גלן ת. סיבורג

גלן ת. סיבורג

גלן תיאודור סיבורג (19 באפריל 1912 – 25 בפברואר 1999) היה כימאי אמריקאי שמעורבותו בסינתזה, גילוי וחקר של עשרה יסודות טרנס-אורניים זיכתה אותו בחלק מפרס נובל לכימיה לשנת 1951. עבודתו בתחום זה הובילה גם לפיתוח מושג האקטינידים וסידור סדרת האקטינידים בטבלה המחזורית של היסודות.

סיבורג בילה את רוב הקריירה שלו כמחנך ומדען מחקר באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שם כיהן כפרופסור, ובין השנים 1958 ל-1961, כקנצלר השני של האוניברסיטה. הוא ייעץ לעשרה נשיאי ארה"ב – מהארי טרומן ועד ביל קלינטון – בנושאי מדיניות גרעינית, וכיהן כיו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית בין 1961 ל-1971, שם דחף לאנרגיה גרעינית מסחרית וליישומים בדרכי שלום של מדע הגרעין. לאורך הקריירה שלו, סיבורג פעל למען בקרת נשק. הוא היה חתום על דו"ח פרנק ותמרן להסכם איסור ניסויים מוגבל, האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני והאמנה למניעת ניסויים גרעיניים מקיפה. הוא היה תומך ידוע בחינוך מדעי ובמימון פדרלי למחקר טהור. לקראת סוף ממשל אייזנהאואר, הוא היה הכותב הראשי של "דו"ח סיבורג" על מדע אקדמי, וכחבר בוועדה הלאומית למצוינות בחינוך של הנשיא רונלד רייגן, הוא היה תורם מרכזי לדו"ח משנת 1983 "אומה בסיכון".

סיבורג היה המגלה הראשי או השותף לגילוי של עשרה יסודות: פלוטוניום, אמריציום, קיוריום, ברקליום, קליפורניום, איינשטייניום, פרמיום, מנדלביום, נובליום ויסוד 106, שנקרא אז אונילהקסיום, ובעודו בחיים נקרא סיבורגיום על שמו. הוא אמר על כך: "זהו הכבוד הגדול ביותר שהוענק לי אי פעם – אפילו טוב יותר, אני חושב, מזכייה בפרס נובל. סטודנטים לעתיד לכימיה, בלמדם על הטבלה המחזורית, עשויים לשאול מדוע היסוד נקרא על שמי, ובכך ללמוד יותר על עבודתי". הוא גם גילה יותר מ-100 איזוטופים של יסודות טרנס-אורניים וזוקפים לזכותו תרומות חשובות לכימיה של הפלוטוניום, במקור כחלק מפרויקט מנהטן, שם פיתח את תהליך המיצוי ששימש לבידוד דלק הפלוטוניום עבור פצצת האטום מסוג קריסה. בתחילת הקריירה שלו, הוא היה חלוץ ברפואה גרעינית וגילה איזוטופים של יסודות עם יישומים חשובים באבחון וטיפול במחלות, כולל יוד-131, המשמש לטיפול במחלות בלוטת התריס. בנוסף לעבודתו התיאורטית בפיתוח מושג האקטינידים, שהציב את סדרת האקטינידים מתחת לסדרת הלנתנידים בטבלה המחזורית, הוא שיער את קיומם של יסודות כבדים במיוחד בסדרות הטרנס-אקטינידים והסופר-אקטינידים.

לאחר שחלק את פרס נובל לכימיה לשנת 1951 עם אדווין מקמילן, הוא קיבל כ-50 תארי דוקטור לשם כבוד ופרסים והוקרות רבים אחרים. רשימת הדברים שנקראו על שם סיבורג נעה בין היסוד הכימי סיבורגיום לאסטרואיד 4856 Seaborg. הוא היה מחברם של ספרים רבים ו-500 מאמרים בכתבי עת, לעיתים קרובות בשיתוף פעולה עם אחרים. הוא הופיע פעם בספר השיאים של גינס כאדם עם הערך הארוך ביותר ב-Who's Who in America.

