מוחמד עלי
אתר רשמי muhammadali.com חתימה
מוחמד עלי (באנגלית: Muhammad Ali, בתעתיק מדויק: מוחמד עלי, באנגלית: /ɑːˈliː/ ah-LEE; נולד בשם קסיוס מרסלוס קליי הבן; 17 בינואר 1942 – 3 ביוני 2016) היה מתאגרף מקצועני ופעיל חברתי אמריקאי. כסמל תרבות גלובלי, הידוע היטב בכינוי "הגדול מכולם" (the Greatest), הוא נחשב לעיתים קרובות למתאגרף המשקל הכבד הטוב ביותר בכל הזמנים. הוא החזיק בתואר המשקל הכבד של מגזין The Ring משנת 1964 עד 1970, היה האלוף הבלתי מעורער משנת 1974 עד 1978, והיה אלוף המשקל הכבד של WBA ושל The Ring משנת 1978 עד 1979. בשנת 1999 הוא הוכתר כספורטאי המאה על ידי ספורטס אילוסטרייטד ואישיות הספורט של המאה על ידי ה-BBC.
הוא נולד בלואיוויל שבקנטקי, והחל להתאמן כמתאגרף חובב בגיל 12. בגיל 18 הוא זכה במדליית זהב בקטגוריית משקל קל-כבד באולימפיאדת הקיץ 1960 ועבר למקצוענות בהמשך אותה שנה. הוא הצטרף לאומת האסלאם בתחילת שנות ה-60, אך בהמשך עבר לאסלאם הסוני באמצע שנות ה-70 לאחר מותו של מנהיגה הוותיק אליהו מווחמד. הוא זכה באליפות העולם במשקל כבד לאחר שניצח את סוני ליסטון בניצחון מפתיע ב-25 בפברואר 1964, בגיל 22. במהלך אותה שנה הוא גינה את שמות מולדתו כ"שם של עבד" ושינה רשמית את שמו למוחמד עלי. בשנת 1967 סירב עלי להתגייס לצבא בעקבות אמונותיו הדתיות והתנגדותו המוסרית למלחמת וייטנאם, ונמצא אשם בהשתמטות מגיוס ונשללו ממנו תוארי האגרוף שלו. הוא נשאר מחוץ לכלא בזמן שהגיש ערעור לבית המשפט העליון, שם הרשעתו בוטלה בשנת 1971. הוא לא לחם במשך כמעט ארבעה שנים והפסיד תקופה של שיא יכולתו כספורטאי. פעולותיו של עלי כסרבן מצפון למלחמת וייטנאם הפכו אותו לסמל עבור תרבות הנגד הרחבה של דור שנות ה-60, והוא הפך לדמות בולטת ורמת דרג של גאווה גזעית עבור אפרו-אמריקאים במהלך התנועה לזכויות האזרח ולאורך כל הקריירה שלו.
עלי לחם בכמה קרבות אגרוף שזכו לפרסום רב, כולל קרבות מול ליסטון, ג'ו פרייז'ר (כולל "קרב המאה", שהיה באותו זמן אירוע האגרוף הגדול ביותר, ו"התריל במנילה"), וג'ורג' פורמן ב"קרב הג'ונגל". בתקופה שבה מתאגרפים רבים נתנו למנהלים שלהם לדבר בשמם, עלי התפרסם בזכות דמותו הפרובוקטיבית והיוצאת דופן. הוא היה מפורסם בשימוש ב"טראש טוק" (דיבור מטונף), שלעיתים קרובות אולתר בסגנון חופשי עם סכמות חריזה ושירה מדוברת, והוא מזוהה כאחד מחלוצי ההיפ-הופ. הוא נהג לחזות באיזה סיבוב יפיל את יריבו. כמתאגרף, עלי היה ידוע בתנועה הלא שגרתית שלו, בעבודת הרגליים, בתנועות הראש וטכניקת החבלים (rope-a-dope), בין היתר.
מחוץ לאגרוף, עלי הופיע כאמן שירה מדוברת והוציא שני אלבומי אולפן: I Am the Greatest! (1963) ו־The Adventures of Ali and His Gang vs. Mr. Tooth Decay (1976). שני האלבומים זכו במועמדויות לפרס גראמי. הוא גם הופיע כשחקן וכסופר, והוציא שני ספרים אוטוביוגרפיים. עלי פרש מאגרוף בשנת 1981 והתמקד בדת, בפילנתרופיה ובפעילות חברתית. בשנת 1984 הוא חשף את אבחנתו בתסמונת פרקינסון, שלדעת דיווחים מסוימים יוחסה לפציעות הקשורות לאגרוף, אם כי הוא והרופאים המומחים שלו חלקו על כך. הוא המשיך להיות דמות ציבורית פעילה, אך בשנותיו המאוחרות יותר הפחית את הופעותיו הציבוריות ככל שמצבו החמיר, וטופל על ידי משפחתו עד למותו בשנת 2016.
