סטנלי קובריק: הפרפקציוניסט המתבודד
ג'ק ניקולסון רדף אחרי דלת עם גרזן 134 פעמים לפני שסטנלי קובריק (Stanley Kubrick) היה מרוצה מכך שהשיג את השוט שרצה עבור "הניצוץ". מפעיל סטדיקאם צילם פעם שלושים טייקים של סצנה שבמאים אחרים היו מדפיסים אחרי חמישה. קובריק, שנשר מבית הספר התיכון בכל מובן מעשי, דורג בתחתית המחזור שלו ונדחה על ידי כל מכללה שאליה הגיש מועמדות, הפך ברבות הימים לאחד מיוצרי הקולנוע התובעניים ביותר מבחינה טכנית וחסרי המנוח מבחינה אינטלקטואלית שהצמיחה אמריקה אי פעם — אדם שכמעט ולא קרא דבר להנאתו עד גיל 19, ולאחר מכן ביסס שיטת בימוי שלמה על הרעיון ששום דבר מעולם אינו טוב דיו.
נער מהברונקס שנכשל בלימודים ואהב מצלמה
סטנלי קובריק נולד ב-26 ביולי 1928 בברונקס שבניו יורק, לרופא ז'אק קובריק (Jacques Kubrick) ולעקרת הבית סיידי פרוולר קובריק (Sadie Perveler Kubrick); הייתה לו אחות צעירה יותר, ברברה. לפי תיאורו המאוחר שלו עצמו, הוא היה אסון מבחינה לימודית — נוכחות דלה, דירוג בתחתית הכיתה ונידוי חברתי חרף אינטליגנציה בולטת שלא באה לידי ביטוי בשום תעודת ציונים. כל מכללה דחתה אותו. מה שניתב אותו מחדש היו מצלמה שהעניק לו אביו ועין שהתבררה כיוצאת דופן. בגיל 16 מכר את תצלומו הראשון למגזין Look; בגיל 17 כבר נמנה עם סגל המגזין, ואת ערביו בילה במוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) בספיגת הדקדוק הקומפוזיציוני שיישם לימים בקולנוע. בנקודות זמן שונות הוא שאף לשחק בייסבול בניו יורק יאנקיז או להפוך לסופר; הצילום היה כמעט מקרי, והוא הפך ליסוד של כל פועלו.
מסרטים תיעודיים קצרים ל"ספרטקוס"
המעבר של קובריק לעשיית קולנוע החל בשנות ה-50 של המאה ה-20 עם סרטים תיעודיים קצרים במימון עצמי, ולאחריהם סרטו העלילתי הראשון שהופק באופן עצמאי, "פחד ותשוקה" (Fear and Desire), בשנת 1953. בהמשך באו "נשיקת הרוצח" (Killer's Kiss) ו"ההרג" (The Killing), סרטי ז'אנר דלי תקציב שהפגינו אף על פי כן את השליטה החזותית שהגדירה את הקריירה שלו. "שבילי התהילה" (Paths of Glory), בשנת 1957, זיכה אותו בתשומת לב ביקורתית רצינית, ועד 1960 הוא כבר ביים את "ספרטקוס" (Spartacus), אפוס הוליוודי עתיר תקציב שקיבל לידיו בעיצומה של ההפקה — חוויה שלפי הדיווחים שכנעה אותו שלעולם לא ירצה עוד ליצור סרט ללא שליטה יצירתית מוחלטת. והוא השיג אותה. בארבעת העשורים הבאים ביים עשרה סרטים עלילתיים בלבד, מיעוט כמעט חסר תקדים עבור במאי במעמדו, וכל אחד מהם ראה אור לאחר שנים, לעיתים חצי עשור, של הכנה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אובססיה לדיוק מוחלט
מה שהשנים הללו קנו היה שליטה מוחלטת בפריים. הצלם ג'ון אלקוט (John Alcott) אמר כי קובריק "דורש שלמות, אבל הוא יעניק לך את כל העזרה שתזדקק לה אם יחשוב שכל מה שאתה רוצה לעשות ישיג את התוצאה הרצויה". על "בארי לינדון" (Barry Lyndon), נזכר מעצב ההפקה קן אדם (Ken Adam) כי קובריק הזמין מאות רישומי המשכיות שבדקו עדשות שונות בטרם צולמה סצנה אחת — חלק מהצילום הקפדני באור טבעי, תוך שימוש בעדשות נאס"א שעברו התאמה מיוחדת, שהעניק לסרט את מראהו הציורי ומואר הנרות. ספק הציוד אד דיג'וליו (Ed DiGiulio) תיאר אותו כמי ש"להוט אחר הטכנולוגיה — להוט להבין אותה, להתמודד איתה ולהשתמש בה", במאי שהתייחס למכניקה של עשיית הקולנוע כאל בעיה הנדסית שיש לתכנן ולא כאל מלאכה שיש רק לתרגל. שילוב זה — קפדנות הנדסית המיושמת על סיפור סיפורים חזותי — הניב את "לוליטה" (Lolita), "ד"ר סטריינג'לאב" (Dr. Strangelove), "2001: אודיסיאה בחלל" (2001: A Space Odyssey), "תפוז מכני" (A Clockwork Orange), "הניצוץ" (The Shining), "מטאל ג'אקט" (Full Metal Jacket), ולבסוף "עיניים עצומות לרווחה" (Eyes Wide Shut), שיצא לאקרנים לאחר מותו. "2001" לבדו זכה ב-13 מועמדויות לפרס האוסקר והעניק לקובריק את האוסקר התחרותי היחיד שלו, על האפקטים המיוחדים, עליהם פיקח באופן אישי עד לרמת ההדפסה האופטית.
