צאי מינג-ליאנג: הטייק הארוך כפעולת התנגדות
הסרט Vive l'Amour מסתיים בסצנה שבה אישה יושבת בפארק דאן (Daan Forest Park) בטאיפיי ובוכה במשך זמן רב מאוד. שום דבר אחר לא קורה. שלושים שנה לאחר מכן, בערב השנה החדשה 2024, התאספו כ-2,500 איש באותו מקום במסגרת מיצג ספונטני (flash mob) בהשראת הסצנה, ובשנה שלאחר מכן הפכה ההתכנסות לאירוע הנצחה רשמי לציון שלושים שנה. מעט מאוד סרטים משנות ה-90 הולידו טקס ציבורי. צאי מינג-ליאנג יצר אחד כזה מתוך שוט שבו דמות פשוט בוכה עד שהיא מפסיקה.
קוצ'ינג
צאי נולד ב-27 באוקטובר 1957 במלזיה, ובילה את שני העשורים הראשונים לחייו בקוצ'ינג (Kuching), שבסארוואק באי בורנאו, לפני שעבר לטאיפיי. הוא מעולם לא פתר את תחושת העקירה שלו, ואמר זאת בבירור: "אני מרגיש שאני לא שייך לא לטייוואן ולא למלזיה".
המשפט הזה הוא המפתח לסרטיו. כמעט כל מה שיצר עוסק באנשים שתופסים מרחב מבלי להשתייך אליו — פולשים לדירה ריקה, יושבים בבית קולנוע גווע, או מוצאים מחסה בבניין שמתפרק. המצב שהוא מתאר כאישי שלו הוא המצב שהוא מצלם.
הוא למד במחלקה לדרמה וקולנוע באוניברסיטת התרבות הסינית בטאיפיי, סיים את לימודיו ב-1982, ולאחר מכן עבד בהונג קונג כמפיק תיאטרון, תסריטאי ובמאי טלוויזיה לפני שביים סרט באורך מלא.
מורדים של אל הניאון
סרט הבכורה שלו, Rebels of the Neon God, יצא בשנת 1992 ועשה שני דברים בבת אחת. הוא הציג את האסתטיקה שלו — השוט הארוך, הדיאלוג הדליל, הצעיר המנוכר בעיר עוינת — והציג את לי קאנג-שנג (Lee Kang-sheng), השחקן שיופיע בכל אחד מסרטיו העלילתיים של צאי מאותה נקודה ועד 2023. זוהי אחת השותפויות המתמשכות ביותר בין במאי לשחקן בקולנוע, והיא אינה מקרית לסגנון: השיטה של צאי דורשת פנים שהוא צפה בהן מזדקנות בזמן אמת לאורך שלושה עשורים של פריימים.
Vive l'Amour ופרס אריה הזהב
הסרט Vive l'Amour משנת 1994 הפך אותו למוכר ברמה הבינלאומית וזיכה אותו בפרס אריה הזהב בוונציה, לצד שלושה פרסי סוס הזהב. המבנה שלו קרוב להצהרת כוונות. שלושה אנשים — מוכר כדים שגולם על ידי לי, רוכל רחוב, וסוכנת נדל"ן שגולמה על ידי יאנג קווי-מיי (Yang Kuei-mei) — תופסים בסתר את אותה דירה ריקה בטאיפיי, חגים זה סביב זה, נוגעים זה בזה לעיתים, אך לעולם לא באמת נפגשים. הדיאלוג מינימלי עד כדי היעדרות כמעט מוחלטת. מבקר אחד תיאר את הטאיפיי של הסרט כ"מבוך חסר נשמה ומודרני להחריד שבו אנשים אינם יכולים לתקשר".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הסרט קודר, אך בצפייה קפדנית הוא גם מצחיק ורגיש יותר ממה שהמוניטין שלו מאפשר — החלק שסיכומים על צאי כסוחר של סגפנות נוטים להחמיץ. שמונים ושישה אחוזים מהביקורות שנאספו חיוביים, וההערה החוזרת בהן אינה הערצה לטכניקה אלא הכרה: הערכה עדכנית אחת גורסת כי "הדמויות שלו מעבירות רגשות אוניברסליים להפליא עד שבלתי אפשרי שלא להזדהות איתן". זהו דבר מוזר לומר על סרט שבו כמעט אף אחד לא מדבר, וזהו הדבר השימושי ביותר שמישהו אמר על צאי.
הסרטים שאחרי
הסרט The River משנת 1997 מכונה לעיתים קרובות יצירת המופת שלו וזכה בפרס חבר השופטים בברלין ובשיקגו. Goodbye, Dragon Inn משנת 2003 הפך לנקודת התייחסות לזרם שלם של קולנוע אמנותי עכשווי העוסק בהתיישנות. Stray Dogs משנת 2013 זכה בפרס הגדול של חבר השופטים בוונציה, ובשנה שלאחר מכן העניקה לו צרפת את התואר קצין מסדר האמנויות והספרות.