חיים מוקדמים

סיבורג נולד בשם גלן תיאודור אריקסון סיבורג באישיפמינג, מישיגן, ב-19 באפריל 1912, בנם של הרמן תיאודור (טד) סיבורג וסלמה אוליביה אריקסון סיבורג. הייתה לו אחות אחת, ג'נט, שהייתה צעירה ממנו בשנתיים. משפחתו דיברה שוודית בבית. כשהיה סיבורג ילד, המשפחה עברה למחוז לוס אנג'לס, קליפורניה, והתיישבה בשכונה שנקראה הום גארדנס, שסופחה מאוחר יותר לעיר סאות' גייט, קליפורניה. בגיל 11, הוא שינה את איות שמו הפרטי מ-Glen ל-Glenn.

סיבורג ניהל יומן יומי משנת 1927 ועד שסבל משבץ ב-1998. בצעירותו, סיבורג היה גם חובב ספורט מושבע וגם חובב קולנוע נלהב. אמו עודדה אותו להפוך למנהל חשבונות מכיוון שחשה שתחומי העניין הספרותיים שלו אינם מעשיים. הוא לא התעניין במדע עד שנתו השלישית בתיכון, אז קיבל השראה מדווייט לוגן ריד, מורה לכימיה ופיזיקה בתיכון דייוויד סטאר ג'ורדן בוואטס.

סיבורג סיים את לימודיו בג'ורדן ב-1929 בראש כיתתו וקיבל תואר ראשון (BA) בכימיה באוניברסיטת קליפורניה, לוס אנג'לס, ב-1933. הוא מימן את לימודיו בעבודה כסבל וכעוזר מעבדה ב-Firestone. סיבורג קיבל את הדוקטורט שלו בכימיה באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, ב-1937 עם תזה לדוקטורט על "אינטראקציה של נייטרונים מהירים עם עופרת", שבה טבע את המונח "ספאלציה גרעינית".

סיבורג היה חבר באחוות הכימיה המקצועית אלפא כי סיגמא. כסטודנט לתואר שני בשנות ה-30, סיבורג ביצע מחקר כימיה רטובה עבור המנחה שלו גילברט ניוטון לואיס, ופרסם איתו שלושה מאמרים על תיאוריית החומצות והבסיסים. סיבורג למד את הטקסט Applied Radiochemistry מאת אוטו האן, מהמכון לכימיה על שם קייזר וילהלם בברלין, והייתה לו השפעה רבה על תחומי העניין המתפתחים שלו כמדען מחקר. במשך מספר שנים, סיבורג ערך מחקר חשוב ברדיואקטיביות מלאכותית באמצעות הציקלוטרון של לורנס ב-UC ברקלי. הוא התרגש ללמוד מאחרים שביקוע גרעיני אפשרי – אך גם התאכזב, שכן המחקר שלו היה עשוי להוביל אותו לאותה תגלית.

סיבורג הפך גם לבן שיח מיומן של הפיזיקאי מברקלי רוברט אופנהיימר. לאופנהיימר היה מוניטין מרתיע ולעיתים קרובות ענה על שאלתו של עמית זוטר עוד לפני שהוצגה. לעיתים קרובות התשובה שניתנה הייתה עמוקה יותר מזו שנשאלה, אך בעלת תועלת מעשית מועטה. סיבורג למד להציג את שאלותיו לאופנהיימר במהירות ובתמציתיות.

עבודה חלוצית בכימיה גרעינית

סיבורג נשאר באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, למחקר פוסט-דוקטורט. הוא עקב אחר עבודתו של פרדריק סודי בחקירת איזוטופים ותרם לגילוי של יותר מ-100 איזוטופים של יסודות. באמצעות אחד הציקלוטרונים המתקדמים של לורנס, ג'ון ליווינגוד, פרד פיירברת'ר וסיבורג יצרו איזוטופ חדש של ברזל, ברזל-59, בשנת 1937. ברזל-59 היה שימושי במחקרים על המוגלובין בדם אנושי. בשנת 1938, ליווינגוד וסיבורג שיתפו פעולה (כפי שעשו במשך חמש שנים) כדי ליצור איזוטופ חשוב של יוד, יוד-131, שעדיין משמש לטיפול במחלות בלוטת התריס. (שנים רבות לאחר מכן, הוא זוקף לזכותו את הארכת חייה של אמו של סיבורג.) כתוצאה מתרומות אלו ואחרות, סיבורג נחשב לחלוץ ברפואה גרעינית והוא אחד המגלים הפוריים ביותר של איזוטופים.

