טרוס מנגר-אוברסטייגן (Truus Menger-Oversteegen): רוצחת, פסלת, עדה
היא לבשה מדי אחות גרמנית ונכנסה לכלא וטרינגסחאנס (Weteringschans) באמסטרדם כדי לחלץ את חברתה. האני שאפט (Hannie Schaft) נעצרה ב-21 במרץ 1945, וטרוס אוברסטייגן החליטה שהדרך להשיב אותה היא להתחזות לאויב. התחבולה הספיקה כדי להיכנס פנימה. זה לא הספיק כדי לשנות דבר: שאפט כבר נורתה. אוברסטייגן הייתה בת 21. היא תבלה את שבעים ואחת השנים הבאות בהפיכת הכישלון הזה לברונזה.
שתי אחיות משוטן
היא נולדה ב-29 באוגוסט 1923 בשוטן (Schoten), כפר בקצה הארלם שבצפון הולנד. אחותה הצעירה בשנתיים, פרדי (Freddie) – לימים פרדי ננדה דקר-אוברסטייגן (Freddie Nanda Dekker-Oversteegen) – תהיה האדם היחיד עלי אדמות שהבין בדיוק מה היא עשתה, והשתיים נותרו קשורות זו לזו לשארית חייהן.
הגיוס הגיע מפרנס ואן דר ויל (Frans van der Wiel), מנהיג המחתרת בהארלם, שפנה אל שתי האחיות בעודן נערות וצירף אותן לתא של שבעה אנשים. תפקיד התא היה בוטה: חבלה, והריגת משתפי פעולה וחיילי כוחות הכיבוש. לא הייתה שום רומנטיקה בתיאור התפקיד, ולפי עדותה המאוחרת של אוברסטייגן, גם לא בעבודה עצמה.
אופניים, פאבים והיערות
השיטות שפיתח התא עוצבו בדיוק על פי הדבר שהפך את שלוש הנשים הצעירות ליעילות – איש לא הביט בהן פעמיים. טרוס, פרדי והאני שאפט ביצעו ירי מתוך נסיעה באופניים. הן נכנסו לפאבים, פלרטטו עם חיילים גרמניים, הובילו אותם לעבר יערות סמוכים והרגו אותם שם. במקביל, ועם פחות דרמה אך בסיכון שווה, הן הסתירו יהודים במנוסה, מתנגדים פוליטיים, להט"בים וכל מי שהכיבוש צד.
הפעולות המתועדות משרטטות את צורתה של השנה האחרונה. ב-25 באוקטובר 1944, אוברסטייגן ושאפט התכוננו לחסל את פייק קריסט (Fake Krist), שוטר וחבר במפלגה הנאצית ההולנדית, ה-NSB – לוחמי מחתרת אחרים מהארלם הקדימו אותן. ב-1 במרץ 1945 היא הוציאה להורג את קצין ה-NSB וילם זירקזי (Willem Zirkzee) ליד הארלם. ב-15 במרץ היא פצעה את סוכן ה-SD קו לנגנדייק (Ko Langendijk). היא השתתפה בניסיון לשחרר את הפרטיזן השבוי יאן בונקמפ (Jan Bonekamp). לאחר מכן הגיעו מדי האחות, ההליכה לוטרינגסחאנס, והבשורה המרה.
הנערה עם שיער האדום
האני שאפט עונתה והוצאה להורג על ידי הגרמנים ב-17 באפריל 1945, שבועות לפני השחרור, בגיל 24. כ"נערה עם השיער האדום" היא הפכה לגיבורה לאומית – הפנים המזוהות ביותר של ההתנגדות ההולנדית, ובמדינה שבמשך עשורים הייתה בררנית לגבי המחתרת שהיא מהללת, היא הדמות שסיפורה לא ניתן היה להשתיק.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אוברסטייגן נישאה לעמיתה למחתרת, פיט מנגר (Piet Menger), בנובמבר 1945. נולדו להם ארבעה ילדים. הבכורה נקראה האני.
ידיים שלמדו לפסל
מה שעשתה לאחר מכן הוא החלק שמפריד בינה לבין כל לוחמת אחרת ששרדה את דורה. היא הפכה לפסלת וציירת מקצועית, והשתמשה במדיום כדי להמשיך ולומר את הדבר היחיד שהיה עליה לומר. המלחמה לא הייתה נושא שהיא התגברה עליו; היא הייתה הנושא עצמו.
