גלוריה גיינור: צד ב' שסירב להישאר במקומו
חברת התקליטים פולידור (Polydor) כבר קיבלה החלטה. הסינגל עמד להיות שיר בשם "Substitute", והשיר שבצד השני של התקליט נחשב למילוי. גלוריה גיינור (Gloria Gaynor) לא הסכימה לכך, וכך גם המפיק שלה, וכאשר חברת התקליטים סירבה לקדם אותו, היא לקחה את התקליט בעצמה לריצ'רד קאזור, התקליטן בסטודיו 54, ונתנה לרחבת הריקודים בניו יורק להכריע בוויכוח. עד מרץ 1979 צד ב' הגיע למקום הראשון במצעד ה-Billboard Hot 100. מאז הוא נמכר ביותר מחמישה עשר מיליון עותקים והפך להמנון החירום המהימן ביותר בשפה האנגלית.
ניוארק, והרביעייה שלא הורשתה להצטרף אליה
היא נולדה בשם גלוריה פאולס בניוארק, ניו ג'רזי, ב-7 בספטמבר 1943, לדניאל פאולס וקוויני מיי פרוקטור. משק הבית היה עני ומלא במוזיקה: אביה ניגן ביוקולילי ובגיטרה באופן מקצועי, יצא לסיבוב הופעות עם בדרן הוודוויל סטפ אן פצ'יט, ואחיה הקימו רביעיית גוספל. היא לא הורשתה להצטרף אליהם, כי היא הייתה בת.
ראוי להתעכב על כך, כיוון שכל דמותה של הקריירה שלה נראית בכך. הזמרת הטובה ביותר במשפחה הורחקה מהבמה המשפחתית בשל עניין טכני של מגדר, וארבעים שנה לאחר מכן יוענק לה השיר המכריע על אישה שזלזלו בה וזרקו אותה. היא סיימה את בית הספר התיכון סאות' סייד ב-1961 והחלה להופיע במועדונים.
תקופת החניכות הארוכה
לאורך שנות ה-60 היא שרה עם להקת הסול סטיספיירס (Soul Satisfiers), הרכב ג'אז ו-R&B, והקליטה את "She'll Be Sorry" ב-1965. לאחר מכן הגיעו שנים של עבודה מפרכת במועדונים בניוארק ולאורך החוף המזרחי – העשור הלא זוהר שרוב הדיווחים על הדיסקו מדלגים עליו לחלוטין. היא חתמה בחברת קולומביה תחת קלייב דייוויס ב-1973. היא הייתה בת שלושים.
צד בתשע-עשרה דקות
ההצלחה האמיתית הראשונה שלה הייתה גם חידוש מבני. האלבום Never Can Say Goodbye מ-1975, בחברת MGM, נפתח בשלושה שירים שחוברו יחד ללא הפסקה – רצף של תשע-עשרה דקות שנועד לריקודים ולא להאזנה ביחידות של שלוש דקות. זהו אחד ממסמכי היסוד של הדיסקו כסגנון, והוא עבד גם מסחרית: הגרסה שלה לשיר הנושא של הג'קסון 5 הגיעה למקום התשיעי במצעד הפופ ובראש מצעד הריקודים של בילבורד, והובילה את הדיסקו למיינסטרים. התעשייה החלה לכנות אותה מלכת הדיסקו.
גב שבור, וצד ב'
בשנת 1978 סבלה גיינור מפגיעה בעמוד השדרה במהלך הופעה שהותירה אותה כמעט משותקת. בוצע ניתוח, ולאחריו חודשים של פיזיותרפיה כדי להחזיר אותה למצב של הליכה.
זה היה מצבה כאשר המפיק פרדי פרן הביא לה עיבוד דיסקו ל-"Substitute". דינו פקאריס, פזמונאי לשעבר במוטאון, כתב את הצד השני של התקליט לאחר שיחות עם גיינור על נושאים שהיא אהבה לשיר עליהם. היא הקליטה את השירה בעודה מחלימה, והנחישות בביצוע אינה מטאפורה – היא הייתה, פשוטו כמשמעו, אישה הלומדת מחדש כיצד לעמוד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ואז הגיע המאבק לגרום לו להישמע, הנסיעה לסטודיו 54, והמקום הראשון. היא זכתה בפרס גראמי בטקס פרסי הגראמי ה-22 בשנת 1980, עם מועמדויות נוספות להקלטת השנה וביצוע הפופ הנשי הטוב ביותר.
מה הפך השיר להיות
"I Will Survive" התעלה מעל יוצרו כמעט מיד. כפי שמציינת ספריית הקונגרס במאמר הנלווה להכנסתו למרשם ההקלטות הלאומי, התקליט דיבר בעוצמה יוצאת דופן לאמריקאים אפריקאים, לנשים, ולגברים הומואים שבנו את תרבות הדיסקו מלכתחילה – והוא רכש תהודה נוספת ואפלה הרבה יותר במהלך משבר האיידס בעשור שלאחר מכן. זהו סטנדרט פמיניסטי והמנון גאה, והוא הגיע לשתי העמדות הללו בלי שאף אחד תכנן זאת. מגזין רולינג סטון הציב אותו במקום ה-492 ברשימת חמש מאות השירים הגדולים ביותר; בילבורד מדרג אותו במקום ה-97 ברשימת ה-Hot 100 של כל הזמנים.