חיים מוקדמים
קסיוס מרסלוס קליי הבן (באנגלית: Cassius Marcellus Clay Jr., /ˈkæʃəs/) נולד ב-17 בינואר 1942 בלואיוויל שבים קנטקי, לאודסה גריידי קליי וקסיוס מרסלוס קליי האב. קליי האב נקרא על שם הפוליטיקאי הרפובליקני והמתנגד לעבדות מהמאה ה-19 קסיוס מרסלוס קליי. הוא היה צאצא לעבדים מהדרום שלפני מלחמת האזרחים, ומוצאו היה בעיקרו אפריקאי, לצד מורשת אירית ואנגלית. בדיקת DNA שנערכה בשנת 2018 הראתה שקליי היה צאצא של העבד המשוחרר ארצ'ר אלכסנדר, שהיווה מודל לאדם משוחרר באנדרטת האמנציפציה.
אביו היה צייר שלטים ושלטי חוצות, ואמו הייתה עובדת משק בית. אף על פי שקסיוס האב היה מתודיסטי, הוא הרשה לאודסה לגדל הן את מוחמד והן את אחיו הצעיר רודולף (ששמו שונה בהמשך לרהמן עלי) כבפטיסטים. עלי למד בבית הספר התיכון המרכזי בלואיוויל וסבל מדיסלקציה, מה שהוביל לקשיים בקריאה ובכתיבה.
הוא גדל בעיצומה של הפרדה גזעית. אמו נזכרה במקרה שבו נמנעה ממנו שתיית מים בחנות בשל מוצאו, ואמרה שזה "השפיע עליו מאוד". הוא גם הושפע עמוקות מרציחתו של אמיט טיל ב-1955, והוציא את תסכולו על ידי השחתת מסילת רכבת מקומית יחד עם חבר. מאוחר יותר הוא סיפר לבתו חאנה: "שום דבר לא זעזע אותי יותר מסיפורו של אמיט טיל".
במהלך ילדותו הוא השתתף בכנסייה הבפטיסטית של הר ציון. הוא הוטבל לנצרות בגיל 12.
קריירת חובבים
קליי הופנה לראשונה לאגרוף על ידי קוטל משטרת לואיוויל ומאמן האגרוף ג'ו אי. מרטין, שפגש את הבן 12 כשהוא זועם על כך שגנב לקח את אופניו. הוא אמר לשוטר שהוא הולך "להכות" את הגנב. השוטר אמר לקליי שכדאי לו ללמוד קודם איך לאגרף. בתחילה קליי לא נענה להצעתו של מרטין, אך לאחר שראה מתאגרפי חובבים בתוכנית אגרוף טלוויזיונית מקומית בשם "האלופים של המחר", עניין אותו סיכוי ההילחמות. לאחר מכן החל לעבוד עם המאמן פרד סטונר, לו הוא מייחס את מתן "האימון האמיתי", שעיצב לבסוף את "הסגנון שלי, הסיבולת שלי והשיטה שלי". בארבע השנים האחרונות לקריירת החובבים של קליי הוא אומן על ידי איש החיתוכים באגרוף צ'אק בודאק.
קליי ערך את הופעת הבכורה שלו באגרוף חובבים בשנת 1954 מול מתאגרף החובבים המקומי רוני או'קיף. הוא ניצח בהחלטה מפוצלת. הוא המשיך לזכות בשישה תוארי כפפות הזהב של קנטקי, שני תוארי כפפות הזהב של שיקגו, שני תוארי כפפות זהב ארציים, שני תוארי איגוד האתלטים החובבים הארציים, במבחנים האולימפיים של ארצות הברית ובמדליית הזהב בקטגוריית משקל קל-כבד באולימפיאדת הקיץ 1960 ברומא. מאזן החובבים של קליי עמד על 100–8. באוטוביוגרפיה שלו משנת 1975 נזכר כי זמן קצר לאחר שובו מאולימפיאדת רומא, זרק את מדליית הזהב שלו לנהר אוהיו לאחר שהוא וחבר סורבו לשירות במסעדה המיועדת ל"לבנים בלבד" ונלחמו עם כנופיה לבנה. הסיפור הוכחש מאוחר יותר, וכמה מחבריו, כולל בונדיני בראון והצלם הווארד בינגהם, הכחישו זאת. בראון אמר לכתב ספורטס אילוסטרייטד מארק קראם: "הממזרים הלבנים בהחלט קנו את זה!" הביוגרפיה של עלי מאת תומאס האוזר ציינה כי לעלי סורב שירות בדיינר אך הוא איבד את המדליה שנה לאחר שזכה בה. עלי קיבל מדליית חלופית בג'ורג' דום במהלך אולימפיאדת 1996 באטלנטה, שם הדליק את הלפיד לפתיחת המשחקים.
