קורמק מקארתי

קורמק מקארתי

קורמק מקארתי (באנגלית: Cormac McCarthy; נולד בשם צ'ארלס ג'וזף מקארתי הבן; 20 ביולי 1933 – 13 ביוני 2023) היה סופר אמריקאי שכתב שנים-עשר רומנים, שני מחזות, חמישה תסריטים ושלושה סיפורים קצרים, שנעו בין ז'אנרים של מערבונים, ספרות פוסט-אפוקליפטית וסגנון גותי דרומי. יצירותיו כוללות לעיתים קרובות תיאורים גרפיים של אלימות, וסגנון כתיבתו מתאפיין בשימוש מועט בסימני פיסוק ובייחוס דברים. הוא נחשב בעיני רבים לאחד מגדולי הסופרים האמריקאים.

מקארתי נולד בפרובידנס, רוד איילנד, אף שגדל בעיקר בטנסי. ב-1951 נרשם לאוניברסיטת טנסי, אך נשר ממנה כדי להתגייס לחיל האוויר של ארצות הברית. הרומן הראשון שלו, "שומר הגן" (The Orchard Keeper), פורסם ב-1965. בזכות מענקים ספרותיים יכול היה מקארתי לנסוע לדרום אירופה, שם כתב את הרומן השני שלו, "חושך בחוץ" (Outer Dark) (1968). "סאטרי" (Suttree) (1979), כמו רומנים מוקדמים אחרים שלו, זכה לביקורות חיוביות בדרך כלל, אך לא היה להצלחה מסחרית. מלגת מקארתור אפשרה לו לנסוע לדרום-מערב ארצות הברית, שם חקר וכתב את הרומן החמישי שלו, "דם של מרידיאן" (Blood Meridian) (1985). אף שבתחילה זכה לקבלת פנים צוננת מצד המבקרים והקהל, הוא נחשב מאז ליצירת המופת שלו, ויש המכנים אותו "הרומן האמריקאי הגדול".

מקארתי חווה הצלחה נרחבת לראשונה עם "כל הסוסים היפים" (All the Pretty Horses) (1992), שעליו זכה הן בפרס הספר הלאומי והן בפרס חוג מבקרי הספר הלאומי. אחריו באו "המעבר" (The Crossing) (1994) ו-"ערים במישור" (Cities of the Plain) (1998), שהשלימו את "טרילוגיית הגבול". הרומן שלו מ-2005, "ארץ קשוחה" (No Country for Old Men), זכה לביקורות מעורבות. הרומן שלו מ-2006, "הדרך" (The Road), זכה בפרס פוליצר לספרות לשנת 2007 ובפרס ג'יימס טייט בלק לספרות.

רבות מיצירותיו של מקארתי עובדו לקולנוע. העיבוד הקולנועי מ-2007 ל-"ארץ קשוחה" זכה להצלחה ביקורתית ומסחרית וגרף ארבעה פרסי אוסקר, כולל פרס הסרט הטוב ביותר. הסרטים "כל הסוסים היפים", "הדרך" ו-"ילד האלוהים" עובדו גם הם מיצירותיו הנושאות את אותם השמות, ו-"חושך בחוץ" עובד לסרט קצר בן 15 דקות. מקארתי עבד עם מכון סנטה פה (Santa Fe Institute), מרכז מחקר רב-תחומי, שם פרסם את המאמר "בעיית קקולה" (The Kekulé Problem) (2017), הבוחן את הלא-מודע האנושי ומקור השפה. הוא נבחר לחברה הפילוסופית האמריקאית ב-2012. הרומנים האחרונים שלו, "הנוסע" (The Passenger) ו-"סטלה מאריס" (Stella Maris), פורסמו ב-25 באוקטובר 2022 וב-6 בדצמבר 2022, בהתאמה.

חיים

### חיים מוקדמים

צ'ארלס ג'וזף מקארתי הבן נולד בפרובידנס, רוד איילנד, ב-20 ביולי 1933, אחד משישה ילדים של גלדיס כריסטינה מקרייל וצ'ארלס ג'וזף מקארתי. משפחתו הייתה קתולית-אירית. בשנת 1937 עברה המשפחה לנוקסוויל, טנסי, שם עבד אביו כעורך דין ברשות עמק טנסי (Tennessee Valley Authority). המשפחה התגוררה תחילה בנואלטון דרייב בשכונת סקויה הילס היוקרתית, אך עד 1941 השתקעה בבית במרטין מיל פייק בדרום נוקסוויל. מקארתי אמר מאוחר יותר: "נחשבנו לעשירים כי כל האנשים סביבנו חיו בצריפים של חדר אחד או שניים". בין חברי ילדותו היה ג'ים לונג (1930–2012), שמאוחר יותר תואר כדמות "ג'יי-בון" ב-"סאטרי".

