פרנסיס סקוט פיצג'ראלד

פ. סקוט פיצג'ראלד (F. Scott Fitzgerald)

פרנסיס סקוט קיי פיצג'ראלד (Francis Scott Key Fitzgerald;‏ 24 בספטמבר 1896 – 21 בדצמבר 1940), הידוע רחבות בשם פ. סקוט פיצג'ראלד (F. Scott Fitzgerald) או פשוט סקוט פיצג'ראלד, היה סופר, מסאי ומחבר סיפורים קצרים אמריקאי. הוא בולט בעיקר בזכות הרומנים שלו המתארים את הראוותנות והשחצנות של עידן הג'אז, מונח שאותו הפך לפופולרי בקובץ הסיפורים הקצרים שלו "סיפורי עידן הג'אז" (Tales of the Jazz Age). הוא פרסם ארבעה רומנים, ארבעה קובצי סיפורים ו-164 סיפורים קצרים. הוא זכה להצלחה ועושר חולפים בשנות ה-20 של המאה ה-20, אך לא זכה להערכה ביקורתית אלא לאחר מותו. כיום הוא נחשב לאחד הסופרים האמריקאים הגדולים ביותר של המאה ה-20.

פיצג'ראלד נולד למשפחה מעמד ביניים בסיינט פול, מינסוטה, אך גדל בעיקר במדינת ניו יורק. הוא למד באוניברסיטת פרינסטון, שם התחבר עם מבקר הספרות לעתיד אדמונד ווילסון. הייתה לו מערכת יחסים רומנטית כושלת עם אשת החברה הגבוהה משיקגו ג'ינברה קינג, והוא נשר מפרינסטון ב-1917 כדי להתגייס לצבא במהלך מלחמת העולם הראשונה. בעת ששירת באלבמה, פגש את זלדה סייר (Zelda Sayre), צעירה דרומית מהחברה הגבוהה שהשתייכה לחוג המצומצם של מועדון הכפר האקסקלוסיבי של מונטגומרי. בתחילה היא דחתה את הצעת הנישואין של פיצג'ראלד בשל היעדר סיכוייו הכלכליים, אך הסכימה להתחתן איתו לאחר שפרסם את הרומן המצליח מבחינה מסחרית "הצד הזה של גן העדן" (This Side of Paradise; 1920). הרומן הפך לסנסציה תרבותית וביסס את מעמדו כאחד הסופרים הבולטים של העשור.

הרומן השני שלו, "היפים והמנוולים" (The Beautiful and Damned; 1922), דחף את פיצג'ראלד עמוק יותר אל תוך האליטה התרבותית. כדי לשמור על אורח החיים האמיד שלו, הוא כתב סיפורים רבים עבור מגזינים פופולריים כמו "הסאטרדי איבנינג פוסט" (The Saturday Evening Post), "קוליירס ויקלי" (Collier's Weekly) ו"אסקווייר" (Esquire). הוא הרבה לבקר באירופה במהלך תקופה זו, שם התחבר לסופרים מודרניסטיים ולאמנים מקהילת הגולים של "הדור האבוד", כולל ארנסט המינגוויי. הרומן השלישי שלו, "הגטסבי הגדול" (The Great Gatsby; 1925), זכה לביקורות חיוביות בדרך כלל אך היה כישלון מסחרי, ומכר פחות מ-23,000 עותקים בשנה הראשונה שלו. למרות הופעתו הפושרת, "הגטסבי הגדול" זוכה לשבחים מצד מבקרי ספרות מסוימים בתור "הרומן האמריקאי הגדול". פיצג'ראלד סיים את הרומן האחרון שהושלם על ידו, "ענוגה היא הלילה" (Tender Is the Night; 1934), בעקבות הידרדרות מצבה הנפשי של אשתו ואשפוזה במוסד פסיכיאטרי בשל סכיזופרניה.

פיצג'ראלד נאבק מבחינה כלכלית בשל דעיכת הפופולריות של יצירותיו במהלך השפל הגדול. לאחר מכן עבר להוליווד, שם יצא לקריירה לא מוצלחת כתסריטאי. בזמן שגר בהוליווד, חי בצוותא עם בעלת הטור שילה גרהאם (Sheilah Graham), בת זוגו האחרונה לפני מותו. הוא נאבק במשך שנים רבות באלכוהוליזם, והצליח להגיע לפיקחות רק כדי למות מהתקף לב ב-1940 בגיל 44. חברו אדמונד ווילסון ערך ופרסם את הרומן הבלתי גמור "הטייקון האחרון" (The Last Tycoon; 1941). ווילסון תיאר את סגנונו של פיצג'ראלד: "רומנטי, אבל גם ציני; הוא מר כמו שהוא אקסטטי; עפיצות לצד ליריות. הוא מציב את עצמו בתפקיד של פלייבוי, אך בו זמנית לועג ללא הרף לפלייבוי. הוא יהיר, מעט זדוני, בעל אינטליגנציה ושנינות מהירות, ויש לו את הכישרון האירי להפוך את השפה למשהו צבעוני ומפתיע."

חיים

### ילדות ושנים מוקדמות

נולד ב-24 בספטמבר 1896 בסיינט פול שבמינסוטה למשפחה קתולית ממעמד הביניים, פרנסיס סקוט קיי פיצג'ראלד נקרא על שמו של פרנסיס סקוט קיי, בן דוד רחוק שכתב ב-1814 את המילים לשיר "הדגל זרוע הכוכבים" (The Star-Spangled Banner), אשר הפך להמנון הלאומי האמריקאי. אמו הייתה מרי "מולי" מקווילן פיצג'ראלד, בת של מהגר אירי שהתעשר כסיטונאי מכולת.

אביו, אדוארד פיצג'ראלד, היה ממוצא אירי ואנגלי, ועבר למינסוטה ממרילנד לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית כדי לפתוח עסק לייצור רהיטי נצרים. בת דודתו של אדוארד מדרגה שנייה, מרי סוראט (Mary Surratt), הוצאה להורג בתלייה ב-1865 בגין קשירת קשר להתנקשות באברהם לינקולן. לאורך חייו, סקוט לא אהב להזכיר את הקשר המשפחתי של משפחתו לתומכי הקונפדרציה כמו מרי סוראט, שאותה גינה בפרטיות.

שנה לאחר הולדתו של פיצג'ראלד, עסק ייצור רהיטי הנצרים של אביו פשט את הרגל, והמשפחה עברה לבאפאלו שבים ניו יורק, שם הצטרף אביו לחברת פרוקטר אנד גמבל (Procter & Gamble) כאיש מכירות. פיצג'ראלד בילתה את העשור הראשון של ילדותו בעיקר בבאפאלו, לצד הפוגה קצרה בסירקיוז בין ינואר 1901 לספטמבר 1903. הוריו שלחו אותו לשני בתי ספר קתוליים בצד המערבי של באפאלו – תחילה למנזר המלאכים הקדושים (1903–1904) ולאחר מכן לאקדמיית נרדין (1905–1908). בילדותו, פיצג'ראלד תואר על ידי בני גילו כבעל אינטליגנציה יוצאת דופן ובעל עניין רב בספרות.