בשנת 1939 הוא הפך למדריך לכימיה בברקלי, קודם לפרופסור עוזר ב-1941 ולפרופסור ב-1945. הפיזיקאי אדווין מקמילן מאוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, הוביל צוות שגילה את יסוד 93, אותו כינה נפטוניום בשנת 1940. בנובמבר, הוא שוכנע לעזוב את ברקלי באופן זמני כדי לסייע במחקר דחוף בטכנולוגיית מכ"ם. מכיוון שסיבורג ועמיתיו שכללו את טכניקת החמצון-חיזור של מקמילן לבידוד נפטוניום, הוא ביקש ממקמילן רשות להמשיך במחקר ולחפש את יסוד 94. מקמילן הסכים לשיתוף הפעולה. סיבורג דיווח לראשונה על דעיכת אלפא פרופורציונלית לשבריר בלבד מיסוד 93 שנצפה. ההשערה הראשונה להצטברות חלקיקי אלפא זו הייתה זיהום על ידי אורניום, המייצר חלקיקי דעיכת אלפא; ניתוח חלקיקי דעיכת אלפא שלל זאת. סיבורג שיער אז כי יסוד נפרד המייצר אלפא נוצר מיסוד 93.

בפברואר 1941, סיבורג ושותפיו למחקר יצרו פלוטוניום-239 באמצעות הפצצת אורניום. בניסוייהם בהפצצת אורניום בדאוטרונים, הם צפו ביצירת נפטוניום, יסוד 93. אך הוא עבר לאחר מכן דעיכת בטא, ויצר יסוד חדש, פלוטוניום, עם 94 פרוטונים. פלוטוניום הוא יציב למדי, אך עובר דעיכת אלפא, מה שהסביר את נוכחות חלקיקי האלפא המגיעים מנפטוניום. כך, ב-28 במרץ 1941, סיבורג, הפיזיקאי אמיליו סגרה והכימאי מברקלי ג'וזף ו. קנדי הצליחו להראות שפלוטוניום (אז ידוע רק כיסוד 94) הוא בקיע, הבחנה חשובה שהייתה מכרעת להחלטות שהתקבלו בהכוונת המחקר של פרויקט מנהטן. בשנת 1966, חדר 307 בבניין גילמן בקמפוס בברקלי, שבו ביצע סיבורג את עבודתו, הוכרז כאתר היסטורי לאומי של ארה"ב.

מאוחר יותר ב-1941 ובתחילת 1942, סיבורג, ג'ון ו. גופמן וריימונד ו. סטוטון זיהו אורניום-233 והראו שהוא בקיע, מה שהופך אותו לדלק גרעיני פוטנציאלי לצד אורניום-235 ופלוטוניום-239. הדו"ח שלהם נשלח לוועדת האורניום ב-14 באפריל 1942, אך סודיות המלחמה עיכבה את פרסומו הפתוח עד 1947.

בנוסף לפלוטוניום, הוא נחשב למגלה ראשי של אמריציום, קיוריום וברקליום, וכשותף לגילוי של קליפורניום, איינשטייניום, פרמיום, מנדלביום, נובליום וסיבורגיום, היסוד הראשון שנקרא על שם אדם חי. הוא חלק את פרס נובל לכימיה בשנת 1951 עם אדווין מקמילן על "תגליותיהם בכימיה של היסודות הטרנס-אורניים הראשונים".

תרומות מדעיות במהלך פרויקט מנהטן

ב-19 באפריל 1942, סיבורג הגיע לשיקגו והצטרף לקבוצת הכימיה במעבדה המטלורגית של פרויקט מנהטן באוניברסיטת שיקגו, שם אנריקו פרמי וקבוצתו ימירו מאוחר יותר אורניום-238 לפלוטוניום-239 בתגובת שרשרת גרעינית מבוקרת. תפקידו של סיבורג היה להבין כיצד לחלץ את פיסת הפלוטוניום הזעירה ממסת האורניום. פלוטוניום-239 בודד בכמויות נראות לעין באמצעות תגובת טרנסמוטציה ב-20 באוגוסט 1942, ונשקל ב-10 בספטמבר 1942, במעבדה של סיבורג בשיקגו. הוא היה אחראי לתהליך הכימי רב-שלבי שהפריד, ריכז ובידד את הפלוטוניום. תהליך זה פותח עוד יותר במפעלי ההנדסה קלינטון באוק רידג', טנסי, ולאחר מכן נכנס לייצור מלא במפעלי ההנדסה הנפורד, בריצ'לנד, וושינגטון.