מקארתי למד בבית הספר הקהילתי סנט מרי ובבית הספר הקתולי התיכון בנוקסוויל, והיה נער מזבח בכנסיית ההתעברות ללא חטא בנוקסוויל. כילד, מקארתי לא ראה ערך בבית הספר והעדיף לעסוק בתחומי העניין שלו. הוא תיאר רגע שבו מורתו שאלה את הכיתה על תחביביהם. מקארתי ענה בהתלהבות; כפי שאמר מאוחר יותר: "אני הייתי היחיד שהיו לו תחביבים, והיו לי כל התחביבים שיש... תגידי כל דבר, לא משנה כמה אזוטרי. יכולתי לתת לכל אחד תחביב ועדיין להישאר עם 40 או 50 הביתה".

בשנת 1951 החל ללמוד באוניברסיטת טנסי, שם למד מדעי הרוח. הוא התעניין בכתיבה לאחר שפרופסור ביקש ממנו לשנות את הפיסוק של אוסף מאמרים מהמאה ה-18 לצורך הכללתם בספר לימוד. מקארתי עזב את הקולג' ב-1953 כדי להצטרף לחיל האוויר של ארצות הברית. בזמן שהוצב באלסקה, קרא מקארתי ספרים בתאווה, דבר שציין שעשה לראשונה בחייו. הוא חזר לאוניברסיטת טנסי ב-1957, שם התמחה באנגלית ופרסם שני סיפורים, "Wake for Susan" ו-"A Drowning Incident" במגזין הספרותי של הסטודנטים, "הפניקס" (The Phoenix), תחת השם סי. ג'יי. מקארתי הבן. על אלה זכה בפרס אינגרם-מריל לכתיבה יוצרת ב-1959 וב-1960. בשנת 1959 נשר מקארתי מהקולג' ועזב לשיקגו.

לצורך הקריירה הספרותית שלו, שינה מקארתי את שמו הפרטי מצ'ארלס לקורמק כדי להימנע מבלבול והשוואה לבובה של הפיתום אדגר ברגן, צ'רלי מקארתי. קורמק היה כינוי משפחתי שניתן לאביו על ידי דודותיו האיריות. מקורות אחרים גורסים כי שינה את שמו לכבוד הצ'יף האירי קורמק מקארתי, שבנה את טירת בלרני.

לאחר נישואיו לסטודנטית לי הולמן ב-1961, עבר מקארתי למה שהספד של הולמן מכנה "צריף ללא חימום ומים זורמים למרגלות הרי הסמוקי מחוץ לנוקסוויל". שם נולד לבני הזוג בן, קאלן, ב-1962. כאשר בית ילדותו של הסופר ג'יימס אייג'י נהרס בנוקסוויל באותה שנה, השתמש מקארתי בלבני האתר כדי לבנות קמינים בתוך הצריף שלו במחוז סוויר. הולמן עברה לוויומינג זמן קצר לאחר מכן, שם הגישה בקשה לגירושין ממקארתי.

### קריירת כתיבה מוקדמת (1965–1991)

ב-1965 פרסמה הוצאת רנדום האוס את הרומן הראשון של מקארתי, "שומר הגן" (1965). הוא סיים את הרומן בזמן שעבד במשרה חלקית במחסן חלקי חילוף לרכב בשיקגו, והגיש את כתב היד "באופן עיוור" לאלברט ארסקין מרנדום האוס. ארסקין המשיך לערוך את עבודתו של מקארתי במשך 20 השנים הבאות. עם יציאתו לאור, ציינו המבקרים את דמיונו לעבודתו של פוקנר ושבחו את השימוש המרשים של מקארתי בדימויים. "שומר הגן" זכה בפרס קרן ויליאם פוקנר לשנת 1966 לרומן ביכורים ראוי לציון.

בזמן שהתגורר ברובע הצרפתי בניו אורלינס, פונה מקארתי מחדר ששכר ב-40 דולר לחודש עקב אי-תשלום שכר דירה. כשטייל ברחבי המדינה, מקארתי תמיד נשא בתיקו נורה של 100 ואט כדי שיוכל לקרוא בלילה, לא משנה היכן הוא ישן.

בקיץ 1965, תוך שימוש במלגת נסיעות מהאקדמיה האמריקאית לאמנויות וספרות, הפליג מקארתי על סיפון האונייה סילבניה בתקווה לבקר באירלנד. על האונייה פגש את האנגלייה אן דליסל, שעבדה באונייה כרקדנית וזמרת. ב-1966 הם נישאו באנגליה. גם ב-1966 קיבל מענק מקרן רוקפלר, שבו השתמש כדי לטייל ברחבי דרום אירופה לפני שהגיע לאיביזה, שם כתב את הרומן השני שלו, "חושך בחוץ" (1968). לאחר מכן חזר לארצות הברית עם אשתו, שם פורסם "חושך בחוץ" וזכה לביקורות אוהדות בדרך כלל.