קריירה מקצוענית
### קריירה מוקדמת
קליי ערך את הופעת הבכורה המקצוענית שלו ב-29 באוקטובר 1960, כשנצח בהחלטה בת שישה סיבובים את טאני הונסייקר. מאז ועד סוף 1963, צבר קליי מאזן של 19–0 עם 15 ניצחונות בנוקאאוט. הוא הביס מתאגרפים כולל טוני אספרטי, ג'ים רובינסון, דוני פלימן, אלונזו ג'ונסון, ג'ורג' לוגן, וילי בסמנוף, למאר קלארק, דאג ג'ונס והנרי קופר. קליי גם ניצח את מאמנו לשעבר והמתאגרף הוותיק ארצ'י מור בקרב משנת 1962.
קרבות מוקדמים אלו לא היו חפים מקשיים. קליי הופל לקרקע על ידי סוני בנקס וקופר כאחד. בקרב מול קופר הופל קליי בוו שמאלי בסוף הסיבוב הרביעי והוצל על ידי הפעמון, והמשיך לנצח בסיבוב החמישי החזוי בשל פצע קרוע קשות מעל עינו של קופר. הקרב מול דאג ג'ונס ב-13 במרץ 1963 היה הקרב הקשה ביותר של קליי במהלך תקופה זו. מדורגי שני ושלישי במשקל כבד בהתאמה, קליי וג'ונס נלחמו במגרשו הביתי של ג'ונס במדיסון סקוור גארדן שביו יורק. ג'ונס זעזע את קליי בסיבוב הראשון, וההחלטה פה אחד לטובת קליי התקבלה בשריקות בוז ובמטר של פסולת שנזרקה לזירה. בעודו צופה בטלוויזיה במעגל סגור, אלוף המשקל הכבד סוני ליסטון התבדח שאם הוא יילחם מול קליי הוא (ליסטון) עלול להיאסר בגין רצח. הקרב כונה מאוחר יותר "קרב השנה" על ידי מגזין The Ring.
בכל אחד מהקרבות הללו, קליי המעיט בקולם בערכם של יריביו והלל את יכולותיו. הוא כינה את ג'ונס "איש קטן ומכוער" ואת קופר "נווד" (bum). הוא אמר שהוא מתבייש להיכנס לזירה עם אלקס מיאטף וטען שמדיסון סקוור גארדן "קטן מדי עבורי". הדיבור המטונף של עלי בהשראת מתאגרף המקצועני "גורג'וס ג'ורג'" ואגנר, לאחר שראה את יכולת הדיבור של ג'ורג' מושכת קהל עצום לאירועים. בריאיון משנת 1969 הצהיר כי נפגש עם ג'ורג' בלאס וגאס בשנת 1961, שגורג' אמר לו שדיבורים גדולים יביאו אוהדים משלמים שרוצים לראות אותו מנצח או רוצים לראות אותו מפסיד, וכך הפך קליי את עצמו למה שכינה "בעל פה גדול ושחצן".
בשנת 1960 עזב קליי את המחנה של מור, בחלקו בשל סירובו של קליי לבצע מטלות כמו שטיפת כלים וטאטוא. כדי להחליף את מור, שכר קליי את אנג'לו דאנדי למאמנו. קליי פגש את דאנדי בפברואר 1957 במהלך קריירת החובבים שלו. סביב זמן זה חיפש קליי את אלילו הוותיק שוגר ריי רובינסון כדי שישמש כמנהלו, אך נדחה.
### אלוף העולם במשקל כבד
הקרב הראשון נגד ליסטון
לקראת סוף 1963 הפך קליי למועמד המוביל לתוארו של סוני ליסטון. הקרב נקבע ל-25 בפברואר 1964 במיאמי ביץ'. ליסטון היה דמות מאיימת, לוחם דומיננטי בעל עבר פלילי וקשרים למאפיה. בהתבסס על הופעתו חסרת ההשראה של קליי מול ג'ונס וקופר בשני קרבותיו הקודמים, והשמדת אלוף המשקל הכבד לשעבר פלויד פטרסון בשני נוקאאוטים בסיבוב הראשון על ידי ליסטון, קליי היה אנדרדוג ביחס של 8:1. למרות זאת, קליי הקניט את ליסטון במהלך ההכנות לקרב, כינה אותו "הדוב המכוער הגדול", טען ש"ליסטון אפילו מריח כמו דוב" וכי "אני הולך לתת אותו לגן החיות המקומי אחרי שאכה אותו". קליי הפך את שקילת טרום-הקרב לקרקס, כשהוא צועק על ליסטון ש"מישהו הולך למות ליד הזירה הלילה". קצב הלב של קליי נמדד כ-120, יותר כפול מ-54 הרגיל שלו.