הפיתוח התיאורטי של סיבורג למושג האקטינידים הביא לשרטוט מחדש של הטבלה המחזורית לתצורה הנוכחית שלה עם סדרת האקטינידים המופיעה מתחת לסדרת הלנתנידים. סיבורג פיתח את היסודות הכימיים אמריציום וקיוריום בזמן שהותו בשיקגו. הוא הצליח להבטיח פטנטים עבור שני היסודות. הפטנט שלו על קיוריום מעולם לא הוכח ככדאי מסחרית בגלל זמן מחצית החיים הקצר של היסוד, אך אמריציום נמצא בשימוש נפוץ בגלאי עשן ביתיים ובכך סיפק מקור טוב להכנסות מתמלוגים לסיבורג בשנים מאוחרות יותר. לפני הניסוי בנשק הגרעיני הראשון, סיבורג הצטרף למספר מדענים מובילים אחרים בהצהרה כתובה הידועה כדו"ח פרנק (סודי באותה עת אך פורסם מאז) שקראה ללא הצלחה לנשיא טרומן לערוך הדגמה פומבית של פצצת האטום בנוכחות היפנים.

פרופסור וקנצלר באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ופרויקט מנהטן, סיבורג היה להוט לחזור לחיים האקדמיים ולמחקר אוניברסיטאי ללא מגבלות סודיות המלחמה. בשנת 1946, הוא הוסיף לתחומי אחריותו כפרופסור את הובלת המחקר בכימיה גרעינית במעבדת הקרינה לורנס המופעלת על ידי אוניברסיטת קליפורניה מטעם הוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית (AEC). סיבורג נבחר לאחד מ"עשרת הצעירים המצטיינים באמריקה" על ידי לשכת המסחר הצעירה של ארה"ב ב-1947 (יחד עם ריצ'רד ניקסון ואחרים). סיבורג נבחר לחבר באקדמיה הלאומית למדעים ב-1948. מ-1954 עד 1961 כיהן כמנהל שותף של מעבדת הקרינה. הוא מונה על ידי הנשיא טרומן לכהן כחבר בוועדה המייעצת הכללית של ה-AEC, תפקיד ששמר עליו עד 1960.

סיבורג כיהן כקנצלר באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, מ-1958 עד 1961. כהונתו חפפה להקלה במגבלות עידן מקארתי על חופש הביטוי של סטודנטים שהחלה תחת קודמו, קלארק קר. באוקטובר 1958, הודיע סיבורג כי האוניברסיטה הקלה על איסוריה הקודמים על פעילות פוליטית על בסיס ניסיוני, והאיסור על קומוניסטים לדבר בקמפוס הוסר. זה סלל את הדרך לתנועת חופש הביטוי של 1964–65.

סיבורג היה תומך נלהב של קבוצות הספורט של קאל. בעל הטור מסן פרנסיסקו הרב קאן נהנה לציין ששם המשפחה של סיבורג הוא אנגרמה של "Go Bears", עידוד פופולרי ב-UC ברקלי. סיבורג היה גאה בעובדה שקאל ברס זכו באליפות הכדורסל הראשונה והיחידה שלהם ב-NCAA ב-1959, בזמן שהיה קנצלר. קבוצת הפוטבול גם זכתה בתואר הוועידה ושיחקה ברוז בול באותה שנה. הוא כיהן בוועדת הספורט של הפקולטה במשך מספר שנים והיה שותף לכתיבת ספר, Roses from the Ashes: Breakup and Rebirth in Pacific Coast Intercollegiate Athletics (2000), בנוגע לשערוריית הגיוס של ועידת החוף הפסיפי, והקמת מה שהוא כיום ה-Pac-12, שבו מילא תפקיד בשיקום האמון ביושרה של ספורט מכללות.

סיבורג כיהן בוועדה המייעצת למדע של הנשיא (PSAC) במהלך ממשל אייזנהאואר. PSAC הפיקה דו"ח על "קידמה מדעית, האוניברסיטאות והממשל הפדרלי", הידוע גם כ"דו"ח סיבורג", בנובמבר 1960, שדחק במימון פדרלי גדול יותר למדע. בשנת 1959, הוא עזר להקים את מעבדת מדעי החלל בברקלי עם קלארק קר.

יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית

לאחר מינוי על ידי הנשיא ג'ון פ. קנדי ואישור על ידי הסנאט של ארצות הברית, סיבורג היה יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית (AEC) מ-1961 עד 1971. מינויו הממתין על ידי הנשיא הנבחר קנדי כמעט ירד מהפסים בסוף 1960 כאשר חברי צוות המעבר של קנדי למדו שסיבורג נרשם במאמר של U.S. News & World Report כחבר ב"אנשי הרעיונות של ניקסון". סיבורג אמר שכדמוקרט לכל החיים הוא נדהם כשהמאמר הופיע כשהוא משייך אותו לסגן הנשיא היוצא ריצ'רד ניקסון, רפובליקני שסיבורג החשיב כמכר מזדמן.

במהלך תחילת שנות ה-60, סיבורג החל לדאוג מההשפעות האקולוגיות והביולוגיות של נשק גרעיני, במיוחד אלו שישפיעו על חיי אדם באופן משמעותי. בתגובה, הוא הטיל על ענף הניתוח הטכני של ה-AEC לחקור נושאים אלו לעומק. הוראתו של סיבורג למחקרים חדשניים אלו הובילה את ממשלת ארה"ב לשאוף ברצינות רבה יותר לפיתוח ושימוש אפשרי בנשק גרעיני "נקי".

בעת שכיהן כיו"ר ה-AEC, סיבורג השתתף בצוות המשא ומתן לאמנה לאיסור ניסויים מוגבל (LTBT), שבה ארה"ב, בריטניה וברית המועצות הסכימו לאסור על כל פיצוצי הניסויים מעל הקרקע של נשק גרעיני. סיבורג החשיב את תרומותיו להשגת ה-LTBT כאחד מהישגיו הגדולים ביותר. למרות כללים נוקשים מצד הסובייטים לגבי צילום בטקס החתימה, סיבורג השתמש במצלמה זעירה כדי לצלם תקריב של ראש ממשלת ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב בזמן שחתם על האמנה.

סיבורג נהנה מקשר קרוב עם הנשיא לינדון ג'ונסון והשפיע על הממשל לשאוף לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. סיבורג נקרא לבית הלבן בשבוע הראשון של ממשל ניקסון בינואר 1969 כדי לייעץ לנשיא ריצ'רד ניקסון על המשבר הדיפלומטי הראשון שלו שכלל את הסובייטים וניסויים גרעיניים. הוא התעמת עם יועצו של הנשיא ניקסון ג'ון ארליךמן בנוגע ליחס למדען יהודי, זלמן שפירו, שהממשל של ניקסון חשד בו בהדלפת סודות גרעיניים לישראל.

סיבורג פרסם מספר ספרים ומאמרים בכתבי עת במהלך כהונתו ב-AEC. הוא חזה את קיומם של יסודות מעבר לאלו שבטבלה המחזורית, סדרת הטרנס-אקטינידים וסדרת הסופר-אקטינידים של יסודות סינתטיים שלא התגלו. בעוד שלרוב היסודות העתידיים התיאורטיים הללו יש זמני מחצית חיים קצרים במיוחד ולכן אין להם יישומים מעשיים צפויים, הוא גם שיער את קיומם של איזוטופים יציבים כבדים במיוחד של יסודות מסוימים באי יציבות. סיבורג כיהן כיו"ר ה-AEC עד 1971.

חזרה לקליפורניה

בעקבות שירותו כיו"ר ה-AEC, סיבורג חזר ל-UC ברקלי שם הוענקה לו משרת פרופסור אוניברסיטאי. באותה עת, היו פחות פרופסורים אוניברסיטאיים ב-UC ברקלי מאשר זוכי פרס נובל. הוא גם כיהן כיו"ר היכל המדע לורנס שם הפך לחוקר הראשי של Great Explorations in Math and Science (GEMS) בעבודה עם המנהלת ז'קלין ברבר. סיבורג כיהן כקנצלר באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, מ-1958 עד 1961, וכיהן כנשיא האגודה האמריקאית לקידום המדע ב-1972 וכנשיא האגודה האמריקאית לכימיה ב-1976.