ב-1969 עברו בני הזוג ללואיוויל, טנסי, ורכשו אסם חלב, שמקארתי שיפץ תוך ביצוע עבודות האבן בעצמו. לדברי דליסל, בני הזוג חיו ב"עוני מוחלט", כשהם רוחצים באגם. דליסל טענה: "מישהו היה מתקשר ומציע לו 2,000 דולר כדי לבוא לדבר באוניברסיטה על ספריו. והוא היה אומר להם שכל מה שיש לו לומר נמצא שם על הדף. אז היינו אוכלים שעועית לעוד שבוע". בזמן שהתגורר באסם, כתב את ספרו הבא, "ילד האלוהים" (1973). בדומה ל-"חושך בחוץ" לפניו, "ילד האלוהים" התרחש בהרי האפלצ'ים הדרומיים. ב-1976 נפרד מקארתי מאן דליסל ועבר לאל פאסו, טקסס.

ב-1974 יצר ריצ'רד פירס מ-PBS קשר עם מקארתי וביקש ממנו לכתוב תסריט לפרק בסדרה "חזונות" (Visions), סדרת דרמה טלוויזיונית. החל מתחילת 1975, מצויד רק ב"כמה תמונות בהערות השוליים של ביוגרפיה משנת 1928 של התעשיין המפורסם מלפני מלחמת האזרחים, ויליאם גרג, כמקור השראה", בילו מקארתי ופירס שנה בטיולים בדרום כדי לחקור את נושא התיעוש שם. מקארתי השלים את התסריט ב-1976 והפרק, שכותרתו "בן הגנן" (The Gardener's Son), שודר ב-6 בינואר 1977. פסטיבלי סרטים רבים בחו"ל הקרינו אותו. הפרק היה מועמד לשני פרסי אמי בפריים טיים ב-1977.

בשנת 1976, כשמקארתי היה בן 42, פגש את אוגוסטה בריט, אמריקאית ממוצא פיני בת 16 דאז, במוטל באריזונה. למרות הפרש הגילים ביניהם, השניים הסתדרו מיד, והוא שאב מהחוויות שלהם עבור "סאטרי", עבודתו שהייתה בתהליך כתיבה באותה עת. עד השנה שלאחר מכן, ב-1977, כשהוא היה בן 43 והיא עדיין בת 17, בטיול משותף למקסיקו, הם התקדמו למערכת יחסים פיזית. הם נשארו ידידים עד מותו.

ב-1979 פרסם מקארתי את הרומן החצי-אוטוביוגרפי "סאטרי", אותו כתב במשך תקופה של 20 שנה, בהתבסס על חוויותיו בנוקסוויל על נהר הטנסי. ג'רום צ'ארין השווה אותו להאקלברי פין אבוד, וציין כיצד עץ הטקס בגינתו רחבת הידיים של הסופר בטנסי היה השראה ל"הטבלה של מה שהפך לשמו של הדמות הראשית".

בשנת 1981 זכה מקארתי במלגת מקארתור בשווי 236,000 דולר. סול בלו, שלבי פוט ואחרים המליצו עליו לארגון. המענק אפשר לו לנסוע לדרום-מערב ארצות הברית כדי לחקור את הרומן הבא שלו, "דם של מרידיאן, או האדמומיות של הערב במערב" (1985). הספר אלים, והניו יורק טיימס הכריז עליו כ"ספר המדמם ביותר מאז האיליאדה". אף שבתחילה נדחה על ידי מבקרים רבים, הספר צבר בהמשך מעמד משמעותי בחוגים ספרותיים; הרולד בלום כינה את "דם של מרידיאן" "הספר הבודד הגדול ביותר מאז 'כשגוועתי' של פוקנר". בסקר שנערך ב-2006 בקרב סופרים ומוציאים לאור על ידי הניו יורק טיימס מגזין כדי לרשום את הרומנים האמריקאים הגדולים של רבע המאה הקודמת, "דם של מרידיאן" דורג במקום השלישי, אחרי "חמדת" (1987) של טוני מוריסון ו-"אנדרגראונד" (1997) של דון דלילו. יש אפילו שהציעו כי הוא הרומן האמריקאי הגדול. "טיים" כלל אותו ברשימת 100 הספרים הטובים ביותר בשפה האנגלית שפורסמו מאז 1923, שערך ב-2005. באותה תקופה, מקארתי התגורר בבקתת אבן מאחורי מרכז קניות באל פאסו, אותה תיאר כ"בקושי ראויה למגורים".

נכון ל-1991, אף אחד מהרומנים של מקארתי לא נמכר ביותר מ-5,000 עותקים בכריכה קשה, ו"ברוב הקריירה שלו, אפילו לא היה לו סוכן". הוא כונה "הסופר הלא-ידוע הטוב ביותר באמריקה".

