יותר ככריכה של לפחות מהדורה אחת בכריכה רכה של הנובלה). הנובלה פורסמה על ידי רנדום האוס זמן קצר לאחר מכן.

עבור קפוטה, "ארוחת בוקר בטיפאני" הייתה נקודת מפנה, כפי שהסביר לרוי ניוקוויסט (Counterpoint, 1964):

> אני חושב שהיו לי שתי קריירות. אחת הייתה קריירה של הקדמה, הצעיר שפרסם סדרה של ספרים שהיו באמת יוצאי דופן. אני אפילו יכול לקרוא אותם עכשיו ולהעריך אותם לטובה, כאילו היו עבודתו של זר... הקריירה השנייה שלי התחילה, אני מניח שהיא באמת התחילה עם "ארוחת בוקר בטיפאני". היא כוללת נקודת מבט אחרת, סגנון פרוזה אחר במידה מסוימת. למעשה, סגנון הפרוזה הוא התפתחות מאחד לשני – גיזום ודילול לפרוזה מאופקת וברורה יותר. אני לא מוצא אותה מעוררת השראה, במובנים רבים, כמו השנייה, או אפילו מקורית, אבל זה קשה יותר לעשות. אבל אני רחוק מלהגיע למה שאני רוצה לעשות, לאן שאני רוצה להגיע. כנראה שהספר החדש הזה קרוב ככל שאגיע, לפחות אסטרטגית.

### "בדם קר"

ה"ספר החדש", "בדם קר: חשבון אמת של רצח מרובה ותוצאותיו" (1965), קיבל השראה ממאמר בן 300 מילים שהופיע בגיליון ה-16 בנובמבר 1959 של ה"ניו יורק טיימס". הסיפור תיאר את הרצח הבלתי מוסבר של משפחת קלאטר באזור הכפרי הולקומב, קנזס, וצוטט את השריף המקומי באומרו: "זהו ככל הנראה מקרה של רוצח פסיכופת". מוקסם מפריט חדשות קצר זה, נסע קפוטה עם הרפר לי להולקומב וביקר בזירת הטבח. במהלך השנים הבאות, הוא הכיר את כל המעורבים בחקירה ורוב תושבי העיירה הקטנה והאזור. במקום לרשום הערות במהלך ראיונות, קפוטה התחייב לשנן שיחות וכתב מיד ציטוטים ברגע שראיון הסתיים. הוא טען כי יכולת שימור הזיכרון שלו לשיחות מילה במילה נבדקה ב"מעל 90%". לי עשתה פריצות דרך בקהילה על ידי התיידדות עם נשותיהם של האנשים שקפוטה רצה לראיין.

קפוטה נזכר בשנותיו בקנזס כשדיבר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של סן פרנסיסקו בשנת 1974:

> ביליתי ארבע שנים לסירוגין בחלק ההוא של מערב קנזס בזמן המחקר לספר ההוא ואז לסרט. איך זה היה? זה היה מאוד בודד. וקשה. למרות שעשיתי שם הרבה חברים. הייתי חייב, אחרת לעולם לא הייתי יכול לחקור את הספר כמו שצריך. הסיבה הייתה שרציתי לעשות ניסוי בכתיבה עיתונאית, וחיפשתי נושא שיהיה בעל פרופורציות מספיקות. כבר עשיתי הרבה כתיבה עיתונאית נרטיבית בקו הניסיוני הזה בשנות ה-50 עבור ה"ניו יורקר"... אבל חיפשתי משהו מאוד מיוחד שייתן לי הרבה מרחב. עלו לי שניים או שלושה נושאים שונים וכל אחד מהם מכל סיבה שהיא היה ריצה יבשה אחרי שעשיתי הרבה עבודה עליהם. ויום אחד הייתי מלקט את ה"ניו יורק טיימס", ורחוק בעמוד האחורי ראיתי את הפריט הקטן הזה מאוד. וזה פשוט אמר, "איכר מקנזס נקטל. משפחה של ארבעה נקטלה בקנזס". פריט קטן בערך ככה. והקהילה הייתה מופתעת לחלוטין, וזו הייתה תעלומה מוחלטת של איך זה יכול היה להיות, ומה קרה. ואני לא יודע מה זה היה. אני חושב שזה היה שלא ידעתי כלום על קנזס או על החלק ההוא של המדינה או על שום דבר. וחשבתי, "ובכן, זו תהיה פרספקטיבה רעננה עבורי"... ואמרתי, "ובכן, אני רק אצא לשם ופשוט אסתכל מסביב ואראה מה זה". ואז אולי זה הנושא שחיפשתי. אולי פשע מסוג זה הוא... בעיירה קטנה. אין לו פרסום סביבו ובכל זאת הייתה לו איזה רגילות מוזרה. אז יצאתי לשם, והגעתי רק יומיים אחרי ההלוויה של משפחת קלאטר. כל העניין היה תעלומה מוחלטת והיה במשך חודשיים וחצי. שום דבר לא קרה. נשארתי שם והמשכתי לחקור את זה ולחקור את זה והתיידדתי מאוד עם הרשויות השונות והבלשים בתיק. אבל אף פעם לא ידעתי אם זה יהיה מעניין או לא. אתה יודע, אני מתכוון שכל דבר יכול היה לקרות. הם יכלו לעולם לא לתפוס את הרוצחים. או אם הם היו תופסים את הרוצחים... זה אולי היה מתברר כמשהו לא מעניין לחלוטין עבורי. או אולי הם לעולם לא היו מדברים איתי או רוצים לשתף פעולה איתי. אבל כפי שקרה, הם אכן תפסו אותם. בינואר, התיק פוצח, ואז יצרתי קשר קרוב מאוד עם שני הנערים האלה וראיתי אותם לעיתים קרובות במהלך ארבע השנים הבאות עד שהוצאו להורג. אבל לעולם לא ידעתי... כשעוד הייתי באמצע הספר, כשעבדתי עליו שנה וחצי, באמת לא ידעתי אם אמשיך איתו או לא, אם הוא סוף סוף יתפתח למשהו שיהיה שווה את כל המאמץ הזה. כי זה היה מאמץ אדיר.

"בדם קר" פורסם ב-1966 על ידי רנדום האוס לאחר שפורסם בהמשכים ב"ניו יורקר". ה"רומן הלא-בדיוני", כפי שקפוטה כינה אותו, הביא לו שבחים ספרותיים והפך לרב מכר בינלאומי, אך קפוטה לעולם לא ישלים רומן אחר אחריו.

סכסוך בין קפוטה למבקר האמנות הבריטי קנת טיינן (Kenneth Tynan) התפרץ בדפי ה"אובזרבר" (The Observer) לאחר שהביקורת של טיינן על "בדם קר" רמזה שקפוטה רצה הוצאה להורג כדי שלספר יהיה סיום אפקטיבי. טיינן כתב:

> אנחנו מדברים, בטווח הארוך, על אחריות; החוב שכותב חב ללא ספק לאלו שמספקים לו – עד לסוגריים האוטוביוגרפיים האחרונים – את הנושא שלו ואת פרנסתו... בפעם הראשונה סופר משפיע מהשורה הראשונה הושם בעמדה של אינטימיות מיוחסת עם פושעים שעומדים למות, ו–לדעתי–עשה פחות ממה שיכול היה כדי להציל אותם. המיקוד מצטמצם בחדות על סדרי עדיפויות: האם העבודה באה קודם, או החיים? ניסיון לעזור (על ידי אספקת עדות פסיכיאטרית חדשה) יכול היה להיכשל בקלות: מה שחסר הוא כל סימן לכך שזה אי פעם נשקל.

### מהימנות "בדם קר" ועבודות עיון אחרות

"בדם קר" הביא לקפוטה שבחים רבים מהקהילה הספרותית, אך היו כאלה שערערו על אירועים מסוימים כפי שדווחו בספר. בכתבה ב"אסקווייר" ב-1966, ציין פיליפ ק. טומפקינס (Phillip K. Tompkins) אי-דיוקים עובדתיים לאחר שנסע לקנזס ושוחח עם חלק מאותם אנשים שקפוטה ראיין. בראיון טלפוני עם טומפקינס, הכחישה גברת מאייר ששמעה את פרי בוכה ושחזקה את ידו כפי שתואר על ידי קפוטה. "בדם קר" מציין שמאייר ופרי הפכו לקרובים, אך היא אמרה לטומפקינס שהיא בילתה מעט זמן עם פרי ולא דיברה הרבה איתו. טומפקינס סיכם:

> קפוטה, בקיצור, השיג יצירת אמנות. הוא סיפר בצורה יוצאת דופן סיפור של אימה גבוהה בדרכו שלו. אבל, למרות הברק של מאמצי הפרסום העצמי שלו, הוא עשה טעות טקטית ומוסרית שתפגע בו בטווח הקצר. על ידי התעקשות ש"כל מילה" בספרו היא אמת, הוא הפך את עצמו לפגיע לאותם קוראים שמוכנים לבחון ברצינות טענה גורפת כזו.