בשנת 1980, הוא המיר כמה אלפי אטומים של ביסמוט-209 לזהב (Au) במעבדה הלאומית לורנס ברקלי. הטכניקה הניסויית שלו, תוך שימוש במאיץ החלקיקים Bevalac של המעבדה, הצליחה להסיר פרוטונים ונייטרונים מאטומי הביסמוט על ידי הפצצתם בגרעיני פחמן וניאון הנעים קרוב למהירות האור. הטכניקה של סיבורג הייתה יקרה מדי מכדי לאפשר ייצור שגרתי של זהב, אך עבודתו הייתה קרובה לאבן החכמים המיתית. מכיוון שלזהב יש ארבעה פרוטונים פחות ושמונה נייטרונים פחות (בהתחשב באיזוטופים המופיעים באופן טבעי בלבד של שניהם) מאשר לביסמוט, יש להסיר סך של שנים-עשר נוקלאונים מגרעין הביסמוט כדי לייצר זהב באמצעות השיטה של סיבורג.

בשנת 1981, סיבורג הפך לחבר מייסד במועצה התרבותית העולמית.

בשנת 1983, הנשיא רונלד רייגן מינה את סיבורג לכהן בוועדה הלאומית למצוינות בחינוך. הוועדה הפיקה דו"ח "אומה בסיכון: הצורך ברפורמה חינוכית", שהתמקד בתשומת לב לאומית לחינוך כסוגיה לאומית הרלוונטית לממשל הפדרלי. בשנת 2008, מרגרט ספלינגס כתבה כי

> "אומה בסיכון" סיפקה קריאת השכמה למערכת החינוך שלנו. היא תיארה מציאות קשה כמו מספר משמעותי של תלמידי תיכון אנאלפביתים תפקודיים, ביצועי תלמידים צונחים, ומתחרים בינלאומיים הנושפים בעורפנו. זו הייתה אזהרה, תוכחה וקריאה לפעולה.

סיבורג חי את רוב חייו המאוחרים בלאפייט, קליפורניה, שם הקדיש את עצמו לעריכה ופרסום של היומנים שתיעדו הן את חייו המוקדמים והן את הקריירה המאוחרת שלו. הוא אסף קבוצת מדענים שביקרו את תוכנית הלימודים במדעים במדינת קליפורניה, שלדעתו הייתה מוכוונת חברתית מדי ולא ממוקדת מספיק במדעים מדויקים. מושל קליפורניה פיט וילסון מינה את סיבורג לעמוד בראש ועדה שהציעה שינויים בתוכנית הלימודים במדעים של קליפורניה למרות מחאות מצד ארגוני עובדים ואחרים.

חיים אישיים

בשנת 1942, סיבורג התחתן עם הלן גריגס, מזכירתו של הפיזיקאי ארנסט לורנס. תחת לחץ המלחמה, סיבורג עבר לשיקגו בזמן שהיה מאורס לגריגס. כשסיבורג חזר ללוות את גריגס למסע חזרה לשיקגו, חברים ציפו שהם יתחתנו בשיקגו. אך, להוטים להתחתן, סיבורג וגריגס ירדו באימפולסיביות מהרכבת בעיירה קליינטה, נבדה, למה שחשבו שתהיה חתונה מהירה. כששאלו על בית העירייה, גילו שלקליינטה אין כזה – הם יצטרכו לנסוע 25 מייל (40 ק"מ) צפונה לפיוצ', בירת המחוז. ללא מכונית, זה לא היה הישג קל, אך אחד מסגני השריף החדשים ביותר של קליינטה התברר כבוגר טרי של המחלקה לכימיה ב-UC ברקלי והיה יותר משמח לעשות טובה לסיבורג. סגן השריף דאג לכך שזוג החתונה ירכב הלוך וחזור לפיוצ' במשאית דואר. העדים בחתונה של סיבורג היו פקיד ושרת. לגלן סיבורג והלן גריגס סיבורג היו שבעה ילדים, מתוכם הראשון, פיטר גלן סיבורג, מת ב-1997 (אחותו התאומה פולט מתה בינקותה). האחרים היו לין סיבורג קוב, דייוויד סיבורג, סטיב סיבורג, אריק סיבורג ודיאן סיבורג.