פרוקטר אנד גמבל פטרו את אביו במרץ 1908, והמשפחה חזרה לסיינט פול. אף על פי שאביו האלכוהוליסט היה כעת חסר כל, הירושה של אמו השלימה את הכנסת המשפחה ואפשרה להם להמשיך לחיות בסגנון חיים של מעמד הביניים. פיצג'ראלד למד באקדמיית סיינט פול מ-1908 עד 1911. בגיל 13, יצירת הבדיונית הראשונה של פיצג'ראלד פורסמה בעיתון בית הספר. ב-1911, הוריו של פיצג'ראלד שלחו אותו לבית הספר ניומן (Newman School), פנימייה קתולית בהאקנסאק שבים ג'רזי. בבית הספר ניומן, האב סיגורני פיי (Sigourney Fay) זיהה את הפוטנציאל הספרותי שלו ועודד אותו להפוך לסופר.

### פרינסטון וג'ינברה קינג

לאחר שסיים את לימודיו בניומן ב-1913, פיצג'ראלד נרשם לאוניברסיטת פרינסטון והפך לאחד הקתולים היחידים בקרב הגוף הסטודנטיאלי. בזמן שהותו בפרינסטון, פיצג'ראלד חלק חדר והפך לחבר קרוב לאורך זמן עם ג'ון ביגס הבן, שעזר בהמשך לסופר למצוא בית בדלאוור. ככל שהסמסטרים חלפו, הוא יצר חברויות קרובות עם בני כיתתו אדמונד ווילסון וג'ון פיל בישופ, שניהם סייעו בהמשך לקריירה הספרותית שלו. נחוש להיות סופר מצליח, פיצג'ראלד כתב סיפורים ושירים עבור מועדון הטריאングル של פרינסטון (Princeton Triangle Club), הטיגריס של פרינסטון (Princeton Tiger), והנאסאו ליט (Nassau Lit).

במהלך שנת לימודיו השנייה, פיצג'ראלד בן ה-18 חזר הביתה לסיינט פול במהלך חופשת חג המולד, שם פגש והתאהב בג'ינברה קינג, צעירה בת 16 מהחברה הגבוהה של שיקגו. השניים החלו מערכת יחסים רומנטית שנמשכה מספר שנים. היא הפכה למודל הספרותי שלו עבור דמויותיהן של איזבל בורז' ב"הצד הזה של גן העדן", דייזי ביוקנן ב"הגטסבי הגדול", ורבות אחרות. בזמן שפיצג'ראלד למד בפרינסטון, ג'ינברה למדה בווסטובר, בית ספר לנשים בקונטיקט. הוא ביקר את ג'ינברה בווסטובר עד שהיא סולקה מהמקום עקב פלירטוט עם קהל של מעריצים צעירים מחלון המעונות שלה. חזרתה הביתה שמה קץ לחיזוריו השבועיים של פיצג'ראלד.

למרות המרחק הרב שהפריד ביניהם, פיצג'ראלד עדיין ניסה לחזר אחר ג'ינברה, והוא נסע ברחבי הארץ כדי לבקר באחוזת משפחתה בלייק פורסט. אף על פי שג'ינברה אהבה אותו, משפחתה מהמעמד הגבוה זלזלה בחיזוריו של סקוט בשל מעמדו החברתי הנמוך בהשוואה למחזוריה האמידים האחרים. אביה השתלטן, צ'ארלס גארפילד קינג, טוענים שאמר לפיצג'ראלד הצעיר כי "בנים עניים לא צריכים לחשוב על להתחתן עם בנות עשירות."

לאחר שנדחה על ידי ג'ינברה כשידוך לא מתאים, פיצג'ראלד, שהיה על סף התאבדות, התגייס לצבא ארצות הברית על רקע מלחמת העולם הראשונה וקיבל דרגת קצין כלוטננט משנה. בזמן שהמתין לפריסה לחזית המערבית שבה קיווה למות בקרב, הוא הוצב במחנה אימונים בפורט ליוונورת' תחת פיקודו של קפטן דווייט ד. אייזנהאואר, גנרל הצבא לעתיד ונשיא ארצות הברית. טוענים שפיצג'ראלד התקשה לשאת את סמכותו של אייזנהאואר וסלד ממנו עמוקות. בתקווה לפרסם רומן טרם מותו הצפוי באירופה, פיצג'ראלד כתב בחיפזון כתב יד בן 120,000 מילים שכותרתו "האגוטיסט הרומנטי" (The Romantic Egotist) בתוך שלושה חודשים. כאשר הגיש את כתב היד להוצאות לאור, סקריבנרס דחו אותו, אף על פי שהמבקר המרשים, מקס פרקינס, שיבח את כתיבתו של פיצג'ראלד ועודד אותו להגיש אותו מחדש לאחר תיקונים נוספים.

### שירות צבאי וזלדה סייר

ביוני 1918, פיצג'ראלד הוצב עם רגימנטי החי"ר ה-45 וה-67 במחנה שרידן ליד מונטגומרי, אלבמה. בניסיון להתאושש מהדחייה מצד ג'ינברה, פיצג'ראלד הבודד החל לצאת עם מגוון צעירות ממונטגומרי. במועדון כפר, פיצג'ראלד פגש את זלדה סייר, צעירה דרומית בת 17 ונכדתו האמידה של סנאטור מטעם הקונפדרציה אשר משפחתה המורחבת הייתה בעלת הבית הלבן הראשון של הקונפדרציה. זלדה הייתה אחת מצעירות החברה המהוללות ביותר בחוג מועדון הכפר האקסקלוסיבי של מונטגומרי. רומן פרח במהרה, אף על פי המשיך לכתוב לג'ינברה, ושאל לשווא האם יש סיכוי כלשהו לחדש את מערכת היחסים הקודמת שלהם. שלושה ימים לאחר שג'ינברה נישאה לאיש עסקים עשיר משיקגו, פיצג'ראלד הצהיר על אהבתו לזלדה בספטמבר 1918.

השהות של פיצג'ראלד במונטגומרי נקטעה בקצרה בנובמבר 1918 כאשר הועבר צפונה למחנה מילס שבאורך איילנד. בזמן שהוצב שם, מעצמות ההסכמה חתמו על שביתת נשק עם גרמניה, והמלחמה הסתיימה. לאחר שנשלח בחזרה לבסיס שליד מונטגומרי כדי להמתין לשחרור, הוא חידש את חיזוריו אחר זלדה. יחד, סקוט וזלדה השתתפו במה שהוא תיאר לימים כהפקרות מינית, ועד דצמבר 1918 הם מימשו את מערכת היחסים ביניהם. אף על פי שפיצג'ראלד לא התכוון בתחילה להתחתן עם זלדה, בני הזוג ראו את עצמם בהדרגה כמורסים באופן לא רשמי, אם כי זלדה סירבה להתחתן איתו עד שיוכיח הצלחה כלכלית.