סופר הפשע האמיתי ג'ק אולסן (Jack Olsen) הגיב גם הוא על הזיופים:

> זיהיתי את זה כיצירת אמנות, אבל אני יודע זיוף כשאני רואה אותו", אומר אולסן. "קפוטה בדה לחלוטין ציטוטים וסצנות שלמות... הספר עשה משהו כמו 6 מיליון דולר בכסף של שנות ה-60, ואף אחד לא רצה לדון במשהו לא בסדר עם מכונת כסף כזו בעסקי ההוצאה לאור". אף אחד מלבד אולסן וכמה אחרים. הביקורות שלו צוטטו ב"אסקווייר", שאליו השיב קפוטה, "ג'ק אולסן סתם מקנא". "זה היה נכון, כמובן", אומר אולסן, "קנאתי – כל הכסף הזה? הוטל עלי התיק של קלאטר על ידי הרפר ורו (Harper & Row) עד שגילינו שקפוטה ובן דודו [כך במקור], הרפר לי, כבר היו על התיק בדודג' סיטי במשך שישה חודשים". אולסן מסביר, "הספר ההוא עשה שני דברים. הוא הפך את הפשע האמיתי לז'אנר מסחרי, מעניין ומצליח, אבל הוא גם התחיל את התהליך של הריסתו. פיטרתי במשרוקית בדרכי החלשה. פרסמתי רק כמה ספרים באותו זמן – אבל מכיוון שזה היה ספר כתוב בצורה מעולה, אף אחד לא רצה לשמוע על זה.

אלווין דיואי (Alvin Dewey), הבלש של הלשכה לחקירות של קנזס שתואר ב"בדם קר", אמר מאוחר יותר שהסצנה האחרונה, שבה הוא מבקר בקברים של משפחת קלאטר, הייתה המצאה של קפוטה, בעוד שתושבי קנזס אחרים שקפוטה ראיין טענו שהם או קרובי משפחתם תוארו בצורה לא נכונה או צוטטו בצורה שגויה. דיואי ואשתו מארי הפכו לחברים של קפוטה במהלך הזמן שקפוטה בילה בקנזס באיסוף חומר לספרו. דיואי נתן לקפוטה גישה לתיקי התיק ולפריטים אחרים הקשורים לחקירה ולבני משפחת קלאטר, כולל היומן של ננסי קלאטר. כשנעשתה הגרסה הקולנועית של הספר ב-1967, קפוטה דאג שמארי דיואי תקבל 10,000 דולר מ"קולומביה פיקצ'רס" כיועצת בשכר להכנת הסרט.

עבודה אחרת שתוארה על ידי קפוטה כ"לא-בדיונית" דווחה מאוחר יותר כבדויה ברובה. בכתבה מ-1992 ב"סאנדיי טיימס", חקרו הכתבים פיטר ולני גילמן (Peter and Leni Gillman) את המקור של "ארונות מתים מגולפים ביד" (Handcarved Coffins), הסיפור בעבודתו האחרונה של קפוטה, "מוזיקה לזיקיות" (Music for Chameleons), שכותרת המשנה שלו היא "חשבון לא-בדיוני של פשע אמריקאי". הם לא מצאו סדרת רציחות אמריקאיות מדווחת באותה עיירה שכללה את כל הפרטים שקפוטה תיאר – שליחת ארונות קבורה מיניאטוריים, רצח נחש, עריפת ראש, וכו'. במקום זאת, הם גילו שכמה מהפרטים שיקפו מקרוב מקרה לא פתור שעליו עבד החוקר אל דיואי. המסקנה שלהם הייתה שקפוטה המציא את שאר הסיפור, כולל פגישותיו עם הרוצח החשוד, קווין.