מתבודד אך אינו נעדר
לאחר שעבר לאנגליה בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20, נודע קובריק בהתרחקותו מחיי הציבור — הוא הפסיק לטוס, חדל מלהעניק ראיונות, עבד בעיקר בלילות וניהל הפקות מאחורי חומת חשאיות שהפכה לחלק מהמיתולוגיה שלו. אולם המקורבים לו דחו את הקריקטורה שהציגה אותו כנזיר מתבודד. הצלם לארי סמית (Larry Smith) עמד על כך שקובריק היה "רחוק מלהיות מתבודד", אדם שהכין קפה לצוות ושוחח על פוליטיקה, דת וספורט בין טייק לטייק. השחקן ליאון ויטלי (Leon Vitali) תיאר במאי המסוגל לאינטימיות כמעט כירורגית על סט הצילומים: במהלך סצנות מפתח, "זה היה רק אתה, מי ששיחקת מולו, והוא. כל השאר נעלמו". אחותו שלחה לו בדואר הקלטות של משחקי היאנקיז והג'איינטס כדי שיוכל לשמור על חוט מקשר לחיים האמריקאיים שהותיר מאחור. הוא נישא שלוש פעמים — לטובה אטה מצ (Toba Etta Metz), לאחר מכן לרות סובוטקה (Ruth Sobotka), ולבסוף לשחקנית והציירת הגרמנייה כריסטיאנה הרלן (Christiane Harlan), לה נישא ב-1958 ועמה נשאר במשך 41 שנות חייו הנותרות. יחד גידלו שתי בנות, אניה וויוויאן, וכן בת חורגת, קתרינה.
מוות ערב בכורה
קובריק נפטר ב-7 במרץ 1999 מהתקף לב באחוזת צ'ילדוויקברי (Childwickbury Manor), ביתו הסמוך לסנט אולבנס שבהרטפורדשייר — לפי הדיווחים ימים ספורים בלבד לאחר שמסר לאולפן את העותק הסופי של "עיניים עצומות לרווחה", סרט שלא זכה לראות ביציאתו לאקרנים. הוא היה בן 70 במותו.
מדוע סטנלי מכונה גאון
התואר נקשר לקובריק פחות בשל הברקה יחידה כלשהי ויותר בשל עקביות יוצאת דופן של שליטה אובססיבית על פני ז'אנרים שונים בתכלית — סרט מלחמה, מדע בדיוני, אימה, דרמה תקופתית וסאטירה — שכל אחד מהם נבנה מחדש מן היסוד בשפתו החזותית שלו ולא מתוך מוסכמות שהועברו בירושה. מדובר במיומנות ממשית ומוכחת: היכולת לזהות מראש בדיוק מה דורש שוט מסוים ולהמשיך לחתור לכך, טייק 134 במידת הצורך, מעבר לנקודה שבה כל שותף ליצירה כבר היה מכריז עליו כמושלם. מבקרים ועמיתים השתמשו במילה "גאון" ביחס אליו בעיקר במובן הטכני והפרפקציוניסטי הזה — במאי שהתייחס לעדשות, לפילם ולחסימת תנועת שחקנים כאל בעיות הנדסיות בעלות תשובות נכונות, כפי שמעיד אימוץ עדשות מהירות במיוחד שפותחו על ידי נאס"א עבור "בארי לינדון" פשוט משום שלא הייתה קיימת שום אפשרות אחרת להשגת מבוקשו. הטיעון הנגדי הכן הוא שמדובר באוּמנות שנלקחה לקיצוניות, ולא במקוריות אינטלקטואלית גולמית: קובריק עיבד כמעט את כל סרטיו מרומנים קיימים, והמוניטין שלו נשען באותה מידה על המשמעת לדרוש שלושים או מאה טייקים כמו על רעיון ייחודי שאף אחד אחר לא יכול היה להגות. השאלה האם התמדה זו מהווה גאונות או שמא פשוט פרפקציוניזם חסר תקדים ועתיר משאבים היא סוגיה שאפילו אנשי הצוות שלו התלבטו בה בעת שעבדו עבורו.
מורשת
במאי שיצר עשרה סרטים עלילתיים בלבד במשך למעלה מארבעים שנה הותיר אחריו את אחת הפילמוגרפיות המצוטטות, המחוּקות והמנותחות ביותר מבחינה אקדמית בתולדות הקולנוע — "2001" עדיין מעצב את האופן שבו מצולם מדע בדיוני, "הניצוץ" עדיין מעצב את האופן שבו מבוים סרט אימה, ובתי ספר לקולנוע עדיין מלמדים את הקומפוזיציות שלו פריים אחר פריים. נדירות יצירתו של קובריק הייתה כשלעצמה חלק מן המיתוס: כל סרט חדש תיפקד כאירוע בדיוק משום שהיו כה מעטים מהם, וכל אחד מהם, בין אם אהבו אותו ובין אם לאו, נראה שלא כמו שום דבר אחר שנוצר באותה תקופה.