תוצאת הקרב היוותה הפתעה גדולה. בפעמון הפתיחה מיהר ליסטון לעבר קליי, לכאורה כעוס ומחפש נוקאאוט מהיר. אולם, מהירותו העדיפה ויכולת ההתניידות של קליי אפשרו לו להתחמק מליסטון, ולגרום לאלוף להחטיץ ולהיראות מגושם. בסוף הסיבוב הראשון פתח קליי בהתקפתו והכה את ליסטון שוב ושוב بجאבים. ליסטון לחם טוב יותר בסיבוב השני, אך בתחילת הסיבוב השלישי הכה קליי את ליסטון בשילוב מכות שגרם לברכיו לקרוס ופתח חתך מתחת לעינו השמאלית. זו הייתה הפעם הראשונה שליסטון נחתך אי פעם. בסוף הסיבוב הרביעי, חזר קליי לפינה שלו כאשר החל לחוש כאב מסנוור בעיניו וביקש ממאמנו, אנג'לו דאנדי, לחתוך את כפפותיו. דאנדי סירב. היו השערות שהבעיה נבעה ממשחה ששימשה לאטימת חתכי ליסטון, שאולי נמרחה במכוון על ידי פינתו על כפפותיו. אף על פי שלא אושר, היסטוריון האגרוף ברט שוגר אמר ששני יריבים נוספים של ליסטון התלוננו על כך שעיניהם "צורבות".
למרות ניסיונותיו של ליסטון להפיל בנוקאאוט קליי עיוור, קליי הצליח לשרוד את הסיבוב החמישי עד שזיעה ודמעות שטפו את הגירוי מעיניו. בשישי שלט קליי והכה את ליסטון שוב ושוב. ליסטון לא ענה לפעמון לסיבוב השביעי, וקליי הוכרז כמנצח ב-TKO. ליסטון הצהיר שהסיבה שעזב הייתה פציעה בכתף. בעקבות הניצחון, מיהר קליי המנצח אל קצה הזירה וכשהוא מצביע על עיתונאי הזירה צעק: "אכלו את הכובעים שלכם!" הוא הוסיף, "אני הגדול מכולם! זעזעתי את העולם. אני הדבר היפה ביותר שחי אי פעם."
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ליד הזירה לאחר הקרב, נראה קליי לא משוכנע שהקרב הופסק עקב פציעת כתף של ליסטון, ואמר שהפציעה היחידה שהייתה לליסטון היא "עין פתוחה, עין חתוכה גדולה!". כשג'ו לואיס אמר לו שהפציעה היא "זרוע שמאלית שיצאה ממקומה", התבדח קליי, "כן, מנופפת לכלום, מי לא היה עושה זאת?"
בזכייה בקרב זה בגיל 22, הפך קליי למתאגרף הצעיר ביותר שלקח את התואר מאלוף משקל כבד מכהן. אולם, פלויד פטרסון נותר הצעיר ביותר שזכה באליפות המשקל הכבד, ועשה זאת בגיל 21 במהלך קרב הדחה בעקבות פרישתו של רוקי מרציאנו. מייק טייסון שבר את שני השיאים בשנת 1986 כאשר הביס את טרבור ברביק כדי לזכות בתואר המשקל הכבד בגיל 20. ההישג גם הפך את קליי למתאגרף המהיר ביותר שזכה באליפות (שלא התפנתה) בעידן המודרני, ועשה זאת ב-20 קרבות.
זמן קצר לאחר הקרב מול ליסטון, שינה קליי את שמו לקסיוס אקס, ולאחר מכן למוחמד עלי עם התאסלמותו לאומת האסלאם.
קרב חוזר נגד ליסטון
לאחר מכן התמודד עלי בקרב חוזר מול ליסטון שנקבע למאי 1965 בליוויסטון שבמיין. הוא נקבע במקור לבוסטון בנובמבר הקודם, אך נדחה בשישה חודשים עקב ניתוח חירום שעבר עלי בשל בקע שלושה ימים קודם לכן. הקרב היה שנוי במחלוקת. באמצע הסיבוב הראשון הופל ליסטון לקרקע על ידי מכה שקשה היה לראותה והעיתונות כינתה "אגרוף פנטום". השופט ג'רזי ג'ו וולקוט לא התחיל בספירה מיד לאחר ההפלה, שכן עלי סירב לסגת לפינה נייטרלית. ליסטון קם לאחר שהיה על הקרקע כ-20 שניות, והקרב נמשך לרגע. אולם שניות ספורות לאחר מכן וולקוט, לאחר שעודכן על ידי שומרי הזמן שליסטון היה על הקרקע במשך ספירה של 10, עצר את הקרב והכריז על עלי כמנצח בנוקאאוט. כל הקרב ארך פחות משתי דקות.
מאז הועלו השערות כי ליסטון נפל בכוונה לקרקע. המניעים המוצעים כללו איומים על חייו מצד אומת האסלאם, שהוא הימר נגד עצמו וש"לקח צלילה" כדי לשלם חובות. הילוכי איטי מראים שליסטון התנדנד מימין קוצץ של עלי, אם כי לא ברור אם המכה הייתה אגרוף נוקאאוט אמיתי.