סיבורג היה מטייל נלהב. עם הפיכתו ליו"ר ה-AEC ב-1961, הוא החל לצאת לטיולים יומיים בשביל שסלל במטה בגרמנטאון, מרילנד. הוא הזמין לעיתים קרובות עמיתים ומבקרים להצטרף אליו, והשביל נודע בשם "שביל גלן סיבורג". הוא ואשתו הלן זוקפים לזכותם סלילת שביל באורך 12 מייל (19 ק"מ) באזור איסט ביי ליד ביתם בלאפייט, קליפורניה. שביל זה הפך מאז לחלק מרשת השבילים הכלל-ארצית של איגוד המטיילים האמריקאי. סיבורג ואשתו הלכו ברשת השבילים ממחוז קונטרה קוסטה עד לגבול קליפורניה–נבדה.

סיבורג נבחר לחבר זר באקדמיה המלכותית השוודית למדעים ב-1972 ולחבר זר בחברה המלכותית (ForMemRS) של לונדון ב-1985. הוא זכה לכבוד כ"שוודי-אמריקאי של השנה" ב-1962 על ידי מסדר ואסה של אמריקה. בשנת 1991, הארגון כינה את "Local Lodge Glenn T. Seaborg No. 719" לכבודו במהלך טקס הוקרה לסיבורג שבו הופיע. לודג' זה מנהל קרן מלגות על שמו, וכך גם המועדון השוודי-אמריקאי הבלתי קשור של לוס אנג'לס.

סיבורג שמר על קשר הדוק למוצאו השוודי. הוא ביקר בשוודיה לעיתים קרובות, ומשפחתו הייתה חברה באגודה הגנאלוגית השוודית פמר, התאחדות משפחתית הפתוחה לכל צאצא של משפחת פמר, משפחה שוודית ממוצא גרמני, שממנה ירד סיבורג מצד אמו. (בשנים האחרונות, לאחר פטירתם של שני הגברים, התגלה כי גם עמיתו הפיזיקאי אדוארד ג'. לופגרן היה צאצא של משפחת פמר.) סיבורג אפילו הגיב לטוסט פרס נובל של המלך השוודי בניב של אזור הולדתה של אמו, אותו תיאר כ"זה היה כאילו שוודי 'קרא' באנגלית במבטא דרומי".

מוות

ב-24 באוגוסט 1998, בזמן שהיה בבוסטון כדי להשתתף בפגישה של האגודה האמריקאית לכימיה, סיבורג סבל משבץ, שהוביל למותו שישה חודשים לאחר מכן ב-25 בפברואר 1999, בביתו בלאפייט, 58 שנים ויומיים בדיוק לתאריך שבו גילה את הפלוטוניום.

הוקרה ופרסים

במהלך חייו, סיבורג נחשב למחבר או שותף לכתיבת ספרים רבים ו-500 מאמרים בכתבי עת מדעיים, רבים מהם דיווחים קצרים על תגליות מהירות במדע הגרעין בעוד נושאים אחרים, בעיקר מושג האקטינידים, ייצגו תרומות תיאורטיות מרכזיות בהיסטוריה של המדע. הוא החזיק ביותר מ-40 פטנטים – ביניהם הפטנטים היחידים שהונפקו אי פעם ליסודות כימיים, אמריציום וקיוריום, וקיבל יותר מ-50 תארי דוקטור ותארים לשם כבוד במהלך חייו. בנקודה מסוימת, הוא הופיע בספר השיאים של גינס כבעל הערך הארוך ביותר ב-Marquis Who's Who in America. בפברואר 2005, הוא הוכנס לאחר מותו להיכל התהילה הלאומי של הממציאים. באפריל 2011 בחר המועצה המנהלת של הוועדה לחקירה ספקנית (CSI) בסיבורג להכללה בפנתיאון הספקנים של CSI. פנתיאון הספקנים נוצר על ידי CSI כדי לזכור את מורשתם של עמיתים שנפטרו של CSI ותרומתם למטרה של ספקנות מדעית. מאמריו נמצאים בספריית הקונגרס.