### הצלחה והכרה (1992–2013)

לאחר שעבד עם מקארתי במשך 20 שנה, פרש אלברט ארסקין מרנדום האוס ב-1992. מקארתי פנה לאלפרד א. קנופף, שם נפל תחת ייעוצו העריכתי של גארי פיסקטג'ון. כטובה אחרונה לארסקין, הסכים מקארתי להתראיין אצל ריצ'רד ב. וודוורד מהניו יורק טיימס. הוא עשה ראיונות קטנים ומוקדמים יותר בשנות ה-60 וה-70.

מקארתי זכה סוף סוף להכרה נרחבת בעקבות פרסום "כל הסוסים היפים" (1992), כאשר זכה בפרס הספר הלאומי ובפרס חוג מבקרי הספר הלאומי. הוא הפך לרב-מכר של הניו יורק טיימס, ונמכר ב-190,000 עותקים בכריכה קשה בתוך שישה חודשים. אחריו באו "המעבר" (1994) ו-"ערים במישור" (1998), שהשלימו את טרילוגיית הגבול. במהלך טרילוגיה זו הגיע "סתת האבנים" (The Stonemason) (שהוצג לראשונה ב-1995), יצירתו הדרמטית השנייה. מקארתי תכנן במקור את יצירתו הבאה, "ארץ קשוחה" (2005), כתסריט לפני שהפך אותו לרומן. כתוצאה מכך, ברומן יש מעט תיאור של הגדרה והוא מורכב ברובו מדיאלוגים. מערבון המתרחש בשנות ה-80, "ארץ קשוחה" עובד על ידי האחים כהן לסרט בעל אותו שם משנת 2007, שזכה בארבעה פרסי אוסקר ויותר מ-75 פרסי קולנוע ברחבי העולם.

בתחילת שנות ה-2000, בזמן ששהה במוטל באל פאסו עם בנו הצעיר, הביט מקארתי מהחלון מאוחר בלילה אחד ודמיין כיצד העיר עשויה להיראות בעוד חמישים או מאה שנה וראה "אש על הגבעה והכל מושמד". הוא כתב שני עמודים על הרעיון; ארבע שנים מאוחר יותר באירלנד הוא הרחיב את הרעיון לרומן העשירי שלו, "הדרך", שעוקב אחר אב בודד ובנו הצעיר המטיילים באמריקה פוסט-אפוקליפטית, ניצודים על ידי קניבלים. רבים מהדיונים בין השניים היו שיחות מילה במילה שהיו למקארתי עם בנו. הספר, שפורסם ב-2006, זכה לשבחים בינלאומיים ולפרס פוליצר לספרות. מקארתי לא קיבל את הפרס באופן אישי, ובמקום זאת שלח את סוני מהטה במקומו. ג'ון הילקוט ביים את העיבוד הקולנועי מ-2009, שנכתב על ידי ג'ו פנהול, ובכיכובם של ויגו מורטנסן וקודי סמית-מקפי, שקיבל ביקורות חיוביות ברובן.

מקארתי פרסם את המחזה "הסנסט לימיטד" (The Sunset Limited) ב-2006. מבקרים ציינו שהוא לא שגרתי ואולי היה לו יותר במשותף עם רומן, ומכאן כותרת המשנה של מקארתי: "רומן בצורה דרמטית". מאוחר יותר הוא עיבד אותו לתסריט לסרט מ-2011, בבימויו ובהפקתו של טומי לי ג'ונס, שגם כיכב מול סמואל ל. ג'קסון.

אופרה וינפרי בחרה ב-"הדרך" של מקארתי כבחירה של מועדון הספר שלה לאפריל 2007. כתוצאה מכך, הסכים מקארתי לראיון הטלוויזיוני הראשון שלו, ששודר ב-"המופע של אופרה וינפרי" ב-5 ביוני 2007. הראיון התקיים בספריית מכון סנטה פה. מקארתי אמר לווינפרי שהוא לא מכיר אף סופר ומעדיף בהרבה את חברתם של מדענים. במהלך הראיון, הוא סיפר כמה סיפורים הממחישים את מידת העוני המוחלט שחווה לעיתים במהלך הקריירה שלו כסופר. הוא גם דיבר על החוויה של להביא ילד לעולם בגיל מבוגר, וכיצד בנו היה ההשראה ל-"הדרך".

בשנת 2012 מכר מקארתי את התסריט המקורי שלו, "היועץ" (The Counselor), לניק וקסלר, פאולה מיי שוורץ וסטיב שוורץ, שהפיקו בעבר את העיבוד הקולנועי לרומן של מקארתי "הדרך". בבימויו של רידלי סקוט, עם הפקה שהסתיימה ב-2012, הסרט יצא לאקרנים ב-25 באוקטובר 2013, לקבלת ביקורות מקוטבות. מארק קרמוד מהגרדיאן מצא אותו "מיושן ומעפן", ופיטר טרוורס מרולינג סטון תיאר אותו כ"הרהור מהמהם על קפיטליזם". עם זאת, מנולה דארגיס מהניו יורק טיימס מצאה אותו "מפחיד" ו-"מפתה".