קרב נגד פטרסון
עלי הגן על תוארו מול אלוף המשקל הכבד לשעבר פלויד פטרסון ב-22 בנובמבר 1965. לפני המשחקים, לגלג עלי על פטרסון, שהיה ידוע לשמצה בכך שקרא לו בשמו הקודם קסיוס קליי, כ"דוד תום", וכינה אותו "הארנב". למרות שעלי החזיק ביתרון על פטרסון, שנראה פצוע במהלך הקרב, המשך נמשך 12 סיבובים טרם הופסק בנוקאאוט טכני. פטרסון אמר מאוחר יותר שהוא מתוח את עצם הכסл-העצה (sacroiliac). עלי ספג ביקורת בתקשורת הספורט על כך שנראה כמי שהשתעשע עם פטרסון במהלך הקרב. ביוגרף פטרסון ו. ק. סטרטון טוען שהעימות בין עלי לפטרסון לא היה אמיתי אלא בוים כדי להגדיל את מכירת הכרטיסים וקהל הצפייה במעגל סגור, כאשר שני הגברים שותפים לתיאטרון. סטרטון מצטט גם ריאיון של הווארד קוסל שבו הסביר עלי כי במקום להשתעשע עם פטרסון, הוא נמנע מלהפיל אותו בנוקאאוט לאחר שהתברר שפטרסון פצוע. פטרסון אמר מאוחר יותר כי מעולם לא נפגע מאגרופים רכים כמו של עלי. סטרטון מציין שעלי ארגן את הקרב השני, בשנת 1972, עם פטרסון הנאבק כלכלית כדי לעזור לאלוף לשעבר להרוויח מספיק כסף כדי לשלם חוב למס הכנסה האמריקאי (IRS).
קרב ראשי
לאחר הקרב מול פטרסון, ייסד עלי חברת קידום מכירות משלו, Main Bout. החברה טיפלה בעיקר בקידום אגרוף של עלי ובשידורים במעגל סגור בתשלום לצפייה. בעלי המניות של החברה היו בעיקר חברים אחרים באומת האסלאם, יחד עם אחרים, ביניהם בוב ארום.
עלי ואלוף המשקל הכבד של WBA דאז ארני טרל הסכימו נפגש לקרב בשיקגו ב-29 במרץ 1966 (WBA, אחד משני ארגוני אגרוף, שלל מעלי את תוארו בעקבות הצטרפותו לאומת האסלאם). אך בפברואר סווג עלי מחדש על ידי ועדת הגיוס של לואיוויל כ-1-A מ-1-Y, והוא רמז שיסרב לשרת, כשהוא מעיר לעיתונות, "אין לי שום דבר נגד אף ויקונג; אף ויקונג מעולם לא קרא לי כושי", אם כי החלק השני הוא כנראה אפוקריפי. בעיצומה של זעקת הציבור והתקשורת על עמדתו של עלי, סירבה נציבות האתלטיקה של אילינוי לאשר את הקרב, תוך שהיא מציינת פרטים טכניים.
במקום זאת, נסע עלי לקנדה ולאירופה וזכה בקרבות אליפות מול ג'ורג' צ'ובלו, הנרי קופר, בריאן לונדון וקרל מילדנברגר.
עלי חזר לארצות הברית כדי להילחם בקליבלנד וויליאמס באסטרודום שביוסטון ב-14 בנובמבר 1966. הקרב משך קהל שיא באולם של 35,460 איש. וויליאמס נחשב בעבר לאחד מהמכות הקשים ביותר במחלקת המשקל הכבד, אך ב-1964 הוא נורה מטווח אפס על ידי שוטר בטקסס, מה שהביא לאובדן כליה אחת ו-3.0 מטרים (10 רגל) ממעיו הדק. עלי שלט בוויליאמס, וניצח בנוקאאוט טכני בסיבוב השלישי במה שחלק מחשיבים להופעה הטובה ביותר בקריירה שלו.
עלי נלחם בטרל ביוסטון ב-6 בפברואר 1967. טרל, שלא הפסיד במשך חמש שנים והביס רבים מהמתאגרפים שעמם התמודד עלי, הוצג כיריב הקשה ביותר של עלי מאז ליסטון; הוא היה גדול, חזק והיה לו ייתרון מוטת ידיים של שלושה אינצ'ים על פני עלי. במהלך ההכנות לקרב, כינה טרל שוב ושוב את עלי "קליי", לתסכולו הרב של עלי. השניים כמעט הגיעו למכות סביב סוגיית השם בריאיון טרום-קרב עם הווארד קוסל. עלי נראה נחוש להשפיל את טרל. "אני רוצה לענות אותו", אמר. "נוקאאוט נקי טוב מכדי בשבילו." הקרב היה צמוד עד לסיבוב השביעי, אז גרם עלי לדימום אצל טרל וכמעט הפיל אותו בנוקאאוט. בסיבוב השמיני הקניט עלי את טרל, הכה אותו בג'אבים וצעק בין המכות, "מה השם שלי, דוד תום... מה השם שלי?". עלי ניצח בהחלטה פה אחד בת 15 סיבובים. טרל טען שבתחילת הקרב עלי דחף במכוון את אגודלו לעינו, מה שהכריח אותו להילחם בחצי עיוור, ולאחר מכן, בקלינץ', שפשף את העין הפצועה כנגד החבלים. בשל כוונתו לכאורה של עלי להאריך את הקרב כדי לגרום לעונש מקסימלי, מבקרים תירו את הקרב כ"אחד מקרבות האגרוף המכוערים ביותר". טקס מול כתב מאוחר יותר: "זו הייתה הדגמה נפלאה של מיומנות אגרוף ותצוגה ברברית של אכזריות." עלי הכחיש את האשמות האכזריות אך עבור מבקריו של עלי, הקרב סיפק ראיות נוספות לשחצרותו.