### שנים שלאחר "בדם קר"

כעת מבוקש יותר מתמיד, קפוטה כתב מאמרים קצרים מזדמנים למגזינים, וגם ביצר את עצמו עמוק יותר בעולם הסילון (jet set). גור וידאל (Gore Vidal) ציין פעם: "טרומן קפוטה ניסה, בהצלחה מסוימת, להיכנס לעולם שאני ניסיתי, בהצלחה מסוימת, לצאת ממנו".

בסוף שנות ה-60 הוא התיידד עם לי ראדזיוויל (Lee Radziwill), אחותה של ג'קלין קנדי אונאסיס (Jacqueline Kennedy Onassis). ראדזיוויל הייתה שחקנית שואפת וספגה ביקורת קשה על הופעתה בהפקה של "סיפור פילדלפיה" בשיקגו. קפוטה הוזמן לכתוב את התסריט לטלוויזיה להפקה טלוויזיונית מ-1967 בכיכובה של ראדזיוויל: עיבוד לסרט הקלאסי של אוטו פרמינגר (Otto Preminger) "לורה" (1944). העיבוד, וההופעה של ראדזיוויל בפרט, קיבלו ביקורות אדישות ודירוגים נמוכים; לטענת רבים, זה היה הכישלון המקצועי הגדול הראשון של קפוטה. ראדזיוויל החליפה את בייב פיילי (Babe Paley) המבוגרת יותר כבת לווייתו הנשית העיקרית של קפוטה בציבור לאורך רוב שנות ה-70.

ב-28 בנובמבר 1966, לכבוד המוציאה לאור של ה"וושינגטון פוסט", קתרין גרהם (Katharine Graham), אירח קפוטה נשף מסיכות אגדי כעת, שנקרא "נשף שחור ולבן" (Black and White Ball), באולם הנשפים הגדול של מלון הפלאזה בניו יורק. זה נחשב לאירוע החברתי לא רק של אותה עונה אלא של רבים שיבואו, כאשר ה"ניו יורק טיימס" ופרסומים אחרים העניקו לו סיקור נרחב. קפוטה תלה את ההזמנות הנחשקות במשך חודשים, כשסנן תומכים מוקדמים כמו הסופרת הדרומית קרסון מקולרס (Carson McCullers) כשהחליט מי "בפנים" ומי "בחוץ".

למרות הטענה המוקדמת בחיים שאדם "מאבד נקודת IQ על כל שנה שבילה בחוף המערבי", הוא קנה בית בפאלם ספרינגס והחל להתמכר לחיים חסרי מטרה ושתייה כבדה. זה הוביל למריבות מרות עם ג'ק דאנפי (Jack Dunphy), שאיתו חלק מערכת יחסים לא בלעדית מאז שנות ה-50. השותפות ביניהם שינתה צורה ונמשכה כלא-מינית, והם היו פרודים במהלך רוב שנות ה-70.

קפוטה מעולם לא סיים רומן אחר אחרי "בדם קר". חוסר הפרוזה החדשה וכישלונות אחרים, כולל תסריט דחוי לעיבוד של "גטסבי הגדול" (The Great Gatsby) מ-1974 של "פרמאונט פיקצ'רס", נוטרלו על ידי ביקוריו התכופים של קפוטה במעגל תוכניות האירוח. ב-1972 ליווה קפוטה את "הרולינג סטונז" (The Rolling Stones) בסיבוב ההופעות האמריקאי הראשון שלהם מאז 1969 ככתב עבור "רולינג סטון". בסופו של דבר הוא סירב לכתוב את המאמר, אז המגזין החזיר לעצמו את האינטרסים שלו על ידי פרסום באפריל 1973 ראיון של הסופר שנערך על ידי אנדי וורהול. אוסף של מאמרים ודיווחים שפורסמו בעבר, "כלבי הנביחה: אנשים ציבוריים ומקומות פרטיים", הופיע מאוחר יותר באותה שנה.

ביולי 1973 פגש קפוטה את ג'ון או'שי (John O'Shea), סגן נשיא בגיל העמידה של סניף בנק מרין מידלנד (Marine Midland Bank) בלונג איילנד, בזמן שביקר בבית מרחץ בניו יורק. האב הנשוי לשלושה לא הגדיר את עצמו כהומוסקסואל או ביסקסואל, ותפס את ביקוריו כסוג של "אוננות". עם זאת, או'שי מצא את הונו של קפוטה מושך וטיפח שאיפות להפוך לסופר מקצועי. לאחר שמימשו את מערכת היחסים שלהם בפאלם ספרינגס, השניים עסקו במלחמה של קנאה ומניפולציה למשך שארית העשור. חברים ותיקים נחרדו כשאו'שי, שהועסק רשמית כמנהלו של קפוטה, ניסה להשתלט על האינטרסים הספרותיים והעסקיים של הסופר.