עם שחרורו ב-14 בפברואר 1919, הוא עבר לעיר ניו יורק, שם התחנן ללא הצלחה בפני עורכי עיתונים שונים לקבלת עבודה. לאחר מכן פנה לכתיבת טקסטים לפרסומות כדי לקיים את עצמו בזמן שחיפש פריצת דרך כסופר בדיוני. פיצג'ראלד כתב לזלדה בתדירות גבוהה, ועד מרץ 1919 הוא שלח לזלדה את טבעת אמו, והשניים התארסו רשמית. כמה מחבריו של פיצג'ראלד התנגדו לשידוך, מכיוון שראו בזלדה בלתי מתאימה לו. באופן דומה, משפחתה האפיסקופלית של זלדה חששה מסקוט בגלל הרקע הקתולתי שלו, מצבו הפיננסי רעוע ושתיית האלכוהול המוגזמת שלו.

בחיפוש אחר הונו בניו יורק, פיצג'ראלד עבד בסוכנות הפרסום בארון קולייה (Barron Collier) וגר בחדר יחיד בצד המערבי של מנהטן. אף על פי שקיבל תוספת שכר קטנה על יצירת סלוגן קליט, "אנו שומרים עליך נקי במוסקאטין" (We keep you clean in Muscatine), עבור מכבסה באיווה, פיצג'ראלד התקיים בעוני יחסי. עדיין שאף לקריירה רווחית בספרות, הוא כתב מספר סיפורים קצרים וסאטירות בזמנו הפנוי. לאחר שנדחה למעלה מ-120 פעמים, הוא מכר סיפור אחד בלבד, "תינוקות ביער" (Babes in the Woods), וקיבל סכום זעום של 30 דולר.

### מאבקים ופריצת דרך ספרותית

עם התנפצות החלומות על קריירה רווחית בעיר ניו יורק, פיצג'ראלד לא הצליח לשכנע את זלדה שהוא מסוגל לפרנס אותה, והיא ביטלה את האירוסין ביוני 1919. בעקבות הדחייה של פיצג'ראלד על ידי ג'ינברה שנתיים קודם לכן, הדחייה המאוחרת יותר מצד זלדה דיכדכה אותו. בעוד ניו יורק של תקופת היובש חווה את עידן הג'אז המלבלב, פיצג'ראלד הרגיש מובס וחסר כיוון: שתי נשים דחו אותו בזו אחר זו, הוא תיעב את עבודת הפרסום שלו, סיפוריו כשלו במכירה, הוא לא יכול היה להרשות לעليו בגדים חדשים, ועתידו נראה קודר. לא מסוגל להרוויח מחיה מוצלחת, פיצג'ראלד איימה פומבית לקפוץ אל מותו מאדן חלון של מועדון ייל (Yale Club), והסתובב עם אקדח מדי יום תוך כדי מחשבות על התאבדות.

ביולי, פיצג'ראלד עזב את עבודת הפרסום שלו וחזר לסיינט פול. לאחר שחזר לעיר הולדתה ככישלון, פיצג'ראלד הפך למבודד חברתית וגר בקומה העליונה של בית הוריו בשדרות סאמיט 599, על גבעת הקתדרלה. הוא החליט לעשות ניסיון אחרון להפוך לסופר ולהימור על הכל בהצלחה או בכישלון של ספר. תוך הימנעות מאלכוהול וממסיבות, הוא עבד יום ולילה כדי לשכתב את "האגוטיסט הרומנטי" כ"הצד הזה של גן העדן" – דיווח אוטוביוגרפי על שנותיו בפרינסטון ועל הרומנים שלו עם ג'ינברה, זלדה ואחרים.

בזמן ששכתב את הרומן שלו, פיצג'ראלד קיבל עבודה בתיקון גגות קרונות רכבת בסדנאות צפון פסיפיק בסיינט פול. באחד הערבים בסתיו 1919, לאחר שפיצג'ראלד מותש חזר הביתה מהעבודה, הדוור צלצל ומסר מברק מסקריבנרס המודיע שכתב היד המשוכתב שלו התקבל לפרסום. עם קריאת המברק, פיצג'ראלד נרגש רץ ברחובות סיינט פול ועצר מכוניות אקראיות כדי לחלוק את החדשות.

רומן הביכורים של פיצג'ראלד הופיע בחנויות הספרים ב-26 במרץ 1920, והפך להצלחה מיידית. "הצד הזה של גן העדן" מכר כ-40,000 עותקים בשנה הראשונה. בתוך חודשים מרגע פרסומו, רומן הביכורים שלו הפך לסנסציה תרבותית בארצות הברית, ופ. סקוט פיצג'ראלד הפך לשם דבר בכל בית. מבקרים כמו ה. ל. מנקן (H. L. Mencken) שיבחו את היצירה כרומן האמריקאי הטוב ביותר של השנה, ובעלי טור בעיתונים כינו את היצירה כרומן המכללות האמריקאי הריאליסטי הראשון. היצירה זינקה את הקריירה של פיצג'ראלד כסופר. מגזינים קיבלו כעת את סיפוריו שנדחו בעבר, וה"סאטרדי איבנינג פוסט" פרסם את סיפורו "ברניס מסתפרת" (Bernice Bobs Her Hair) עם שמו על שער מאי 1920.

התהילה החדשה של פיצג'ראלד אפשרה לו להרוויח תעריפים גבוהים בהרבה עבור סיפוריו הקצרים, וזלדה חידשה את האירוסין שלהם מכיוון שפיצג'ראלד יכול היה כעת לשלם עבור אורח החיים המורגל שלה. אף על פי שהם התארסו מחדש, רגשותיו של פיצג'ראלד כלפי זלדה היו בשפל המדרגה, והוא העיר לחבר: "לא אכפת לי אם היא תמות, אבל אני לא יכול לסבול שמישהו אחר יתחתן איתה." למרות הסתייגויות הדדיות, הם התחתנו בטקס פשוט ב-3 באפריל 1920, בקתדרלת סנט פפטריק בניו יורק. בזמן חתונתם, פיצג'ראלד טען שאף אחד מהם כבר לא אוהב את השני, ושנים הראשונות של נישואיהם דמו יותר לידידות.

### העיר ניו יורק ועידן הג'אז

כשגרו בבזבזנות במלון בילטמור (Biltmore Hotel) בעיר ניו יורק, בני הזוג הנשואים טריים הפכו לסלבריטאים ארציים, במידה רבה הודות להתנהגותם הפרועה כמו להצלחת הרומן של פיצג'ראלד. בבילטמור, סקוט עמד על הידיים בלובי, בעוד זלדה החליקה במורד מעקות המלון. לאחר מספר שבועות, המלון ביקש מהם לעזוב עקב הפרעה לאורחים אחרים. בני הזוג עברו שני בלוקים למלון קומודור (Commodore Hotel) ברחוב 42, שם בילו חצי שעה בסיבוב בדלת המסתובבת. פיצג'ראלד דמה את התנהגותם הילדותית בעיר ניו יורק לשני "ילדים קטנים באסם ענק בהיר ולא חקור." הסופרת דורותי פארקר (Dorothy Parker) נתקלה לראשונה בבני הזוג רוכבים על גג מונית. "שניהם אכן נראו כאילו הרגע יצאו מהשמש", נזכרה פארקר, "הנעורים שלהם היו בולטים. כולם רצו לפגוש אותו."