### מכון סנטה פה (2014–2023)

מקארתי היה נאמן של מכון סנטה פה (SFI), מרכז מחקר רב-תחומי המוקדש לחקר מערכות מורכבות מסתגלות. בניגוד לרוב חברי ה-SFI, למקארתי לא היה רקע מדעי. כפי שהסביר מארי גל-מאן: "אין מקום כמו מכון סנטה פה, ואין סופר כמו קורמק, אז השניים מתאימים זה לזה לא רע". מעבודתו במכון סנטה פה, פרסם מקארתי את יצירת העיון הראשונה שלו בקריירת הכתיבה בת 50 השנים שלו. במאמר שכותרתו "בעיית קקולה" (2017), מנתח מקארתי חלום של אוגוסט קקולה כמודל ללא-מודע ומקורות השפה. הוא מפתח תיאוריות על טבעו של הלא-מודע והפרדתו מהשפה האנושית. הלא-מודע, לפי מקארתי, "הוא מכונה להפעלת חיה" ו-"לכל החיות יש לא-מודע". מקארתי מניח ששפה היא יצירה תרבותית אנושית בלבד ולא תופעה שנקבעת ביולוגית.

ב-2015 הוכרז על הרומן הבא של מקארתי, "הנוסע", באירוע רב-מדיתי שאירחה בקרן לאנן (Lannan Foundation) בסנטה פה. הספר הושפע מתקופתו בקרב מדענים; הוא תואר על ידי הביולוג של SFI, דייוויד קראקאואר, כ-"קורמק 3.0 במלוא הדרו - רומן מתמטי [ו]אנליטי". במרץ 2022 דיווח הניו יורק טיימס כי "הנוסע" ייצא לאור ב-25 באוקטובר 2022, ורומן לוויה שני, "סטלה מאריס", ב-22 בנובמבר. האחרון היה הרומן הראשון של מקארתי מאז "חושך בחוץ" שהציג גיבורה נשית.

בזמן מותו, מקארתי נרשם כמפיק בפועל של עיבוד קולנועי ל-"דם של מרידיאן", בבימויו של ג'ון הילקוט, שביים בעבר את העיבוד הקולנועי ל-"הדרך". בראיון שנערך ב-2024 אמר הילקוט שהוא ומקארתי בילו זמן ממושך בדיונים על הסרט, שהסופר התנדב פעם לכתוב ודמיין אותו כ-"סיפור פאוסטאני, המסע של השופט המנסה לזכות בנשמתו של הילד, ולבלוע את כל מה שבדרכו". מקארתי דחה הצעה למיני-סדרה, ומצא שלטלוויזיה חסר "סוג של פאר, אלמנט של קנה מידה".

גישת כתיבה וסגנון

### תחביר

מקארתי השתמש בפיסוק בצורה מועטה, אפילו החליף את רוב הפסיקים ב-"ו" כדי ליצור פוליסינדטון; הוא כונה "המילה החשובה ביותר בלקסיקון של מקארתי". הוא אמר לאופרה וינפרי שהוא מעדיף "משפטים חיוויים פשוטים" ושהוא משתמש באותיות רישיות, נקודות, פסיק מזדמן, או נקודתיים להגדרת רשימה; הוא מעולם לא השתמש בנקודה-פסיק, שאותו כינה "טמטום". הוא לא השתמש במרכאות לדיאלוג והאמין שאין סיבה "ללכלך את הדף עם סימנים מוזרים". פרופ' אריק הייג מציין שדיאלוגים של מקארתי לוקים לעיתים קרובות בחוסר ייחוס, אך ש"איכשהו... הקורא נשאר מכוון לגבי מי מדבר". גישתו לפיסוק נבעה מעבודת עריכה שעשה עבור פרופסור לאנגלית בזמן שלמד באוניברסיטת טנסי; הוא הסיר חלק גדול מהפיסוק בספר שנערך, מה ששימח את הפרופסור. מקארתי ערך את מאמרו המשפיע של עמיתו ממכון סנטה פה, וו. בריאן ארתור, "תשואות עולות ועולם העסקים החדש", שפורסם ב-Harvard Business Review ב-1996, והסיר פסיקים מהטקסט. הוא גם ערך עבודה עבור הפיזיקאים לורנס מ. קראוס וליסה רנדל.

סול בלו שיבח את "השימוש המוחץ לחלוטין שלו בשפה, את המשפטים נותני החיים ומביאי המוות שלו". ריצ'רד ב. וודוורד תיאר את כתיבתו כ-"מזכירה את המינגוויי המוקדם". בניגוד ליצירות מוקדמות כמו "סאטרי" ו-"דם של מרידיאן", רוב עבודתו של מקארתי לאחר 1993 משתמשת באוצר מילים פשוט ומאופק.