במהלך הדרך הציב אותו עיתון The Guardian בין ארבעים הבמאים הטובים בעולם בשנת 2003. עבודתו הוקרנה בוונציה, קאן, ברלין ושיקגו, תוך איסוף הכרה מאיגוד מבקרי הקולנוע הבינלאומי (FIPRESCI).
אלמנטים המזוהים איתו עקביים מספיק כדי לקטלג אותם: שוטים ממושכים שנמשכים הרבה מעבר לנקודה שבה עריכה קונבנציונלית הייתה מתרחשת; דיאלוג מצומצם לכמעט כלום; נוכחות מתמדת של מים זורמים, או צליל שלהם; בידוד עירוני; ותשוקה קווירית המטופלת כעובדת חיים ולא כנושא הדורש הסבר. הוא מצוטט באופן שגרתי כדמות מייסדת של ה"קולנוע האיטי" (Slow Cinema), ובין הבמאים המרכזיים של הגל החדש השני של טייוואן.
עזיבת הקולנוע
לאחר Stray Dogs עבר צאי במידה רבה מסרטים עלילתיים קונבנציונליים, ועבד במקום זאת על סדרת Walker, שרצה בין 2012 ל-2024, ועל סרטים ומיצבים שנוצרו עבור גלריות ומוזיאונים ולא עבור בתי קולנוע. מאז 2021 הוא חי בהרי טייוואן, משפץ דירות נטושות תוך יצירת עבודות לתערוכות.
היציאה מבתי הקולנוע אינה נסיגה. זהו היעד הלוגי של גוף עבודה שתמיד היה קרוב יותר לפיסול מאשר לנרטיב: אם הסרטים שלך דורשים קהל שמוכן לשבת בשקט ולהסתכל, גלריה עשויה להיות מקום כנה יותר מאשר אולם קולנוע מסחרי.
מדוע צאי מכונה גאון
הטענה נשענת על המצאה צורנית שהיא ממשית וניתנת לזיהוי. צאי לא המציא את הטייק הארוך, אך הוא הבין משהו ספציפי לגביו: שאם אתה מחזיק שוט הרבה מעבר למשך שסיפור דורש, הקהל מפסיק לקרוא את התמונה לצורך מידע ומתחיל לקרוא אותה לצורך רגש. השוט בפארק דאן ב-Vive l'Amour הוא ההוכחה. שום דבר נרטיבי לא קורה; השוט פשוט מסרב להסתיים, והסירוב הזה הוא מה שהופך אותו למטלטל. זוהי תגלית אמיתית לגבי האופן שבו זמן קולנועי פועל על הצופה, והיא נספגה על ידי דור שלם של במאי קולנוע אמנותי שבאו אחריו.
הטענה השנייה היא קומפוזיציונית. הפריימים שלו בנויים, מוחזקים ומאוכלסים בדלילות, כשמים זורמים דרכם כאלמנט פיזי חוזר. שלושה עשורים של צפייה בפניו של שחקן אחד הם חלק מאותה משמעת: אמן שעובד עם אותו חומר עד שהוא מניב תוצאות.
כדאי לציין את עמדת הנגד. קולנוע איטי הוא עניין של טעם, וסרטיו של צאי יכולים בצדק להיתפס כסטטיים; הטכניקה שמייצרת התגלות עבור צופה אחד מייצרת שעמום עבור אחר, ואין קרקע ניטרלית להכריע בה. הוא חוזר על עצמו מבחינה צורנית במכוון, מה שאומר שעבודות מאוחרות מסתכנות בהפיכה לחתימה מבוצעת ולא לתגלית שנוצרה. והשפעתו מוגבלת כמעט לחלוטין לפסטיבלים, מוזיאונים ובתי ספר לקולנוע. גאון של צורה, אם כן — עם הסתייגות שהצורה עצמה שנויה במחלוקת.
מורשת
ההישג הבלתי סביר ביותר של צאי הוא שבמאי בלתי מתפשר כזה יצר משהו שקהל של 2,500 איש רצה לשחזר בפארק בטאיפיי שלושים שנה לאחר מכן. הסרטים סגפניים; הרגש שמתחתיהם כנראה אינו כזה. מה שהוא מותיר אחריו הוא הוכחה לכך שמשך זמן הוא כלי — שבמאי יכול לגרום לך להרגיש משהו על ידי סירוב לחתוך — וטאיפיי שקיימת על המסך כאחת הערים הבודדות הגדולות של הקולנוע.