מכיוון שפיצג'ראלד היה אחד הסופרים המהוללים ביותר במהלך עידן הג'אז, מעריצים רבים חיפשו את קרבתו. הוא פגש את בעל טור הספורט רינג לארדנר (Ring Lardner), העיתונאית רבקה ווסט (Rebecca West), הקריקטוריסט רוב גולדברג (Rube Goldberg), השחקנית לורט טיילור (Laurette Taylor), השחקן לו פילדס (Lew Fields), הקומיקאי אד ווין (Ed Wynn) ורבים אחרים. הוא הפך לחבר קרוב של המבקרים ג'ורג' ז'אן נתן (George Jean Nathan) וה. ל. מנקן, העורכים השותפים המשפיעים של מגזין "הסט החכם" (The Smart Set) שהובילו מלחמה תרבותית מתמשכת נגד הפוריטניות באמנות האמריקאית. בשיא הצלחתו המסחרית ובולטותו התרבותית, פיצג'ראלד נזכר בנסיעה במונית אחר צהריים אחד בעיר ניו יורק ובבכי כאשר הבין שלעולם לא יהיה מאושר באותה מידה שוב.

האושר החולף של פיצג'ראלד שיקף את הקלילות החברתית של עידן הג'אז, מונח שאותו הפך לפופולרי במאסיו ובסיפוריו. הוא תיאר את התקופה כמתחרה "קדימה בכוח עצמה, משורת על ידי תחנות דלק גדולות מלאות בכסף." בעיניו של פיצג'ראלד, התקופה ייצגה זמן מתירני מבחינה מוסרית שבו אמריקאים התאכזבו מהנורמות החברתיות הרווחות והיו אובססיביים לסיפוק עצמי.

خلال במהלך עידן שנהנתן זה, אלכוהול הזין יותר ויותר את חיי החברה של פיצג'ראלד, ובני הזוג צרכו משקאות המבוססים על ג'ין ופירות בכל יציאה. בפומבי, צריכת האלכוהול שלהם לא הייתה יותר מאשר תנומות במסיבות, אך בפרטיות היא הובילה למריבות מרות.

ככל שמריבותיהן החמירו, בני הזוג האשימו זה את זו בבגידות זוגיות. הם העירו לחברים שנישואיהם לא יחזיקו מעמד זמן רב. לאחר פינויים ממלון קומודור במאי 1920, בני הזוג בילו את הקיץ בבקתה בווסטפורט, קונטיקט, ליד מצר לונג איילנד.

בחורף 1921, אשתו הפכה להרה בזמן שפיצג'ראלד עבד על רומן השני שלו, "היפים והמנוולים", ובני הזוג נסעו לביתו בסיינט פול, מינסוטה, כדי ללדת את הילד. ב-26 באוקטובר 1921, זלדה ילדה את בתם וילדתם היחידה פרנסס סקוט "סקוטי" פיצג'ראלד (Frances Scott "Scottie" Fitzgerald). כשיצאה מההרדמה, הוא תיעד את זלדה אומרת: "אלוהים, גופו [כך במקור] אני שיכורה. מארק טווין. האם היא לא חכמה – יש לה שיהוקים. אני מקווה שהיא תהיה יפה וטיפשה – שפחה קטנה ויפה וטיפשה." פיצג'ראלד השתמש לאחר מכן בחלק מדיבוריה המבולבלים כמעט כלשונם עבור הדיאלוג של דייזי ביוקנן ב"הגטסבי הגדול".

### לונג איילנד והרומן השני

לאחר הולדתו של בתו, פיצג'ראלד חזר לכתיבת "היפים והמנוולים". עלילת הרומן עוקבת אחר אמן צעיר ואשתו ההופכים למנוונים ופושטי רגל תוך כדי מסיבות בעיר ניו יורק. הוא עיצב את דמותו של אנתוני פאץ' על עצמו ואת גלוריה פאץ' על – בלשונו – קרירות הדעת והאנוכיות של זלדה. מגזין "מטרופוליטן" (Metropolitan Magazine) פרסם את כתב היד כסיפור בהמשכים בסוף 1921, וסקריבנרס הוציאו לאור את הספר במרץ 1922. סקריבנרס הכינו הדפסה ראשונית של 20,000 עותקים. הוא נמכר היטב מספיק כדי להצדיק הדפסות נוספות שהגיעו ל-50,000 עותקים. באותה שנה, פיצג'ראלד שחרר אנתולוגיה של אחד עשר סיפורים שכותרתה "סיפורי עידן הג'אז". הוא כתב את כל הסיפורים מלבד שניים לפני 1920.

בעקבות עיבוד סיפורו "הירק" (The Vegetable) למחזה על ידי פיצג'ראלד, באוקטובר 1922, הוא וזלדה עברו לגרייט נק שב-לונג איילנד, כדי להיות קרובים לברודוויי. אף על פי שקווה ש"הירק" יפתח קריירה רווחית כמחזאי, בכורת המחזה בנובמבר 1923 הייתה אסון צורב. הקהל המשועמם יצא החוצה במהלך המערכה השנייה. פיצג'ראלד רצה לעצור את ההצגה ולהתנער מההפקה. במהלך הפסקה, פיצג'ראלד שאל את השחקן הראשי ארנסט טרוקס (Ernest Truex) האם הוא מתכנן לסיים את ההופעה. כאשר טרוקס השיב בחיוב, פיצג'ראלד ברח לבר הקרוב. שקוע בחובות עקב כישלון המחזה, פיצג'ראלד כתב סיפורים קצרים כדי לשקם את מצבו הכלכלי. פיצג'ראלד ראה את סיפוריו כחסרי ערך למעט "חלומות חורף" (Winter Dreams), אותו תיאר כניסיונו הראשון ברעיון של גטסבי. כשלא כתב, פיצג'ראלד ואשתו המשיכו להתרועע ולשתות במסיבות בלונג איילנד.

למרות שנהנה מהסביבה בלונג איילנד, פיצג'ראלד גינה את המסיבות הראוותניות, והאנשים האמידים שפגש לעיתים קרובות אכזבו אותו. תוך כדי הערצה לעושר והשתדלות לחקות את אורח החיים של העשירים, הוא מצא בו זמנית את התנהגותם המיוחסת כמדאיגה מבחינה מוסרית, והחזיק ב"טינה הגחלת של איכר" כלפיהם. בזמן ששני בני הזוג גרו בלונג איילנד, אחד השכנים האמידים של פיצג'ראלד היה מקס גيرלאך (Max Gerlach). טוענים שנולד באמריקה למשפחת מהגרים גרמנית, ג'רלאך היה רב-סרן בכוחות המשלוח האמריקאיים במהלך מלחמת העולם הראשונה והפך לסוחר אלכוהול בלתי חוקי (bootlegger) ג'נטלמן שחי כמו מיליונר בניו יורק. כשהוא מנפנף בעושרו החדש, ג'רלאך ערך מסיבות ראוותניות, מעולם לא לבש את אותה חולצה פעמיים, השתמש בביטוי "ספורט ישן" (old sport), וטיפח מיתוסים על עצמו, כולל היותו קרוב משפחה של הקייזר הגרמני. פרטים אלו השראו את פיצג'ראלד ביצירת יצירתו הבאה, "הגטסבי הגדול".