### "תפילות נענות"

דרך חיי החברה שלו בעולם הסילון, אסף קפוטה תצפיות לרומן חושף הכל, שבסופו של דבר יפורסם כ"תפילות נענות" (Answered Prayers). הספר, שהיה בשלבי תכנון מאז 1958, נועד להיות המקבילה האמריקאית ל"בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט (Marcel Proust) ושיאו של פורמט ה"רומן הלא-בדיוני". מתוכנן בתחילה לפרסום ב-1968, הרומן התעכב בסופו של דבר, על פי התעקשותו של קפוטה, ל-1972. בשל העיכוב, הוא נאלץ להחזיר כסף שהתקבל עבור זכויות הסרט ל"פוקס המאה ה-20". קפוטה דיבר על הרומן בראיונות, אך המשיך לדחות את תאריך המסירה של כתב היד שלו.

קפוטה התיר ל"אסקווייר" לפרסם ארבעה פרקים של הרומן הבלתי גמור ב-1975 ו-1976. הראשון להופיע, "מוהאבי" (Mojave), רץ כסיפור קצר עצמאי והתקבל בחיוב, אך השני, "לה קוט באסק 1965" (La Côte Basque 1965), המבוסס בחלקו על החיים האישיים הלא מתפקדים של חבריו של קפוטה ויליאם ס. פיילי (William S. Paley) ובייב פיילי, עורר מחלוקת. הגיליון שכלל את "לה קוט באסק" אזל מיד עם הפרסום; בגידתו המדוברת באמון הרחיקה את קפוטה מהבסיס המבוסס שלו של חברות נשים עשירות בגיל העמידה, שחששו שהפרטים האינטימיים ולעיתים קרובות המלוכלכים של חייהן הזוהרים לכאורה ייחשפו לציבור. שני פרקים נוספים – "מפלצות לא מפונקות" (Unspoiled Monsters) ו"קייט מקלאוד" (Kate McCloud) – הופיעו לאחר מכן. טקסטים אלו נועדו ליצור את החלק הפותח הארוך של הרומן. הם הציגו שינוי ניכר בקול הנרטיבי, הציגו מבנה עלילה משוכלל יותר, ויחד יצרו פסיפס באורך נובלה של זיכרון בדיוני ורכילות. "מפלצות לא מפונקות", שהיה כמעט באורך של "ארוחת בוקר בטיפאני", הכיל סאטירה מוסווית דקה של טנסי ויליאמס (Tennessee Williams), שהחברות שלו עם קפוטה הפכה למתוחה.

כמה שקפוטה השלים מהרומן פורסם לאחר מותו כ"תפילות נענות: הרומן הבלתי גמור" ב-1986 בבריטניה ובארה"ב ב-1987. הוא כלל את "מפלצות לא מפונקות", "קייט מקלאוד" ו"לה קוט באסק 1965", אך לא את "מוהאבי", שאותו קפוטה "הסיר מתוכנית האב של הרומן" ובמקום זאת פרסם באוסף "מוזיקה לזיקיות" ב-1980.

### "לה קוט באסק 1965"

"לה קוט באסק 1965" פורסם כפרק עצמאי במגזין "אסקווייר" בנובמבר 1975. ההתחלה העוקצנית לרומן הבלתי גמור שלו, "תפילות נענות", הייתה הזרז להתאבדותו החברתית של קפוטה. רבות ממעגל חברותיו מהחברה הגבוהה של קפוטה, שאותן כינה "ברבוריו", הופיעו בטקסט, חלקן תחת שמות בדויים ואחרות בשמותיהן האמיתיים. נאמר כי הפרק חשף את הסודות המלוכלכים של נשים אלו, ופרס את "הכביסה המלוכלכת" של האליטה של ניו יורק. כתוצאה מכך קפוטה נודה מהחברה הניו יורקית ומחלק גדול מחבריו לשעבר.