תיאורה של גיינור עצמה את השפעתו הוא פשוט להפליא: "זה מרגיש נהדר שיש שיר כזה כי אני פוגשת ילדים בני חמש ושש שאומרים לי שהם אוהבים את השיר, ואז אנשים בני שבעים וחמש ושמונים."
אמונה, ופרס הגראמי השני
בשנת 1982 היא הפכה לנוצרייה והחלה להתרחק מהדיסקו, שבו החלה לראות כדבר חוטא – עמדה מביכה עבור האישה שהוכתרה כמלכתו, ועמדה שהיא מעולם לא פתרה לחלוטין בפומבי. היה לה להיט מסחרי אחרון מאותה תקופה עם "I Am What I Am" ב-1983, שהפך להמנון גאה בזכות עצמו ואישר אותה כאייקון של הקהילה הגאה, סטטוס שבו החזיקה תוך שהיא מחזיקה בדעות דתיות ופוליטיות שמרניות. המתח אמיתי והיא לא העמידה פנים אחרת.
משנת 2013 היא הקליטה מוזיקה נוצרית עכשווית, וב-2019 הוציאה את אלבום הגוספל השורשי Testimony. הוא זכה בפרס הגראמי לאלבום הגוספל השורשי הטוב ביותר בטקס פרסי הגראמי ה-62 בשנת 2020 – ארבעים שנה, כמעט במדויק, לאחר הראשון. מעט מאוד אמנים זכו בפרסי גראמי בהפרש של ארבעה עשורים בז'אנרים לא קשורים.
מדוע גלוריה מכונה גאונה
המילה, בשימוש על גיינור, חייבת להיות בעלת משמעות ספציפית או שאין לה משמעות כלל. היא לא כתבה את "I Will Survive"; פקאריס ופרן עשו זאת. היא גם לא זמרת בעלת יכולת טכנית מופלאה כפי שהיו לעיתים בני דורה בסול. שני דברים הם באמת שלה.
הראשון הוא שיקול דעת פרשני. היא זיהתה, בניגוד לחברת תקליטים שהחליטה אחרת, שהשיר שנזרק לצד האחורי של הסינגל הוא השיר החשוב – והיא צדקה לגבי תקליט ששרד כעת כל להיט שפולידור העדיפה. אז היא פעלה בהתאם, ועקפה את חברת התקליטים שלה כדי להגיע לקהל ישירות. השילוב הזה של טעם ואומץ נדיר יותר בעסקי המוזיקה מאשר כישרון קולי.
השני הוא מה שהיא הכניסה לשירה. היא שרה שיר על שרידה לאחר נטישה בעוד שהיא לומדת מחדש פיזית כיצד ללכת לאחר ניתוח עמוד שדרה, והשכנוע שבו הוא הסיבה לכך שהתקליט מעולם לא התיישן. מיליונים יכולים לזהות אותו מארבעת התווים הראשונים שלו; כמעט אף אחד לא יכול היה לנקוב בשם המפיק שלו. הביצוע הוא החפץ.
טענת הנגד היא שהרפרטואר שלה דל בהשוואה לתהילתה. מחוץ ל-"Never Can Say Goodbye", "I Will Survive" ו-"I Am What I Am", אין לה גוף עבודה שהיה מציב אותה בין הזמרות הגדולות של תקופתה, וקריסת הדיסקו סיימה את הריצה שלה כיוצרת להיטים לפני שהייתה בת ארבעים. היא המחברת של תקליט אחד בן אלמוות ולא של קריירה גדולה. אבל התקליט בן אלמוות, והיא הסיבה שהוא קיים.
מורשת
ההכרה המוסדית הגיעה לאט ואז בבת אחת: היכל התהילה של מוזיקת הריקודים ב-2005, דוקטורט לשם כבוד ממכללת דאולינג ב-2015, מרשם ההקלטות הלאומי, פרס גראמי שני ב-2020, ופרס מרכז קנדי ב-2025. היא הייתה נשואה למנהלה לינווד סיימון מ-1979 עד 2005, אין לה ילדים, והיא עדיין מופיעה ומקליטה – מיני-אלבום, Happy Tears, יצא ביוני 2025.
השיר, בינתיים, חמק מהמוזיקה לחלוטין. הוא מושר בחתונות, לוויות, הפגנות, משחקי כדורגל ותאי קריוקי על ידי אנשים שאין להם עניין בדיסקו ואין להם מושג מי היא גלוריה גיינור. זהו סוג מוזר של אלמוות: היצירה מאריכה ימים יותר מהשם. הילדה שהורחקה מרביעיית הגוספל של אחיה סיימה כשהיא שרה את השיר היחיד שכל העולם יודע בעל פה.