טריגווה לי (Trygve Lie): האיש הראשון שניהל את התפקיד הבלתי-אפשרי של העולם
כאשר טריגווה לי פרש מתפקידו כמזכיר הכללי הראשון של האו"ם (United Nations) בשנת 1952, הוא סיכם שבע שנים בתפקיד בביטוי יחיד ועייף: זו הייתה העבודה "הקשה והמאתגרת ביותר" בקריירה שלו, בתפקיד שהוא כינה במקום אחר בפשטות "העבודה הקשה ביותר בעולם". הוא בילה את תקופת כהונתו לכוד בין שתי מעצמות-העל המתהוות של המלחמה הקרה, מנסה לבנות מוסד בינלאומי מתפקד בעוד שני הצדדים החליטו מעת לעת שהוא עובד עבור הצד השני.
מבית קפה באוסלו לתנועת העבודה
טריגווה הלודן לי (Trygve Halvdan Lie) נולד ב-16 ביולי 1896, באוסלו, נורווגיה, וגדל בשכונת מעמד הפועלים לאחר שאביו היגר לאמריקה, והותיר את אמו, הולדה (Hulda), לנהל בית קפה קטן שבו לי הצעיר נהג להקריא עיתונים בקול רם לעובדים שפקדו את המקום. נדבנים מהקהילה סייעו במימון השכלתו; הוא למד משפטים באוניברסיטת אוסלו (University of Oslo) וקיבל את התואר שלו בשנת 1919. הוא כבר הצטרף לארגון הנוער של מפלגת העבודה הנורווגית בגיל חמש עשרה, ולאחר לימודי המשפטים הפך ליועץ משפטי של התאחדות האיגודים המקצועיים הנורווגית בין השנים 1922 ל-1935, כשהוא מטפס בסולם הדרגות הפנימי של המפלגה עד שהפך למזכיר המנהלי הלאומי שלה בשנת 1926. בשנת 1921 הוא נישא לירדיס יורגנסן (Hjørdis Jørgensen), עמה הביא לעולם שלוש בנות: סיסל, גורי ומטה.
מעורך דין לענייני עבודה לשר בממשלה
תחת ממשלת הלייבור של ראש הממשלה יוהאן ניגורדסבול (Johan Nygaardsvold), התקדם לי במהירות בתפקידי שרים בכירים: שר המשפטים בין 1935 ל-1939, ולאחר מכן תקופה קצרה כשר הסחר והתעשייה. כאשר גרמניה פלשה לנורווגיה באפריל 1940, הוא הפך לשר האספקה והספנות וסייע בארגון פינוי צי הסוחר של נורווגיה לידי בעלות הברית – ובכך מנע מאחד מציי הספנות הגדולים בעולם ליפול לידיים גרמניות ברגע מכריע של המלחמה. לאחר מכן הוא עקב אחרי הממשלה הנורווגית לגלות בלונדון, והפך לשר החוץ בדצמבר 1940, תפקיד שהחזיק בו לאורך המלחמה ועד לממשלת הקואליציה שלאחר המלחמה, כשהוא מכהן לזמן קצר גם כראש ממשלה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בניית התפקיד מאפס
בוועידת הייסוד של האו"ם בסן פרנסיסקו בשנת 1945, עמד לי בראש הוועדה שניסחה את הוראות מועצת הביטחון, ובכך צבר ידע ממקור ראשון על המוסד שבו ינהיג בקרוב. ב-1 בפברואר 1946, הוא נבחר למזכיר הכללי הראשון של האומות המאוחדות. לא היה תקדים לתפקיד זה, ולי עיצב חלק ניכר ממה שהוא הפך להיות: הוא דחף להבטיח למזכ"ל את הזכות להביא עניינים ישירות לידיעת מועצת הביטחון במקום לתפקד כפקיד אדמיניסטרטיבי בלבד, והוא ניהל באופן אישי את המשא ומתן על משכנו הקבוע של האו"ם, תוך מינוף תרומת קרקע בשווי 8.5 מיליון דולר מג'ון ד. רוקפלר הבן (John D. Rockefeller Jr.) כדי להקים את מטה הארגון במנהטן. בשנת 1950 הוא הציע תוכנית בת עשרים שנה לשלום, הקוראת לפיקוח בינלאומי על אנרגיה אטומית, צמצום מרוץ החימוש, וכינון יכולת שמירת שלום קבועה של האו"ם – שנים לפני שמנגנונים כאלה החלו למעשה להתגבש.