### אירופה ו"הגטסבי הגדול"

במאי 1924, פיצג'ראלד ומשפחתו עברו להתגורר מעבר לים באירופה. הוא המשיך לכתוב את הרומן השלישי שלו, אשר לימים יהפוך ליצירת המופת שלו "הגטסבי הגדול". פיצג'ראלד תכנן את הרומן מאז 1923, כאשר אמר למוציא לאור שלו מקסוול פרקינס על תוכניותיו לצאת ליצירת אמנות שתהיה יפה ומעוצבת בקפידה. הוא כבר כתב 18,000 מילים לרומן שלו עד אמצע 1923 אך השליך את רוב סיפורו החדש כפתיחה שגויה. שכותרתו המקורית הייתה טרימאלצ'יו (Trimalchio) – רמז ליצירה הלטינית "סאטיריקון" (Satyricon) – העלילה עקבה אחר עלייתו של מתעשר חדש המחפש עושר כדי לזוכה באישה שהוא אוהב. עבור חומרי גלם, פיצג'ראלד הסתמך רבות על חוויותיו בלונג איילנד ושוב על אובססיית חייו עם אהובתו הראשונה ג'ינברה קינג. "כל הרעיון של גטסבי", הסביר לימים, "הוא חוסר ההוגנות של צעיר עני שלא יכול להתשא עם בחורה עם כסף. נושא זה עולה שוב ושוב מכיוון שחייתי אותו."

העבודה על "הגטסבי הגדול" האטה בזמן שפיצג'ראלד שהו בריביירה הצרפתית, שם התפתחה משבר זוגי. זלדה פיתחה הידלקות על טייס צי צרפתי, אדוארד ז'וזאן (Édouard Jozan). היא בילתה אחר צהריים בשחייה בחוף וערבים בריקודים בבתי הקזינו איתו. לאחר שישה שבועות, זלדה ביקשה גירושין. פיצג'ראלד ביקש להתעמת עם ז'וזאן ונעל את זלדה בביתם עד שיצליח לעשות זאת. בטרם התרחש עימות כלשהו, ז'וזאן – שלא הייתה לו כל כוונה להתחתן עם זלדה – עזב את הריביירה, ובני הזוג פיצג'ראלד לא ראו אותו עוד לעולם. זמן קצר לאחר מכן, זלדה נטלה מנת יתר של כדורי שינה. בני הזוג מעולם לא דיברו על התקרית, אך האפיזודה הובילה לקרע קבוע בנישואיהם. ז'וזאן דחה לימים את האירוע כולו וטען שלא התרחשה בגידה או רומן: "לשניהם היה צורך בדרמה, הם המציאו אותה ואולי היו קורבנות של הדמיון המעורער שלהם וקצת הלא בריא."

בעקבות תקרית זו, פיצג'ראלד עברו לרומא. ב-1- בדצמבר 1924, פיצג'ראלד היה מעורב בקטטה שיכורה שהסתיימה בתחנת משטרה ברומא, שם נתן אגרוף לשוטר והוכה קשות על ידי אחרים. ברומא, הוא ערך תיקונים לכתב היד של גטסבי לאורך החורף והגיש את הגרסה הסופית בפברואר 1925. פיצג'ראלד סירב להצעה של 10,000 דולר עבור זכויות ההמשכים, מכיוון שהדבר יעכב את פרסום הספר. עם צאתו לאור ב-10 באפריל 1925, וילה קאת'ר (Willa Cather), ת. ס. אליוט ואדית וורטון שיבחו את עבודתו של פיצג'ראלד, והרומן קיבל ביקורות חיוביות בדרך כלל ממבקרי ספרות בני זמנו. למרות קבלת פנים זו, גטסבי הפך לכישלון מסחרי בהשוואה למאמציו הקודמים, "הצד הזה של גן העדן" (1920) ו"היפים והמנוולים" (1922). עד סוף השנה, הספר מכר פחות מ-23,000 עותקים. שארית חייו, "הגטסבי הגדול" חווה מכירות פושרות. לקחו עשורים עד שהרומן זכה לתהילה ולפופולריות הנוכחית שלו, הודות גם לאמנות עטיפת הספר הפופולרית, שנקראה "עיניים שמימיות" (Celestial Eyes).

### המינגוויי והדור האבוד

לאחר בילוי החורף באיטליה, פיצג'ראלד חזרו לצרפת, שם התחלפו בין פריז לריביירה הצרפתית עד 1926. במהלך תקופה זו, הוא הפך לחבר של הסופרת גרטרוד שטיין (Gertrude Stein), מוכרת הספרים סילביה ביץ' (Sylvia Beach), הסופר ג'יימס ג'ויס, המשורר עזרא פאונד וחברים אחרים בקהילת הגולים האמריקאית בפריז, שחלקם יזהו לימים עם הדור האבוד. הבולט ביותר מביניהם היה ארנסט המינגוויי שהיה אז יחסית אלמוני, אותו פגש פיצג'ראלד לראשונה במאי 1925 ולמד להעריכו. המינגוויי נזכר לימים שבתקופה מוקדמת זו של מערכת היחסים ביניהם, פיצג'ראלד הפך לחברו הנאמן ביותר.

בניגוד לחברותו עם סקוט, המינגוויי סלד מזלדה ותיאר אותה כ"מטורפת" בספרו האוטוביוגרפי, "חגיגה נודדת" (A Moveable Feast). המינגוויי טען שזלדה העדיפה שבעלה יכתוב סיפורים קצרים רווחיים בניגוד לרומנים על מנת לתמוך באורח החיים המורגל שלה. "תמיד הרגשתי שסיפור ב[סאטרדי איבנינג] פוסט היה פסגת", נזכרה זלדה לימים, "אבל סקוט לא יכול היה לסבול לכתוב אותם." כדי להשלים את הכנסתם, פיצג'ראלד כתב לעיתים קרובות סיפורים עבור מגזינים כמו "הסאטרדי איבנינג פוסט", "קוליירס ויקלי" ו"אסקווייר". הוא היה כותב בתחילה את סיפוריו בצורה 'אותנטית', ואז משכתב אותם כדי להוסיף תפניות עלילתיות שהעלו את יכולת המכירה שלהם כסיפורי מגזין. "זנות" זו, כפי שכינה המינגוויי מכירות אלו, צצה כנקודת חיכוך כואבת בחברותם. לאחר שקרא את "הגטסבי הגדול", המינגוויי המושפעל נשבע לשים בצד כל הבדלים עם פיצג'ראלד ולסייע לו בכל דרך שיכול, אף על פי שחשש שזלדה תטרפד את קריירת הכתיבה של פיצג'ראלד.