### נושאים

הרומנים של מקארתי מתארים לעיתים קרובות אלימות מפורשת. רבות מיצירותיו אופיינו כניהיליסטיות, במיוחד "דם של מרידיאן". כמה אקדמאים חולקים על כך, ואומרים ש-"דם של מרידיאן" הוא למעשה טרגדיה גנוסטית. יצירותיו המאוחרות אופיינו כמוסריות מאוד. אריק ג'. וילנברג טוען ש-"הדרך" מתאר מוסר כחילוני הנובע מיחידים, כמו האב, ונפרד מאלוהים.

ההשקפה העגומה של העתיד, והאנטגוניסט הזר הלא-אנושי אנטון שיגור ב-"ארץ קשוחה", נאמר כי הם משקפים את החשש של עידן פוסט-9/11. רבות מיצירותיו מציגות יחידים בסכסוך עם החברה ופועלים מתוך אינסטינקט ולא מתוך רגש או מחשבה. נושא נוסף לאורך רבות מיצירותיו של מקארתי הוא חוסר הכשירות או חוסר האנושיות של אלה המכהנים בסמכות ובמיוחד באכיפת החוק. זה נראה ב-"דם של מרידיאן" עם מסע הרצח שיוזמת כנופיית גלנטון בגלל הפרסים, רשויות אכיפת החוק ה-"מוצפות" ב-"ארץ קשוחה", והשוטרים המושחתים ב-"כל הסוסים היפים". כתוצאה מכך, הוא כונה "הפסימיסט הגדול של הספרות האמריקאית".

### תרגול נרטיבי דו-לשוני

מקארתי היה דובר ספרדית שוטפת, לאחר שחי באיביזה, ספרד בשנות ה-60 ולאחר מכן התגורר באל פאסו, טקסס ובסנטה פה, ניו מקסיקו. איזבל סוטו טוענת שאחרי שלמד את השפה, "ספרדית ואנגלית מווסתות או מחלחלות זו לזו" ברומנים שלו, שכן זה היה "חלק חיוני מהשיח האקספרסיבי של מקארתי". קתרין סאג צופה שכתיבתו של מקארתי "נחשבת לעיתים קרובות לפרקטיקה נרטיבית 'רב-תרבותית' ו-'דו-לשונית', במיוחד בשל השימוש הרב שלה בדיאלוגים ספרדיים לא מתורגמים". ג'פרי הרליהי-מרה מציין "ג'ון גריידי קול הוא דובר ספרדית כשפת אם. זה המקרה גם של כמה דמויות חשובות אחרות בטרילוגיית הגבול, כולל בילי פארנהם [כך במקור], אמו של ג'ון גריידי (ואולי סבו ואחיו), ואולי ג'ימי בלבינס, שכל אחד מהם דוברי ספרדית שנולדו לכאורה במרחב הפוליטי של ארה"ב למשפחות עם מה שנחשבים בדרך כלל לשמות משפחה דוברי אנגלית... זה המקרה גם של השופט הולדן ב-"דם של מרידיאן"."

### מוסר עבודה ותהליך

מקארתי הקדיש את עצמו לכתיבה במשרה מלאה, בבחירה שלא לעבוד בעבודות אחרות כדי לפרנס את הקריירה שלו. "תמיד ידעתי שאני לא רוצה לעבוד", אמר מקארתי. "אתה חייב להיות מסור, אבל זה היה בראש סדר העדיפויות שלי". בתחילת הקריירה שלו, החלטתו שלא לעבוד לפעמים גררה אותו ואת משפחתו לעוני.

אף על פי כן, לדברי החוקר סטיב דייוויס, למקארתי היה "מוסר עבודה מדהים". הוא העדיף לעבוד על כמה פרויקטים בו-זמנית ואמר, למשל, שהיו לו ארבע טיוטות בתהליך באמצע שנות ה-2000 ובמשך כמה שנים הקדיש כשעתיים בכל יום לכל פרויקט ("זה היה יוצא דופן") (לפי המקור). הוא היה ידוע בביצוע מחקר ממצה על הרקע ההיסטורי והסביבות האזוריות שנמצאו בסיפורת שלו. הוא ערך את כתיבתו בעצמו, ולעיתים שכתב ספר במשך שנים או עשורים לפני שראה אותו ראוי לפרסום. בעוד שהמחקר והתיקונים שלו היו קפדניים, הוא לא התווה את העלילות שלו ובמקום זאת ראה בכתיבה "תהליך תת-מודע" שיש לתת לו מקום להשראה ספונטנית.