ההזמנה שהגדירה אותה הגיעה ב-1980, כאשר הארלם הכריזה על תחרות לאנדרטה לזכר המחתרת. יותר ממאה עיצובים הגיעו ונשפטו בעילום שם על ידי פאנל של אמנים, חברי מחתרת לשעבר ופילוסוף תרבות – מה שאומר שכאשר העיצוב של מנגר זכה, הוא זכה ללא שמה עליו. Vrouw in het Verzet (אישה בהתנגדות), נחשף בפארק קנאו (Kenaupark) ב-3 במאי 1982 על ידי הנסיכה יוליאנה, בנוכחות הפסלת וראש עיריית הארלם. הדמות היא במכוון לא הירואית בקנה מידתה: קרן האני שאפט הלאומית מתארת אותה ככזו שמראה "את כוחה של אישה קטנה ואמיצה שמעזה לעמוד על שלה". הכתובת נושאת שלוש שורות – אישה בהתנגדות, 1940–1945, האני שאפט.
בכל שנה בסוף נובמבר מתכנסת הקרן בכנסיית גרונמרקט (Groenmarkt) בהארלם ומניחה זרים ליד הפסל. אישה שירתה במשתפי פעולה מתוך אופניים בנתה את האובייקט שסביבו מתאספת כעת מדינתה כדי לדבר על הדרה, אפליה והגנה על החופש.
היא גם כתבה. ספר זיכרונותיה, לא אז, לא עכשיו, לא לעולם לא, יצא לאור ב-1982 – באותה שנה של החשיפה – והיא נשאה את מסריו לאולמות הרצאות וטקסים בבתי ספר במשך עשורים, ושוחחה עם קהל של סטודנטים ותלמידי תיכון על מלחמה, אנטישמיות, סובלנות, ומעל לכל, אדישות.
מדוע טרוס נקראת גאונה
התשובה הכנה היא שזו אינה טענה אינטלקטואלית, והעמדת פנים אחרת הייתה מעליבה אותה. שום דבר במקורות אינו מתאר את מנגר-אוברסטייגן כעילוי אינטלקטואלי, ואמנותה, אף שהייתה טובה מספיק כדי לנצח מאה יריבים אנונימיים בתחרות שפיטה, אינה נידונה בדרך כלל כפריצת דרך פורמלית. האיכות יוצאת הדופן נמצאת במקום אחר, והיא ממשית: יכולת לפעולה צלולה ומתמשכת בתנאים שנועדו להרוס את כושר השיפוט, ולאחריה יכולת שנייה, נדירה יותר, לתרגם את החוויה הזו לצורה ציבורית מבלי להירתע ממנה או להתבוסס בה.
שקלו את הכישורים הספציפיים. אלתור זהות של אחות גרמנית באופן משכנע מספיק כדי להיכנס לכלא SD הוא ביצוע תחת סיכונים קטלניים. ניהול מבצע פיתוי בפאב, ושמירה על קור רוח לאורך הדרך ליערות, הוא עומס קוגניטיבי שרוב החיילים המאומנים לעולם לא נושאים. ואז שקלו את המערכה השנייה: רוב האנשים ששורדים מלחמה כזו או משתתקים או מתקשחים למונולוג. מנגר-אוברסטייגן למדה במקום זאת דיסציפלינה חדשה לחלוטין באמצע חייה ויצרה עבודה שחבר שופטים, שבחן בעיוורון, בחר בה על פני מאה אחרים – פסל שהוא צנוע יותר מאשר ניצחוני, ונקרא כטיעון ולא כהתרברבות.
יש לציין גם את הצד שכנגד. תהילתה נשענת במידה רבה על הקרבה להאני שאפט, שמותה הפך אותה לסמל; מנגר-אוברסטייגן עצמה הפכה, בלשונו של אחד מהספדים, למזוהה ביותר מבין השלוש במידה רבה משום שהיא הייתה זו שחיה והמשיכה לדבר. גאונות היא המילה הלא נכונה לאומץ. אבל אם המונח נועד לציין איכות יוצאת דופן של מחשבה המיושמת על בעיה בלתי אפשרית, שלה הייתה הבעיה של מה שרוצח חייב למתים, והיא ענתה על כך בברונזה במשך שלושים וארבע שנים.
חשבון הנפש הארוך
הכיבודים הגיעו מאוחר ובסדר מוזר. יד ושם העניק לה את התואר חסידת אומות העולם ב-10 במאי 1967, עבור האנשים שהסתירה ולא עבור האנשים שירתה בהם. הולנד הפכה אותה לקצינה במסדר אורנג'-נסאו (Order of Orange-Nassau) בשנת 1998, ביום הולדתה ה-75. רק ב-15 באפריל 2014 – שישים ותשע שנים לאחר השחרור – הגיש לה ולפרדי ראש הממשלה מארק רוטה את צלב הגיוס למלחמה.
היא הלכה לעולמה ב-18 ביוני 2016 בגרוטברוק (Grootebroek), בגיל 92. האישה הקטנה מברונזה בפארק קנאו עדיין עומדת על שלה.