סיבורג נבחר לאקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית ב-1948, לאגודה הפילוסופית האמריקאית ב-1952, ולאקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים ב-1958. האגודה האמריקאית לכימיה-סניף שיקגו כיבדה אותו בפרס וילארד גיבס ב-1966. האקדמיה האמריקאית להישגים העניקה לסיבורג את פרס צלחת הזהב ב-1972. היסוד סיבורגיום נקרא על שם סיבורג על ידי אלברט גיורסו, א. קנת' הולט ואחרים, שגם זקפו לזכותו של סיבורג כשותף לגילוי. הוא נקרא בעוד סיבורג היה עדיין בחיים, מה שהוכח כשנוי במחלוקת. הוא השפיע על מתן שמות לכל כך הרבה יסודות שעם ההכרזה על סיבורגיום, צוין בסקירת השנה במדע של מגזין Discover שהוא יכול לקבל מכתב הממוען ביסודות כימיים: סיבורגיום, לורנציום (עבור מעבדת לורנס ברקלי שבה עבד), ברקליום, קליפורניום, אמריציום. סיבורגיום הוא היסוד הראשון שנקרא אי פעם רשמית על שם אדם חי. היסוד השני שנקרא כך הוא אוגאנסון, בשנת 2016, על שם יורי אוגאניסיאן.

ביבליוגרפיה נבחרת

- סיבורג, ג.ת.; ג'יימס, ר.א.; מורגן, ל.ו. (ינואר 1948). היסוד החדש אמריציום (מספר אטומי 95). הוועדה לאנרגיה אטומית של ארה"ב. doi:10.2172/4435330. OSTI 4435330. בארכיון מהמקור ב-20 באוקטובר 2019. אוחזר ב-20 באוקטובר 2019.

- סיבורג, ג.ת.; ג'יימס, ר.א.; גיורסו, א. (ינואר 1948). היסוד החדש קיוריום (מספר אטומי 96). הוועדה לאנרגיה אטומית של ארה"ב. OSTI 4421946.

- סיבורג, ג.ת.; תומפסון, ס.ג.; גיורסו, א. (אפריל 1950). היסוד החדש ברקליום (מספר אטומי 97). UC ברקלי, מעבדת קרינה. doi:10.2172/4421999. OSTI 4421999. בארכיון מהמקור ב-20 באוקטובר 2019. אוחזר ב-20 באוקטובר 2019.

- סיבורג, ג.ת.; תומפסון, ס.ג.; סטריט, ק. ג'וניור; גיורסו, א. (יוני 1950). היסוד החדש קליפורניום (מספר אטומי 98). UC ברקלי, מעבדת קרינה. doi:10.2172/932819. hdl:2027/mdp.39015086449165. OSTI 932819. בארכיון מהמקור ב-24 במאי 2022. אוחזר ב-7 בדצמבר 2019.

- סיבורג, ג.ת. (דצמבר 1951). היסודות הטרנס-אורניים – מצב נוכחי: הרצאת נובל. UC ברקלי, מעבדת קרינה. doi:10.2172/4406579. OSTI 4406579.

- סיבורג, ג.ת.; תומפסון, ס.ג.; הארווי, ב.ג.; צ'ופין, ג.ר. (יולי 1954). תכונות כימיות של יסודות 99 ו-100 (איינשטייניום ופרמיום). UC ברקלי, מעבדת קרינה. doi:10.2172/4405197. OSTI 4405197. S2CID 54678232. בארכיון מהמקור ב-20 באוקטובר 2019. אוחזר ב-20 באוקטובר 2019.

- סיבורג, ג.ת. (ספטמבר 1967). השקילה הראשונה של פלוטוניום. הוועדה לאנרגיה אטומית של ארה"ב. OSTI 814965.

- סיבורג, ג.ת. (יולי 1970). שימושים בדרכי שלום באנרגיה גרעינית: אוסף נאומים. הוועדה לאנרגיה אטומית של ארה"ב. OSTI 4042849.

- סיבורג, ג.ת. (עורך). (ינואר 1980). סיבורג, ג.ת. (עורך). סימפוזיון לציון 25 שנה לגילוי המנדלביום. המעבדה הלאומית לורנס ברקלי. OSTI 6468225.

- סיבורג, ג.ת. (אוגוסט 1990). יסודות טרנס-אורניים: חצי מאה. המעבדה הלאומית לורנס ברקלי. OSTI 6604648.

- סיבורג, ג.ת. (מרץ 1995). "הקריירה שלי כצייד רדיואיזוטופים". כתב העת של האגודה הרפואית האמריקאית. 273 (12): 961–964. doi:10.1001/jama.273.12.961. PMID 7884957.