לאחר הגנתו על התואר מול זורה פולי ב-22 במרץ, נשלל ממנו תוארו בשל סירובו להתגייס לשירות צבאי. רישיון האגרוף שלו גם הושעה על ידי מדינת ניו יורק. הוא הורשע בהשתמטות מגיוס ב-20 ביוני ונדון לחמישי שנות מאזן ולקנס של 10,000 דולר. הוא שילם ערבות ונשאר חופשי בזמן שהפסק הדין ערער.
התנגדות לגיוס
עלי נרשם לגיוס חובה בצבא ארצות הברית ביום הולדתו ה-18 וסווג כ-1-A ב-1962. בשנת 1964 הוא סווג מחדש כ-1-Y (מתאים לשירות רק בזמני חירום לאומי) לאחר שנכשל במבחן ההסמכה של הכוחות מזוינים של ארצות הברית משום שכישורי הכתיבה והאיות שלו היו תת-תקניים, עקב דיסלקציה שלו. (הוא צוטט באומרו, "אמרתי שאני הגדול מכולם, לא החכם ביותר!") עד תחילת 1966 הנמיך הצבא את תקניו כדי לאפשר לחיילים מעל האחוזון ה-15 ועלי סווג שוב כ-1-A. סיווג זה משמעו שהוא זכאי כעת לגיוס ולכניסה לצבא ארצות הברית בתקופה שבה ארצות הברית הייתה מעורבת במלחמת וייטנאם, מלחמה שהציבה אותו עוד יותר בעימות עם הממסד הלבן.
כשהודע על מעמד זה, הכריז עלי כי יסרב לשרת בצבא וראה את עצמו פומבית כסרבן מצפון. עלי הצהיר: "המלחמה היא בניגוד לתורת הקוראן. אני לא מנסה להתחמק מהגיוס. אסור לנו לקחת חלק בשום מלחמות אלא אם כן הוכרזו על ידי אללה או השליח. אנחנו לא לוקחים חלק במלחמות נוצריות או מלחמות של כופרים כלשהם". הוא גם אמר, "אנחנו לא אמורים להיות התוקפים אלא נגן על עצמנו אם נותקפים." הוא הצהיר: "איש, אין לי שום סכסוך איתם ויקונג." עלי פירט: "למה שהם יבקשו ממני ללבוש מדים ולסוע עשרת אלפים מייל מהבית ולזרוק פומבות וכדורים על אנשים חומים בווייטנאם בזמן שאנשים שנקראים כושים בלואיוויל מתנהגים אליהם כאל כלבים ונמנעים מהם זכויות אדם פשוטות?"
ב-28 באפריל 1967 התייצב עלי ביוסטון לגיוסו המתוכנן לכוחות המזוינים של ארצות הברית, אך סירב שלוש פעמים לצעוד קדימה כששמו נקרא. קצין הזהיר אותו שהוא מבצע עבירה פלילית העונשת בחמש שנות מאזן ובקנס של 10,000 דולר. שוב, עלי סירב לזוז כששמו נקרא, והוא נעצר. באותו היום עצמו סגרה נציבות האתלטיקה של מדינת ניו יורק את רישיון האגרוף שלו ואיגוד האגרוף העולמי שלל ממנו את תוארו. ועדות אגרוף אחרות הלכו בעקבותיו. עלי נותר בלתי מסוגל לקבל רישיון לאגרף באף מדינה במשך למעלה משלוש שנים. ב-4 ביוני 1967, בראשון מסוגו עבור אנשי מקצוע בספורט, קבוצה של ספורטאים אפרו-אמריקאים בולטים – כולל ג'ים בראון, ביל ראסל וקארים עבדול-ג'באר, כמו גם מנהיג פוליטי אחד, קארל סטוקס – התכנסו עם עלי באיחוד הכלכלי התעשייתי של השחורים בקליבלנד במה שהפך ידוע כ"פסגת קליבלנד" או "פסגת מוחמד עלי". הפגישה אורגנה על ידי בראון כדי שעמיתיו יחקרו את עלי על רצינות הרשעותיו, ויחליטו האם לתמוך בו, מה שבסופו של דבר עשו.
במשפט ב-20 ביוני 1967, חבר המושבעים מצא את עלי אשם לאחר 21 דקות בלבד של דיונים בעבירה הפלילית של הפרת חוקי השירות הבחירה על ידי סירוב להתגייס. לאחר שבית המשפט לערעורים אישר את ההרשעה, התיק נבדק על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית ב-1971.