לכוד בין שתי מעצמות-על
תקופת כהונתו של לי הוגדרה כמעט לחלוטין על ידי לחצי המלחמה הקרה. החלטותיו המוקדמות בנושא כוח אדם, שנשענו בכבדות על צוות אמריקאי, משכו האשמות על הטיה פרו-מערבית גם כאשר הפגין שוב ושוב עצמאות מרצונותיה של וושינגטון. עצמאות זו קרסה תחת עומס אחר בשנת 1950, כאשר לי תמך בפעולה צבאית של האו"ם נגד פלישת צפון קוריאה לדרום – עמדה שברית המועצות התייחסה אליה כאל מפלגתיות גלויה ומעולם לא סלחה עליה, תוך שהיא מחרימה את הנהגתו למשך שארית כהונתו. באותו רגע, חקירות אמריקאיות אנטי-קומוניסטיות שטפו את מטה האו"ם עצמו, בחנו את הצוות האמריקאי תחת המנהל של לי והפכו את מעמדו, לפי תיאורו שלו, לכמעט בלתי נסבל – כשהוא לכוד בין גוש סובייטי שראה בו כלי שרת אמריקאי לבין אקלים פוליטי אמריקאי שבחן את ארגונו שלו כסיכון ביטחוני.
התפטרות וחזרה לחיים הציבוריים בנורווגיה
למרות שנבחר מחדש לכהונה נוספת של שלוש שנים על ידי העצרת הכללית בנובמבר 1950, לי התפטר בנובמבר 1952, מותש מהאש הצולבת. הוא חזר לנורווגיה, והתמקד בתחילה בכתיבת זיכרונותיו לפני שחזר לשירות ציבורי מקומי: הוא כיהן כמושל אוסלו ואקרסהוס (Akershus), עמד בראש מועצת האנרגיה של נורווגיה, ישב בוועדת השקעות בין 1959 ל-1960, שירת כשר התעשייה והמסחר בין 1963 ל-1965, ובשנת 1959 מונה על ידי המלך אולף (King Olav) לתווך בסכסוך גבול בין אתיופיה לאיטליה. הוא נפטר ב-30 בדצמבר 1968, בגיל שבעים ושתיים.
מדוע טריגווה נחשב לגאון
לי אינו מתואר בדרך כלל במקורות המתעדים את הקריירה שלו כגאון במובן אינטלקטואלי או אמנותי כלשהו – הוא היה עורך דין לענייני עבודה ופעיל מפלגתי בהכשרתו, לא תיאורטיקן, והקריירה שלו באו"ם זכורה בזכות כושר עמידה ומיומנות פוליטית ולא בזכות הברקה יחידה של תובנה. מה שתקופת כהונתו מדגימה במקום זאת הוא הישג מוסדי אמיתי: נטילת תפקיד ללא תקדים, ללא סמכויות מבוססות וללא תרבות מוסדית, ועיצובו, באמצעות משא ומתן מתמיד, למשהו בעל סמכות ממשית – הזכות להעלות נושאים בפני מועצת הביטחון, מושב פיזי קבוע בניו יורק, ומסגרת מוקדמת למה שפעולות שמירת השלום של האו"ם יהפכו להיות. זה קרוב יותר למיומנות של מנהל מייסד מאשר לגאון במובן המקובל: היכולת לבנות מכונות מוסדיות עמידות בתנאים של עוינות פוליטית מרבית משני הצדדים בעת ובעונה אחת, ולשמור על הארגון מתפקד גם כשהוא הפך אותו, באופן אישי, ללא רצוי כמעט לכולם. אם יש מקום לטענה שלי היה יוצא דופן, היא נשענת על אותה התמדה ודמיון מבני ולא על גאונות של רעיונות.
מורשת
התוכנית של לי לשלום לעשרים שנה חזתה מנגנוני בקרת נשק ושמירת שלום שהאו"ם היה בונה רק בעשורים שלאחר עזיבתו, והמשרה שהוא אייש לראשונה – עם כל הסמכויות שהוא נלחם לצרף אליה – הפכה לתבנית שכל מזכ"ל לאחר מכן ירש. הוא נותר, בזיכרון המוסדי של האו"ם, האיש שהיה צריך להמציא את העבודה תוך כדי ביצועה, בתנאים שאף יורש לא יתמודד איתם באותה הדרך בדיוק.