"לה קוט באסק" מתחיל כאשר ג'ונסי, הדמות הראשית, שאומרים שמבוססת על תערובת של קפוטה עצמו והרברט קלאטר, קורבן הרוצח הסדרתי במרכז "בדם קר", נפגש עם ליידי אינה קולברת' ברחוב בניו יורק. מתוארת כ"אמריקאית נשואה לטייקון כימיקלים בריטי והרבה אישה מכל בחינה", היא שמועה רחבה כמבוססת על אשת החברה הניו יורקית סלים קית' (Slim Keith). קולברת' מזמינה את ג'ונסי לארוחת צהריים ב"לה קוט באסק". סיפור רכילותי על האליטה של ניו יורק מתפתח.

הדמויות של גלוריה ונדרבילט (Gloria Vanderbilt) וקרול מתאו (Carol Matthau) נתקלות תחילה, שתי הנשים מרכלות על הנסיכה מרגרט, הנסיך צ'ארלס ושאר משפחת המלוכה הבריטית. רגע מביך מתרחש כאשר לונדרבילט יש היתקלות עם בעלה הראשון והיא לא מצליחה לזהות אותו. רק בדרבון של גברת מתאו ונדרבילט מבינה מי הוא. שתי הנשים מבטלות את התקרית ומייחסות אותה להיסטוריה עתיקה.

הדמויות של לי ראדזיוויל וג'קלין קנדי אונאסיס נתקלות אז כשהן נכנסות למסעדה יחד. אחיות, הן מושכות את תשומת הלב של החדר למרות שהן מדברות רק זו עם זו. קולברת' מתארת את לי כ"עשויה להפליא, כמו פסלון טנאגרה" ואת ג'קלין כ"פוטוגנית" אך "לא מעודנת, מוגזמת".

הדמות של אן הופקינס מוצגת אז כשהיא נכנסת בסתר למסעדה ויושבת עם כומר. הופקינס מושווית לאן וודוורד (Ann Woodward). קולברת' מספרת את הסיפור על איך הופקינס רצחה את בעלה. כשהוא איים להתגרש ממנה, היא החלה לטפח שמועה שפורץ מטריד את השכונה שלהם. דו"ח המשטרה הרשמי אומר שבעוד היא ובעלה ישנו בחדרי שינה נפרדים, גברת הופקינס שמעה מישהו נכנס לחדר השינה שלה. בפאניקה, היא תפסה את האקדח שלה וירתה בפורץ; ללא ידיעתה הפורץ היה למעשה בעלה, דייוויד הופקינס (או ויליאם וודוורד, ג'וניור). אינה קולברת' מציעה עם זאת, שמר הופקינס נורה למעשה במקלחת; כזה הוא העושר והכוח של משפחת הופקינס שכל אישומים או לחישות של רצח פשוט התפוגגו בחקירה. שמועה שאן וודוורד הוזהרה בטרם עת על הפרסום והתוכן של "לה קוט באסק" של קפוטה והמשיכה להרוג את עצמה עם ציאניד כתוצאה מכך.

תקרית הנוגעת לדמותו של סידני דילון (או ויליאם ס. פיילי) נדונה אז בין ג'ונסי לגברת קולברת'. נאמר שסידני דילון סיפר לאינה קולברת' את הסיפור הזה כי יש להם היסטוריה כאהובים לשעבר. ערב אחד בזמן שקליאו דילון (בייב פיילי) הייתה מחוץ לעיר, בבוסטון, סידני דילון השתתף באירוע בעצמו שבו ישב ליד אשתו של מושל ניו יורק בולט. השניים החלו לפלרטט ובסופו של דבר הלכו הביתה יחד. בעוד שאינה מציעה שסידני דילון אוהב את אשתו, זהו הצורך הבלתי נדלה שלו לקבלה על ידי החברה הגבוהה של ניו יורק שמניע אותו להיות לא נאמן. סידני דילון והאישה שוכבים יחד, ואחר כך מר דילון מגלה כתם דם גדול מאוד על הסדינים, המייצג את הלעג שלה כלפיו. מר דילון מבלה אז את שארית הלילה והבוקר המוקדם בשטיפת הסדין ביד, עם מים רותחים בניסיון להסתיר את חוסר נאמנותו מאשתו שאמורה להגיע הביתה באותו בוקר. בסוף, דילון נרדם על סדין לח ומתעורר לפתק מאשתו שאומר לה שהיא הגיעה בזמן שהוא ישן, לא רצתה להעיר אותו, ושהיא תראה אותו בבית.