עלי נותר חופשי בשנים שבין פסק הדין של בית המשפט לערעורים לבין פסיקת בית המשפט העליון. כאשר דעת הקהל החלה להתהפך נגד המלחמה ותנועת זכויות האזרח המשיכה לצבור מומנטום, עלי הפך לדובר פופולרי במכללות ובאוניברסיטאות ברחבי הארץ; מסלול זה היה נדיר אם לא חסר תקדים למתאגרף פריז. באוניברסיטת הווארד, למשל, הוא נשא את נאומו הפופולרי "שחור הוא הטוב ביותר" בפני 4,000 סטודנטים מריעים ואינטלקטואלים קהילתיים, לאחר שהוזמן לנאום על ידי פרופסור לסוציולוגיה נתן הייר מטעם ועדת הכוח השחור, קבוצת מחאה סטודנטיאלית.
ב-28 ביוני 1971, בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק הדין קליי נגד ארצות הברית הפך את הרשעתו של עלי בהחלטה פה אחד של 8–0 (השופט תורגוד מרשל פסל את עצמו, שכן הוא היה הסנגור הכללי של ארצות הברית בזמן הרשעתו של עלי). ההחלטה לא התבססה על לגופו של עניין, ואף לא התייחסה אליהן, של טענותיו של עלי כשלעצמן. במקום זאת, קבע בית המשפט כי מכיוון שוועדת הערעורים לא סיפקה שום סיבה לדחיית פטור סרבן מצפון לעלי, היה בלתי אפשרי לקבוע על איזה משלושת המבחנים הבסיסיים למעמד סרבן מצפון (שהובאו בתמצית משרד המשפטים) הסתמכה ועדת הערעורים, ויש לבטל את הרשעתו של עלי.
בריאיון משנת 1974 אמר עלי, "אם הם אומרים לעמוד ולהצדיע לדגל אני עושה זאת מתוך כבוד, כי אני במדינה". עלי אמר מאוחר יותר, "אם אמריקה הייתה בצרות ומלחמה אמיתית הייתה מגיעה, הייתי בקו החזית אם היינו מותקפים. אבל יכולתי לראות ש[מלחמת וייטנאם] לא הייתה נכונה." הוא גם אמר, "אנשים שחורים היו נוסעים לשם ונלחמים, אבל כשהם חזרו הביתה, הם אפילו לא יכלו לקבל המבורגר במסעדה."
### השפעת סירובו של עלי לגיוס
הדוגמה של עלי השראה שחורים אמריקאים רבים ואחרים. אולם, בתחילה כשסירב להתגייס, הפך אולי לאדם השנוא ביותר במדינה וקיבל איומי מוות רבים. אנשים שתמכו בעלי בתקופה זו אוימו אף הם, כולל עיתונאי הספורט ג'רי איזנברג, שטוריו הגנו על החלטתו של עלי לא לשרת. הוא כתב: "איומי פחממות רוקנו את המשרד שלנו, וגרמו לצוות לעמוד בשלג. השמשה הקדמית של המכונית שלי נופצה בפטיש כבד." בעל הטור של הניו יורק טיימס ויליאם רודן כתב, "הפעולות של עלי שינו את הסטנדרט שלי של מה שהיווה את גדלותו של ספורטאי. החזקת זריקת קפיצה קטלנית או היכולת לעצור ברגע כבר לא הספיקו. מה עשית למען שחרור עמך? מה עשית כדי לעזור למדינה שלך לעמוד באמנה של עקרונות היסוד שלה?"
בהיזכרו בעמדתו האנטי-מלחמתית של עלי, אמר קארים עבדול-ג'באר: "אני זוכר שהמורים בבית הספר התיכון שלי לא אהבו את עלי כי הוא היה כל כך אנטי-ממסדי והוא במידה רבה הגיב בבוז לסמכות והצליח להתחמק מזה. העובדה שהוא היה גאה להיות אדם שחור ושהיה לו כל כך הרבה כיכשרון... גרמה לחלק מהאנשים לחשוב שהוא מסוכן. אבל בדיוק בגלל הסיבות האלה נהניתי ממנו."
דמויות זכויות האזרח האמינו כי לעלי הייתה השפעה מעוררת על תנועת החופש בכללותה. אל שארפטון דיבר על אומץ ליבו בתקופה שבה עדיין הייתה תמיכה רחבה במלחמת וייטנאם:
> עבור אלוף העולם במשקל כבד, שהגיע לרמת תהילה ספורטיבית הגבוהה ביותר, לשים את כל זה על הכף – הכסף, היכולת לקבל חסויות – להקריב את כל זה למען מטרה, העניק תחושת לגיטימיות שלמה לתנועה ולמטרות עם אנשים צעירים ששום דבר אחר לא יכול היה לעשותו. אפילו אלה שנרצחו, בהחלט איבדו את חייהם, אך הם לא עשו זאת מרצון. הוא ידע שהוא הולך לכלא ועשה זאת בכל זאת. זו רמה אחרת של מנהיגות והקרבה.