לאחר 1958, מקארתי כתב את כל יצירתו הספרותית והתכתובות שלו במכונת כתיבה מכנית. הוא השתמש במקור ברויאל אך יצא לחפש מכונה קלה יותר לקראת נסיעה לאירופה בתחילת שנות ה-60. הוא קנה אוליבטי לטרה 32 ניידת ב-50 דולר בחנות משכון בנוקסוויל והקליד כחמישה מיליון מילים במהלך חמשת העשורים הבאים. הוא תחזק אותה פשוט על ידי "ניפוח האבק עם צינור של תחנת שירות". סוחר הספרים גלן הורוביץ אמר שמכונת הכתיבה הצנועה רכשה "סוג של איכות קמעית" דרך הקשר שלה לסיפורת המונומנטלית של מקארתי, "כאילו הר ראשמור גולף עם אולר שוויצרי". האוליבטי שלו נמכרה במכירה פומבית בדצמבר 2009 בבית המכירות כריסטי'ס, כשבית המכירות העריך שהיא תניב בין 15,000 ל-20,000 דולר. היא נמכרה ב-254,500 דולר, כשההכנסות נתרמו למכון סנטה פה. מקארתי החליף אותה בדגם זהה, שנקנה עבורו על ידי חברו ג'ון מילר ב-11 דולר ועוד 19.95 דולר עבור המשלוח.

חיים אישיים ודעות

מקארתי היה מתנזר מאלכוהול. לדברי ריצ'רד ב. וודוורד, "מקארתי כבר לא שותה - הוא הפסיק לפני 16 שנה [כלומר ב-1976] באל פאסו, עם אחת מחברותיו הצעירות - ו-"סאטרי" נקרא כמו פרידה מהחיים האלה. 'החברים שיש לי הם פשוט אלה שהפסיקו לשתות', הוא אומר. 'אם יש סכנה מקצועית לכתיבה, זו השתייה'". עם זאת, חברתו הוותיקה אוגוסטה בריט טענה שהוא חזר לשתות לקראת סוף חייו.

בשנות ה-80 שקלו מקארתי ואדוארד אבי לשחרר בסתר זאבים לדרום אריזונה כדי לשקם את האוכלוסייה המושמדת שלהם.

בסוף שנות ה-90 עבר מקארתי לטסוקה, ניו מקסיקו, צפונית לסנטה פה, עם אשתו השלישית, ג'ניפר וינקלי, ובנם, ג'ון. מקארתי ווינקלי התגרשו ב-2006.

ב-2013 יצר הסופר הסקוטי מייקל קרוסן חשבון טוויטר שהתחזה למקארתי, שצבר במהירות כמה אלפי עוקבים והכרה מצד בעלי האתר ג'ק דורסי. חמש שעות לאחר יצירת החשבון, המוציא לאור של מקארתי אישר שהחשבון מזויף ושלמקארתי אין מחשב. ב-2018 נוצר חשבון נוסף שהתחזה למקארתי. ב-2021 הוא סומן בקצרה כמאומת בעקבות ציוץ ויראלי, שלאחריו אישר הסוכן שלו שהחשבון שוב מזויף.

ב-2016 התפשטה מתיחה בטוויטר שטענה שמקארתי מת, כש-USA Today אפילו חזר על המידע. הלוס אנג'לס טיימס הגיב למתיחה בכותרת, "קורמק מקארתי לא מת. הוא קשוח מכדי למות".

### פוליטיקה

מקארתי לא חשף בפומבי את דעותיו הפוליטיות. תושב סנטה פה עם נטייה מסורתית, הוא הביע פעם מורת רוח מהעיר ומהאנשים שם: "אם אתם לא מסכימים איתם פוליטית, אתם לא יכולים פשוט להסכים שלא להסכים - הם חושבים שאתם משוגעים". האקדמאי דייוויד הולוואי כותב ש-"ניתן לקרוא את הכתיבה של מקארתי כליברלית או כשמרנית, או כשניהם בו-זמנית, בהתאם לפוליטיקה שהקוראים עצמם מביאים איתם לפעולת קריאת היצירה".

### מדע וספרות

באחד הראיונות הבודדים שלו, חשף מקארתי שהוא מכבד רק סופרים ש-"עוסקים בסוגיות של חיים ומוות", כשהוא מצטט את הנרי ג'יימס ומרסל פרוסט כדוגמאות לסופרים שלא עושים זאת. "אני לא מבין אותם... מבחינתי, זו לא ספרות. הרבה סופרים שנחשבים לטובים אני מחשיב למוזרים", אמר. לגבי המגבלות הספרותיות שלו בכתיבת רומנים, אמר מקארתי שהוא "לא חובב של כמה מהסופרים הלטינו-אמריקאים, הריאליזם המאגי. את יודעת, קשה מספיק לגרום לאנשים להאמין למה שאתה אומר להם בלי להפוך את זה לבלתי אפשרי. זה חייב להיות סביר במעורפל". "מובי דיק" (1851) היה הרומן האהוב עליו. יחד עם "מובי דיק", מקארתי החשיב את "האחים קרמזוב" (1880), "יוליסס" (1922) ו-"הקול והזעם" (1929) כרומנים "גדולים".