התוצאות של פרסום "לה קוט באסק" נאמר כי דחפו את טרומן קפוטה לרמות חדשות של שימוש בסמים ואלכוהוליזם, בעיקר בגלל שטען שלא צפה את התגובה השלילית שזה יגרום בחייו האישיים.

### שנים אחרונות

קפוטה היה נכנס ויוצא ממרפאות גמילה מסמים בסוף שנות ה-70, וחדשות על התמוטטויותיו השונות הגיעו לעיתים קרובות לציבור. במהלך ראיון בשידור חי ב-1978 עם סטנלי סיגל (Stanley Siegel), קפוטה שיכור בצורה יוצאת דופן הודה שהוא היה ער במשך 48 שעות, וכשסיגל שאל "מה יקרה אלא אם כן תלקק את הבעיה הזו של סמים ואלכוהול?" קפוטה הגיב, "התשובה הברורה היא שבסופו של דבר, אני מתכוון, אני אהרוג את עצמי... בלי להתכוון". השידור החי עשה כותרות ארציות. שנה לאחר מכן, מרגיש נבגד על ידי לי ראדזיוויל בסכסוך עם האויב הנצחי גור וידאל, קפוטה ארגן ביקור חוזר בתוכנית של סטנלי סיגל, כשהוא מספק הופעה קומית מוזרה החושפת תקרית שבה וידאל נזרק מבית הלבן של קנדי בשל שכרות (שנשללה מאוחר יותר בפירוט על ידי וידאל בספרו "פלימפססט"). קפוטה שיתף גם פרטים לא מוסריים בנוגע לחייה האישיים של ראדזיוויל ואחותה, ג'קלין קנדי אונאסיס.

קפוטה והאמן אנדי וורהול רחשו הערצה הדדית זה לזה. הם לעיתים קרובות חגגו יחד בסטודיו 54 של ניו יורק, וורהול צייר את הדיוקן של קפוטה. ב-1979 כתב קפוטה טור חודשי, "שיחות עם קפוטה", עבור מגזין "אינטרוויו" (Interview) של וורהול בתמורה לזכויות היוצרים. בתחילה, הקטעים היו אמורים להיות מורכבים משיחות שהוקלטו בקלטת, אך עד מהרה קפוטה נמנע מרשם הקלטות לטובת "דיוקנאות שיחתיים" בדיוניים למחצה. קטעים אלו היוו את הבסיס לרב המכר "מוזיקה לזיקיות" (1980).

בשנת 1979, קפוטה עבר מתיחת פנים, ירד במשקל והתנסה בהשתלות שיער. למרות זאת, קפוטה לא הצליח להתגבר על הסתמכותו על סמים ומשקאות חריפים ונמאס לו מניו יורק בתחילת שנות ה-80. לאחר שלילת רישיון הנהיגה שלו (התוצאה של נהיגה במהירות מופרזת ליד מגוריו בלונג איילנד) והתקף מבוסס הזיות ב-1980 שדרש אשפוז, קפוטה הפך למתבודד למדי. הזיות אלו נמשכו ללא הפוגה; סריקות רפואיות גילו בסופו של דבר שמסת המוח שלו הצטמצמה באופן מוחשי.

בדצמבר 1980, קפוטה קרא כמה מכתביו בתיאטרון מיצי ניוהאוס (Mitzi Newhouse Theater) של מרכז לינקולן בניו יורק.

בהזדמנויות הנדירות שבהן היה צלול, המשיך לקדם את "תפילות נענות" כקרוב לסיום ודווח כי הוא מתכנן חזרה של ה"נשף השחור והלבן" שייערך בלוס אנג'לס או במיקום אקזוטי יותר בדרום אמריקה. בשנת 1982, סיפור קצר חדש, "חג מולד אחד" (One Christmas), הופיע בגיליון דצמבר של "ליידיז הום ג'ורנל" (Ladies' Home Journal); בשנה שלאחר מכן הוא הפך, כמו קודמיו "זיכרון חג המולד" ו"מבקר חג ההודיה" (The Thanksgiving Visitor), לספר מתנה לחג. בשנת 1983, "לזכור את טנסי" (Remembering Tennessee), מאמר במחווה לטנסי ויליאמס, שמת בפברואר של אותה שנה, הופיע במגזין "פלייבוי" (Playboy).