המינגוויי טען שזלדה ביקשה להרוס את בעלה, והיא לכאורה לגלגה על פיצג'ראלד על גודל איבר המין שלו. לאחר שבדק אותו בשירותים ציבוריים, המינגוויי אישר שאיבר המין של פיצג'ראלד היה בגודל ממוצע. גם פילגשו של פיצג'ראלד שילה גרהאם וגם המכיר ארנולד גינגריך (Arnold Gingrich), "שראה פעם את פיצג'ראלד עם חלוק רחצה פתוח", העידו באופן דומה שאיבר המין שלו היה ממוצע. קרע רציני יותר התרחש עד מהרה כאשר זלדה זלזלה בפיצג'ראלד עם כינויי גנאי הומופובים והאשימה אותו במעורבות במערכת יחסים הומוסקסואלית עם המינגוויי. באותו זמן, פיצג'ראלד כתב במחברתו הפרטית על המינגוויי: "באמת אהבתי אותו, אבל כמובן שזה התפוגג כמו רומן אהבה." פיצג'ראלד החליט לקיים יחסים מיניים עם זונה כדי להוכיח את הטרוסקסואליות שלו. זלדה מצאה קונדומים שקנה בטרם התרחש מפגש כלשהו, ומריבה מרות התרחשה, שהביאה לקנאה מתמשכת. זמן קצר לאחר מכן, זלדה השליכה את עצמה במורד גרם מדרגות שיש במסיבה משום שפיצג'ראלד, שהיה שקוע בשיחה עם איזדורה דאנקן, התעלם ממנה. בדצמבר 1926, לאחר שנתיים לא נעימות באירופה אשר מתחו משמעותית את נישואיהם, בני הזוג פיצג'ראלד חזרו לאמריקה.

### שהות בהוליווד ולואיס מוראן

ב-1926, מפיק הסרטים ג'ון וו. קונסידין הבן (John W. Considine Jr.) הזמין את פיצג'ראלד להוליווד במהלך תור הזהב שלה כדי לכתוב קומדיית פלאפר (flapper) עבור יונייטד ארטיסטס (United Artists). הוא הסכים ועבר לבקתה בבעלות אולפן יחד עם זלדה בינואר 1927. בהוליווד, פיצג'ראלד השתתפו במסיבות שבהן רקדו בלאק בוטום (black bottom) והתערבבו עם כוכבי קולנוע. במסיבה אחת הם הרגיזו את האורחים רונלד קולמן וקונסטנס טלמדج (Constance Talmadge) באמצעות מעשה קונדס: הם ביקשו את שעוניהם ו, כשהם נסוגים למטבח, בישלו את השעונים היקרים בסיר של רוטב עגבניות. החידוש של חיי הוליווד התפוגג במהירות עבור בני הזוג פיצג'ראלד, וזלדה התלוננה תדירות על שעמום.

בזמן שהשתתף במסיבה ראוותנית באחוזת פיקפייר (Pickfair), פיצג'ראלד פגש את לואיס מוראן (Lois Moran) בת ה-17, כוכבנית שזכתה לתהילה רחבה בשל תפקידה ב"סטלה דאלאס" (1925). נואשת לשיחה אינטלקטואלית, מוראן ופיצג'ראלד דנו בספרות ובפילוסופיה במשך שעות בזמן שישבו על גרם מדרגות. פיצג'ראלד היה בן 31 ועבר את שיאו, אך מוראן המוקסמת ראתה בו סופר מתוחכם, נאה ומוכשר. כתוצאה מכך, היא חיזרה אחר מערכת יחסים איתו. הכוכבנית הפכה למוזה עבור הסופר, והוא כתב אותה בתוך סיפור קצר בשם "מגנטיות" (Magnetism), שבו כוכבנית קולנוע הוליוודית צעירה גורמת לסופר נשוי להתרפס באמונותו המינית לאשתו. פיצג'ראלד שכתב לימים את רוזמרי הוייט – אחת הדמויות המרכזיות ב"ענוגה היא הלילה" – כדי לשקף את מוראן.

מקנאה בפיצג'ראלד ובמוראן, זלדה זועמת העלתה באש את בגדיה היקרים שלה באמבטיה כמעשה הרס עצמי. היא זלזלה במוראן הנערה כ"אוכל בוקר שגברים רבים הזדהו איתו עם כל מה שחסר להם מהחיים." קשריו של פיצג'ראלד עם מוראן החמירו עוד יותר את הקשיים הזוגיים של בני הזוג פיצג'ראלד, ולאחר חודשיים בלבד בהוליווד של עידן הג'אז, בני הזוג האומללים יצאו לדלאוור במרץ 1927.

### מחלתה של זלדה והרומן האחרון

פיצג'ראלד שכרו את "אולרסלי" (Ellerslie), אחוזה ליד ווילמינגטון שבדלאוור, עד 1929. פיצג'ראלד חזר לרומן הרביעי שלו אך התברר כלא מסוגל להשיג התקדמות כלשהי בשל אלכוהוליזם ומוסר עבודה לקוי. באביב 1929, בני הזוג חזרו לארופה. באותו חורף, התנהגותה של זלדה הפכה ליותר ויותר בלתי יציבה ואלימה. במהלך נסיעה ברכב לפריז לאורך דרכי ההרים של הגראן קורניש (Grande Corniche), זלדה תפסה את הגה המכונית וניסתה להרוג את עצמה יחד עם פיצג'ראלד ובתם בת התשע על ידי נסיעה מעל צוק. בעקבות תקרית רצחנית זו, רופאים אבחנו את זלדה כסובלת מסכיזופרניה ביוני 1930. בני הזוג נסעו לשוויץ, שם עברה טיפול במרפאה. הם חזרו לאמריקה בספטמבר 1931. בפברואר 1932, היא עברה אשפוז במרפאת פיפס (Phipps Clinic) באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבולטימור, מרילנד.

באפריל 1932, כאשר המרפאה הפסיכיאטרית אפשרה לזלדה לטייל עם בעלה, פיצג'ראלד לקח אותה לארוחת צהריים עם המבקר ה. ל. מנקן, שהיה אז העורך הספרותי של "המרקורי האמריקאי" (The American Mercury). ביומנו הפרטי, מנקן ציין שזלדה "השתגעה בפריז לפני שנה בערך, והיא עדיין בבירור פחות או יותר מחוץ לבסיסה." לאורך ארוחת הצהריים, היא הפגינה סימנים של מצוקה נפשית. שנה לאחר מכן, כאשר מנקן פגש את זלדה בפעם האחרונה, הוא תיאר את מחלתה הנפשית כניכרת מיד לכל צופה ואת מוחה כ"שפוי למחצה בלבד." הוא הצטער שפיצג'ראלד לא יכול לכתוב רומנים, מכיוון שהיה עליו לכתוב סיפורי מגזין כדי לשלם עבור הטיפול הפסיכיאטרי של זלדה.

במהלך תקופה זו, פיצג'ראלד שכרו את אחוזת "לה פה" (La Paix) בפרבר טווסון שבמרילנד, ועבד על הרומן הבא שלו, שנשען רבות על חוויות אחרונות. הסיפור עסק באמריקאי צעיר מבטיח בשם דיק דיוור המתחתן עם צעירה חולה נפש; נישואיהם מתדרדרים בזמן שהם מעבר לים באירופה. בזמן שפיצג'ראלד התאמץ על הרומן שלו, זלדה כתבה – ושלחה לסקריבנרס – גרסה משלה המבוססת על אירועים אוטוביוגרפיים אלו ב"הצילו לי את הוואלס" (Save Me the Waltz; 1932). מקולל ממה שראה כגניבת חומר העלילה של הרומן שלו, פיצג'ראלד תיאר לימים את זלדה כפלגיאטורית וסופרת מדרגה שלישית. למרות מורת רוחו, הוא התעקש על מעט תיקונים ביצירה, ושכנע את פרקינס לפרסם את הרומן של זלדה. סקריבנרס הוציאו לאור את הרומן של זלדה באוקטובר 1932, אך הוא היה כישלון מסחרי וביקורתי.