עלי זכה לכבוד עם פרס מרטין לותר קינג השנתי בשנת 1970 על ידי מנהיג זכויות האזרח ראלף אברנתי, שכינה אותו "דוגמה חי של כוח נשמה, המצעד על וושינגטון בשתי אגרופים". קורטה סקוט קינג הוסיפה שעלי היה "אלוף של צדק, שלום ואחדות".
בדיבור על המחיר בקריירה של עלי בשל סירובו להתגייס, אמר מאמנו אנג'לו דאנדי, "יש לקחת בחשבון דבר אחד כשמדברים על עלי: נגזלו ממנו השנים הטובות ביותר שלו, שנות השיא שלו." מקדם הקרבות של עלי בוב ארום לא תמך בבחירתו של עלי באותו זמן, אך בשנת 2016 הצהיר ארום: "כשאני מסתכל אחורה על חייו, וזכיתי לברכה לקרוא לו חבר והשקעתי איתו הרבה זמן, קשה לי לדבר על מעלליו באגרוף כי כמה שהיו גדולים הם החווירו בהשוואה להשפעה שהייתה לו על העולם. ... הוא עשׂה מה שחשב לנכון. והתברר שהוא צדק, ואני טעיתי."
התנגדותו של עלי לגיוס סוקרה בסרט התיעודי משנת 2013 The Trials of Muhammad Ali.
### מעקב ה-NSA וה-FBI אחר התקשורת של עלי
במבצע חשאי בשם הקוד "מינרט" (Minaret), הסוכנות לביטחון לאומי (NSA) יירטה את התקשורת של אמריקאים בולטים, כולל עלי, הסנאטורים פרנק צ'רץ' והווארד בייקר, ד"ר מרטין לותר קינג הבן, עיתונאים בולטים בארצות הברית, ואחרים שביקרו את מלחמת ארצות הברית בווייטנאם. סקירה של ה-NSA של תוכנית מינרט הגיעה למסקנה כי היא הייתה "מבישה אם לא בלתי חוקית בעליל".
בשנת 1971, קרב המאה של עלי עם פרייז'ר שימש קבוצת פעילים, הוועדה של האזרחים לחקירת ה-FBI, כדי לבצע פריצה למשרד ה-FBI בפנסילבניה; הציפייה לקרב הייתה חסרת תקדים, ולכן האמינו שהאבטחה תתמקד גם בקרב. פשיטה זו חשפה את מבצעי COINTELPRO שכללו ריגול בלתי חוקי אחר פעילים המעורבים בתנועות זכויות האזרח והתנגדות למלחמה. אחד מיעדי COINTELPRO היה עלי, ופעילותם כללה גישה מצד ה-FBI לרישומיו עד לבית הספר היסודי; רישום כזה הזכיר שהוא אהב אמנות בילדותו.
גלות וקאמבק
במרץ 1966 סירב עלי להתגייס לכוחות המזוינים. נמנע ממנו באופן שיטתי רישיון אגרוף בכל מדינה ודרכונו נשלל. כתוצאה מכך, הוא לא לחם ממרץ 1967 ועד אוקטובר 1970 עד שהרשעתו בוטלה ב-1971.
### מחאה בזמן גלות
בזמן חוסר פעילות זה, כשההתנגדות למלחמת וייטנאם החלה לצמוח ועמדתו של עלי זכתה לאמפתיה, הוא נאם במכללות ברחבי הארץ, ביקר את מלחמת וייטנאם ודגל בגאווה אפרו-אמריקאית ובצדק גזעי. עלי התבסס בשיקגו. לדברי רוב האנשים הקרובים לו, שנותיו בשיקגו היו מעצבות.
באותו זמן, עלי גונה באופן נרחב על ידי התקשורת האמריקאית, עם חששות שפעולותיו עלולות להוביל פוטנציאלית לאי-ציות אזרחי המוני. למרות זאת, מגזין Ebony ציין בסוף שנות ה-60 כי פופולריות של עלי גדלה בתקופה זו, במיוחד בקרב שחורים.
### קרב העל
בזמן שנאסר עליו להשתתף בקרבות מאושרים, יישב עלי תביעה על סך מיליון דולר נגד מפיק הרדיו מארי וורונר על ידי קבלת 10,000 דולר להופיע בקרב פנטזיה שבוים באופן פרטי מול האלוף הפורש רוקי מרציאנו. בשנת 1969 צולמו המתאגרפים מתאמנים במשך כ-75 סיבובים בני דקה אחת; הם הפיקו מספר תוצאות פוטנציאליות. תוכנת מחשב קבעה לכאורה את המנצח, בהתבסס על נתונים על המתאגרפים, לצד דעות של כ-250 מומחי אגרוף. גרסאות ערוכות של הקרב הוצגו בבתי קולנוע בשנת 1970. בגרסה האמריקאית עלי הפסיד בנוקאאוט מדמה בסיבוב ה-13, אך בגרסה האירופאית מרציאנו הפסיד בשל חתכים, גם הם מדמים.
עלי רמז כי דעות קדומות קבעו את תבוסתו בגרסה האמריקאית; דווח כי אמר בהומור, "המחשב הזה יוצר באלבמה."