מבחינה חברתית, למקארתי הייתה סלידה מסופרים אחרים, והוא העדיף את חברתם של מדענים. הוא הביע את הערצתו להתקדמות המדעית: "מה שפיזיקאים עשו במאה ה-20 היה אחד הפריחות המדהימות ביותר אי פעם במפעל האנושי". מקארתי החשיב את עצמו כחומרי. במפגשי מקארתור, מקארתי נמנע מחבריו הסופרים כדי להתרועע במקום עם מדענים כמו הפיזיקאי מארי גל-מאן וביולוג הלווייתנים רוג'ר פיין. מכל תחומי העניין שלו, הצהיר מקארתי, "כתיבה נמצאת רחוק, רחוק בתחתית הרשימה".

### מוות

מקארתי מת בביתו בסנטה פה ב-13 ביוני 2023, בגיל 89. סטיבן קינג אמר שמקארתי היה "אולי הסופר האמריקאי הגדול ביותר בתקופתי... הוא היה מלא שנים ויצר גוף עבודה משובח, אבל אני עדיין מתאבל על לכתו".

### אוגוסטה בריט

ב-2024 פרסם ה-Vanity Fair מאמר על מערכת היחסים בת 47 השנים של מקארתי עם אישה בשם אוגוסטה בריט, אותה פגש כשהיה בן 42 והיא הייתה בת 16. בריט, לפי המאמר, חיה בבית אומנה באותה עת, והייתה בתוך ומחוץ לבתי אומנה במשך חמש השנים הקודמות.

המאמר ב-Vanity Fair טוען כי ב-1977, כשבריט הייתה בת 17, מקארתי זייף את תעודת הלידה שלה ולקח אותה למקסיקו; זה היה גם כשהחל לקיים איתה יחסי מין. בריט אומרת שהטיול הזה, מאל פאסו לחוארז, יזום לאחר שמקארתי קיבל הודעה מהעורך אלברט ארסקין שה-FBI מחפש אחריהם ושהוא "מבוקש בגין אונס סטטוטורי וחוק מאן".

למרות זאת, בריט טוענת לאורך כל המאמר ב-Vanity Fair שהמערכת יחסים לא הייתה לא דורסנית ולא פוגענית. הם שמרו על קשר הדוק עד מותו של מקארתי ב-2023.

מורשת

בשנת 2003, המבקר הספרותי הרולד בלום הכתיר את מקארתי כאחד מארבעת הסופרים האמריקאים החיים הגדולים, לצד דון דלילו, תומאס פינצ'ון ופיליפ רות'. ספרו של בלום מ-1994, "הקאנון המערבי", רשם את "ילד האלוהים", "סאטרי" ו-"דם של מרידיאן" בין יצירות הספרות העכשווית שהוא חזה שישרדו ויהפכו ל-"קאנוניות". בלום שמר את השבח הגבוה ביותר שלו ל-"דם של מרידיאן", שאותו כינה "הספר הבודד הגדול ביותר מאז 'כשגוועתי' של פוקנר", ולמרות שהחזיק פחות הערכה לרומנים האחרים של מקארתי, הוא אמר ש-"לכתוב אפילו ספר אחד כל כך חזק ומלא רמזים, ומסוגל להדהוד תמידי שיש ל-"דם של מרידיאן" מצדיק אותו יותר מכל. ... הוא הגיע לגאונות עם הספר ההוא."

ארכיון מקיף של ניירותיו האישיים של מקארתי נשמר באוספי ויטליף, אוניברסיטת טקסס סטייט, סן מרקוס, טקסס. ניירות מקארתי מורכבים מ-98 קופסאות (46 רגל ליניארי). הרכישה של ניירות קורמק מקארתי נבעה משנים של שיחות מתמשכות בין מקארתי לבין מייסד אוסף הסופרים של דרום-מערב, ביל ויטליף, שניהל משא ומתן על ההליכים. אוסף הסופרים של דרום-מערב/אוספי ויטליף מחזיק גם את אוסף וולמר של קורמק מקארתי, המורכב ממכתבים בין מקארתי לביבליוגרף ג'יי. הווארד וולמר, וארבעה אוספים קשורים אחרים.

פרויקט ספריית קורמק מקארתי

כשמקארתי מת ביוני 2023, הוא הותיר אחריו ספרייה עצומה של כ-20,000 ספרים, כולל יותר מ-2,000 המכילים הערות בכתב יד של מקארתי עצמו. מקארתי היה דמות מאוד פרטית שלעיתים נדירות דיבר על עבודתו או על הספרים והסופרים שהשפיעו עליה, כך שהספרייה שהותיר אחריו, במיוחד ההערות, עשויות להציע תובנה שלא תסולא בפז על חייו ועבודתו.

פרויקט ספריית קורמק מקארתי מתכנן ליצור מאגר נתונים מקוון הניתן לחיפוש בגישה פתוחה עם מידע על כל אחד מהכרכים באוסף של מקארתי במטרה להפוך את מאגר הנתונים לנגיש לכל אחד, בכל מקום, ללא הגבלות.

מאמר על הספרייה של מקארתי פורסם בגיליון ספטמבר/אוקטובר 2025 של מגזין סמית'סוניאן.

יצירות שפורסמו

רומנים