הרומן של פיצג'ראלד עצמו הופיע לראשונה באפריל 1934 בשם "ענוגה היא הלילה" וקיבל ביקורות מעורבות. המבנה שלו הרחיק מבקרים רבים שהרגישו שפיצג'ראלד לא עמד בציפיותיהם. המינגוויי ואחרים טענו שביקורת זו נבעה מקריאות שטחיות של החומר ומהתגובה של אמריקה בתקופת השפל למעמדו של פיצג'ראלד כסמל לשחצנות עידן הג'אז. הרומן לא נמכר היטב עם פרסומו, כאשר כ-12,000 עותקים נמכרו בשלושת החודשים הראשונים, אך, כמו "הגטסבי הגדול", המוניטין של הספר גדל משמעותית מאז.

### השפל הגדול ודעיכה

על רקע השפל הגדול, יצירותיו של פיצג'ראלד נחשבו לאליטיסטיות וחומריות. ב-1933, העיתונאי מתיו ג'וזפסון (Matthew Josephson) ביקר את סיפוריו הקצרים של פיצג'ראלד באומרו שאמריקאים רבים כבר אינם יכולים להרשות לעצמם לשתות שמפניה מתי שירצו או לצאת לחופשה במונפרנאס שבפריז. כפי שנזכר הסופר באד שולברג (Budd Schulberg), "הדור שלנו חשב על פ. סקוט פיצג'ראלד כתקופה ולא כסופר, וכאשר המכה הכלכלית של 1929 החלה לשנות את השיח'ים והפלאפרים לנערים מובטלים או נערות מתוגמלות בחסר, הפנינו את גבנו במודע ומעט באגרסיביות אל פיצג'ראלד."

עם ירידת הפופולריות שלו, פיצג'ראלד החל לסבול מבחינה כלכלית, ועד 1936, תמלוגי הספרים שלו הסתכמו ב-80 דולר. עלות אורח חייו הפזרני וחשבונות הרפואיים של זלדה הדביקו אותו במהירות, והכניסו אותו לחובות תמידיים. הוא הסתמך על הלוואות מהסוכן שלו, הרולד אובר (Harold Ober), ומהמוציא לאור פרקינס. כאשר אובר הפסיק להקדים כסף, פיצג'ראלד נכלם ניתק קשרים עם הסוכן שלו מתוך אמונה שאובר איבד אמון בו עקב אלכוהוליזם שלו.

מאחר שהיה אלכוהוליסט שנים רבות, השתייה הכבדה של פיצג'ראלד ערערה את בריאותו עד סוף שנות ה-30. האלכוהוליזם שלו הביא לקרדיומיופתיה, מחלת לב כלילית, תעוקת לב, קוצר נשימה והתקפי עלפון. בנוסף למחלות הקשורות לאלכוהול אלו, פיצג'ראלד סבל משחפת (TB) חוזרת לאורך חייו. היה לו התקף קל של שחפת ב-1919, דימום שחפתי ב-1929, והוא נדרש לאשפוז בגין שחפת פעילה ב-1939 לאחר בדיקת תרבית כיח חד-משמעית. במהלך העשור האחרון לחייו, ככל שבریאותו התדרדרה, פיצג'ראלד סיפר להמינגוויי על פחדו למות מריאות גדושות.

הבריאות המתדרדרת של פיצג'ראלד, אלכוהוליזם כרוני וצרות כלכליות יצרו שנים קשות בבולטימור. חברו ה. ל. מנקן כתב ביומן מיוני 1934 כי "המקרה של פ. סקוט פיצג'ראלד הפך למדאיג. הוא שותה בצורה פרועה והפך למטרד. אשתו, זלדה, שהייתה משוגעת במשך שנים, סגורה כעת בבית החולים שפרד-פראט (Sheppard-Pratt Hospital), והוא גר בשדרות פארק עם בתו הקטנה, סקוטי". עד 1935, האלכוהוליזם שיבש את כתיבתו של פיצג'ראלד והגביל את חדותו המנטלית. מ-1933 עד 1937, הוא אושפז בגין אלכוהוליזם שמונה פעמים. בספטמבר 1936, העיתונאי מישל מוק (Michel Mok) מה"ניו יורק פוסט" דיווח פומבית על האלכוהוליזם של פיצג'ראלד ועל כישלון הקריירה שלו במאמר סינדיקטי ארצי. המאמר פגע במוניטין של פיצג'ראלד ודחף אותו לנסות להתאבד לאחר שקרא אותו.

באותה שנה ממש, מאניות ההתאבדות העזות של זלדה חייבו את אשפוזה הממושך בבית החולים היילנד (Highland Hospital) באשוויל, צפון קרוליינה. כמעט פושט רגל, פיצג'ראלד בילתה את רוב שנת 1936 ו-1937 במגורים בבתי מלון זולים ליד אשוויל. ניסיונותיו לכתוב ולמכור סיפורים קצרים נוספים התעכבו. הוא כינה לימים תקופה זו של דעיכה بحياته בשם "הסדק" (The Crack-Up) בסיפור קצר. מותו הפתאומי של אמו של פיצג'ראלד והידרדרותה הנפשית של זלדה הביאו להתפרקות נוספת של נישואיהם. הוא ראה את זלדה בפעם האחרונה בטיול ב-1939 לקובה. במהלך טיול זה, צופים בקרב תרנגולים היכו את פיצג'ראלד כאשר ניסה להתערב נגד התעללות בבעלי חיים. הוא חזר לארצות הברית – ובריאותו הרעה הוחמרה על ידי שתייה מוגזמת – עבר אשפוז בבית החולים דווקטורס (Doctors Hospital) במנהטן.

### חזרה להוליווד

המצוקה הכלכלית הקשה של פיצג'ראלד אילצה אותו לקבל חוזה רווחי כתסריטאי עם מטרו-גולדווין-מאייר (MGM) ב-1937 שחייב את מעברו להוליווד. אף על פי שהרוויח את הכנסתו השنوية הגבוהה ביותר עד לאותה נקודה (29,757.87 דולר, שווה ערך ל-666,452 דולר ב-2025), פיצג'ראלד הוציא את עיקר הכנסתו על הטיפול הפסיכיאטרי של זלדה ועל הוצאות בית הספר של בתו סקוטי. במהלך השנתיים הבאות, פיצג'ראלד שכרו חדר זול בבקתת "גן אללה" (Garden of Allah) בשדרות סאנסט. בניסיון להימנע מאלכוהול, פיצג'ראלד שתה כמות גדולה של קוקה-קולה ואכל הרבה ממתקים.

מנוכר מזלדה, פיצג'ראלד ניסה להתאחד עם אהובתו הראשונה ג'ינברה קינג כאשר יורשת שיקגו האמידה ביקרה בהוליווד ב-1938. "היא הייתה הבחורה הראשונה שאהבתי ומאז נמנעתי באמונה מלראות אותה עד לרגע זה כדי לשמור על האשליה מושלמת", הודיע פיצג'ראלד לבתה סקוטי, זמן קצר לפני הפגישה המתוכננת. האיחוד התברר כאסון עקב אלכוהוליזם בלתי נשלט של פיצג'ראלד, וג'ינברה המאוכזבת חזרה מזרחה לשיקגו.

זמן קצר לאחר מכן, פיצג'ראלד בודד החל מערכת יחסים עם בעלת טור הרכילות הסינדיקטי ארצי שילה גרהאם, בת זוגו האחרונה לפני מותו. לאחר שלקע בהתקף לב בבית המרקחת של שוואב (Schwab's Pharmacy), הרופא של פיצג'ראלד ייעץ לו להימנע ממאמץ גופני קשה. פיצג'ראלד נדרש לטיפוס שני קומות מדרגות לדירתו, בעוד גרהאם גרה בקומת הקרקע. כתוצאה מכך, הוא עבר לגור עם גרהאם, שגרה בהוליווד בשדרות נורת' הייוורת', בלוק אחד ממזרח לדירתו של פיצג'ראלד בשדרות נורת' לורל.

לאורך מערכת היחסים ביניהם, גרהאם טענה שפיצג'ראלד הרגיש אשמה מתמדת על מחלת הנפש של זלדה ואשפוזה. הוא ניסה שוב ושוב להגיע לפיקחות, סבל מדיכאון, היו לו התפרצויות אלימות, וניסה להתאבד. באירועים שבהם פיצג'ראלד נכשל בניסיונו להשיג פיקחות, הוא היה שואל זרים: "אני פ. סקוט פיצג'ראלד. קראת את הספרים שלי. קראת את 'הגטסבי הגדול', נכון? זוכר?" מכיוון שגרהאם לא קראה אף אחת מיצירותיו, פיצג'ראלד ניסה לקנות לה סט של הרומנים שלו. לאחר שביקר במספר חנויות ספרים, הוא הבין שהם הפסיקו להחזיק את יצירותיו. ההבנה שהוא נשכח במידה רב סופר דיכדכה אותו עוד יותר.

خلال במהלך שלב אחרון זה של הקריירה שלו, משימות כתיבת התסריטים של פיצג'ראלד כללו עבודה ללא קרדיט על "ינקי באוקספורד" (A Yank at Oxford), תיקונים ל"מאדאם קיורי" (1943) וליטוש דיאלוגים שלא נעשה בו שימוש עבור "חלף עם הרוח" (1939) – ספר שפיצג'ראלד גינה כלא מקורי וכ"מעשיות סבתא". שתי המשימות האחרונות גם הלכו ללא קרדיט. עבודתו על "שלושה חברים" (Three Comrades; 1938) הפכה לקרדיט התסריט היחיד שלו. למורת רוחו של האולפן, פיצג'ראלד התעלם מחוקי כתיבת התסריטים וכלל תיאורים המתאימים יותר לרומן. בזמנו הפנוי, הוא עבד על הרומן החמישי שלו, "הטייקון האחרון", המבוסס על מנהל הקולנוע אירווינג תלברג (Irving Thalberg). ב-1939, MGM הפסיקו את החוזה שלו, ופיצג'ראלד הפך לתסריטאי עצמאי. במהלך עבודתו על "קרניבל חורף" (Winter Carnival; 1939), פיצג'ראלד חווה מעידה לאלכוהול וחיפש טיפול אצל הפסיכיאטר הניו יורקי ריצ'רד הופמן (Richard Hoffmann).

הבמאי בילי וויילדר תיאר את גיחתו של פיצג'ראלד להוליווד כמו של "פסל דגול ששכור לבצע עבודת אינסטלציה". אדמונד ווילסון ואהרון לות'האם הצעידו שהוליווד שאבה את יצירתיותו של פיצג'ראלד כמו ערפד. כישלונו בהוליווד דחף אותו לחזור לשתייה, והוא שתה כמעט 40 בירות ביום ב-1939. החל מאותה שנה, פיצג'ראלד לגלג על עצמו ככותב הוליוודי זול (hack) באמצעות דמותו של פאט הובי (Pat Hobby) برצף של 17 סיפורים קצרים. "אסקווייר" פרסם במקור את סיפורי פאט הובי בין ינואר 1940 ליולי 1941. לקראת השנה האחרונה לחייו, פיצג'ראלד כתב בצער לבתו: "אני מצטער עכשיו ומעולם לא נחתי או הסתכלתי לאחור – אלא אמרתי בסופו של 'הגטסבי הגדול': מצאתי את הקו שלי – מעתה ואילך זה בא קודם. זו החובה המיידית שלי – בלעדיה אני כלום."

### שנה אחרונה ומוות

פיצג'ראלד השיג פיקחות מעל שנה לפני מותו, וגרהאם תיאר את השנה האחרונה שלהם יחד כאחת התקופות המאושרות ביותר במערכת היחסים שלהם. בלילה של 20 בדצמבר 1940, פיצג'ראלד וגרהאם השתתפו בבכורת "הדבר הזה שנקרא אהבה" (This Thing Called Love). כאשר בני הזוג עזבו את תיאטרון פנטג'ייס (Pantages Theatre), פיצג'ראלד פיקח חווה התקף סחרחורת והתקשה ללכת לרכבו. תחת עיניהם של צופים, הוא העיר בקול מאומץ לגרהאם, "אני משער שאנשים יחשבו שאני שיכור."

ביום המחרת, בזמן שפיצג'ראלד העיר הערות על "עלון בוגרי פרינסטון" (Princeton Alumni Weekly) שהגיע זה עתה, גרהאם ראתה אותו קופץ מכיסאו, תופס בארובת האח, ומתמוטט על הרצפה מבלי להוציא צליל. שוכב שטוח על גבו, הוא התנשם ונפל לחוסר הכרה. לאחר מאמצים כושלים להחזירו לחיים, גרהאם רצה להביא את הארי קולבר (Harry Culver), מנהל הבניין. עם כניסתו לדירה, קולבר הצהיר, "אני חושש שהוא מת." פיצג'ראלד מת מהתקף לב עקב טרשת עורקים כלילית חסימתית בגיל 44.

עם היוודע דבר מותו של אביה, סקוטי טלפנה לגרהאם מוואסאר וביקשה שלא תשתתף בהלוויה מטעמי הגינות חברתית. במקום גרהאם, חברתה דורותי פארקר השתתפה בביקור שהתקיים בחדר האחורי של סלון קובר (undertaker's parlor). תוך כדי צפייה באנשים מעטים בלבד בביקור, פארקר מלמלה "הממזר המסכן" (the poor son of a bitch) – שורה מהלווייתו של ג'יי גטסבי ב"הגטסבי הגדול". כאשר גופתו החנוטה בצורה לקויה של פיצג'ראלד הגיעה לבטסדה שבמרילנד, רק שלושים איש השתתפו בהלוויותו. בין המשתתפים היו ילדתו היחידה סקוטי, הסוכן שלו הרולד אובר, והעורך שלו לכל החיים מקسוול פרקינס.

זלדה ספדה לפิצג'ראלד במכתב לחבר: "הוא היה נשמה נדיבה מבחינה רוחנית כפי שהייתה אי פעם... נראה כאילו תמיד תכנן אושר עבור סקוטי ועבורי. ספרים לקרוא – מקומות ללכת אליהם. החיים נראו כה מבטיחים"